אני מרגיש בדידות גדולה. זה מסוג הימים שכיבוש הפסגה כבד עליי. רק לפני שבוע דיברתי עם אבי, שסירב לתת לפבריציו להצטרף לניהול הארגון בניו יורק.
״אתה לא מבין שהוא לא בנוי לנהל את הסניף הגדול ביותר שלנו? אין לו את זה,״ הוא אמר לי בכעס.
הייתי מותש מידי כדי להתווכח איתו, ולהזכיר לו שהוא הבטיח לי שאני אנהל את הארגון מספר שנים בלבד, או עד שהוא יגדל, או עד ש… כל פעם היה לו תרוץ אחר.
אני שולט ללא עוררין בכל מה שקורה כאן בעיר, ועדיין אין לי את הזכות לפטר את לורנצו רק בשל הקשרים של אביו עם אבי. זה עומד להשתנות. אני לא מוכן לשים את החיים שלי בידיו. כבר ברור לי שמה שקרה הלילה, היה ניסיון לפגוע בי. גם אם לא להרוג אותי, להחליש אותי, וזה לא עומד לקרות.
ובאמצע כל זה נמצאת בל, שאני לא מוכן שאיש יפגע בה.
אני מניח את כוס הויסקי הריקה בכיור במטבח, ועולה צעדים כבדים למעלה, לא כי אני שיכור, אלא כי הלב שלי כבד.
אני מטה אוזן ושומע קולות מחדרה של בל, מה שגורם לי להתעשתת מייד, ולהיות מרוכז במלוא חושיי. אני פותח את הדלת ושומע אותה ממלמלת מתוך שינה. אני לא מצליח להבין מה היא אומרת, אבל אני מבין שהיא נלחמת במשהו. זאת הפעם הראשונה שאני ער למצב כזה.
אני פוסע לעבר המיטה שלה, ונוגע קלות בלחיה. היא מתעוררת, מתיישבת מיד, ומסתכלת עליי המומה.
״הכל בסדר. זה אני. נלחמת עם מישהו בשנתך, ורציתי להוציאך מהמקום הלא טוב בו היית,״ אני אומר ומתיישב בקצה מיטתה.
״אני יכולה לומר לך משהו בגלוי ולא תכעס עליי?״ היא שואלת, ומוחה את שרידי השינה מעיניה.
״אני מקשיב,״ אני אומר. אין לי מושג מה היא עומדת לומר.
״אתה לא מכיר אותי, לפחות כך אני חושבת. הלילה, לא היה הלילה הראשון שלי באולם אירועים. החברה של הוריי כללה הרבה אנשים ידועים, והם לקחו אותי איתם לא פעם למפגשים החברתיים שלהם.
כשהגענו בערב לאולם, חשבתי שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי, הוא שמישהו מהחברים של הוריי יהיה שם, ויאמר לעצמו איך זה שאני, הילדה הטובה שהם מכירים, מתלווה לראש מאפיה של ניו יורק. אמנם זהיתי לא מעט מהם, אבל התחמקתי מלפגוש אותם.
העובדה שאמרו לי הערב שאני לא סינדרלה, אלא לכלוכית, גם היא לא פגעה בי. אני יודעת שאני כזאת. אבל לשמוע מספר רב של פעמים שאני הזונה שלך, זה כבר היה לי קשה לשמוע.״
״אני יכול לאשר שאת סינדרלה, הרי נעלתי לך את נעלי הכסף, ואם התאימו לכפות רגלייך באופן מושלם,״ אני אומר לה, ורואה שהיא מתחילה להרגע.
״אתה מבין שאני לא מדברת נגדך, נכון? זה לא שאני אומרת משהו עליך כגבר, רק ש…״ היא אומרת נבוכה.
״אני מבין את כוונתך. זה די מעייף שכל הזמן דנים ביחסים בינינו,״ אני אומר, ״תחזרי לישון, כבר מאוחר.״
אני רוצה לומר לך שבבוקר אזמין ארוחת בוקר, אבל היא כבר שוב ישנה.
