בל יוצאת מחדר הארונות ופוסעת באיטיות לעברי. היא לובשת שמלה שחורה בעלת מחשוף מרובע, ומעליה חלק עליון בשחור שקוף, שעליו הדפס עדין בצבע כסף. היא נעמדת במרחק מה ממני, מסתובבת שאראה אותה מאחור. נעמדת שוב כשיד אחת על מותניה. היא מפסקת מעט את שפתיה הצבועות בקפדנות, כך גם האיפור על פניה, ושולחת רגל אחת קדימה.
אני מביט בה מוקסם, אם כי שולט היטב ברגשותיי.
היא תופסת אותי לא מוכן, כשהיא אוחזת בשולי השמלה, מסיטה אותה מעט לצד, חושפת את רגליה המושלמות. כשהשמלה נפתחת נראה מתחתיה זוג מכנסונים בצבע כסף. ״אתה מרוצה מהבחירה שלי בוס?״ היא שואלת.
״הערב את קוראת לי בשמי הפרטי, רפאל,״ אני עונה לה. אני נוהג באיפוק, ולכן אני לא מחמיא לה על לבושה.
היא מתיישבת על המיטה, השמלה נפתחת מייד, ורגליה נחשפות. אני מעיף מבט מהיר לאחור, מוודא שסגרתי אחריי את הדלת, כורע ברך לפניה, לוקח מידה את הנעל הכסופה שהיא בחרה, ונועל אותה לרגלה. היא עוצמת את עיניה. אני רואה שהיא נאבקת עם עצמה, אבל לא אומרת מילה.
כשאני מסיים לנעול לה את הנעל השניה, היא קמה ופונה לעבר הכורסה שליד החלון עליה מונח מעיל ארוך שחור ולידו תיק קטן.
אני מוציא מכיסי שקית ובה שרשרת משובצת יהלומים שרכשתי עבורה, וניגש אליה.
*
כאשר אני מזמין מישהי להתלוות אליי לאירוע, אני נוהג להשכיר שמלה עבורה, וגם תכשיטים, אצל מעצבת איתה אני עובד בקביעות. אני שואף לשלמות, ואיני סומך על הבחירות של בת הזוג לילה שלי.
״מה לגבי התכשיטים?״ מפנה המעצבת את תשומת ליבי לקישור ששלחה לי כדי שאבחר ממנו תכשיט, לאחר שאישרתי לה שמלה עבור בל.
בחרתי שרשרת משובצת יהלומים בזהב לבן. ״את זאת אני רוצה, רק שאני רוצה לרכוש אותה, לא להשכיר ללילה,״ עניתי לה.
מה גרם לי לחרוג ממנהגי? אין לי הסבר.
*
היא מושיטה יד לקחת את המעיל שלה. אני נעמד מאחוריה, אוסף את שערה לצד, מסיר מעליה את השרשרת שענדה, ועונד לה את השרשרת.
״תודה,״ היא אומרת לי, ומרפרפת בידיה עליה.
אני שולח הודעה ללורנצו שאני יוצא לארוע, ומורה לו לנסוע ברכב אחריי. אני רוצה להיות עם בל לבד, ולהחליף איתה כמה מילים בפרטיות.
אנחנו יורדים בשתיקה לחניון. מסימו מחכה לי ביציאה מהמעלית, ״ערב טוב בוס,״ הוא מברך אותי. הוא מביט על בל בפליאה, אבל מתעשת מייד. זוהי תכונה שאני מאד מעריך אצלו. יש לו זמן תגובה מהיר מאד. ״ערב טוב מיס בל.״
״רק בל,״ היא אומרת, ״ערב טוב מסימו.״ הוא מחייך לעצמו מרוצה מהעובדה שהיא יודעת את שמו.
אנחנו מתיישבים ברכב. מסימו נועל מייד את הדלתות, וסוגר את החלון שמפריד בין הנהג לבין מי שיושב מאחור.
אני רואה את לורנצו נכנס לרכב השני בליווי עוד שלושה מאנשיי.
