״ואם כן, זה היה כזה אסון בעינייך?״ השאלה שלו מהדהדת במוחי.
איך אני אמורה להגיב על זה? הוא הבוס שלי, ואסור לי לשכוח את זה.
״אני לא אחת שמזדיינת עם גבר בלי שמעורבים רגשות עמוקים במעשה. עשיתי זאת פעם אחת עם גבר שהיה בעלי, עד שגיליתי שטעיתי, וסיימתי זאת תוך זמן קצר.
אתה שונה ממני. מבחינתך זיון משמש רק לפורקן תשוקה ריגעית. איך אתה מצפה שאוכל להסתכל לך בעיניים, אם אתמסר לך, ואדע שמחר תהיה עם אחרת?
אני יודעת שאני שייכת לך בכל מובן אחר, אבל אמרתי לך מראש שזה הגבול שלי. אני מעדיפה שתסיים את חיי.״
״את שומעת את עצמך?!״ הוא יורה לעברי בכעס, ״את מנסה לסרס אותי??״
״לא בוס,״ אני משפילה את עיניי.
״אמרתי לך כשאנחנו לבד תקראי לי בשמי, גם את זה את לא מסוגלת לעשות? החלטת להטריף אותי??״ הוא רותח ומביט עלי בעיניים יורקות אש.
אני נופלת על ברכיי. ״אני מתנצלת בפניך,״ אני לוחשת.
״ביקשתי שלא תתנצלי בפניי יותר, זה מעורר בי כבר גועל,״ הוא אומר, ואני רואה שהוא מאגרף את כפות ידיו. אני מתפללת בליבי שיכה אותי, ויסיים את הסבל הזה.
הוא נעמד מעליי. ״אין בך טיפת רחמים עליי,״ הוא מסנן לעברי, ופונה ללכת.
אני מתמוטטת בדמעות. ״איך אתה לא רואה?״ אני אומרת בדמעות.
״מה אני לא רואה בלה?״ הוא אומר. אני מרגישה שחץ נתקע לי בלב. אני כבר לא Piccola, אפילו לא בל. אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום, ומתעלפת.
אין לי מושג כמה זמן הייתי מעולפת, או כמה זמן ישנתי. אני מוצאת את עצמי במיטה, חבוקה בזרועותיו.
״זאת את שלא מבינה,״ הוא אומר.
אני לא מסוגלת להסתכל עליו. ״אני מבינה היטב. ברגע שקראת לי בלה, ידעתי שאני צודקת. אני מבקשת שתגזור את עונשי, ותעניש אותי כרצונך. אין בי עוד כח לחיות.״
״ומה יהיה איתי אם לא תהיי?״ הוא שואל בשקט.
״אתה לא זקוק לי. תמצא מישהו אחר שיבשל עבורך,״ אני עונה כמעט בלי כח.
״ומה עם הלב שלי?״ הוא שואל, קם מהמיטה, ועוזב את החדר.
אני לא ישנה כל הלילה, רק בשעת בוקר מוקדמת מגיעה השינה, וגם אז רק לשעה קלה. אני קמה בבהלה, ומגלה לרווחתי שהתעוררתי בזמן לקראת היום החדש. אני ממהרת לחדר האמבטיה כדי להתרענן, ויורדת בריצה למטבח.
״בל, את בסדר?״ שואלת אותי בדאגה בלנקה.
״בטח, למה את שואלת?״ אני עונה בעליצות מעושה.
היא מסתכלת עליי, ומבטה נודד. אני כבר מבינה, ומסתובבת לאחור. אני רואה את הבוס מסתכל עליי. המבט שלו ריק מכל הבעה.
״אולי כי את עם כתונת לילה קצרה?״ היא עונה בהיסוס.ֿ
״אני לא יודעת מה קרה לי,״ אני אומרת ועולה בריצה לחדרי. איך אני אומר לה שאין לי יותר כח לכלום?