אני יוצא בשקט מחדרה, והולך לאגף שלי. אני צופה מעט בטלויזיה, עד שאני מרגיש שרמת האדרנלין בגופי יורדת, מכבה את הטלויזיה והולך לישון.
אני קם למחרת בבוקר. השעה עדיין שעת בוקר מוקדמת. אני מסתכל על השעון ורואה שכמעט לא ישנתי. אני נכנס להתקלח. אין לי חשק לצאת מתחת לזרם המים החמים ששוטף את גופי. אני עומד בעיניים עצומות, ומריץ במוחי את מה שקרה אתמול.
אני מכיר את דרך עבודתו של פול, ויודע שההודעה ממנו תבוא בקרוב. אני לא טועה. כשאני יוצא מחדר האמבטיה, ונכנס להתלבש בחדר הארונות שלי, מגיעה ממנו ההודעה. ״אנחנו צריכים לדבר.״
אני יורד במדרגות ומריח את ריח ארוחת הבוקר שלי. הייתי בטוח שהיא תשן היום עד מאוחר, אבל אני מגלה שהיא מתפקדת כרגיל.
אני שולח לו הודעה.
רפאל לומברדי:
אני מתפלא עליך, איך גבר כמוך מתרגש מאישה.
פול ורטהיים:
אני לא כמוך. אין לי אותה השפעה על נשים.
בבקשה תדבר איתי.
רפאל לומברדי:
אתקשר כשאתפנה.
אני אוכל את ארוחת הבוקר, ולא מראה לה שאני לא מסוגל לאכול הבוקר. אני יודע שלפול יש תשובות בקשר למה שקרה אמש, אבל מעמיד פנים שהכל בסדר, וגולל בטלפון הנייד שלי, כדי לקרוא את החדשות. הזיכרון של השיחות שנסובו סביב לשולחן צצות ועולות בזכרוני, ואני מסתכל על בל. ׳מי את?׳ אני חושב בליבי.
*
״מה דעתך על המצב בעולם הפיננסי?״ ״ שאל מר וילסון, בבדיחות הדעת את בל. אני מתפלא עליו. מעולם לא היה לו צורך לפתח שיחה עם מי שהבאתי איתי לאירוע, הוא הרי יודע שהיא נמצאת רק כדי לקשט את הכיסא שלידי, ולעיתים אף לתת לי לפרוק את תשוקותיי. מה קרה הפעם שהוא בחן את בל?
״באמת מעניין לשמוע מה דעתך,״ הצטרף לורנצו לשיחה, ואני תוהה האם הוא הגורם לכך שמר וילסון פתח בשיחה המוזרה הזאת.
״אתה יודע איך אומרים, כולם יודעים הכל בדיעבד. אי אפשר באמת לנחש מה יקרה בעתיד, אפילו לא מחר. אתה מוזמן להציץ בדיווחים מהמזרח ולהתרשם. נדמה לך שזה מה שיקרה בבוקר בוול סטריט? תרשה לי לומר לך את דעתי הצנועה, שלא בטוח שזה ילמד אם המספרים יהיו ירוקים, או אדומים כאן בניו יורק.
אנחנו בתקופה מאד תנודתית, ועליך להחליט בינך לבין עצמך, אם אתה רוצה להשקיע במניות לטווח ארוך, או מעדיף לקצור תשואה קבועה חודשית, דו שבועית, או אפילו פעמיים בשבוע. לומר לך מה נכון יותר? לזה אין לי תשובה.״
״נאמר שיש לי מיליון דולר. במה היית מציעה לי להשקיע אותם?״ המשיך מר וילסון לשאול.
״אני מאמינה שכבר עניתי לך על שאלתך. כדי לתת לך חוות דעת יותר מדוייקת, יהיה עליי לקרוא את הדוחות הכספיים שלך, וזה לא עומד לקרות,״ היא ענתה לו.
