״ אני מאד מעריכה את מה שעשית למעני. אני מבקשת שלא תחשוב שאני כפוית טובה. אני מתנצלת,״ היא אומרת בקול רועד.
״ששש פיקולה, תנשמי. אין צורך שתתנצלי. את מבינה שהייתה לי כוונה טובה, הרי לא יכולתי לדעת,״ אני אומר לה ומלטף את ראשה.
אני כבר מבין שחציתי את הגבול שקבעתי לעצמי. היא פורטת על מיתרי ליבי, במקומות הניסתרים ביותר.
אני עושה מה שחשבתי שלא אעשה לעולם, אני נושא אותה למיטתה, משכיב אותה עליה, פושט את הז׳קט והחולצה, נשאר חשוף בפלג גופי העליון, ונשכב לידה. אני עוטף את גופה בזרועותיי ללא מילים, ועד מהרה אני שומע את נשימותיה הקצובות. היא נרדמה.
אני נשאר ער, ומנסה לעכל את מה שקורה. קבעתי לי חוק בל יעבור לא לישון עם אישה, והנה זה קורה. הייתי אולי רגוע יותר לו היה זה סוף השבוע בו עובדי הבית לא מגיעים לעבודה.
אני מחליט לתת לה לשקוע בשינה עמוקה, ואז לעזוב, אבל אז קורה מה שלא ציפיתי לו. בל מסתובבת לכיווני, מניחה את ידה על החזה שלי, ואת רגלה שמה מעליי במה שנראה כמו אקט של בעלות. ברור לי שהיא לא מודעת למה שהיא עושה, ולמרות שעמדתי לדחוף את רגלה מעליי, אני מוצא את המגע שלה נעים לי. אני שוב עוטף אותה לחיבוק, עוצם את עיניי ונרדם.
הלחץ על השלפוחית מעיר אותי בחמש בבוקר, ואני מודה לה על כך שגרמה לי להתעורר. אני בודק שהמצלמות לא פועלות, וממהר לחמוק לחדרי. רק כשאני נכנס לחדר האמבטיה שלי, אני קולט שניצלתי ממבוכה, כשאני מבחין בזיקפת הבוקר שלי. זה לא קורה לי הרבה, אבל זה יכול היה להיות מאד מביך לו זה קרה לעיניה.
אני נכנס למיטה, פותח את הטלוויזיה להתעדכן בחדשות מהעולם, אבל לא רק. אני עושה זאת כדי להשאיר סימנים שישנתי במיטתי הלילה. אני יכול לדמיין מה היו מתלחשים מאחורי גבי, לו המיטה שלי הייתה מסודרת למשעי.
אני קם בבוקר כהרגלי, וניגש לחדר הכושר הפרטי שלי הסמוך לחדר השינה. אני מתאמן בו עד שזיעה נוטפת משיערי. מה שבדרך כלל עוזר לי לנקות את הראש, לא מצליח להשקיט את הבעירה שהוצתה בי הלילה. אני מרגיש את המגע העדין שלה על גופי, ומריח את הריח שלה מעורי. אני סקרן לפגוש אותה הבוקר, ולראות מה היא זוכרת מהלילה.
כל יום אני יורד למשרד באותה שעה, וכך אני עושה גם היום, אחרי שאני שוטף מעליי את הזיעה שהצטברה בזמן האימון. אני בוחר בכוונה יתרה את הבגדים שאלבש, שלא יהיה בהם דבר שדומה למה שלבשתי אמש.
אני שמח שהורדתי את החולצה אתמול כששכבתי לישון, ובכל זאת מריח אותה לראות שלא דבק בה הריח של הבושם העדין של בל. אני נושם לרווחה כשאני מריח רק את המבשם של הבושם בו אני משתמש, שהוא בעל ריח גברי מובהק.
אני יורד לקומת הכניסה, ונכנס ישר לחדר העבודה שלי.
״נהנית אתמול?״ אני שומע את קולה של מריה אחרי כמה דקות.