נראה שבל לא מתרגשת ממה שנעשה מסביבה.
רק כשאנחנו יוצאים לדרך אני מתחיל לדבר. ״את יודעת לרקוד?״ אני שואל.
״כן,״ היא עונה קצרות.
״אני מתכוון לריקודים מהסוג שרוקדים באירועים,״ אני מסביר את שאלתי.
״אני אוהבת לרקוד, גם ריקודים רשמיים,״ היא מאשרת לי.
מעולם לא קמתי לרקוד באירוע. יש לי הרגשה שהלילה אחרוג ממנהגי.
“אני אזמין אותך לרקוד איתי,” אני אומר לה,"אני רוצה שתראי לכולם מי את, שתגרמי להם לחמוק לשירותים כדי לשחרר את הלחץ בגללך.
רק תזכרי שגם אני גבר, אז תהיי עדינה איתי."
"לגביך אני לא דואגת," היא אומרת.
"כמה שאת טועה. דווקא לגבי את צריכה לדאוג יותר מכולם.זה שעוד לא נגעתי בך, לא אומר כלום,״ אני לא שולט בעצמי, ופולט.
"אז מה אני אמורה לעשות?" היא מביטה עליי מבולבלת.
"פשוט תתני לי להוביל אותך," אני אומר לה.
אני רוצה להזכיר לה שוב שתזכור שהיא מייצגת אותי, אבל אני מרגיש שזה מיותר. היא יושבת לידי בשתיקה, אבל שפת הגוף שלה משדרת נינוחות.
אנחנו מגיעים למקום האירוע. מסימו מאט את נסיעתו, ונותן לרכב בו נמצא לורנצו לעקוף אותנו. הוא מבחין ברכב נוסף שחונה מרחוק. אני לא חושש, אני יודע מי יושב בו. בלחיצת כפתור החלון המפריד בינינו יורד. ״הוא משלנו,״ אני אומר לו, ורואה את ההקלה על פניו.
״אני מבין,״ הוא אומר. אין לי ספק שהוא יודע שמשהו רוחש מתחת לפני השטח. אני רואה איך הוא מביט על לורנצו בכעס עצור. אין לי ספק שלורנצו תוהה בינו לבין עצמו אם אמרתי למסימו משהו עליו.
מסימו פותח את הדלת שלי, אני יוצא וניגש לפתוח את הדלת לבל. אני רואה את לורנצו יוצא מהרכב, ומסמן לו שיכנס לאולם. אין לי ספק שהוא סקרן לראות את מי הבאתי איתי. אני מושיט את זרועי לבל, שניתלת עליה בטבעיות, כאילו זה מקומה מאז ומתמיד, ואנחנו עולים במדרגות לעבר האולם.
לורנצו נלחם בעצמו לא להסתובב. אני מביט בו משועשע. כשהוא ניגש לברר היכן הוא יושב, הוא מתפלא לראות שאישרתי לו היום לשבת לידי. חיוך שבע רצון מתפרש על פניו. אין לו מושג שעשיתי זאת מתוך מחשבה.
אני מוסר את המעיל שלי, ועוזר לבל להוריד את שלה. כל תנועה שאני עושה, מחושבת. אני רוצה שהוא יגלה את זהותה של בת זוגי, רק כשנהיה באולם עצמו.
אורות השנדלירים נוצצים על ריצפת השיש המבריקה, אבל לא נראה שבל מתרשמת ממה שנגלה לעיניה.
אנחנו מתחילים לשוטט באולם, ופוגשים את המעצבת שנדה לעברי בראשה לשלום. ״אני מתנצלת בפניך שלא עמדתי בלוח הזמנים. הסגן שלך התקשר והבטיח שיתן לי את הכתובת לאן לשלוח את השמלה, וביקש שלא אטריד אותך.״
״מי הזמין את השמלה ממך?״ אני שואל בטון קר.
״אתה,״ היא עונה בשקט.
״את לא חושבת שהיית צריכה לדבר רק איתי?״ אני שואל ופונה ממנה.