״וואו, את בהחלט מרשימה אותי. את כל זה למדת ביוטיוב?״ הוא אומר לה בזלזול.
״תרשי לי לא לענות לך על השאלה הזאת. אגב, אתה טועה, אבל אין לזה כל חשיבות,״ אמרה בל.
*
אני פותח את חדשות הכלכלה, ומקשיב להם בקול. אני רוצה לראות איך תגיב לכך, אבל היא מתעלמת. כנראה שלא אצליח להוציא ממנה כעת מהיכן הידע המעמיק שלה.
אני מסיים לאכול, לוקח איתי את הקפה לחדרי, ושולח הודעה לפול שאני פנוי. הוא מבקש ממני לנטרל את מכשירי ההקלטה והמצלמות בחדר העבודה, ולבדוק שאין לי האזנה בחדר. אני בודק ומאשר לו שאנחנו לגמרי לבד.
״אני טועה, או האישה שהייתה איתך אתמול היא בעלת בית הקפה בלה?״ הוא שואל.
״זאת היא,״ אני עונה.
״אני מבין. היא אישה מיוחדת במינה. יש לה עיני נץ, והיא ראתה שהמלצרית מכניסה למשקה שלך סם. היא הצליחה לקבל מהמלצרית את השם של מי ששלח אותה. אל תשאל אותי מאין יש לי את המידע הזה, זה לא רלוונטי.
אני יכול לאשר לך שבלה נאמנה לך מאד, יש מישהו אחר, שאתה יודע מיהו, שרצה להרדים אותך אתמול. הסם היה אמור רק לטשטש אותך, לא להרוג. לשם מה? על כך אין לי עדיין תשובה.
כשהבנו שהוא לקח עוד צעד אחד קדימה, פרצנו לטלפון שלו, העתקנו את תוכנו, ושתלנו בו תוכנת ריגול שאיש לא יוכל לאתר. אני יודע היכן הוא נמצא בכל רגע נתון, יכול להקשיב לשיחותיו, ולקרוא את הודעותיו.
אני מניח שאתה יודע שהוא לא כל כך מתוחכם, וממש לא חכם. האידיוט הזה חושב שאתה בכיס שלו, ועוד מעט הוא יזכה לראות במפלתך.״
״יהיה מה שיהיה,״ אני עונה לו, ״החומר שלי מוצפן בצורה כזאת, שאין סיכוי שהוא יוכל למכור אותי. זה עדיין לא אומר שהוא לא מהווה לי סכנה. שיהיה לך ברור, אני לא חושש ממנו.״
״שמעתי את השיחה סביב לשולחן של המנהל הבכיר מהעירייה עם בלה. היא אישה מבריקה, ונוכחותה מפריעה מאד לידידינו. הייתי משתדל להרחיק אותה מהעין הציבורית.״
״זה היה חד פעמי, זה לא יקרה יותר. שלא תבין לא נכון, אין בינינו שום דבר אישי, היא משמשת כשף הפרטי שלי.״ למרות שאני סומך על פול בעיניים עצומות, אני גם זוכר שעליי להיזהר מכולם.
אנחנו מסיימים את השיחה, ואני מתחיל את יום העבודה. כשלורנצו מבקש להיפגש איתי, אני מתנהג אליו כרגיל, כאילו לא קרה דבר אמש, כאילו שאיני יודע דבר על מה שעשה.
״הייתי רוצה לגייס עוד כמה חיילים,״ הוא פותח ואומר.
״לשם מה?״ אני שואל.
״יש לי הרגשה שדברים קורים מתחת לפני השטח,״ הוא עונה לי, תוך העמדת פנים שהוא דואג לי.
״מעניין אותי לשמוע את דעתך. אתה יודע שאני מאד מחשיב אותה,״ אני אומר ומוביל אותו למטבח.
״תכיני לנו אספרסו,״ אני מבקש מבל.
היא נגשת למכונת האספרסו, ומיד עוטף את המטבח ריח של טחינת פולי הקפה, מהם היא מכינה את האספרסו הטרי.
