״אתה לא מרוכז בוס,״ נוזף בי לורנצו ברוב חוצפתו, ״איך נתת לי תוכניות לא נכונות?״
אני מניח שזה מה שנאמר לו לומר לי, במטרה להחליש את כוחי. כמה שהוא טועה. העובדה שהוא אומר זאת ליד חיילים אחרים שלי, רק מחזקת את טענתי.
״אם יש מישהו שצריך לחשוש, זה אני, מאחר שברוב רשלנותך לא בדקת איזה תוכניות אתה לוקח, ולא רק, אלא שהפקרת אותי לבד בפגישה ללא שמירה,״ אני יורה לעברו בכעס. אני כבר מתכנן מה לומר על הטלפון של בל, ולכן אני ממשיך לתקוף. ״אתה יודע, התוקפנות שלך כלפיי גורמת לי לחשוב מה הסיבה לכך.״ אני משתתק ולא ממשיך לדבר. התעללתי בו מספיק, הוא מחוויר ומאדים לחילופין, ונשימתו קשה עליו.
״אני מקווה שהבנו אחד את השני, וכי בתפקוד שלי אין כל דופי,״ אני מסיים את דבריי. אני רואה את ההקלה על פניהם של החיילים שלי.
ובכל זאת אני לא רגוע. אני יודע שלורנצו לא ירפה. אני מעמיד פנים שאני מרוכז בקריאה כשאני שומע אותו ניגש לבלנקה.
״ראית איך הוא לקח בטעות את הטלפון של בל והיא את שלו?״ הוא מנסה לשנות את פני הדברים., ״את מבינה שהיא יכולה למכור כעת את השמות של כולנו? היא מסוכנת מאד.״
״מי שמסוכן זה אתה והשקרים שלך,״ עונה לו בלנקה. אני נדהם מהבטחון שהיא מפגינה מולו. ״בעצמך ראית שהבוס השאיר את הטלפון שלו במשרד שלו.״
״באמת? אני אוכיח לך שאת טועה,״ הוא אומר וקורא לבל.
״שכחתי את הארנק שלי במשרד של הבוס, תביאי לי אותו,״ הוא מורה לבל.
״מה אתה רוצה ממני? אתה יודע היטב שיש כמה אזורים בדירה שהכניסה אליהם אסורה עליי, וביניהם המשרד והאגף הפרטי של הבוס. למה שהבוס, שאסר עליי להיכנס אליהם, יתן לי את הקוד שלהם?״ היא אומרת לו ומרימה את סנטרה בהתרסה.
״כולם ראו שעבדת הבוקר בחדרו,״ הוא אומר לה בכעס.
״ואני לא מכחישה זאת. אלא שזה הוא שפתח לי את הדלת. אתה מוזמן לשאול אותו מה עשיתי שם,״ היא אומרת לו.
״אני רוצה להבין מה הטלפון שלך עשה אצלו,״ הוא לוחץ עליה לקבל תשובה.
״מאז שאני פה אני לא נוהגת לשוחח בטלפון בשעות היום, אלא בחדר שלי כשאני בהפסקה. מידי בוקר אני מטעינה את הטלפון במטבח, ואחר כך מעלה אותו לחדר שלי. הבוס ביקש שאמזוג לו קפה, לכן הנחתי לרגע את הטלפון על האי לידו. כיוון שהטלפונים שלנו נראים אותו דבר, הוא לקח אותו בהיסח הדעת כשמיהר לצאת לפגישה שלו איתך.״
״זה מה שהוא אמר לך?״ הוא שואל.
״מר לומברדי הוא ראש הארגון הזה. למה אתה חושב שהוא יטרח לשתף את מי שמבשלת לו את ארוחותיו, בסדר היום שלו? מה אני מבינה בכלל בעסק שלכם? אני לא מאמינה שאתה שואל כל כך הרבה שאלות עליו, זה מריח לא טוב, זה מסריח כמו בשר מעופש, כמו דג מסריח,״ היא אומרת לו בכעס, ויוצאת מהמטבח.
רק כשלורנצו עוזב, בל חוזרת למטבח. אני עדיין מקשיב לנעשה במטבח. מניסיוני למדתי שהמטבח הוא מקור רב למידע. כאשר עובדי הבית חושבים שאיש לא שומע אותם, הם מרשים לעצמם לפטפט.