אני ממהרת להחליף בגדים, משליכה את כתונת הלילה על הרצפה, לא טורחת לקפל אותה, לובשת ג׳ינס וחולצת טריקו עליה רשום החיים היפים. אני נכנסת לחדר האמבטיה כדי לסרק את שערי, ולאסוף אותו לזנב סוס, אני רואה שלבשתי את החולצה הפוך. הפעולה הזאת של הורדת החולצה, ולבישתה מחדש, מרגישה לי קשה כאילו משקולות מחוברות לידיי.
פנים חיוורות ניבטות אליי מבעד לראי, מה שגורם לי להתאפר כדי לטשטש את חיוורוני.
אני יורדת למטה, הפעם לא בריצה. ״הבוס אמר שאין לו חשק לאכול ארוחת בוקר. הוא הכין לעצמו ונכנס לחדר העבודה שלו,״ אומר לי ג׳וזף.
כיוון שהוא איננו רוצה לאכול, אני מתחילה להכין עבורו את הארוחה הבאה. אני קוצצת ירקות, מוציאה נתח בשר, ומתחילה להכין לו צלי שמתבשל בבישול איטי.
״הכל בסדר בל?״ שואל אותי ג׳וזף, ״קרה משהו שאני צריך לדעת עליו.״
״בבקשה ג׳וזף, זה מספיק מביך שלא החלפתי בגדים כשירדתי למטבח, אין צורך לעשות מזה סיפור,״ אני מנסה לשוות לקולי טון רגוע.
״אני לא מדבר על זה. אני מדבר על זה שהבוס לא רצה לאכול ארוחת בוקר, שזה דבר שאף פעם לא קורה. הוא תמיד רעב אחרי אימון הבוקר שלו. ולא רק, אלא הוא אמר שאמסור לך לא להכין לו ארוחת ערב,״ אומר ג׳וזף.
״אז מה אתה רוצה ממני, למה שלא תשאל אותו מה עובר עליו? נראה לך שאיכפת לו ממשהו שאני עושה?״ אני עונה לו בכעס.
״קרה ביניכם משהו?״ הוא לא מרפה ממני.
המבט של בלנקה שוב מלמד אותי שהבוס יצא מחדרו, והוא מקשיב לשיחה. ״אני והפה הגדול שלי, אמרתי לו אתמול משהו שלא הייתי צריכה לומר. כמובן שהתנצלתי מיד, אבל כבר לו נמאס מההתנהגות שלי. אני מבינה אותו לגמרי.
אני במקומו הייתי מעיפה אותי לכל הרוחות,״ אני אומרת, ״הלוואי והוא היה עושה זאת.״
״כנסי למשרד שלי מייד,״ אני שומע את קולו. הטון הקר שלו, וגורם לי לרעוד. הוא נכנס לחדרו במהירות ומשאיר את הדלת פתוחה. אני משתדלת שאיש לא יראה שרגליי בקושי נושאות אותי. ברגע שאני עוברת את סף הדלת, הוא סוגר אותה מאחוריי.
״את עדיין לא מבינה?״ הוא מסנן לעברי בכעס, ״אם אני אכזר בעינייך את יכולה לעזוב, ללכת לגורלך.״
אני רוצה לומר שאני מצטערת שהכעסתי אותו כל כך, אבל נזכרת שהוא אסר עליי להתנצל. ״את רואה שאת מסוגלת כשאת רוצה?״ אני מרימה עיניי אליו. כל הכעס בעיניו נעלם. ״את מתחילה ללמוד לשלוט במילים שלך,״ הוא מסביר לי את מה שלא הבנתי.
