כמה מילים מקדימות…
כמעט תמיד לא קיים שחור מוחלט,
כשם שלא קיים רק לבן טהור.
בכל אחד משניהם יש,
ולו רק טיפה אחת מהשני.
♦
ביניהם,
יש קשת רחבה של צבעים,
חלקם אפלים,
וחלקם מלאי אור.
♦
כאשר שני העולמות נפגשים,
הם לעולם לא יהיו יותר מי שהיו,
זה יוכתם מזה,
וזה מהאחר.
💗
בר אבידן
השמים עטופים בשמיכת חושך שחורה נטולת כוכבים. הם מזכירים לי שאנחנו כבר בתחילת חודש דצמבר. השמש עדיין לא הפציעה, אבל השעון המעורר לא משקר. השעה רבע לחמש, ועליי למהר לחדר האמבטיה להתרענן ולהתכונן לתחילתו של היום.
בית הקפה הקטן בבעלותי עומד להתעורר לחיים עם הפעלת המערבלים שיכינו את קערות הבצק הראשון לאפיית מאפים מתוקים ולחמים.
חצי שעה אחרי כן יונחו על סף דלתו האחורית של בית הקפה קרטונים מהשוק המקומי, ובהם ירקות, פירות, מוצרי חלב, ובשרים. זה יקרה כשמטבח כבר יהיה מוצף בריחות אפיה מתוקים, בעוד עיסות הלחם שהושארו בלילה במקרר, תחכנה לאפייתן. מכונות הקפה תתמלאנה במים חמים. וקלייתו של קפה טרי יבשר שהיום התחיל.
רבע שעה בלבד מספיקה לי כדי להספיק להתכונן בחדר האחורי שמשמש לי כחדר שינה. אני לא מתלוננת, שכן מצבי יכול היה להיות יותר גרוע, יכולתי למצוא את עצמי ברחוב.
*
פעם האמנתי באהבה.
האמנתי שקורבין התאהב בי בזכות מי שאני. לרגע לא חשבתי שהכסף הרב שהיה לי, הוא שקנה את ליבו. התעלמתי מהאזהרות, ולא טרחתי להכין הסכם ממון.
אבל לקרמה תוכניות משלה, לא סתם מכנים אותה בת זונה. כאשר דרשתי ממנו גט, היה כבר מאוחר, רוב רכושי היה כבר בידיו, והוא בזבז אותו על תענוגותיו.
רבע מיליון עלה הרכב החדש שרכש. כשיצא איתו לנסיעתו הראשונה עם מי שהייתה האישה התורנית שלו, הוא רצה להרשים אותה ביכולת ההאצה שלו, לחץ על הגז, ודהר קדימה. עשר דקות לאחר מכן צפו בו עוברי אורח נדהמים, מתרסק ברעש גדול לתוך עמוד בצומת סואנת. שניהם נהרגו במקום.
בצוואתו, אותה לא טרח לשנות, הוא הוריש את רכושו לי, וכך יכולתי לקנות את החנות הקטנה בה פועל בית הקפה שלי הנושא את שמי בלה.
*
בית הקפה לא מכיל שולחנות רבים, וכעת כשהטמפרטורות צונחות, ויורד גשם לא פעם, הפטיו המשקיף על הרחוב, לא בשימוש.
הקונים הקבועים שלי התרגלו לקנות את המאפים ולקחת אותם איתם. סידור נוח להם ולי.
שעה אחרי שבית הקפה מתעורר לחיים, המדפים מלאים, והלקוחות כבר מציצים על תכולתם מבעד לזכוכית שמגנה עליהם.
"תארזי לי בבקשה… " מתחיל לומר, כמידי יום, בעל חברת המחשבים, שחוכך בדעתו מה מתחשק לו לאכול היום.
הכל מתנהל בסדר מופתי, כשצלילי מוסיקה שקטה מתנגנים ברקע, והדלתות האטומות של המטבח, מונעות מהרעש והריח, לחדור לחזית החנות.
שום דבר לא יכול היה להכין אותי לאופן בו יסתיים היום.
אני מביט מעבר לשמשת החלון השחורה של הרכב על בית הקפה הקטן. חזיתו צבועה בצהוב, ושני עציצים ובהם עצים קטנים תוחמים אותה משני צידיה.