״מה יש ללורנצו שהוא שואל כל כך הרבה שאלות? הוא מדבר בחוסר כבוד על הבוס. אני לא מבינה למה הוא עובד פה. זה נראה כאילו הוא מנסה לקחת את מקומו,״ אומרת בלנקה לבל.
״הוא רק יכול לחלום על זה. אין לו את האישיות והכריזמה שיש לבוס, ויותר מזה את האינטליגנציה שלו,״ אומרת בל. פרט להפגנת הנאמנות שלה כלפיי, טוב לי לשמוע מה היא חושבת עליי.
״אז אני לא היחידה שחושבת שהוא לא כל כך חכם,״ אומרת בלנקה בשביעות רצון, ״זה בהחלט מסביר למה הוא כל הזמן נובח כמו כלב פחדן. בטח יש לו זין קטן, והוא צריך…״
״בלנקה איך את מדברת! את יורדת למקום נמוך מידי. אני לא אוהבת את הדיבור שלך,״ ממהרת בל להגיב.
״סליחה בל, נסחפתי יותר מידי. את צודקת, ראוי שנשמור על לשון נקיה. הוא הוציא אותי מדעתי כשדיבר אלייך כך,״ היא מתנצלת.
״אני יודעת שגם אני לפעמים מתקשה לא להגיב. אם יש משהו שאני לא מוכנה לקבל, זאת בגידה. אף אחד לא מוחזק כאן בכח,״ אומרת בל.
אני מקשיב לדבריה, וחושב על כך שזה בא ממנה, האדם היחיד בדירה שאני אוסר עליו לצאת ממנה. אבל היא צודקת, מי שלא רוצה לעבוד תחתיי, מוזמן לעזוב. כמובן שלא תמיד זה לא יבוא בלי מחיר.
בניתי את העסק הזה בצורה כזאת, שלאיש אין גישה מלאה ללב הארגון, וגם אם ידלוף מידע, הוא לא יהיה מספיק כדי לגרום לי נזק.
אני שולח הודעה לפול שיגביר את המעקב אחרי לורנצו. כמובן שאני שולח הודעה מוצפנת, ולא נוקט בשמו, אלא בשם של אתר דימיוני. ״השומרים שלי בשטח, אם יהיה משהו חריג איידע אותך,״ הוא עונה לי.
אחרי שהמתח יורד, תוקף אותי רעב. לפני שבל הגיעה לכאן, נהגתי להזמין אוכל מבחוץ. כעת היא הרגילה אותי לסדר יום מסודר יותר. אלא שהמתח בו הייתי שרוי עם ההצגה של לורנצו, גרם לי לדלג על ארוחת הערב. עברו שעתיים מאז.
אני נכנס למטבח, ושואל איפה בל.
״היא בחדר כביסה. מריה עדיין לא חזרה לתפקוד מלא, והיא ניגשה להעביר למייבש את המגבות שכיבסה,״ היא נותנת לי דו״ח מפורט.
״תבקשי ממנה להכין לי ארוחה קלה,״ אני מורה והולך לצפות בחדשות.
תוך דקות ספורות מתחילה הקומה להתמלא בריח של רוטב עגבניות שמזכיר לי את בית הוריי.
*
יש משהו בריח של אוכל, שנושא איתו זיכרונות מבית הילדות.
אני יכול לדמיין את אימי עומדת במטבח, כף עץ גדולה בידה, והיא מערבבת בתנועה סיבובית בלתי פוסקת את רוטב העגבניות המבעבע.
חבריי תמיד קינאו בי שהמאמא שלי יודעת לבשל אוכל שגורם לך ללקק את האצבעות.
עם זאת שבים ועולים בי הזכרונות הלא נעימים, אלא שגרמו לי לזלזל בנשים, להשתמש בהן, ולזרוק לאחר השימוש.
מעולם לא הבנתי מה יש בי שגורם לה להחמיץ את פניה אליי, להסתכל עליי כאילו אני יצור מאוס, בעוד היא העניקה לאחיי אהבה גדולה.