הוא נעמד מולי, ידיו בכיסי מכנסיו, והוא מקרין עוצמה. ״המקום שבו אני נמצא מאוד בודד. אני לא יכול להרשות לעצמי שמישהו ידע מה אני מרגיש. זה הכח שלי. לכל אדם יש נקודת חולשה. בעולם שלי תמיד מחפשים את האישה שמחלישה את כוחו של הגבר, בעיקר כשהוא במעמד כשלי, ראש משפחה ששולטת ללא עוררין בעיר, ומחוץ לה. את מבינה שאם מי ידע מה קורה בלב שלי, הוא יחפש לפגוע בי דרכך?״
״מה זה קשור אליי?״ אני שואלת המומה.
״את ילדה מאוד חכמה בלה,״ הוא אומר.
״אני רוצה שתשחרר אותי מייד,״ אני ממהרת לומר.
״היה לי ברור שכשתביני, תרצי לעזוב,״ הוא אומר.
״לא בוס זה אתה שלא מבין. ברגע שאני שוב בלה בעיניך, כל הקירבה שנבנתה בינינו נעלמה. אני כבר לא מרגישה שאתה רוצה להגן עליי כדבריך. תן לי ללכת לגורלי. אם יקרה לי משהו זה לא יהיה על מצפונך, זאת החלטה שלי,״ אני אומרת.
״אני מנסה להגן על הלב שלי, ופוגע בשלך,״ הוא מפתיע אותי, ״השיחה הזאת הסתיימה. לכי לסיים את הכנת ארוחת הצהריים. אני אבוא לאכול עוד שעה.״ הוא פותח את הדלת, ומסמן לי לצאת.
בדיוק שעה לאחר מכן הוא מגיע למטבח, ואני מגישה לו את האוכל. ״היה מאוד טעים, אהבתי את שילוב התבלינים, הם מעניקים לתבשיל טעם מיוחד. תבורכנה ידייך,״ הוא אומר. אני כבר לא יודעת איך לקרוא אותו.
כשהוא מסיים אני מכינה לו אספרסו, ומגישה אותו עם קאפקייקס שעטרתי בכל מיני טעמים. ״כל אחד טוב מהשני, זה מעורר בי חשק לאכול את כולם,״ הוא אומר ומלקק את שפתיו. ״אני מקווה שהכנת גם לעובדי הבית.״
״הכנתי להם מגש משלהם. אגיש להם כשהם ישבו לאכול את ארוחת הערב שלהם,״ אני עונה לו.
״תודה Piccola,״ הוא אומר, ואני מרגישה שאני שוב יכולה לנשום.
ולמרות זאת, אני מתקשה לתפקד. מה שקרה אמש לא נמחק מזכרוני. אם לא די בכך, אני רואה שמסימו בא לאסוף אותו לפגישה. אני שמחה שלא הראיתי לו את הרגשות שסוערים בי כלפיו.
אני מעמידה פנים שהכל בסדר, מגישה לעובדי הבית את ארוחת הערב, והקינוח המיוחד שהכנתי היום. הם מתבדחים, ואני צוחקת מהבדיחות שלהם, למרות שבתוך תוכי אני בוכה.
הכבדות שאחזה בי שבה בעוצמה גדולה יותר, כשאני נכנסת לחדרי בסיום יום העבודה. אני ממלאת אמבטיה, שמה בה מלחים ריחניים, ונכנסת לטבול בה. אני שוכבת בתוכה בעיניים עצומות, מנסה למחוק ממני את היממה האחרונה, אבל זה לא עוזר. אני מרוקנת את המים, ונכנסת לשטוף את עצמי. אני עוטפת את עצמי במגבת, אבל מרגישה שאין לי כח ללכת להתלבש. הוא לא בבית, ובטח יחזור אחרי חצות. דבר אחד ברור לי, הוא לא יכנס לפה הלילה.
אני נכנסת מתחת לשמיכה, מתכסה בה כולי, ונותנת לדמעות שלי לרוקן את כל הכאב מתוכי. אני כל כך זקוקה לדבר עם כריס, אבל השעה כבר שעת לילה מאוחרת.
אני מוציאה את המחשב הנייד ויושבת לכתוב הודעה לעורך הדין שביצעה עבורי את הסכם הממון עם מקורבין.