״לא שמתי לב שיש לך מכונה חדשה,״ אומר לורנצו.
״האמת היא שגם אני לא ידעתי. מי נתן לך אישור להחליף את המכונה?״ אני פונה אליה בטון תקיף.
״ביקשתי מהספק שמביא לי את מצרכי המזון שיבקש ממישל שתתן לו את המכונה שרכשתי רק לפני חודשיים לבית הקפה. הרי הוא סגור, ואיש לא משתמש בה,״ אני עונה לו.
בזמן שהקפה מתבשל, אני ממלאת צלחת עם עוגיות ומניחה אותה על האי במטבח. הקפה מוכן תוך דקות ספורות, אני מוציאה שני ספלים ומוזגת את האספרסו לתוכם. אני עושה זאת כשגבי אליהם. ״כמה סוכר אתה שותה?״ אני פונה ללורנצו, אבל לא מסתובבת אליו.
כל תנועה שלי מכוונת, ואני יודעת שברגע זה הוא חושש שאוסיף משהו לקפה שלו.
אני מסיימת להמתיק את הקפה, מגישה ספל אחת לבוס, ואת השניה מניחה לפני לורנצו. אני רואה שהוא מתלבט, הוא מסתכל על הספל של הבוס, ואחר כך על שלו.
הבוס לוגם בהנאה מהקפה, וטובל בישקוטי בטעם פיסטוק בתוכו, אבל לורנצו חושש לטעום ממנו.
״למה אתה לא שותה?״ שואל אותו הבוס, ״אם יש משהו שהיא יודעת להכין, זה קפה.״
״משהו לא מריח לי טוב,״ הוא אומר, ״אני לא סומך עליה. מי יודע מה היא מסוגלת לעשות.״
אני לוקחת כוס זכוכית, שופכת מעט מספל הקפה שלו לתוכה, ולוגמת ממנו. ״אם אתה חושש שאני מנסה להרעיל אותך, תדע זאת תוך כמה דקות.״
אני מנקה את המטבח, כאשר מריה נכנסת ומבקשת עזרה בחדר הכביסה. אני הולכת בעקבותיה, והיא מבקשת שאעזור לה להוריד משהו מאחד המדפים העליונים. אני מניחה את הסולם, ומושיטה יד למעלה. אלא שאז ערימה של חומרים נופלת לכיווני. אני קופצת במהירות הצידה. ״בל!״ צועקת מריה, ומיד אחר כך נשמע קול הנפילה של החומרים על הרצפה.
״אמרתי לך שהיא מנסה להרעיל אותי?!״ צורח לורנצו.
הבוס ממהר להכנס לחדר הכביסה ורואה אותי עומדת יציבה על רגליי. אני מתעלמת מנוכחותו, ומבקשת ממריה שתקרא לג׳וזף שיגיע עם כלי עבודה. ״תאמרי לו שהמדפים העליונים רופפים, ועוד יקרה פה אסון.״
״את בסדר?״ שואלת בדאגה בלנקה שבאה לראות מה קרה. אני מצביעה על המדפים שעל הקיר, ״היה לך מזל גדול מריה שהחומרים האלה לא נפלו לך על הראש.״
ג׳וזף מגיע מייד. ״אני לא מבין איך זה קרה. נראה כאילו מישהו עשה זאת במכוון,״ הוא אומר.
״אני מבטיחה לך שלא נגעתי בו,״ מצטדקת מריה, ״אני אפילו לא מצליחה להגיע אליו. גם בל שניסתה לעלות עם הסולם לקחת עבורי משהו, לא הצליחה להגיע אליו.״
״אני לא חושב שמישהי מכן עשתה זאת. המדפים נעקרו, והונחו ברשלנות במכוון. אין ספק שצריך להיות גבר חזק כדי לקרוע כך את הברגים מהקיר,״
מסנן ג׳וזף.