״אני מודה לכם על הערב הנפלא,״ אני שומע את בל עונה בקול שמח, ״אין כמוכם.״
״את צריכה להודות לבוס, זה הוא שארגן את המסיבה לכבודך,״ אומר ג׳וזף.
״ברור שזה לא יכול היה לקרות בלעדיו, הרי הוא זה שאישר לי לצאת. אבל עדיין, אלה אתם שעשיתם את הערב הזה שמח עבורי.״ הקול שלה נשמע שמח, מה שגורם לי להרהר במה שסיפרה לי.
אני שולח הודעה לפול, ומבקש ממנו שיבדוק לגבי תאונת מטוס שאירעה לפני שנה בדיוק, בתאריך של אתמול.
אני מופתע לקבל ממנו תשובה, שהוא לא מצליח למצוא מידע על אף תאונה כזאת. ״תאמין לי שלא התעצלתי, חיפשתי לגבי כל מטוס בעולם שהיעד שלו היה ניו יורק. למה אתה שואל?״
״זה לא באמת חשוב,״ אני עונה לו. אני מרגיש מרומה. היא המציאה סיפור רק כדי לכסות על כך שהיא קנאית לי, ואני נפלתי בפח. ׳מה היא חושבת לעצמה, שיקרה בינינו משהו?׳
אני נכנס למטבח באמתלה שאני רוצה לשתות.
״חבל שלא סיפרת לנו שיש לך יום הולדת,״ אומרת בלנקה.
״אני באמת לא מבין למה לא סיפרת לחברים שלך,״ אני זורק הערה באוויר, ורואה אותה קופאת. היא מביטה עליי, אבל הפנים החתומות שלי לא מגלות לה דבר, גם לא המבט האדיש שסיגלתי לעצמי.
״תכיני לי לשתות,״ אני מורה לה בטון מצווה. ״לא ענית לי, למה לא סיפרת להם?״
היא פולטת אנחה לא רצונית, וניגשת להפעיל את מכונת הקפה.
״ראית את הפרחים שהבאנו לך?״ שואלת בשקט בלנקה.
״מאד ריגשתם אותי,״ היא אומרת בהתרגשות, ״ אני חושבת שיש משהו בפרחים שתמיד גורם להאיר אפילו ימים אפלים. הזר הזה יפיפה.״
״חשבנו ש…״ ממשיכה בלנקה לומר אבל אני קוטע אותה בגסות.
״שאלתי אותך שאלה בל,״ אני אומר בקשיחות.
היא מגישה לי את הקפה שהכינה, ומניחה צלוחית עם עוגיות על השולחן.
״אני לא מבין אותך, את חושבת שבכוונתי להמתין…״ אני מתחיל לומר.
בל לא נותנת לי לסיים את המשפט. ״הסיבה שלא סיפרתי לכם,״ היא אומרת בעומדה מולם כשהיא מחבקת את עצמה, ״היא שביום הולדתי לפני שנה, אירעה תאונה וההורים שלי, אחי וגיסתי נהרגו. הם היו בביקור באירופה, והמטוס בו טסו התרסק.״
״לא זכורה לי תאונה כזאת,״ אני מגיב מייד, ״תמיד מודיעים על תאונות אוויריות, ומונים את מספר הנוסעים שהיו עליו.״
היא מביטה עליי במבט חלול. היא נדה בראשה, נלחמת בעצמה, ולבסוף עונה. ״בטיסה היו שבעה נוסעים. ארבעת בני משפחתי, שני טייסים ודיילת. הם טסו במטוס פרטי.
אני מתנצלת בפני כולכם על איך שהתנהגתי אתמול. לפעמים אני שוכחת שהחיים שלי לא שייכים לי יותר. אני מתנצלת גם לפניך בוס.