עורך הדין לאונדרו היקר,
קורבין, בעלי לשעבר, החזיק בידיו את המידע על נכסיהם של בני משפחתי.
כיוון שהוא נהרג בתאונת דרכים, אין לי גישה למידע הזה.
אני מבקשת שתפנה אותי לחוקר פרטי על מנת שאוכל לאתר אותם.
מודה לך מראש על עזרתך.
בל
אני נמצא הלילה עם רוי, חבר שלמד איתי באוניברסיטה. הוא אי השפיות שלי. הוא יודע במה אני עוסק, אבל לא חושש להראות בחברתי. הוא האדם היחיד בעולם שאני מרשה לעצמי לשתות לידו יותר מכוסית אחת. כמובן שהפגישה שלנו נעשית הרחק מעיני כל, בפנטהאוז המפואר שלו, שמשקיף על חלקים נרחבים של העיר, וביניהם גם נהר ההדסון.
אני לא חושש מהמקום, כיוון שהחיילים לי שומרים עליו סביב השעון.
אני יודע שגם אם אאבד את עצמי, מסימו ידע לחלץ אותי מכאן לדירתי בלי שאיש ידע. ולמרות האמון המלא שיש לי כלפי רוי, אני מסרב לספר לו מדוע אני נסער כל כך.
*
״אני אוהב אותך מאוד רוי, ולכן אני אעשה הכל כדי לשמור עליך מפניי, ומרודפי רעתי. תבטיח לי שלא תשאל אותי שאלות, כל מידע עליי יכול להזיק לך,״ אמרתי לו בעבר.
אני יודע שגם אם מישהו יגלה על הקשר שלי איתו, לא יהיה לו מה לספר, פרט לעובדה שאנחנו חברים מהימים בהם למדנו יחד, ואנחנו נפגשים כדי לצפות במשחק כדורסל של הקבוצה האהובה עלינו, הניקס הניו יורקית. אני בוחר בקפידה את הימים בהם אני נפגש איתו, כך שאפשר בקלות לבדוק שאכן באותו יום שודר משחק.
אני מודע לממלכת השמים שהיום יש משחק כזה.
*
״אני זוכר את הסיכום בינינו לא לשאול שאלות, אבל מעולם לא ראיתי אותך שותה יותר משתי כוסיות,״ הוא אמר.
״אני חוגג איתך רכישה של נכס מאוד משמעותי. באתי לשתף אותך, ולומר לך שיתכן שאחליט להיעזר בשירותיך כאדריכל, לערוך בו שינויים. אתה יודע שאין לי זמן להתעסק בזה, למרות שהייתי מאוד רוצה,״ אני משקר לו בלי להניד עפעף.
״אני מתרגש בשבילך,״ הוא אומר ומצטרף אליי בשתיה של כוסית, ועוד אחת ועוד אחת…
השעה חצות כשרוי נרדם, רק אז אני קורא למסימו שיקח אותי משם.
״איזה משחק זה היה,״ אני אומר לו, אחרי שהתעדכנתי בתוצאות ורגעי השיא של המשחק, ״אין כמו לצפות במשחק עם מישהו שמכיר את המשחק, ואוהד את הקבוצה כמוך.״
אני לובש קפוצ׳ון, כך שפניי מוסתרים, אבל ברור לי שהחיילים שלי מזהים אותי, ולכן המילים האלה מיועדות לאוזניהם, והם יוכלו להעיד שזה מה שעשיתי הלילה.
״חשבתי שהוא עם מישהי,״ אומר אחד החיילים, שכנראה נמצא כאן בפעם הראשונה. אני מסמן למסימו שלא יגיב.
״זה בית של חבר טוב שלו. איש לא יודע מתי הוא נפגש עם נשים, ושלא יעלו לך רעיונות בראש, אני יודע בוודאות שהוא כן. אתה מבין שבמעמד שלו הוא חייב להיות דיסקרטי,״ אומר לו דרק, שאת קולו אני מזהה.