אני רואה קבוצה של סנטורים, שמסמנים לי לגשת אליהם. ׳ההצגה מתחילה,׳ אני חושב לעצמי.
״אני הולך להיפגש עם כמה חברים. תרגישי חופשיה להסתובב באולם. מספרו של השולחן שלנו הוא ארבעים וחמש.
״תחייכי מתוקה,״ פונה אלי המעצבת שדיברה עם רפאל. ״אני מרחמת עלייך, את חיה באשליה שהוא הזמין אותך כי יש לו רגש אלייך. עוד כמה שעות סינדרלה תגלה שהיא רק לכלוכית.״
אני רוצה לומר לה שהיא טועה, ואני כבר מזמן לא סינדרלה, אבל מחליטה לשחק איתה. ״את חושבת שהוא לא חושב שאני מיוחדת?״ אני מעמידה פנים שאני לא מבינה.
״את בסך הכל זונה לכמה שעות, אין מילה אחרת לתאר את מה שאת,״ היא אומרת.
האמת היא שאני לא מכירה את הבוס, ואין לי מושג איך הוא מתנהל עם נשים, אבל ברור לי שהמעצבת הייתה מאד רוצה להיות כעת במקומי.
״מאיפה השמלה שלך?״ היא שואלת בזלזול.
״מאליזבת בשדרה החמישית,״ אני עונה, ולפני שיהיה לה מה לומר על כך שהבוס לא לקח את השמלה ממנה, אני מרגישה צורך להוסיף. ״היא מהמלתחה הפרטית שלי.״
״בדיוק מה שאמרתי, את זונה ללילה. אני מניחה שמי ששכר את שירותייך בעבר, קנה לך אותה.״ היא מתמוגגת מדבריה, כאילו פתרה תעלומה בלשית מסובכת.
״מצטערת לאכזב אותך, אבל המקצוע שלי לא קשור לליווי גברים לאירועים. את השמלה הזאת קניתי בעצמי,״ אני אומרת בטון רגוע.
״ברור. למה שלא נשאל את אליזבת בעצמה, היא נמצאת כאן. לי אישית זה נראה חיקוי עלוב,״ היא אומרת בחיוך, מוכנה להוכיח לכל מי שעד לשיחה, ומסתבר שיש לא מעט, ששיקרתי.
היא מנפנפת בידה לאליזבת, שמבחינה בה, ובאה לקראתנו.
״אין דבר שמשמח אותי יותר, מלראות את הבגד שלי על אחת מהלקוחות שלי,״ היא קוראת בשמחה, מתעלמת מהמעצבת, וניגשת לחבק אותי.
המחווה הזה גורם לאנשים נוספים לצפות בנו.
״את בטוחה שהשמלה הזאת שלך?״ מסתכלת עליה המעצבת בחוסר אמון.
״נו באמת, אני מעצבת לילדה היפה הזאת כבר עשר שנים כמעט. מה שהיא לובשת עוצב במיוחד עבורה, אני לא מייצרת עוד מהדגם שעיצבתי לה,״ עונה לה אליזבת.
״השמלה מונחת עלייך בצורה מושלמת, בדיוק כמו ביום שעיצבת לך אותה,״ היא מחמיאה לי.
״זאת הפעם הראשונה שאני לובשת אותה,״ אני מספרת לה.
״אני מבינה, נעצבתי מאד לשמוע מה שקרה,״ אומרת אליזבת ומניחה את ידה על כתפי.
״מה קרה?״ שואלת המעצבת.
אליזבת מתעלמת ממנה. ״אני מקווה לראותך שוב בקרוב. אולי תבחרי לעצב אצלי את…״ היא מביטה על רפאל.
״את יודעת שאת שמלות הערב שלי אני רוכשת רק ממך,״ אני אומרת, ״למרות שאת רוב בגדיי אני רוכשת ממיו מילאן.״
״זה עדיין לא אומר שאת לא זונה ללילה,״ מסננת לעברי בשקט המעצבת, אחרי שאליזבת עוזבת.