קבוצה של כסאות שנערמו זה מעל זה וכמה שולחנות, מונחים בתוך פטיו מוקף גדר עץ, רחוקים מדלת הכניסה. הימים כבר קרים, וברור שאין להם כבר שימוש עד שיחזרו ימי האביב.
בית הקפה של בלה. שם חסר מעוף שמעיד שבלה היא הבעלים.
אני מבחין בעובדים שעוזבים אחד אחד את בית הקפה, ומתעלמים משיירת המכוניות שנעמדת סמוך למדרכה.
אחת העובדות פותחת את הדלת וגורפת את מי שטיפת הריצפה לכיוון המדרכה.אני מבחין מבעד לחלון של בית הקפה, בדמותה של אישה שמנקה את הדלפק.
"נכנסים," אני מורה לשומר הראש שלי. אני רוצה לראות במו עיניי מה יש בו בבית הקפה הזה, שעורר את כעסה של משפחת מורטי.
"סליחה אדוני," אומרת הבחורה עם המגב בקול רועד, "אנחנו סגורים."
"תגיד לבלה שתכין לנו ארוחת ערב," אני אומר ורוצה להיכנס.
הבחורה מביטה בי בהלם. "אבל רק עכשיו שטפתי," היא ממלמלת, "לפחות תנגב את הנעליים."
אני רוצה לשאול אותה אם היא מטומטמת, שכן ברור לה מי אנחנו, אבל כשאני נתקל בעיניה של בלה, אני שותק מנקה את נעליי, ומורה כך גם לגברים שאיתי, שמסתכלים עליי כאילו איבדתי את שפיותי.
"מרוצה?" אני שואל את הבחורה. אני רואה על חולצתה תג עם שמה, "מישל?׳
מישל נסוגה לאחור רועדת מפחד "אני חושבת שכדי להתקשר למשטרה," היא אומרת לבלה.
"למה לא, תאמרי לנו שנכנסה לבית הקפה כנופיית עבריינים וביקשו לאכול, את יודעת מישל, גם הם אוכלים, וכשהם שותים הם הולכים להשתין, בדיוק כמונו."
אני המום מהמילים של בלה, אבל רק כשאני מעבד אותם במחשבתי, אני מבין. "צודקת," אני מפטיר ומסמן בראשי לעבר שולחן פינתי.
"כפי שהבנת אדוני, בית הקפה סגור. אנחנו לא נוהגים להגיש בו ארוחות ערב," אומרת הלה שניגשת לשולחן.
"לא ביקשתי שתספרי לי על בית הקפה שלך, אלא הודעתי לך שאני מצפה שתגישי לנו ארוחת ערב," אני אומר לה בתקיפות.
"אתה צריך להבין אדוני," היא מתחילה לומר לי החצופה.
"את מתווכחת איתי?!" אני מרים את קולי. אני לא רגיל שלא מצייתים לי
"אתה צריך להבין שאין לי תפריט לארוחת ערב," אני רוצה שוב לקטוע את דבריה, אבל היא מפתיעה אותי כשהיא מסמנת לי בידה לשתוק, "אני לא אמרתי שלא אכין לך לאכול, רק רציתי שתדע שזה יקח קצת זמן.
וגם, שתדע שאין לי כאן יין או משקאות חריפים, פרט לבירה בבקבוקים," היא מסיימת את דבריה.
"בואי מישל," היא קוראת לעובדת שלה.
"רק את, אני לא רוצה שאף אחד אחר ישרת אותי," אני אומר לה.
"בואי איתי למטבח," היא פונה שוב למישל, ואני מסמן לאנטוניו, אחד השומרים שלי, שיקשיב לנעשה במטבח.
"הכנתי בצק למחר, אני אשתמש בו כעת. תכיני לי עוד בצק לג׳בטות," אני שומע את בלה אומרת.
"את רוצה לומר לי ש…" שואלת מישל בקול רועד.
"אני רוצה לומר לה שמי שיודע לבשל ארוחות בוקר וצהריים, יודע גם לבשל ארוחות ערב," עונה בלה.
"היי, לאן את חושבת שאת הולכת עם הסכין הזה?" שואל אותה אנטוניו בקול רם, ומושיט יד לאחוז בידה. אני נדרך. ׳היא באמת חושבת שהיא תצליח לפגוע עם מישהו מאיתנו עם סכין?׳ עוברת המחשבה במוחי.
"אתה מוזמן לראות אותי קוטפת תבלינים מהחצר," היא אומרת, ומנערת את אחיזתו בידה.
