הטלפון מפרינצ׳סה מגיע בשעת צהריים מאוחרת, כשאני שקוע כולי בקריאת דוח. ״משעמם לי, ואני רעבה,״ היא אומרת בקולה המתפנק.
״אני אבקש מלורנצו שיקח אותך לאכול. הוא יכיר לך את העיר, ויקח אותך לקניות במיו מילאן ניו יורק,״ אני אומר. הדבר האחרון שאני רוצה זה שאני אצטרך ללכת איתה.
״אבל אני רוצה ללכת איתך,״ היא עונה לי.
״פרינצ׳סה, אני עובד כעת, זה לא זמן עבורי להסתובב,״ אני עונה לה בתקיפות.
״איך אלך לבלות אם לא הבאתי איתי דולרים?״ היא שואלת. אני חושב לעצמי מה עבר לה בראש כשנסעה לארץ זרה בלי כסף, מצד שני ברור לי שהיא סמכה שאתן לה כמה שתבקש.
״לורנצו יגיע אלייך עם כרטיס אשראי שלי, תתפנקי לך.״ אני חסר סבלנות, ורוצה לסיים כבר את השיחה הזאת.
כמובן שאני לא אומר לה שכרטיס האשראי שאתן ללורנצו הוא לא הכרטיס הפרטי שלי, ובטח לא של הארגון, אלא כרטיס ששמור למקרים מיוחדים, כרטיס שאני טוען בו כסף מראש, והוא כזה שאין עליו דוחות חודשיים.
אני מבקש מלורנצו שיגיע. אין לי ספק שהבטן שלו מתהפכת, כיוון שאין לו מושג למה קראתי לו.
אני מביט על הפרצוף המפוחד שלו, ולא מתאפק. ״אנחנו צריכים לדבר, אבל נדחה את זה לפעם אחרת. כעת אני מבקש שתיקח את פרינצ׳סה לאכול, תראה לה את העיר, ואם היא תרצה, תיקח אותה לקניות במיו מילאן.
קח את כרטיס האשראי שלי. הקוד שלי הוא אפס אחד אפס אחד,״ אני אומר באדישות, כאילו איני מבין שהוא ינסה לעשות שימוש במידע הזה. אלא שמחכה לו הפתעה, הכרטיס הזה לא יגלה לו דבר.
יש משהו נוסף שהוא לא יודע. אם אחותי תצא למסע קניות מטורף, הכרטיס הזה לא יכסה את הקניות, ולכן הוא יאלץ להתקשר אליי, מה שיגרום לי לבקש מהמוכרת במיו מילאן לחייב את חשבוני שמופיע במערכת ויש בו הנחה של שבעים אחוז.
זה שוב גורם לי להרהר במשפחה שלי.
*
״אני לא מאמין שאתה אח שלי,״ אמרתי לאנטוניו בשעת ריתחה, ״איך אתה לא מבין שכך לא פועלים.״
״אל תתנשא אלי רפאל, אתה בסך הכל בן של…״ התחיל אנטוניו לומר.
הסטירה מכף ידו המאיימת של אבי לא איחרה לבוא. ״אתה לא תדבר אליו כך,״ הרים אבי את קולו.
״מעניין למה אתה בצד שלו תמיד,״ רטן אנטוניו.
״אני בצד של מי שרואה את הדברים נכון, ומי שנאמן למשפחה,״ ענה אבי בקור.
״ואני?״ הוא שאל.
״ואתה ממהר לדבר לפני שאתה חושב. מהירות מחשבה טובה רק כשאתה אמור לשלוף את האקדח, לא כשאתה מדבר, ולא משנה עם מי, בטח לא עם אחיך,״ הוא נהם לעברו.
אנטוניו עזב את החדר בכעס. ״למה אני לא מרגיש שהוא באמת אח שלי?״ העזתי ושאלתי את אבי.
״תתעסק בעניינים שלך,״ ענה לי אבי בטון קר שגרם לי לרעוד.