רציתי לשאול אותך אם אתה אוהב לאכול פאי רועים. אני יודעת שזה לא שייך למטבח האיטלקי, אבל זאת מנה מאוזנת ומזינה.״ יש לה יכולת לגרום לי לפקפק בעצמי בשניה.
״ממתי את שואלת אותי מה להכין לאכול?״ אני נובח עליה, ועוזב את המטבח. אני חייב לברר אם מה שאמרה זה נכון.
אני חוזר לחדר העבודה, ועומד להתקשר לפול, כשהטלפון שלי מצלצל ושמו מופיע על הצג.
״למרות שאמרת לי שלא חשוב לך לדעת לגבי תאונת המטוס, זה הטריד אותי. המשכתי לחקור, וגיליתי שאכן הייתה תאונה באותו יום של מטוס בבעלות פרטית, ובה נהרגו פרט לשני טייסים ודיילת, ארבעה בני משפחה, זוג הורים, בנם ואשתו. אין מידע נוסף לגבי נסיבות התאונה, וגם לא פורסמו שמותיהם. רק עובדה אחת ידועה שבתם לא הצטרפה לטיסה.״
״אמרתי לך שהמידע הזה לא חשוב לי,״ אני אומר לו באדישות, ״בפעם הבאה תחסוך לעצמך את הטרחה.״
״חשבתי ש… אני מצטער בוס,״ הוא אומר נבוך.
אני לא מסוגל להתרכז כעת בכלום. ׳למה אני כל הזמן מפקפק בכל מה שהיא אומרת?׳
כשמגיע זמן הארוחה אני חוזר למטבח. בל מבחינה בי, וניגשת להכין להגיש לי את האוכל.
כיוון שאנחנו לבד במטבח, וכל העובדים עסוקים במלאכתם, אני מרשה לעצמי לדבר איתה על ליל אמש.
״איך ישנת?״ אני שואל.
״בסדר,״ היא עונה, ומתרחקת.
״את זוכרת מה קרה בלילה?״ אני שואל.
״ערכתם לי מסיבת יום הולדת,״ היא עונה.
״את מתחמקת,״ אני אומר.
״אין לי מושג על מה אתה מדבר, פרט לכך שהסברתי לך למה היום הזה קשה לי,״ היא אומרת.
׳אז היא מכחישה מה שקרה,׳ אני חושב לעצמי, מה הסיבה לכך לא ברורה לי.
״אני מתנצלת,״ היא אומרת לי נבוכה.
״הייתי מעדיף שפשוט תשתקי, נמאס לי כבר מההתנצלויות שלך,״ אני אומר.
בל מניחה לפני את הקינוח שהכינה, ועוזבת את המטבח. ״בלנקה, הבוס עומד לסיים את הארוחה, אני יכולה לשבת איתך כעת על…״ בל סוגרת את הדלת, ואני לא שומע את סיום המשפט.
אני רוצה לגעור בה שהיא עוזבת לפני שסיימתי, אבל אני מבין שזה לא בגלל שיש לי צורך שהיא תשרת אותי, אלא זאת הנוכחות שלה שחסרה לי. הטלטלה הרגישות שהיא מעבירה אותי, לא עושה לי טוב. אני חייב להשאר חד מחשבה.
אני חוזר לחדר העבודה שלי. לא נותר לי אלה לסגור את התיקים של הרכישות החדשות, ולסיים את היום.
אני קובע פגישה עם עורך הדין שלי.
*
עורך הדין שלי מודע היטב איזה ארגון אני מנהל, אבל גם יודע שהעסקים שבהם אני מערב אותו, הם עסקים חוקיים. אני לא מאלץ אף אחד למכור לי את נכסיו, ולא גובה מאיש דמי חסות. אלה הכישורים שלי כאיש עסקים, וההשכלה שרכשתי, שגורמים לי למצוא בניינים טובים לרכישה.
זאת הסיבה שמתי שאני מתקשר אליו ומבקש להיפגש איתו, הוא נענה לי מיד.