אני יושב כשפניי מול דלת הכניסה מצד אחד, והמטבח מצד שני. אני לא מוריד עיניי ממנה. היא לא שיקרה. היא נכנסת חזרה עם צרור של צמחים שונים, ביניהם אני מזהה ריח של אורגנו טרי.
אני שומעת אותה מדברת בשקט, ויוצאת עם מגש עגול מלא כוסות גבוהות. "אני מתנצלת אדוני, אין לי כוסות בירה, אבל אני חושבת שהכוסות האלה תתאמנה." היא מונה בפניי את סוגי הבירות שיש לה, ואני בוחר מביניהן את הבירה ההולנדית. היא מניחה את הכוסות על השולחן, הולכת להביא את בקבוקי הבירה, פותחת את הבקבוק הראשון, ומוזגת לכוס באלכסון. ניכר שהיא יודעת למזוג בירה, בלי שהכוס תתמלא בהרבה קצף.
"אני מניחה שאם היית רוצה לשתות מהבקבוק היית אומר לי," היא אומרת מניחה את הכוס לפניי.
היא פונה לשאר הסועדים, אבל הם מעדיפים לשתות ישירות מהכוס. היא אוספת את הכוסות למגש, ונבלעת במטבח.
כיוון שהמאבטח עומד מחוץ למטבח, הוא דואג שדלתותיו תשארנה פתוחות. הריחות שעולים מהמטבח, מדגדגים לי באף, ומזכירים לי את האוכל של אימי. אני מחליט לבחון אותה.
כשהיא חוזרת עם מנות של אנטיפסטי, אני מדבר באיטלקית. היא לא מגיבה. גם כשאני אומר משהו שאמור להעליב אותה, פניה חתומות.
"פיקולה," אני קורא לה.
היא לא מגיבה. "אני מדבר אלייך פיקולה," אני אומר שוב.
"קוראים לי בלה, לא איך שקראת לי," היא אומרת.
את רוצה לומר לי שהנונה שלך לא קוראת לך פיקולה?" אני שואל באיטלקית.
"סבתא של אימא שלי, לא שלי, של אימא שלי, באה מאיטליה. היא אמרה שבניו יורק מדברים אמריקאית, וסירבה עוד לדבר בשפת אימה. אז נכון שתורת הבישול האיטלקי עברה מדור לדור, אבל איש מאיתנו לא דובר את השפה," היא אומרת.
האנשים שאיתי לא קונים את הסיפור, ומתחילים לדבר באיטלקית בגסות עליה, ועל האוכל שהכינה, אבל אני כבר מבין שהיא לא מבינה אף מילה.
כעבור זמן מה היא חוזרת לשולחן עם קערה מכילה פסטה וכדורי בשר ברוטב עגבניות, שאין ספק שהיא הכינה בעצמה.
היא אוספת את הקערות הקטנות, נכנסת שוב למטבח, וחוזרת עם מנה בשרית נוספת על מצע של אורז עם ירקות צלויים.
"מה תרצה לאכול אדוני?" היא פונה אליי. למרות שרוטב העגבניות מזכיר לי את הבית, אני בוחר במנת הבשר. היא לוקחת את הצלחת שלי, ממלאת אותה באורז, פורסת פרוסת בשר נדיבה, ומניחה אותה עליו ומוסיפה את הירקות בצד..
"איך אני יכול להיות בטוח שאת לא מרעילה אותו?" שואל לורנצו יושב לצידי.
"אתה רציני?" היא שואלת, לוקחת את הסכין והמזלג שלי, חותכת חתיכת בשר ואוכלת. "מרוצה?" היא שואלת בהתרסה ופונה לעזוב את השולחן.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא נובח לעברה.
"להביא לבוס מזלג נקי," היא עונה.
"אין צורך," אני אומר. אני רוצה לראות אותה, למקרה שלורנצו צדק.
"אין בעיה, הקינוח יחכה, או ששומר הראש שלך יכנס להשגיח עליי במטבח." אני לא רגיל לנשים כמוה. בעצם אני לא רגיל שאף אחד מתנהל ככה מולי. אני מנסה להבין אותה. 'היא מבינה מי אני, למה היא מתנהלת ככה מולי?'
ואז מגיעים הטלפונים שמחזירים אותי למציאות, ולסיבה שאני פה במסעדה שמגישה ארוחות בוקר וצהריים, ולא מארחת אנשים לארוחות ערב.