החיכוכים ביני לבין אחי לא היה אירוע חד פעמי. אני תוהה אם זה מה שגרם לאבי להרחיק אותי מעבר לים.
באחד מגילויי הנפש הנדירים, הוא טען שאני מוכשר מהם, מה שגרם לי שוב לתהות איך זה שכולם כל כך שונים ממני.
פרנצ׳סה בכלל בלתי מובנית לי. היא כל כך שונה ממאמא שלנו. היא זללנית לא קטנה, וכלל לא מוטרדת מהקילוגרמים העודפים שלה. היא חושבת שגברים אוהבים ׳שיש מה לתפוס.׳
אמנם מאמא לא חלק מהאירגון, אבל היא קשובה לנעשה. לעומתה את פרנצ׳סה רק מעניין שאבא שלה מייצר כסף, והרבה.
אין לי כוונה לספק את סקרנותה בקשר לכסף שצברתי כאן. שתחשוב מה שתחשוב. ככל שהעמקתי לחשוב על כך, היא לא מסוגלת לתת לאיש מידע לגביי. כל מה שהיא יכולה זה לומר שהיא אכלה במסעדות הכי יקרות בעיר ניו יורק, שזה לא אומר כלום על יכולותיי כראש הארגון.
*
אני עובד במרץ, מנקה את השולחן מכל מה שהצטבר בו ביממה האחרונה בה הייתי עסוק בביקור של ג׳וליה. בשעה חמש תוקף אותי רעב, ואני ניגש למטבח לבקש מבל שתכין לי לאכול.
אני מביט מסביב ולא רואה אותה. ״איפה בל?״ אני שואל את ג׳וזף שנכנס למטבח לקחת דבר מה.
״היה לה רעיון…״ הוא מתחיל לומר ותופס את עצמו, ״היא עוזרת לבלנקה. אני אקרא לה שתבוא להגיש לך את האוכל.״
״אתם יודעים מה לעשות,״ אני שומע את קולה. היא נכנסת במהירות למטבח, מוציאה קערה מהארון, ניגשת לסיר על הגז, וכשהיא פותחת אותו המטבח מתמלא בריח של רוטב עגבניות נפלא. רק אז אני מבין מה גרם לי לרעב פתאום. אני לא מתגעגע לאימי, אבל הריח של האוכל שלה נטבע כזיכרון נעים בגופי,
היא מגישה לי את המנה בשתיקה, מוזגתמים צוננים לכוס, וניגשת לעמוד בקצה השני של האי. היא רחוקה ממני, אבל עדיין מספיק קרובה כדי לוודא שאיני צריך דבר.
כשאני מתקרב לסיים את המנה, היא ניגשת למכונת הקפה, מכינה לי במיומנות רבה את האספרסו האהוב עליי, ומניחה על צלחת פרוסה נדיבה של עוגה שריח של קרם פיסטוק עולה ממנה.
היא מחכה שאסיים, ומורידה את הכלים מהשולחן.
״תודה בל, הפסטה היה מאד טעימה,״ אני אומר. היא נדה בראשה לאות תודה, ומניחה לפני את ספל הקפה והעוגה.
אני לא רגיל לראות אותה שותקת כך. המבט על פניה חסר רגש. אני מניח שהיא נעלבה אתמול מהאופן בו ג׳וליה דיברה אליה. כל עוד זה לא משפיע על איכות האוכל שאני מקבל, זה לא מעניין אותי.
אני עוזב את המטבח אבל מקשיב לשמוע אם היא תאמר משהו. מסתבר שצדקתי. מייד עם שובה למזווה היא שוב מדברת בטון רגיל.
׳רק זה חסר לי עכשיו,׳ אני רוטן, ׳אני מנהל גן ילדים.׳
אני מתרווח על כיסא העור הנוח שלי, מניח את רגליי על שולחן המהגוני ועוצם את עיניי. הגעתי לפסגת העולם מבחינתי, הקמתי עסק שעובד בצורה משומנת. גם אם לא אזום יותר פרויקטים חדשים, אני יכול לחיות ברווחה כל חיי. אני השליט הכל יכול, אבל לא חופשי לעשות כל העולה על רוחי. מסתבר שכסף, ככל שהוא חשוב, לא יכול לקנות הכל.