״היא עומדת על הרגליים, כנראה שהיא בכל זאת לא הרעילה אותך.״ הציניות שבקולו של הבוס לא נעדרה מאזניי.
אנדרס מגיע לחדר הכביסה. מעולם לא שמעתי אותו מרים את קולו. הוא תמיד מקטין את נוכחותו, למרות ששמעתי שהוא איש מקצוע מעולה.
״אתם רואים את האבק הלבן כאן,״ הוא מצביע על המדף התחתון, ״זה מראה שהדבר נעשה במכוון ורק לאחרונה. אני יודע זאת כיוון שמריה נוהגת לנקות את המדפים לעיתים קרובות, במו עיניי ראיתי זאת.
העובדה שזה קרה ממש לאחרונה, גורם לי לחשוב שאולי מישהו עשה זאת בכוונה לפגוע בבל, מישהו שידע שמריה לא נמצאת פה בימים האחרונים.״
״אני לא יודע איזה סרטים אתה רואה, אבל מה שאמרת הוא…״ לורנצו מחפש את המילה.
״הוא מה לורנצו?״ הטון של הבוס גורם לכולם לקפוא.
״זה לא יאומן איך אתה טוען שהיא לא הזונה שלך, אבל כשקורה משהו אתה מגן עליה,״ מסנן לורנצו.
״אולי תסביר לי איך מכל השיחה הזאת הגעת למסקנה המופרכת הזאת שוב? אני חושב שזה אתה שרואה יותר מידי סרטים,״ אומר הבוס ויוצא מהחדר.
״אתה עוד תשמע ממני,” מסנן לורנצו לעברו של אנדרס שמסתכל עליו באדישות.
אני יוצאת מחדר הכביסה, וחוזרת למטבח להתחיל להכין לבוס את ארוחת הערב.
״אני יוצא הערב, אין צורך שתכיני לי ארוחת ערב,״ אומר הבוס.
״אני מבין ההוראות הם כמו אתמול. אתה נוסע איתה,״ הוא מסמן בראשו לעברי, ״כי אתה רוצה…״
״הזמנתי היום מישהי אחרת,״ אומר הבוס בטון חסר רגש.״
בחרתי להזמין היום את מוניקה. שלחתי את מסימו שיביא לה שמלה מויקטוריה. אחרי מה שקרה אתמול עם המעצבת, החלטתי להראות לה שאני יכול הסתדר היטב בלעדיה.
*
את מוניקה הכרתי באוניברסיטה. היא חיזרה אחריי בעקשנות, אבל תמיד דחיתי אותה. העובדה שאני שולט בעולם הפשע, לא גרמה לה להפסיק לרצות אותי.
היא בלונדינית יפיפיה, אבל למרות שהיא בוגרת תואר שני באוניברסיטה, אני לא רואה בה אישה חכמה. בדיוק אחת כמוה אני צריך שתתלווה אליי היום לערב ההתרמה.
*
אין לי כוונה לרקוד היום. מה שקרה אתמול היה חד פעמי, ואני מודה על כך שהתמונות היחידות שפורסמו מהארוע, הן כשאני מדבר עם כמה סנטורים, ואף מילה על בל.
אני שולח את לורנצו להתכונן, מוודא שהוא עזב, ועולה לחדרי להתארגן. האירוע הזה לא כזה מפואר כמו אתמול, ולכן אני מוותר על חליפת שלושה החלקים, ומסתפק רק במכנס מחויט, חולצה לבנה, וז׳קט. אני בוחר עניבה שחורה שטרם לבשתי, ויורד למטה.
אני שומע את קולה של בל מהמזווה, וקורא לה לבוא. ״את יודעת איך קושרים עניבה?״ אני שואל אותה.
״כן,״ היא עונה, ומושיטה את ידה שאתן לה אותה. אני מביט עליה, בזמן שהיא בודקת בעיון את האורך שלה, קושרת אותה במקצועיות רבה, ומסדרת את הצווארון. כל זאת בלי לומר מילה.