מסימו מסיע אותי לדירה שלי. ״אתה משוחרר,״ אני אומר, והולך לשתות מים. אני חייב להוציא את האלכוהול ממחזור הדם שלי. אסור לאיש לדעת שהשתכרתי הלילה, ובטח לא למה.
אני הולך להתרוקן בשירותים. אני מתקשה לכוון את זרם השתן לשירותים, אבל איכשהו מצליח לא לפספס אותם.
אני חוזר שוב לשתות, מתרוקן שוב, והולך לקחת כדור שיעזור לי עם החמרמורת. רק כשאני מרגיש שאני מאושש אני עולה לחדרי, צונח על המיטה ונרדם כמו שאני. בשבע בבוקר, הלחץ על השלפוחית מעיר אותי. זאת הפעם הראשונה מאז שנכנסתי לתפקיד, שאני מתעורר כל כך מאוחר.
אני מודה על כך שאנשים רגילים שאני מתאמן בחדר הכושר הפרטי שלי בבוקר, וזה בדיוק מה שאני עושה. אמנם אני לא משקיע בו הרבה היום, אבל אני מצליח להתעורר ולהתאפס. אני נכנס להתקלח, וזה מה שמאפשר לי למחוק את שארית הכבדות בראשי.
כעת אני כבר עירני לגמר, ונכנס להתלבש. אני בוחר במכנס מחוייט וחולצת בד שחורה, מקפל את השרוולים עד המרפקים, ומשאיר את הכפתורים העליונים פתוחים.
אני צופה מרחוק בבל שמרדדת בצק לאפיית לחם. באוזניה יש אוזניות אלחוטיות, והיא מתנועעת לקצב המוסיקה. לרגע נדמה לי שהיא שמחה, אבל כשהיא מבחינה בי, אני רואה את העצב העמוק בעיניה. הלב שלי נשבר למראיה.
״מה את שומעת?״ שואל אותה ג׳וזף.
היא מגישה לו את אחת האוזניות, אחרי שהיא מנגבת אותה. אני המום לראות את ג׳וזף מתחיל לרקוד. ״תראי מה את גורמת לי לעשות,״ הוא נוזף בה בחיבה, ומחזיר לה את האוזניה.
״תגיד לי שהשיר הזה לא עושה חשק לרקוד,״ היא אומרת לו.
״תורידי את האוזניות שגם אנחנו נשמע,״ אומרת לה בלנקה.
״השתגעת, את רוצה שיפטרו אותנו?״ אומרת בל, מכבה את המוסיקה, מכסה את הבצק, ומניחה אותו על השיש לתפיחה.
אני כבר מבין שהיום שלי הרוס. העצב בעיניה שורף לי בבטן.
אני יודע שהגיע רגע האמת, ואין טעם עוד לדחות אותו. אני מזמן את עורך הדין שלי לפגישה אצלי במשרד הביתי. הפגישה הזאת חייבת להיערך ללא עדים.
אלא שאז מגיע הטלפון מפול שמבקש לדבר איתי בדחיפות. אני מעביר את השיחה איתו להמתנה, ומתקשר לעורך הדין. ״אני נאלץ לדחות את הפגישה. התעוררה בעיה שעליי לטפל בה בדחיפות,״ אני אומר, למרות שאין לי מושג על מה מדובר.
אני חוזר לשיחה עם פול. ״ביטלתי את הפגישה האחרת שלי,״ אני אומר לו כשאני כבר בקומת הכניסה. ״נפגש בקרוב.״
״פול בדרך לכאן, תכניס אותו למשרדי,״ אני אומר למסימו שיושב בסלון וצופה בחדשות, ונכנס למשרד. ׳מעניין במה מדובר?׳ כנראה יש לו חדשות לגבי לורנצו.