צלצול הטלפון הנייד קוטע את מחשבותיי. אני מחייך לעצמי במרמור. מבט על השעון מבהיר לי שג׳וליה כעת כבר אחר ארוחת צהריים. אני מהמר על כך שהיא בשיאו של מסע קניות מטורף בניו מילאן. ׳אז מסתבר שלא יכולת להתאפק פרינצ׳סה, והיית חייבת לקנות מכל הבא ליד. למה שתעשי חשבון, אם את לא זאת שמשלמת עבור הקניות?׳
״אתה נורמלי?״ יורה לעברי לורנצו, עוד לפני שאני מספיק לומר מילה. אני מנתק מיד את השיחה.
״אתה ניתקת את השיחה?״ הוא מרים את קולו, כשאני עונה בשנית.
״אני חושב שטעית בכתובת, אתה בטוח שרצית לדברי איתי או אולי…?״ אני משאיר את השאלה תלויה באוויר. אני מכיר אותו היטב, ויודע שכעת הבטן מתהפכת לו.
״העניין בוס,״ הוא משנה את הטון, ״שג׳וליה ערכה קניות, והכרטיס שלך לא כובד.״
״אתה מתכוון לכרטיס האשראי שנתתי לך,״ אני אומר, ״הרי אתה לא באמת חושב שנתתי בידך את כרטיס האשראי הפרטי שלי, זה שאינו מוגבל בסכום.
אז מסתבר שג׳וליה חרגה ממסגרת השבעים וחמש אלף דולר שהקצבתי לה. אני מניח שהיא רכשה מניות של מיו מילאן, אחרת אין לי הסבר לכך שהיא רכשה בגדים בסכום כזה אסטרונומי. אפילו אני, שקונה את בגדיי בחנות האופנה היוקרתית הזאת, לא מגיע לסכומים כאלה, ואתה יודע שאני קונה בלי חשבון.״
״אתה יודע שאין לי שליטה עליה,״ הוא אומר במבוכה.
״תאמר לי מה שם המוכרת שמשרתת אותה,״ אני מבקש.
״קוראים לה קארין,״ הוא עונה.
״תודה,״ אני עונה.
אני מנתק את השיחה ומתקשר למיו מילאן. ״מדבר רפאל לומברדי, אני מבקש לדבר עם קארין,״ אני אומר.
״קארין מדברת,״ היא עונה בקול לא יציב.
״אני מבקש שתתני לאחותי עותק של החשבון,״ אני מורה לה.
אני שומע אותה מקלידה בקופה את הפקודה. ״עשיתי מה שביקשת,״ היא אומרת.
״ילדה טובה. עכשיו תכנסי לחשבון שלי. כיוון שיש לי קוד הנחה מיוחד, אני מבקש שלא תתני לה את החשבונית המתוקנת, אלא תשלחי לי את החשבון למייל שרשום אצלכם.
אל תשתמשי בכרטיס שבמערכת, אלא תעבירי שוב את הכרטיס שבידה. ברור לך שאיני רוצה שהיא תראה את הסכום אותו את מחייבת, נכון?״ אני דואג להיות ברור.
״ברור מר לומברדי. אני אגבה את הסכום שיש בכרטיס האשראי שבידה,״ היא אומרת ומאשרת לי שהכרטיס חוייב, ״ואת היתרה מחשבונך.״ כמובן שהמילים האחרונות נאמרות לאזניה של ג׳וליה, כדי שלא תבין מה באמת קרה.
״אני מודה לך על השרות,״ אני אומר.
אני יכולה לומר הרבה דברים על האחות של הבוס, אבל בדבר אחד היא צדקה, זה לא הבית שלי, אני לא בת משפחה, אלא אחת מצוות העובדים. אם זה עוזר לה להרגיש חשובה בכך שהיא קוראת לי משרתת, שיבושם לה.הרי כל מי שעובד עבור מישהו אחר, משרת אותו.