״לורנצו הגיע,״ אומר ג׳וזף, וניגש לפתוח לו את הדלת. אני שמח יותר מתמיד שהרגלתי אותו ואת שאר החיילים, שהם צריכים לבקש רשות להיכנס לדירתי.
אני ניגש למשרד לקחת את הטלפון הנייד, ושומע את לורנצו פונה לבל.
״את בטח מאד עצובה. איך הוא משחק איתך, מבקש ממך שתענבי לו את העניבה, אבל לא מזמין אותך לצאת איתו. את בטח מאד מקנאת באחת שהוא הזמין,״ הוא אומר לבל.
״בניגוד לשקרים שאתה מפיץ, הבוס הוא לא המאהב שלי. עבורי הוא רק הבוס, ואני לא מסתכלת עליו כמו שאישה מסתכלת על גבר,״ היא אומרת לו. אני מודה שזה פוגע באגו שלי.
״אז הוא לא גבר בעיניך,״ אומר לורנצו , ואני שומע את השמחה לאיד בקולו.
״איפה שמעת שזה מה שאמרתי. אין לי ספק שהוא גבר. הוא בהחלט גבר מעלף, אלא שאני לא בליגה שלו, אני רק משרתת פה,״ היא אומרת.
אני ממתין לשמוע איך הוא יגיב. אבל הוא לא יודע מה לענות על זה.
אני ממתין מספר דקות, ורק אז יוצא. בל כבר לא פה, ולורנצו ממתין לי בעצבנות. ״בוא נלך, מסימו מחכה לנו למטה,״ אני אומר.
אנחנו יורדים לחניון. מסימו מחכה עם הרכב ליד המעלית, והשומרים שלי כבר יושבים ברכב השני. לורנצו לא בטוח לאיזה רכב להיכנס, ואני מורה לו שיכנס איתי. ״את נראית נפלא,״ אני מחמיא למוניקה שיושבת ברכב.
״תודה על ההזמנה רפאל,״ היא לוחשת ונוגעת בלשונה בשפתיה.
אני מתעלם מהתנועה הזאת. אם היא חושבת שתצליח לפתות אותי, היא טועה. בגדול. את הנסיעה אנחנו עוברים בשתיקה. מוניקה מתקרבת אליי, נוגעת עם רגלה ברגלי. ״תפסיקי,״ אני אומר לה בשקט, ״זה לא מכובד.״
אנחנו נכנסים לאולם, כשמוניקה תלויה על זרועי. אני לא יכול שלא להשוות את הערב אתמול, לאירוע של הערב. אני ניגש לדבר עם כמה אנשים.
עד מהרה מתחילה ארוחת הערב, ואחריה יערך אירוע ההתרמה. אני מסתפק במנת סטייק עם תוספת ירקות, ומבקש שיביאו לי בקבוק בירה.
כשמתחיל אירוע ההתרמה, אני מסמן לאחת הנשים שעוברות בין השולחנות ואוספות את התרומות, שתיגש אליי. אני מוציא מכיסי את המעטפה עם השיק, ומוסר לה. היא מבקשת לרשום את הפרטים שלי. ״הכל בתוך המעטפה,״ אני עונה, נפרד מהיושבים ליד השולחן, מסמן ללורנצו שאנחנו הולכים, ושולח הודעה למסינו שאנחנו עומדים לצאת.
לבקשתי, הוא דאג מראש שנהג מונית יחכה למוניקה. ״תודה שהצטרפת אליי,״ אני אומר לה, ״את יכולה לשמור את השמלה.״
״אז זהו?״ היא אומרת מאוכזבת.
״אמצע השבוע, מחר יום עבודה,״ אני מתרץ את העובדה שאני עוזב מוקדם.
״חשבתי ש…״ היא מתחילה לומר.
״לילה טוב מוניקה,״ אני לא נותן לה להשלים את המשפט. אין לי כוח לדרמה כעת. אני לא מתכוון להתנצל. שתגיד תודה שהזמנתי אותה.