קול קרקוש כלים עולה מהמטבח, וריח של חומר ניקוי בריח שמזכיר שדה של פרחים. "היא מתפקדת רגיל, עומדת יציבה על הרגליים," מתקבלת ההודעה למרות שאני כבר עומד לסיים את המנה. המבט שלי חדר לתוך עיניה כשהגישה לי את האוכל, וראיתי בתוכן רק טוב. ועדיין, אני שמח לקבל את ההודעה.
פתאום היא שוב לידי. "אתה רוצה לטעום מהמנה השנייה?" היא שואלת.
"איך זה שיש לה ריח של בית, ואת לא דוברת איטלקית?" אני שואל אותה בשקט, באיטלקית.
היא נאנחת. "אתה מתעקש אדוני שאני מבינה אותך," היא מוציאה את הנייד מכיסה ומתקשרת. הרמקול פתוח, והיא מאפשרת לי לשמוע את השיחה.
"בל!" עונה האישה מעבר לקבל, "שכה אחיה, בדיוק חשבתי עלייך. יש מסיבה היום במועדון, אולי הגיע הזמן שתצאי איתנו סוף סוף. כולם שואלים עליך כל הזמן, ו…"
"אדריאנה, אי אפשר איתך, תני לי להשחיל מילה," אומרת בלה, "יש לי שאלה אלייך, כמה זמן את מכירה אותי?"
"אני לא זוכרת את החיים שלי בלעדייך," היא עונה לה.
"גם אני. שמעת פעם אותי, או מישהו מהמשפחה שלי מדברת איטלקית?" היא שואלת.
"סוף סוף החלטת ללמוד?" עונה לה אדריאנה.
"את לא מסוגלת לענות על שאלה פשוטה, בכן או לא?" אומרת בלה שכבר מרגישה לא נוח.
"אף מילה. יכולה תמיד למכור אותך באיטלקית. אני זוכרת שסבתא שלך אמרה במבטא האמריקאי המושלם שלה, שאימה לא דיברה איתה מעולם איטלקית, למרות שהמטבח שלה היה איטלקי למהדרין."
"מה זה פיקולה?" היא שואלת אותה.
"אם גבר אומר לך את זה, זה אומר שהוא חושב שאת…" מתחילה אדריאנה לומר.
בלה קוטעת אותה. "זה טוב או רע?"
"זה תלוי… זה בסדר…זה אומר," אדריאנה מתפתלת.
שוב בלה קוטעת אותה . "אוהבת אותך, נדבר."
"בל את לא יכולה לנתק לי כעת כשזה מתחיל להיות מעניין," מתרעמת אדריאנה.
"ביייי," אומרת בלה ומנתקת.
"עכשיו אתה מאמין לי?" היא מישירה אליי מבט, מניחה לפני קערה, וממלאת אותה בפסטה. היא לוקחת שוב את המזלג שלי,נוגסת בכדור בשר, ועוזבת את השולחן.
"אדריאנה יוצאת עם החברים למועדון. את הולכת?" אני שומע את בלה שואלת את מישל.
"בטח! אולי תבואי גם?" אומרת מישל, "לא יזיק לך לצאת, עכשיו כשאת כבר לא נשואה."
"לא בא לי," אומרת בלה, "העולם הזה כבר רחוק ממני."
"אוף איתך. את כזאת מעצבנת. את רק בת עשרים ושלוש, ומתנהגת כמו קשישה," רוטנת מישל.
"מה אתה אומר, עכשיו אתה מאמין לה שהיא לא דוברת איטלקית?" אני מפתיע את לורנצו בשאלה. הוא מפסיק לאכול, וכמעט נחנק עם המזלג שתקוע בפיו.
"אני לא מצליח לפענח אותה. או שהיא מבוהלת, או שהראש שלה מוטרד בהכנת האוכל, אבל אני בספק שהיא מקשיבה למה שאנחנו מדברים," אומר מוריס.
אני שומר על פנים חתומות. ׳מבוהלת?׳ אני חושב לעצמי, ׳כנראה שהוא לא קלט מיהי. זוהי הסיבה שהוא לא מנהל חברה משלו. הוא טיפוס נאמן ומקצועי, אבל יש דברים שחסר לו, כמו הבנה פשוטה של אנשים.
היא נראית מותשת, ורוצה כבר לסיים את הארוחה שנכפתה עליה.