פעם העזתי לשאול מה עשיתי. היא שתקה, ואילו אחי הבכור פבריציו אמר שהסיבה לכך היא שאני בן של פוטנה.
אבי הגיב מיד. ״שלא תעז לקרוא לו כך. או שתרגיש את נחת זרועי,״ הוא שאג עליו.
האמת היא, שלי זה דווקא נראה הסבר הגיוני לכך שהייתי שונה, הן במראה, אבל בעיקר באופי.
אחיי מזכירים לי את לורנצו. הם אלימים מאד, ומתפרצים בקלות. לעיתים נדמה לי שהכבוד שאנשים רוכשים להם, הוא בזכות היותם בניו של השליט הבלתי מעורער, ולא בזכות עצמם.
׳ואולי,׳ אני חושב לעצמי בחיוך, ׳גם להם יש זין קטן, כדברי בלנקה. כמשל כמובן.׳ אני בספק שבלנקה באמת ראתה את לורנצו במערומיו.
למרות הזיכרונות המרים, אני מחכה כבר לטעום את האוכל שבל הכינה לי. כבר למדתי שהיא יודעת היטב את המלאכה. לכן היא פה, לא?
לרגע נשכחת ממני הסיבה האמיתית להיותה כאן.
*
אני מלכסן את מבטי לעברה. היא בהחלט ראויה להגנה שלי, היא מוכיחה לי פעם אחר פעם את נאמנותה המוחלטת כלפיי.
״אז מה, את מנסה לרכוש את ליבו של הבוס עם מנת פסטה טעימה?״ אומר לורנצו שמעמיד פנים שהוא מתעניין במעשיה. הוא כנראה הבין שהנביחות שלו עליה, לא מערערות אותה.
״תתרחק מהתבשיל שלי, ושלא תעלה לך בראש המחשבה איך לקלקל אותו,״ היא מסננת לעברו,
״את לא יודעת שהדרך לליבו של גבר לא עוברת דרך קיבתו, אלא …״ בל לא נותנת לו לסיים.
״באמת? הרסת לי את החלום. הרי לשם מה באתי לכאן, אם לא כדי לכבוש את ליבו של הבוס? אני מצטערת לומר לך שאתה קורא יותר מידי רומנים רומנטיים.״
אין ספק שהיא נתנה לו מכה מתחת לחגורה. לורנצו מעיף מבט עצבני לצדדים, לראות אם יש עדים לדבריה.
״עכשיו אתה מבין למה אני לא מבשלת לך? זה פשוט מאד, אני לא מחפשת את קרבתך, ובטח לא את הלב שלך, ועכשיו תצא מהמטבח, אין לך מה לחפש פה. הבוס עומד להגיע לכאן, והוא אוהב לסעוד לבד.״
אני מעמידה פנים שאני לא שמה לב לשקט המתוח בדירה. אני משתדלת להקטין את נוכחותי. אמנם מריה חזרה יומיים אחרי שעברה הפלה, אבל היא עדיין לא במיטבה.
אחרי שאני מגישה לבוס את ארוחת הבוקר, הוא מבקש שאעלה לחדרו לסדר אותו. ״מריה חזרה, אבל נראה שהיא עדיין לא במיטבה,״ הוא אומר.
אני עולה בעקבותיו, הוא פותח עבורי את הדלת, ועוזב.
כיוון שכבר כמה ימים אני מנקה את חדרו, אין לי הרבה מה לעשות בו. גם סל הכביסה מכיל רק פריטים בודדים.
אני עומדת לצאת, כאשר נשמעת נקישה על הדלת. אני מבחינה במסך לצד הדלת, ורואה את פניו של לורנצו.
״אני יודע שאת בפנים. תפתחי לי מיד!״ הוא הולם בכח על הדלת, הפנים שלו אדומות מכעס. אני לא מגיבה.
ואז נשמע קולו של הבוס. הטון הקר שלו גורם לי לקפוא במקומי. ״אני מציע לך לחשוב היטב על מה שאתה עושה לורנצו. נראה לי שמשהו השתבש במח שלך. אני צריך להזכיר לך שאין לך מה לחפש באגף הפרטי שלי?!״
אני מחכה שהם יעזבו, ורק אז אני יוצאת. אני פוגשת את הבוס במורד המדרגות. הוא נמצא לבד. ״הבטחתי לך שלא אתן לאיש לפגוע בך. זה תקף גם לגבי אנשים בתוך הארגון,״ הוא אומר ופונה לעבר המשרד שלו.