כאשר אני שואל אותו אם הוא פנוי להיפגש הערב, הוא מבקש שאתן חצי שעה להתארגן, ומציע שניפגש בפאב חדש שחברו פתח רק לפני כמה ימים.
*
אני מודיע למסימו שאני יוצא, ומבקש ממנו שיתלווה אליי. ״אני יוצא לפגישה פרטית, אין צורך שאחרים יתלוו אליי, פרט לך כמובן.״
אני קולט שבל נכנסת חזרה למטבח, ושומעת את השיחה. אני מעמיד פנים שלא שמתי לב, ופונה לג׳וזף. ״אני יוצא ולא יודע מתי אחזור. אני מבקש שתזמין מחר ארוחת בוקר. אני משאיר לך לבחור מה להזמין.״
״אני מניחה שאני לא צריכה לקום מוקדם בבוקר,״ היא אומרת כשאני מתרחק, אבל עדיין בטווח שמיעה.
״את מצחיקה,״ אומרת מריה, ״כולם יודעים שאת מתעוררת מוקדם, אפילו לפני התרנגולים.״
״על איזה תרנגולים את מדברת?״ שואלת בלנקה.
״לא באמת, זה מין ביטוי כזה ש… לא משנה,״ עונה מריה.
״יש לי כמה ספרים שמחכים שאקרא אותם, וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות כעת,״ אומרת בל, ומסיימת לנקות את המטבח.
אני עולה להתלבש. אני רוצה שתראה מה אני לובש, אבל כשאני יורד, האור במטבח מעומעם, והיא לא כאן.
״הפרחים מאד שימחו אותה, היא לקחה אותם לחדרה,״ אני שומע את מריה אומרת לבלנקה, מה שמאשר לי שהיא אכן לא כאן.
״אני אוהבת אותה,״ אומרת בלנקה, ״היא אף פעם לא מתלוננת, ודברים קטנים תמיד משמחים אותה. היא התרגשה מהפרחים יותר מאם היינו מביאים לה מתנה יקרה.״
״נכון!״ אומרת מאיה, ״נשבר לי הלב כששמעתי על התאונה של הוריה. אני שמחה שלא ידענו, והצלחנו לשמח אותה.״
לשמחתי מסימו מגיע. הוא פותח לרווחה את הז׳קט שלו, וסוגר אותו שוב. התנועה הזאת באה כדי לחשוף בפניי שהוא חמוש. אני מקווה שלעולם הוא לא יצטרך להשתמש באקדח שלו כדי להגן עליי.
״הכל בסדר בוס?״ הוא שואל, ״אתה נראה מוטרד.״
״מעניין מאיפה הרעיון המופרך הזה,״ אני עונה לו.
מסימו מושך בכתפיו, ופונה לכיוון דלת הכניסה.
בל
כשגבר לא שלך, איזו סיבה יש לך לקנא לו?
אני לא מבינה את המשחק שלו. העמדתי פנים שאני לא יודעת מה קרה בלילה. איך יכולתי להתעלם מהאופן בו עטפו אותי זרועותיו, מחום גופו שהיה צמוד לגופי?
הוא יכול לספר לעצמו סיפורים שאין לו רגש כלפיי, אבל למרות שלא הייתי עם הרבה גברים, אני יודעת איך זה מרגיש כשגבר רק רוצה את גופך, והיו לא מעט שניסו, וכשגבר מוצף רגשות נוגע בך.
אני יודעת מעובדי הבית שלא חסרות לו נשים, וכשהוא רוצה לפרוק את תשוקותיו, הוא עושה זאת רחוק מעיני כולם. ׳הוא תמיד ישן לבד,׳ שמעתי שאומרים.
במו אוזניי שמעתי שהוא לא מחפש זוגיות, ואין לי אשליות שזה מה שהוא חיפש אצלי הלילה.
אני מבינה שאדם במעמדו חייב להיות עם יד על הדופק, ולבדוק כל אדם בסביבתו, אבל מה יש בי שתמיד גורם לו לא להאמין לי?