רפאל ניגש אליי, ומגיש לי את זרועו. ״ארוחת הערב עומדת להיות מוגשת.״ אני ניתלת על זרועו, אבל לא באופן בטוח כבעבר. ״שמעתי מה נאמר לך, אני מקווה שאת לא לוקחת ללב את דבריה.״
״היא מאוהבת בך קשות. היית צריך להזמין אותה,״ אני אומרת בשקט.
*
אני מניחה שהוא לא יודע מי אני באמת. אירועים כאלה לא זרים לי, גם לא המפגשים עם אנשים משפיעים בקהילה.
הייתי מוכנה להערות על כך שאני צמודה הערב לראש ארגון פשע, לא לכך שאני עוד אחת מהזונות שלו. הרי זה קו שלעולם לא אחצה, לעולם לא אמכור את גופי בשביל אף הון שבעולם.
הוא לא יכול להבין כמה אני פגועה, לא מהעובדה שנאמר לי שאני משלה את עצמי שאני סינדרלה, כיוון שאני באמת לכלוכית, אלא מהכינוי זונה.
ובכל זאת החיוך לא מש מפניי, ואני לא אראה לו כמה אני פגועה ממנו.
*
״סליחה? את חושבת שאת יכולה לומר לי מה לעשות?״ הוא מסנן בשקט.
״אני יודעת שאני לא,״ אני עונה מיד, ״סליחה בוס.״
״ביקשתי שתקראי לי בשמי,״ הוא אומר בטון כועס, אם כי מי שמסתכל עלינו לא יכול לדמיין על מה נסובה השיחה בינינו, כיוון שפניו נראות שלוות לגמרי.
אנחנו מתיישבים ליד השולחן, והמלצרית שואלת מה אנחנו מעדיפים לאכול, ומצביעה על המנות שעל המגש בידה.
״אני בוחנת את המנות. ״אני מניח שאת לא רגילה לראות אוכל כזה משובח,״ זורק לעברי לורנצו הערה.
״דווקא התלבטתי אם אני צריכה לטעום את המנה, לפני שהבוס נוגס בה,״ אני עוקצת אותו.
״באיזה עולם את חיה? רואים שמעולם לא השתתפת באירוע כזה,״ הוא אומר, קורא למלצרית, ומזמין ממנה משקאות. הוא מניח על המגש שלה שטר של מאה דולר.
״מה תשתה?״ הוא שואל את הבוס.
״יין אדום יתאים למנת הבשר הזאת,״ עונה הבוס וממשיך לדבר עם מי שיושב איתנו סביב השולחן.
אני רואה את החיוך הזחוח על פניו.
אני מגניבה מבט לעבר המלצרית, ורואה אותה שופכת את אבקה לבנה ליין שהיא עומדת להגיש לבוס.
אני שולחת את ידי מתחת לשולחן, ומניחה אותה על רגלו של רפאל בחלקה העליון, ומלטפת אותה. ציפיתי שהוא יפנה את מבטו אליי בכעס, אלא שהוא מפתיע, ומלטף באצבעותיו את כף ידי.
אני מושכת את ידי ומניחה אותה על כתפו.
״אל תשתה את היין,״ אני לוחשת לו.
״שלא תטעי לחשוב שרק בגלל שהזמנתי אותך להיות בת זוגי לאירוע, שאני מתכוון הלילה…״ הוא אומר בחיוך.
״הכוס… בבקשה אל תשתה,״ אני חוזרת בלחישה על בקשתי.
הוא מסתכל עליי משועשע. ״אל תאלץ אותי לשתות ממנה במקומך,״ אני אומרת, ומתרחקת ממנו.
״הכל בסדר?״ שואל אותו לורנצו, שמוטרד מההסתודדות שלי.
״היא לא מרגישה בנוח ללכת לבד. לך תבין נשים,״ עונה לו הבוס, וממשיך לדבר.