״מה זה היה אמור להביע?״ לוחשת לי בלנקה, ״לורנצו לא שפוי. הצעקות שלו הדהדו בכל הדירה.״
״אין לכן עבודה?״ רועם קולו של ג׳וזף, ״את בכלל חושבת שאת יכולה לעשות מה שבא לך.״
אני מסתכלת עליו. ״אתה מדבר אליי? כי נראה לי שהבוקר אני עובדת ללא הפסקה, הרבה מעבר לתפקיד שלי.״
״את מאפשרת למריה להתפנק, ולא לעשות כלום!״ קולו רועם.
״זה מדהים שהערה כזאת באה דווקא ממך. לא רק שאתה לא לוקח אחריות על מעשיך, אתה עוד מאשים אותה שהיא לא חזרה עדיין לעצמה?״
אני לא מתאפקת.
״רק בגלל שאת…״ הוא מתחיל לומר ומרים יד לסטור לי על לחי.
״אני יכול להבין מדוע היד שלך מונפת באוויר??״ נשמע קולו של הבוס, ״תסיים את המשפט, רק בגלל שבל מה?״
״אני מצטער בוס,״ הוא אומר מיד ומשפיל את עיניו.
״זה כבר מתיש אותי לחזור על זה כל יום. בל כאן כדי לדאוג לארוחות בריאות, לא כדי לחמם את המיטה שלי,״ אומר הבוס וחוזר לחדר העבודה שלו.
אני חוזרת להתרכז בעבודה שלי, מתעלמת ממה שנעשה סביבי, כאילו אני לבד בעולם.
״צ׳או בלה,״ אני שומעת קול של גבר מאחוריי. אני יודע שזה לא הבוס, ולכן מתעלמת. הוא ממשיך לדבר איתי באיטלקית, ואני מעמידה פנים שאני לא מבינה שהוא מדבר אליי.
אני ממשיכה להתעסק בענייני, ופונה לעבר המזווה. ״איך הייתי מת לנשק את השפתיים היפות שלך,״ הוא פונה אליי סוף סוף באנגלית.
״מי אתה?״ אני שואלת.
״אני הנהג החדש של הבוס, תהיי מתוקה ותכיני לי אספרסו. שמעתי שאת יודעת להכין אותו בצורה מושלמת,״ הוא אומר לי.
הוא גבר בעל גובה בינוני, ומבנה גוף רזה. שערו בלונדיני ועיניו בצבע כחול בהיר. אין לי ספק שהוא רגיל שנשים מתעלפות למראהו, אבל אני מביטה עליו באדישות. ״אני בספק שהבוס אמר לך את זה. המטבח הזה נועד רק לשרת אותו, אז אני מבקשת שתצא מכאן.״
״אז אני מבין שאת הזונה שלו, לא ידעתי, אני מתנצל. אני לא נוגע בנשים של גבר אחר,״ הוא אומר וחיוך זדוני על פניו.
״תשב,״ אני אומרת לו בחיוך ונושכת את שפתיי. אני מקטינה את האש כדי שהתבשיל לא ישרף. אני מצמצמת את עיני ומביטה עליו במבט מרמז. למשחק שלי יש השפעה מיידית עליו, והוא מביט בי במבט מלא תשוקה.
״סבתא רבא שלי באה מאיטליה. אני מניחה שדם איטלקי עדיין זורם בעורקיי. ברגע שכף רגלה דרכה על אדמת אמריקה, היא חדלה להיות איטלקיה, פרט למטבח שלה כמובן, שזה משהו שעבר מדור לדור.
היא לא שבה לדבר יותר איטלקית, ואסרה על מי שהיה לידה לדבר בשפה של המולדת שכבר לא הייתה קיימת מבחינתה.
לא היכרתי גברים איטלקיים לפני שהגעתי לבית הזה, לא מבחירה, אלא כי כך יצא. זה מדהים איך לכולם יש רק דבר אחד בראש, והוא האם הבוס מזיין אותי.