אלה מסוג הרגעים שאני מרגישה במלוא העוצמה את חסרונם של הוריי.
*
הוריי היו דוגמה מושלמת לאהבת אמת. אבי בא מבית אמיד, ואילו אימי, שהייתה דור שלישי למהגרים מאיטליה, באה מבית צנוע אבל מלא אהבה. אבי מעולם לא התנשא מעליה בשל מוצאו, אלא תמיד ראה באימי שותפה שווה. בעיניי הם היו הזיווג המושלם, וכך היו אחי ואשתו.
ולמרות שחייתי בבית אמיד, לימדו אותי הוריי להתייחס אל כולם כשווים, וכי כל אחד צריך לרכוש את הישגיו בזכות עצמו, ולא להסתפק במה שהשיגו הקודמים לו.
אין זה אומר שמעולם לא היו ביניהם חילוקי דעות, אבל הם תמיד פתרו אותם בשיחות בינם לבין עצמם.
׳את מבינה בלה שלי, אביך מכיר אותי יותר טוב מכל אדם בעולם, והוא אוהב אותי ללא תנאי. לכן כשקשה לי, גם אם זה בגלל משהו שהוא עשה, אני תמיד מדברת איתו, ולא עם חברותיי.״
המילים שלה מהדהדות לי בראש. אני יודעת שקורבין ניצל את מצוקתי הנפשית, והוא היה שם רק בגלל שהוא חשק במה שהוריי הותירו אחריהם.
אני שמחה שהתעוררתי תוך זמן קצר, ולא איפשרתי לו להשלים את מזימתו.
״את כל כך חסרה לי אימא, הלוואי והייתי יכולה לדבר איתך. אני בטוחה שהיית יודעת מה לומר לי כדי להשקיט את נפשי הסוערת.
*
למרות שאני יודעת שאני לבד בחדר, אני נועלת את הדלת של חדר האמבטיה, ונכנסת להתקלח. אני מתקלחת זמן רב מתמיד, חופפת את שיערי למרות שעשיתי זאת רק אתמול, בוחרת בכותונת לילה קצרה, ונכנסת למיטה.
לאחרונה רכשתי כמה ספרים, ואני מתלבטת במי מהם לבחור. אני בוחרת בספרה של ג׳יין אוסטין, הטיית הלב ספר שלא נמנה עם המפורסמים בספריה, וסבתי סיפרה לי עליו. זהו סיפורה של אן אליוט שהתאהבה בימאי עני אבל שאפתן בשם פרדריק וונטוורת. כמו בכל ספריה, גם בסיפור הזה יש עלילה שמסתבכת, וזה בדיוק הסיפור לו אני זקוקה כעת.
אני בוחרת רשימת שירים שקטה, מרכיבה את האוזניות שמנתקות אותי מרעשי העולם, צלילי מוסיקה שקטים עוטפים אותי, ומתחילה לקרוא. העולם מסביבי נמוג, וכל כולי שקועה בתוך סיפור האהבה המפותל הזה.
נהניתי מאד באירוע טרום פתיחה של פאב של חבר טוב של עורך הדין שלי. תוך כמה משפטים מרומזים, הבנתי שהוא מחפש שותף, וניסה לראות אם אני מעוניין.
כשנשארתי לבד עם עורך הדין, ניסיתי להבין ממנו מדוע דווקא אני, האם הוא במצוקה כספית. הופתעתי לשמוע שחברו חושב שהנוכחות שלי תמשוך את המבקרים לפאב שלו.
״אני לא מעוניין,״ עניתי לו באופן שהבין שאין טעם לנסות לשכנע אותי.
השעה כבר כמעט חצות, ואני מסמן למסימו שאני רוצה לחזור לדירה. ״היה ערב נחמד,״ אומר מסימו שלא רגיל לראות אותי נפגש עם חברים סתם כך. אמנם הוא ישב במרחק ממני, אבל יכול היה לראות ששפת הגוף של שנינו משדרת שאנחנו נינוחים זה בחברת זה.