לורנצו מסמן למלצרית שתלווה אותי לשירותים. היא עושה כדבריו. אני רואה את הפחד בעיניה, כשהוא מדבר איתה.
״מה שעשית הוא מעשה חמור, ואת עלולה לשבת על כך בכלא,״ אני אומרת לה, ״אבל אין לי כוונה לומר על כך מילה. אני רק מבקשת שתאשרי לי שהגבר שנתן לך את השטר, הורה לך לעשות זאת. גם את העובדה שאישרת לי לא אומר לאיש,״ אני אומרת. היא מהנהנת קלות בראשה. ״השיחה הזאת לא התקיימה. את רק הראית לי היכן הם שרותי הנשים.״
״היין הזה מעולה, למה אתה לא שותה בוס?״ אני שומעת את לורנצו אומר אני נושמת לרווחה כשאני מבינה שהבוס לא טעם מהיין.
מוסיקת הרקע מתחלפת במוסיקה של תזמורת חיה. הבוס קם, ומושיט לי את ידו. ״בואי לרקוד,״ הוא אומר.
הוא מוביל אותי לרחבת הריקודים. ״זאת הפעם הראשונה שאני רוקד באירוע,״ הוא אומר לי ומתחיל להוביל אותי. ידו האחת מוצמדת לגבי, והשניה אוחזת בידי. הוא בהחלט יודע לרקוד, ואני נהנית מכל צעד. ״תשתחררי פיקולה,״ הוא לוחש לאוזני. אני מישירה אליו מבט ומחייכת.
אלא שאז מתחלף קצב המוסיקה, למוסיקה לטינית קצבית. ״שנמשיך?״ הוא שואל.
״אתה המוביל,״ אני עונה. הוא מדהים אותי באופן בו הוא שולט בריקוד, ואני מתמסרת לו בהנאה. כעת זה הזמן למלא את בקשתו, ולגרום לגברים לצאת מדעתם. הוא קולט שאני מתחילה להתנועע באופן שמושך את המבטים אליי, והוא מהדק את אחיזתו בי, מצהיר שאני שייכת לו.
הוא מחכה לתזמון הנכון, אוחז בי חזק, ומטה את גבי לאחור, כך שרגלי מתרוממת באוויר, והשמלה שלי נפתחת וחושפת את המכנסונים הכסופים שלי. הוא מקרב את פיו לאוזני. ״שיתמודדו,״ הוא לוחש מרוצה, כשרחש נשמע באולם, ועיניי כל מופנות אלינו.
בזווית עיני אני רואה כמה גברים חומקים החוצה, ורפאל פורץ בצחוק. לרגע הוא מסיר מעליו את המסיכות, והופך להיות גבר שרוקד עם אישה, ואין זכר לבוס שרק הזכרת שמו גורמת לאנשים לקפוא.
הרגע הזה חולף מיד כשהשיר נגמר. הוא שוב חוזר להיות מי שהוא.
כל אותו זמן יושב לורנצו ליד השולחן בפנים קפואות. אני לא יודעת מה מעצבן אותי יותר, העובדה שהוא רואה את הבוס רוקד לראשונה, או שהוא מבין שתוכניתו לסמם אותו לא עבדה.
״הולכים,״ אומר הבוס, והפעם הוא מורה ללורנצו לנסוע איתנו.
״היו לי כמה שיחות מעניינות היום,״ אומר הבוס, אבל לא מפרט. הוא משאיר את לורנצו לתהות למה הוא מתכוון. ״יש לי הרגשה טובה, דברים גדולים עומדים לקרות,״
״נשמע מעניין,״ מנסה לורנצו לגרום לי לדבר.
ככל שאני עדה לשיחות ביניהם, אני לומדת על הפער העצום ביניהם. לורנצו לא מתקרב ליכולות של הבוס, ואני תוהה מה גרם לבוס לבחור בו כעוזר שלו. אני בטוחה שיש סיבה טובה לכך, רק שאני עדיין לא רואה אותה.