אתה יודע כמה עשירה יכולתי להיות, לו על כל פעם ששמעתי את הבדיחה הזאת היו משלמים לי דולר?
אני כבר עייפה מלענות שאני עובדת ככל העובדים, בלי זכויות יתר, ועם הגדרת תפקיד אחת בלבד מאד מוגדרת, והיא לבשל את ארוחותיו.
תמסור למי ששלח אותך לחקור אותי, שאין לך מה לחדש לו. אני גם מציעה לך שתדע למי להיות נאמן, אחרת תפול גם אתה איתו. ובבקשה תחסוך ממני את המילים שאין לך מושג על מה אני מדברת.״
הוא קם בזעם. ״פוטנה,״ הוא פולט לעברי.
״גם בזה נכשלת. אני לא מבינה מילה אחת באיטלקית, ואם התכוונה להעליב אותי, אז לא הצלחת, כי אין לי מושג מהי המילה שאמרת,״ אני אומרת לו.
אני קוראת לג׳וזף. ״אין לי מושג מי זה, ומה הוא עושה פה. הוא טוען שהוא הנהג החדש של הבוס. אתה מוכן לטפל בו?״ אני מבקשת.
״בטח בל,״ הוא אומר. אני שוב מתנתקת מהנעשה סביבי, ומתרכזת בטעימת הרוטב של התבשיל שהכנתי. אני ממלאת מעט ממנו על כף העץ, וטועמת.
ג׳וזף מרחיק אותו מהדירה, ואני מתכוננת להכין את הצלחת לבוס. ״הוא מותח יותר מידי את החבל. הוא כל כך לא מכיר אותי, ומפרש את שתיקתי כעיוורון,״ אומר הבוס ומתיישב ליד האי לאכול.
״הגבר שהיה כאן לא באמת הנהג החדש שלך, נכון?״ אני שואלת.
״את מדהימה פיקולה,״ הוא אומר, אבל לא מפרש את דבריו, משאיר אותי לתהות אם הוא אמר זאת כביקורת או כמחמאה.
הבוס אוכל בשתיקה. כשהוא מסיים אני מניחה לפניו כוס אספרסו עם פרוסת עוגת טרמיסו שהיכנתי היום.
הוא לוקח את הקפה הצלחת, והולך למשרד. אני מתקשה לשלוט על רגשותיי. אני לא יודעת אם עשיתי משהו שהכעיס אותו, ומחליטה שמהיום אהיה שקטה כמו דג.
אני ממהרת לרחוץ את הכלים, ולנקות את המטבח, ועולה לחדרי.
אני מניח את ספל הקפה על השולחן, וטועם את הטירמיסו. הטעם שלו מעיר לחיים את בלוטות הטעם. היא בהחלט יודעת איך הוא אמור להיות. ״פיקולה,׳ אני ממלמל.
אני שותה את הקפה המושלם, ומתענג על כל נגיסה מהטרמיסו. רק כשאני מסיים, אני פותח את המחשב ונכנס לתיבת הדואר, לקרוא את המיילים שנערמו בה.
מספר ההזמנות שאני מקבל לאירועים, רב מהימים הפנויים שלי בחודש. אפשר לחשוב שזה התפקיד שלי בחיים, ללכת למסיבות, לשחק את התפקיד. אנשים מתגאים בנוכחותי, כאילו הייתי ידוען שאי אפשר שלא להזמינו.
*
״אני יודעת במה אתה עוסק מר לומברדי,״ אמרה לי פעם אשת סנטור שפלירטטה איתי, ״אבל זה לא מונע ממני להזמינך למסיבה שבעלי ואני עורכים.״
״כן?״ שאלתי אותה משועשע, ״ספרי לי במה אני עוסק?״
״אתה חי בעולמות מקבילים לעולם שלי,״ היא ניסתה להתנסח בזהירות.
״עולמות מקבילים?״ גיחכתי.
״אני יודעת שלמרות הכל אתה איש של שלום, וידיך לא מגואלות בדם,״ היא אמרה.