אני מעמיד פנים שאני עסוק, כשנשמעת הנקישה על הדלת. ״הכנס,״ אני אומר.
למרות החברות הקרובה בינינו, פול תמיד נכנס למשרדי, כאילו נכנס לקודש הקודשים.
״ספר לי, מה שלום ידידנו לורנצו?״ אני שואל מייד.
״לדעתי הוא מאבד קשר עם המציאות, ומתחנן שתתן לו לחזור למשפחה. הוא מוכן להיות שומר ראש פשוט, ונשבע שלעולם לא יבגוד בך יותר,״ הוא אומר, ואני מתפלא, ואפילו קצת כועס שהוא חושב שזה נושא כל כך דחוף. אבל יש משהו בקולו, באופן שהוא מעביר לי את המידע, שנותן לי לחשוב שהוא לא סיים את דבריו.
״לא ביקשתי להיפגש איתך בגללו, אלא בגללה,״ הוא אומר ומצביע לכיוון המטבח. דווקא עכשיו הוא מאט את דיבורו, ואני צריך לגייס את כל הסבלנות שלי, ולהמתין שהוא ימשיך לדבר, אבל הוא מהסס.
״אז מה, גם היא חותרת תחתיה?״ אני שואל באדישות.
״מה פתאום!״ הוא אומר בטון נעלב, כאילו בו מדובר.
״אז מה הבעיה איתה, שמצדיקה את העובדה שביטלתי פגישה חשובה?״ אני שואל אותו בטון משועמם.
״איתרנו מייל שהיא שלחה אתמול מכתובת מייל לא פעילה. מסתבר שבעלה לשעבר הסתיר ממנה מידע בקשר לנכסים של משפחתה. היא ביקשה את עזרת עורך הדין שיפנה אותה לחוקר פרטי כדי לאתר אותם,״ הוא אומר, ״אתה יכול להעריך למה?״
״מיהו עורך הדין שלה?״ אני שואל מתעלם משאלתו.
״עורך הדין ג׳ו לאונרדו,״ הוא עונה.
״אין ספק שהוא עורך דין טוב,״ אני עונה לו, ״אני בטוח שהוא יעזור לה.״
״העניין הוא שניסיתי לחקור את העניין, ולא מצאתי אפילו קצה חוט, ואתה יודע שיש לי קשרים בכל מקום. מעניין מה גרם לה דווקא כעת לברר את הנושא,״ הוא מביע את דעתו.
״היא עובדת שלי, ואני לא מנהל איתה שיחות אישיות. אין לי מושג,״ אני עונה, ״אז אתה אומר בעצם שהיה רק המייל האחד הזה בכל התקופה שהיא כאן?״ אני שואל.
״כן,״ הוא עונה בקצרה.
״ושיחות טלפון בשני הטלפונים?״ אני שואל.
״רק השיחה ההיא שהייתה מטלפון בלתי מזוהה,״ הוא עונה.
״אם כך אין טעם לדון יותר בכך. שעורך הדין שלה יטפל בעניין, אני מניח שהוא עובד עם חוקר פרטי.״ לו פול ידע מה אני מרגיש כעת.
״תודה שבאת,״ אני אומר לו בזמן שאני מלווה אותו לדלת, ״אני תמיד שמח לראות אותך.״
מסימו מביט עליי בצפייה. ״מסתבר שלורנצו רוצה לחזור לעבוד איתנו, אפילו כשומר פשוט, והוא מבטיח יותר לא לבגוד בנו,״ אני משתף אותו.
״ואתה מאמין לו?״ שואל מסימו.
״זה לא אומר שאני מחזיר אותו, זה רק אומר שהוא מבין שאם ניתן לו ללכת, הוא מחוסל. אולי זה הזמן להחליט מה לעשות איתו. אני מבטיח לך שלא אזרוק אותו לכלבים.״ את המילים האלה אני אומר כשאני מודע לכך שיש מי שמקשיב לשיחה.