"מותר לך לאכול?" היא שואלת את המאבטח,
"גם אני בן אדם, בעצמך אמרת," הוא עונה לה.
"זה בסדר שאכין לך כריך?" היא שואלת. הוא מעיף אליי מבט. אני מאשר לו שהוא רשאי לאכול.
אני ממשיך לאכול בהנאה. היא חוזרת לשולחן, ומסתכלת על הצלחת שלי. "אז מסתבר שאת כן יודעת להכין ארוחת ערב," אני מסנן לעברה בשקט.
"לא הייתי מעזה להגיש לך אוכל, אם הייתי חושבת שאני לא טובה מספיק," היא עונה בלי להניד עפעף.
"את זוכרת עם מי את מדברת?" שואל מוריס בכעס.
"אני מתנצלת אם אתה חושב שאני לא מכבדת אתכם. זו לא הייתה כוונתי," היא עונה ועוזבת את השולחן.
"זה היה מיותר," אני אומר למוריס בטון קר, "לא ביקשתי שתתערב."
מוריס לא מרוצה. אני מרגיש את המתח באוויר, לא רק מהיום. לפעמים אין לי חשק לאכול איתו.
*
הדבר שהכי קשה לגבר במעמדי, זה להרגיש שמי שאמור לשמור עליו, מזייף.
הרגשתי שאין לי ברירה, אלא לבחון את המקורבים אליי ביותר. למרות שאני מאד נדיב כלפיהם, ולכאורה מאשר להם כל בקשה אישית, אני יודע שעליי להישמר גם מפניהם.
אני לא חושש שהם ינסו לפגוע בי פיזית, אני בהחלט מסוגל להגן על עצמי, אלא שינסו למכור את סודותיי. זאת הסיבה שהם יודעים רק חלקי אמיתות, כאלו שאי אפשר באמת להרכיב מהן תמונה שלמה.
אני מבין שהגיע הרגע בו עליי לפעול. ארוחת הערב הייתה במטרה לבדוק את בית הקפה, לכן איש לא יחשוד בכך שיש לי מניע נסתר.
*
כשהטלפון שלי מצלצל, כולם נדרכים. אני ממתין מספר צלצולים, ולבסוף עונה.
"פול ידידי מה שלומך?" אני עונה בשמחה מזויפת,
"איפה אתה?" הוא שואל, למרות שהוא יודע.
"בוא תצטרף אליי לארוחת ערב, אני מבטיח לך שתלקק את האצבעות, אני שולח לך את הכתובת." אני אומר.
"איזה צרוף מקרים, אני עשר דקות מהמקום, אני כבר מגיע," אומר פול.
"אני מצפה לאורח שאמור להגיע עוד תוך כעשר דקות. תביא צלחת עבורו פיקולה," אני אומר לבלה.
בלה תוקעת בי מבט זועם. אני מביט עליה חזרה בצמצום."אל תדאגי, אני מסוגל לשלם עבור עוד מנה," אני אומר לה בהתנשאות.
"קוראים לי בלה, אני לא יודעת מה זאת המילה שאמרת," היא אומרת לי בשקט, "היא לא מריחה לי טוב." אני מתאפק לא לצחוק.
"יום אחד תלמדי להעריך אותה," אני לוחש לה.
תוך דקות ספורות נכנס פול למסעדה. לורנצו מביט עליו מופתע. הוא לא יודע עליו הרבה, שכן אני נוהג להיפגש עם פול ביחידות. הוא רק יודע שהוא חבר טוב שלי מהאוניברסיטה.
"אז מה בוס, פיקולה?" אומר לורנצו.
אני מעיף מבט ללורנצו, שמעמיד פנים שכולו מרוכז במנה שלפניו. "מתי תלמד להסתכל כמה צעדים קדימה?" אני שואל אותו בקור.
"זה בדיוק מה שאני עושה, אני רואה אותך מזיין אותה," הוא מגחך.
"אני מאוכזב ממך," אני.אומר, "אתה ממש לא בכיוון הנכון. בסך הכל בחנתי אותה."
לורנצו מסתכל עליי. הוא עדיין לא מבין. "רציתי להיות בטוח שהיא באמת לא מבינה איטלקית, אפילו שחברה שלה אמרה."
"אז מה אתה אומר פול?" אני מסתכל עליו.