אני לא באמת מכירה את הבוס, ואולי גם הוא חושב שכולם המשרתים שלו, בסופו של דבר הוא שולט על ארגון גדול.
לכן כשניגשתי לו את ארוחת הצהריים, השתדלתי להקטין את נוכחותי, ונשמתי לרווחה כשהוא לקח איתו את הקפה למשרד.
אני חוזרת למזווה, לעזור לחבריי לסיים את העבודה. בלנקה סופקת כפיה בהנאה. אין ספק שהסדר אותו הצעתי לה לעשות, ייקל עליה למצוא כל דבר,
״את פשוט גאון,״ אומר לי ג׳וזף, ״אני לא מאמין איך פינית עבורינו קיר שלם לאחסן את הציוד של אחזקת הבית.״
״אתה יודע כמה הרגשתי מובכת כשכרטיס האשראי שלך לא כובד?״ אני שומעת את קולה של הפרינצ׳סה עולה מהמבואה של הדירה.
״את באמת חושבת שהייתי נותן לך את כרטיס האשראי האישי שלי, זה שלא מוגבל בסכום?״ הוא עונה לה בקור, ״הדון היה מאשר לך להוציא מאה אלף דולר בשעה אחת על בגדים? שאתקשר לשאול אותו?״
״בבקשה רפאל אל תספר לו,״ היא משנה את הטון. ניכר עליה שהיא פוחדת שיעשה זאת.
״אז למה את חושבת שזה בסדר לבקש זא ממני. את כנראה לא מעריכה אותי. אני הדון של ניו יורק, את מבינה את זה?״ רועם קולו, ״זה לא אומר שאני צריך לתת לך לבזבז בצורה כל כך לא אחראית את כספי.
את יכולה לשחק אותה נסיכה, אבל אני יודע את האמת, ועליי זה לא עובד. אם את חושבת שכל יום אתן לך לצאת למסעדה ולהשאיר בה סכומים לא הגיוניים, רק כדי שאת תוכלי להתרברב בין חברייך שאלה החיים שלך, את טועה. בעיקר שגם אמש וגם היום, את הזמנת מנות שלא נגעת בהן אפילו.
אז כן פרינצ׳סה, נתתי לך כרטיס אשראי שצריך להטעין אותו מראש והוא מוגבל בסכום, וכמה לא הופתעתי שרוקנת את כולו תוך שלוש שעות.״
״אתה רוצה שאני אחזיר את הבגדים שקניתי?״ היא שואלת, וקולה רועד.
״לא אמרתי, רק אני מבקש שתלמדי לחשוב לפני שאת פועלת,״ אני אומר לה באיפוק, ומתפלל בליבי שהיא תאמר שהיא רוצה לחזור כבר הביתה.
״תגיד למשרתת שלך שתכין לי קפה, ובא לי טרמיסו ליד,״ אני שומעת אותה אומרת. אני לא אמורה לשמוע את דבריה, כיוון שאני עדיין במזווה עם ג׳וזף ובלנקה.
״כנראה שתצטרכי לחכות, כי אין לי משרתת,״ הוא עונה, ״אני מציע שתכיני לך קפה לבד. את יודעת להפעיל מכונת קפה?״ הוא אומר, והעובדים מחניקים חיוך, מכסים בידים את פיהם שלא יפלט מהם צחוק.
״אל תדבר אליי כך, שכחת בת כמה אני?״ היא שואלת.
״מה זה קשור ליכולת שלך להכין קפה לעצמך?״ הוא שואל.
״אני לא משרתת של אף גבר,״ היא עונה לו בחוצפה.
״לא ביקשתי ממך להכין לי קפה, ״ הוא עונה לה בטון תקיף, ״דבר אחד ברור, אם ארצה קפה אני לא אבקש ממך. אני לא באמת בטוח שאת יודעת להכין אספרסו משובח.״
״אני רוצה ללכת למועדון,״ היא אומרת לבוס.