אנחנו מגיעים לבניין. הבוס לוחץ עם המפתח המיוחד על הקומה העליונה, מה שאומר שלורנצו עולה איתנו לדירה.
״אני לא אצטרך אותך יותר הערב,״ אומר לי הבוס ופונה לעבר הסלון.
אני מתחילה לעלות במדרגות לחדרי ותוהה האם הוא מתכוון לנהל כעת שיחה עם לורנצו, או שהוא רוצה שהוא יראה שאני הולכת לישון לבד.
״אתה רוצה לשתות?״ אני שומעת אותו שואל את לורנצו.
״שתיתי מספיק הערב,״ הוא עונה לו, ״אני לא רוצה להפריע לך אם אתה רוצה ללכת לישון.״
״אל תגיד לי שאתה עדיין תקוע במחשבה הזאת שאני רוצה לזיין אותה. זה לא עומד לקרות,״ אומר הבוס בכעס. ״אולי באמת לא הייתי צריך להזמין אותך לשתות איתי, הוצאת לי את כל החשק. אתה יכול ללכת.״
אני חומקת לחדרי, פושטת מעליי את השמלה, ומחליפה לבגד שינה. אני תולה כל פריט במקומו, וכשאני עומדת לצאת, אני רואה את דמותי המשתקפת במראה. רק אז אני נזכרת בשרשרת שהבוס ענד על צווארי. אני מסירה אותה מעליי, ומניחה אותה על השולחן, כדי שלא אשכח להחזירה בבוקר.
אני נכנסת לחדר האמבטיה, מסירה את האיפור מפניי, מסרקת את שיערי, מצחצחת שיניים והולכת למיטה. אני עייפה מהערב הזה, ונרדמת מיד.
אני מוזג ויסקי לכוס שהוצאתי ממקרר המשקאות. היא קרה ומעניקה למשקה קרירות נעימה.
אני עומד בחושך, לאחר שכיביתי את האורות עם לכתו של לורנצו, ומשקיף מהחלון על העיר הפרוסה תחתיי. המראה הזה תמיד עוזר לי להוריד את המתח בו הייתי שרוי במשך היום.
אני משחזר את הערב שהיה.
היא העתיקה את נשמתי כשראיתי אותה לבושה בשמלה שלה, שהתגלתה לי במשך הערב, כשמלה שעוצבה עבורה במיוחד על ידי אליזבת מהשדרה החמישית, שהיא אחת מהמעצבות הנחשבות ביותר.
לא נעלמה מעיניי הקנאה שניבטה מעיניה של המעצבת בה אני נעזר, והיא ניסתה ללא הצלחה להקטין אותה, הייתי גאה באופן בו בל עמדה לפני כולם.
אני שמח שהחלטתי לרקוד איתה. נכון שרציתי שהיא תטריף את כולם, ידעתי שהיא מסוגלת, אבל יותר מכל, נהניתי לרקוד איתה. היא רקדנית מעולה.
אני מרגיש צביטה בלב על מה שנלקח ממני עם קבלת התפקיד של ראש הארגון, שניתן לי בכל כורחי, ומתגעגע לשנותיי כסטודנט בהן יכולתי לעשות כרצוני. לצאת לפאב, לשתות ולרקוד בלי שאיש יבקר אותי.
ואז אני ניזכר בליטוף המרפרף על רגלי בזמן שישבנו ליד השולחן ואכלנו. הייתי המום, אבל גם מודה שמגעה הרגיש לי נעים. לא הבנתי שהיא רוצה למשוך את תשומת ליבי, והיא נאלצה לכרוך את זרועה על צווארי בגלוי, כדי שאתייחס אליה.
גם אז לקח לי זמן להבין שהיא לא רוצה שאמנע משתיה לא כי היא חוששת שלא אצליח לספק אותה במיטה, אלא כי היא ראתה משהו. המחשבה הזאת שעלתה לי בראש, היכתה בי. הרי הבטחתי לה שלא אגע בה, איך בכלל חשבתי שזה מה שהיא רומזת לי שהיא רוצה?