״החבר שלו עשה עבודה יפה עם הפאב. הוא בהחלט גורם לך לרצות לבלות בו. זה לא אומר שאני רוצה להיות שותף בו,״ אני אומר למסימו שמחניק חיוך. אין לי ספק שהוא מתרגש שאני משתף אותו, אבל יודע שלא הייתי מסכים להצעה כזאת.
״אין ספק שנוכחותך במקום יכולה למשוך צעירים רבים להגיע,״ הוא אומר, ״ואין לי ספק שזה לא מה שמעניין אותך.״
״אמת,״ אני עונה, ומשתוקק כבר להיות לבד.
אני לא ממהר לעלות לחדרי. השלווה שהרגשתי הייתה רגעית, החזרה לדירה החזירה אותי למציאות. אני ממלא כוסית ויסקי ושותה את כולה בלגימה אחת.
מועקה כבדה עוטפת אותי, ואני יודע שהיא לא תעבור עד שאפרוק את כל מה שיש לי לומר.
אני עולה לקומה העליונה, נכנס דרך דלת הכניסה לאגף של בל, פס האור מתחת לדלתה מראה שהיא ערה. אני מקיש על הדלת. בל לא עונה. גם כשאני קורא בשמה, היא לא מגיבה.
אני מהסס לרגע, אבל בכל זאת פותח את הדלת. בל שוכבת במיטתה על צידה בתנוחה עוברית, וקוראת בטאבלט. היא לובשת כותונת לילה קצרה, ותחתוניה הוורודים מציצים מתוכה. זה בדיוק מה שחסר לי כעת!
אני עומד לידה קורא שוב בשמה, אבל היא לא מגיבה. אחרי פעמיים נוספות שאני קורא בשמה, אני שם לב שיש לה אוזניות, ומבין שזאת הסיבה שהיא לא מגיבה. אני מתיישב לידה על מיטתה. היא מבחינה בי מייד, מתיישבת, ומותחת את כותונת הלילה שלה.
אני מסמן לה בידי שתוריד את האוזניות, היא מביטה בי לרגע, ועושה כדבריי.
״למה את משחקת איתי?״ אני שואל.
״אני מבקשת סליחה, לא שמעתי שנכנסת,״ היא עונה מייד.
״יש לך כישרון נדיר לא לענות לשאלות שלי,״ אני אומר לה.
״למה אתה מתכוון?״ היא שואלת אותי בשקט.
״את זוכרת שהייתי כאן אתמול כששמעתי שבכית?״ אני שואל.
״כן, והובלת אותי למיטה,״ היא אומרת.
״הובלתי אותך… הגדרה מעניינת למה שקרה אתמול,״ אני אומר.
״בבקשה אל תכעס עליי. למה אתה תמיד חושב שאני משקרת?״ היא אומרת ונלחמת בדמעותיה. היא שוברת אותי עם העצב בעיניה. ״חשבתי שנרדמתי מיד.״
בל קמה ונעמדת ליד החלון, אני קם בעקבותיה ונעמד מאחוריה. כעת כשהיא יחפה, אני רואה שאני גבוה ממנה הרבה יותר ממה שחשבתי.
היא לא מגיבה. עיניה עצומות, אבל ניכר עליה שהיא מוצפת במחשבות. פתאום היא מסתובבת אליי. ״אתה רוצה לומר שז…״ היא מתכווצת כולה.
״אני נראה לך גבר כזה עלוב, שאני צריך לזיין מישהי כשהיא ישנה?״ אני שואל אותה בכעס. אני לא יכול להרשות לעצמי שהיא תראה שנפגעתי ממנה.
היא נאנחת אנחת רווחה, מה שגורם לי להרגיש דקירה בליבי.
״ואם כן, זה היה כזה אסון בעינייך?״ אני לא מתאפק ושואל.