״אני צריך לעבוד,״ הוא עונה בחוסר סבלנות.
״אז מה עוזר לך שאתה הדון, אם אתה לא יכול לצאת לבלות מתי שאתה רוצה?״ היא ממשיכה להציק לו.
״מי אמר שאני לא יכול? אלא שעכשיו אני לא רוצה, יש לי דברים מעניינים יותר להתעסק בהם,״ הוא אומר לה.
״טוב,״ היא שוב רוטנת, ״אז אני אצפה בתוכניות בטלוויזיה.״
השיחה ביניהם מסיימת, וקולות של תוכנית ריאלטי נשמעים ברקע. אני מנצלת את ההזדמנות וחומקת לחדרי. מאחר ועבדתי היום בסידור וניקיון של המזווה, אני משתוקקת להוריד מעליי את הבגדים המאובקים, וללכת להתקלח ולחפוף את שיערי.
אני מתלבטת אם למלא את האמבטיה במים חמימים, לפזר בתוכה שמנים ריחניים, אבל אני מרגישה כל כך מלוכלכת, שאני פותחת את זרם המים החמים, ובזמן שהם מתחממים, אני ממהרת להתפשט, ולהכנס פנימה.
אני ממלאת את כף ידי בשמפו בנדיבות, ומתחילה לחפוף את שיערי. הרגעים האלה מתחת לזרם המים החמימים, הם הרגעים הפרטיים שלי. אני שייכת רק לעצמי, ואוגרת כוחות להתמודד עם המצב הלא פשוט בו אני נמצאת.
אני מסיימת עם השמפו, ומוסיפה מרכך על שיערי. המגע של השיער החפוף, נעים לי ואני מתחילה להרגיש ששאריות היום נושרות ממני.
נשאר לי רק להסתכן. היום במיוחד יש לי צורך לקרצף את גופי. גם בשל האבק שהצטבר עליי בניקיון היסודי במזווה, אבל לא פחות בלכלוך שנדבק בי מהמילים שהוטחו נגדי.
כבר חודשים רבים לא הייתי עם גבר, אבל הגוף שלי רדום, ואין לי צורך לספק את עצמי, לכן אני מתפלאת כשאני שומעת גניחות. זה לא יתכן שאני נוגעת בעצמי בלי להיות מודעת לכך.
רק כשהגניחות מתגברות אני מרימה את עיניי, וקולטת שלורנצו נמצא בחדר האמבטיה שלי, מכנסיו מושפלות, וידו אוחזת בזין שלו ונעה בקצב מתגבר.
אני מביטה עליו המומה. בחיים שלי לא ראיתי גבר עם זין כזה קטן, כמעט בלתי נראה. ׳כנראה שיש מן האמת במה שאומרים על גברים כמוהו. מה הפלא שהוא צורח כל הזמן,׳ עוברת המחשבה בליבי.
אני מתעשתת מיד. ״תצא מחדר האמבטיה שלי, סוטה! איך אתה מעז לחדור למקום הפרטי שלי!״ אני צורחת עליו.
״תשתקי זונה! את חושבת שרק לבוס מותר??״ הוא מסנן לעברי.
אני מושכת את המגבת ומכסה את גופי, כשהדרך נפתחת.
״משעמם לי, אני רוצה למלון,״ אומרת ג׳וליה.
״איפה לורנצו?״ אני שואל אותה.
״מאיפה אני צריכה לדעת איפה הוא?״ היא רוטנת.
אני מבקש ממסימו שיקח אותה חזרה למלון, מוציא מכיסי חבילת שטרות המכילה חמשת אלפים דולר, מלווה אותה לדלת, ועומד לחזור למשרדי כשפול מתקשר. אני סוגר את הדלת ונכנס למשרדי.
״מי גר איתך בקומה העליונה?״ הוא שואל. הוא נשמע לחוץ.
״למה אתה שואל?״ אני מתחמק.