רציתי לומר לה שכל אחד במעמדי שומר את ידיו נקיות. כמוני, כך גם הבעל הסנטור שלה, שמשאיר את העבודה המלוכלכת למי שעובד תחתיו, והוא לעולם ישאר צח כשלג. אלא שההבדל בינינו הוא שידיו לא באמת נקיות, ושלי כן.
*
אני עייף מהעמדת הפנים, מהצורך למצוא את האישה המושלמת שתלווה אותי לאירוע, אחת שהטבע חנן אותה ביופי ונתונים שגורמים גברים אחרים לצאת מדעתם, אבל לא מעוררת בי דבר. אני מותש מהשיחות הריקות שמתנהלות סביב השולחן, והמשפטים הריקים של האישה שמתלווה אליי.
אני חושב על הניסיונות לפגוע בבל בתוך הדירה הפרטית שלי, אמנם רק במילים, אבל עדיין, ומגיע להחלטה שהפעם אקח אותה כבת זוגי.
יהיה עליי להתנהל בחוכמה כדי שאיש לא יחשוב שהיא המאהבת שלי, וינסה להשתמש בה נגדי, למרות שברור לי שהיא לא תתן שזה יקרה.
אני שולח הודעה למעצבת ומבקשת שתשלח לי שמלת ערב עבורה, ונעליים תואמות, וניגש למטבח ומודיע לה שהיא עומד ללוות אותי לאירוע הלילה.
״הזמנתי שמלה ונעליים עבורך. אני אתקשר גם למאפרת שתבוא להכין אותך לאירוע.״
״אני מבקשת שתאפשר לי לבחור בעצמי את השמלה, וגם להתאפר בעצמי. אם לא תאהב את הבגד שבחרתי, אלבש את מה שתבקש,״ אומרת בל.
אני מתחרט שביקשתי ממנה לבוא. היא שוב לא מתאפקת וחייבת להביע את דעתה. ״אני מקווה שאת מבינה שאת אמורה לייצג אותי,״ אני מפטיר לעברה.
״אני מבינה,״ היא עונה בשקט, ומסתגרת בעצמה.
אני לא משתף את לורנצו בהחלטה שלי לקחת את בל. אני יודע שהוא לא יאהב את הבחירה שלי בה, ומודע לכך שהוא לא יודע איך לעכל אותה. היא יודעת לשחק איתו היטב, והוא לא יודע מה לצפות ממנה.
״המעצבת התקשרה ושאלה להיכן לשלוח את הבגדים לאירוע. אתה יכול לתת לי את הכתובת של נדין?״ אומר לורנצו שנכנס לדירה.
גם אם הייתי מזמין את נדין, למה הוא חושב שהייתי מוסר לו את כתובתה? יותר ויותר מתגבשת בי הדיעה שעליי לפעול כדי לנטרל אותו. הוא נהיה מסוכן עבורי, וגם עבור בל. אני בטוח שהוא לא ימצמץ עין כשיתבקש לפגוע בה.
איני יודע כמה זמן עוד אוכל לכסות עליו. העובדה שאביו בן חסותו של אבי, כבר לא מספיקה כדי לתת לו להיות מעורב בעסקים שלי.
״מה נדין קשורה לאירוע הערב?״ אני שואל.
״חשבתי ש…״ הוא אומר לי מבולבל.
ש״אני משלם לך כדי לבצע הוראות, לא כדי לחשוב במקומי,״ אני יורה לעברו מייד. אני מתקשר למעצבת. ומגלה לתדהמתי שהנהג עדיין לא יצא לדרך.
ימי החורף מתקצרים, והחשיכה יורדת על העיר מוקדם מתמיד. החושך חודר לדירה דרך החלונות הגדולים, וזה הזמן להדליק את השנדלייר מעל המדרגות.
אני עולה במהירות לקומה העליונה, פותח את הדלת של האגף של בל, ומקיש על דלת הכניסה לחדרה. אני מקווה בכל ליבי שיש לה מה ללבוש היום לאירוע. ״אני יכול להיכנס?״ אני שואל. אין לי שום רצון למצוא אותה לא לבושה.
״סיימתי, אני רק צריכה לנעול נעליים,״ היא אומרת וניגשת לפתוח את הדלת בפניי.
אני מודה שלא הייתי מוכן למראה שנגלה לעיניי.