״אני עוד דקה אצלך, תפתח לי את הדלת. ידידנו נמצא בקומה העליונה, אבל לא בחדר שלך, אלא באגף השני.״
אני רואה את פול על המסך, מורה לג׳וזף שיפתח לו את הדלת, ועולה בריצה את המדרגות לקומה העליונה, כשידי אוחזת באקדח שלי.
כשאני נמצא במבואה לאגף אני שומע את בל צועקת. אני מתפרץ לחדרה, ורואה את האור בחדר האמבטיה. אני נדהם לראות אותה עומדת רועדת, כשמולה עומד לורנצו. המכנסיים שלו משוכות כלפי מטה, ולמרות שהוא בגבו אליי, אין לי ספק מה הוא עושה.
אני מסמן לה שתשתוק, וניגש בשקט מאחוריו. אלא שאז מגיעים פול ואנשיו. פניהם מכוסות במסיכה למניעת זיהוי. שלא כמוני, הם רועשים, מה שגורם לו להסתכל במהירות לאחור וקולט אותי.
״אתה בן מוות!״ הוא אומר כשמבטי נופל על הזין שלו. אני מודה שאני המום למראהו. ״אני לא אתן לך לספר מה שראית,״ הוא אומר, ומתכופף להוציא את האקדח ממכנסיו, אלא שאז אנשיו של פול קופצים עליו.
״לכי להתלבש בחדר הארונות, וחכי עד שאאשר לך לצאת,״ אני מורה לה.
״בבקשה אל תפגע בו,״ היא מפתיעה אותי.
״את הזמנת אותו לצפות בך כשאת מתקלחת?״ אני שואל אותה בקור.
״מה פתאום!״ היא עונה לי נעלבת, ״אני לא.״
״אם כך אל תתערבי,״ אני ממשיך באותו טון קר.
בל יוצאת מחדר האמבטיה, ואני עוקב אחריה במבטי. אני קולט שהמגבת לא מכסה את כולה. גבה והתחת המושלם שלה חשופים לעיניי. אני בודק שאיש לא רואה אותה, וחוזר להתרכז בלורנצו.
״תסגרו אותו במקום שלא יוכל לצאת ממנו. אל תגעו בו לרעה, תגישו לו שלוש ארוחות ביום, וקחו ממנו את הטלפון שלו,״ אני פוקד עליהם.
״יהיה לך הרבה זמן לחשוב על מעשיך הלילה, ובכל הימים מאז שהתחלת לחתור תחתיי, וניסית למכור את סודותיי, לא שיש לך גישה אליהם,״ אני פונה ללורנצו.
״אם עדיין לא הבנת, אתה כבר לא שייך למשפחת לומברדי, וכשיגיע הרגע שאמצא לנכון, אשחרר אותך לגורלך.״
״אני בחיים לא הייתי מוכר אותך,״ מנסה לורנצו לשנות את החלטתי. הוא יודע מה יקרה לו אם הדבר יוודע למתחריי.
״אתה בגדת בארגון של הקאפו, בידי הוכחות לכל השיחות שלך. אמסור אותם לקאפו אם אדרש להצדיק את מעשיי.״
לורנצו יוצא בראש מושפל מהחדר, ואני מחכה שכולם יעזבו את הבית.
פול נשאר אחרון. ״בינתיים שישאר סגור. אני עוד אחליט מה אעשה איתו,״ אני אומר לו.
אני ניגש לחדר הארונות ומקיש על הדלת. ״סיימת להתלבש,״ אני שואל.
״כן,״ עונה בל בשקט.
״אני יכול להיכנס?״ אני שואל.
״כן,״ היא עונה בקול רועד. אני מוצא אותה יושבת על הריצפה. ידיה מחבקות את ברכיה, והיא רועדת.
״קיימתי את בקשתך. לא אפגע בו. הוא נלקח למעצר בית,״ אני אומר לה.
היא מרימה עיניה אליי. משהו נסדק בתוכי, אני לא יודע איך להתמודד עם הכאב בעיניה.