פול נד בראשו. "אני מאשר כל מילה שאמרת. האוכל פה באמת משובח." אני אולי צריך לשמוח שתחושת הבטן שלי צודקת, אבל זה לא מרגיש כמו ניצחון. בסופו של דבר, הוא מאשר לי את מה שאני חושד כבר זמן מה, יש מי שמנסה למכור אותי.
"אם אתה לא בעניין שלה, אז לא יפריע לך שאני …" אני רואה את המבט של זאב רעב בעיניו של לורנצו..
"אתה יודע למה אנחנו פה. אז התשובה היא שאני לא מאשר לך לגעת בה. היא כעת באחריותי," אני עונה בטון קר.
פול מביט עליי בשאלה. "זה לא עניין לבחור טוב כמוך," אני אומר לו באיפוק, "זה שייך לעולם שמעולם לא דרכה כף רגלך בו."
בלה רוכנת לעברי. ׳לעזאזל,למה היא מריחה כל כך טוב?׳
"היה לך טעים?" היא שואלת בשקט.
"כן," אני עונה במילה אחת. אני לא רוצה להראות לה כמה התלהבתי מהמנות שהגישה.
"אפשר לפנות את השולחן? הקינוח כבר מוכן," היא שואלת
אני מתפלא על השאלה, שכן אפשר לראות שכל קערות ההגשה התרוקנו לחלוטין. "זה לא ברור לך?" אני מגחך.
"ברור לי לחלוטין. אבל אם הייתי מורידה בלי לשאול, היית אומר שאני חצופה, אתה לא חושב?" היא עונה לי בחוצפה.
עומד לי על קצה הלשון לומר לה שגם התשובה שלה היא התחצפות, אבל היא לא ממתינה לתשובה. "מישל תפני את השולחן, ואני אכין את הקינוחים להגשה," היא אומרת למלצרית.
"והיא, היא מדברת איטלקית?" אני אוחז בזרועה.
"מישל מדברת בנוסף לאנגלית רק קוראנית," היא עונה.
"דווקא חשבתי שהיא סינית.כל האסייתים נראים לי אותו דבר," אומר לה לורנצו ומחייך חיוך מרושע.
אני מעיף עליו מבט מצמית, וגורם לו להשפיל את עיניו.
*
בפעם המי יודע כמה אני תוהה איך אחד כמו לורנצו השתחל לארגון שלנו. התשובה ידועה לי, סבו מכיר את אבי, ועדיין, הטמטום שלו מטריף אותי כל פעם מחדש.
*
"לא קיבלתי את פניך בצורה יפה לואיג׳י, שאתה מרגיש צורך להעליב אותנו כל הזמן?" שואלת בלה את לורנצו.
"לואיג׳י?" אני שואל אותה בשקט ובראשי מתרוצצת המחשבה שהיא עבדה עליי, וכן דוברת איטלקית.
"אתה בטח מכיר את משחק המחשב מריו ולואיג׳י," היא עונה לי בלחישה, "הוא מזכיר לי אותו." העובדה שהיא לוחשת מלמדת אותי משהו עליה.
"לואיג׳י?? אני דורש שתקראי לי מיסטר לורנס," הוא עונה לה ונוקט בשם שאימץ לעצמו בניו יורק.
"ואני דורשת שתקרא לי מיס בל, ושתנהג בכבוד כלפי מישל, בדיוק כפי שאני מתנהגת בכבוד אליכם." יש לה אומץ לקטנה הזאת.
"אז מה פול?" אני שואל אותו.
הוא מחניק חיוך, ושוקל את מילותיו. "בדיוק כך." ברור לי שאיש לא מבין על מה הוא מדבר. הם בוהים בשנינו, אבל המגשים עמוסי צלוחיות הקינוח שמוגשים לשולחן, מסיחים את דעתם.
הטלפון הנייד שלי משמיע התראת הודעה.ההודעה היא מפול שיושב לידי.
פול ורטהיים:
תחושת הבטן שלך מדוייקת.
אני פולט אנחה. הלוואי והייתי טועה.
"אתה מאוכזב מהקינוח?" שואלת בשקט בלה.
אני מלכסן מבטי אליה. "לא פיקולה, אני לא מאוכזב ממך," אני תופס את עצמי ומשתתק. העיניים היפות שלה שמביטות עליי בלי פחד, עושות לי שמות בפנים. "אני מאוכזב מהאמת פיקולה," אני פולט לבסוף.
היא לוקחת מהמגש צלוחית ומניחה לפניי. "הקינוח יעשה לך טוב." היא אומרת, ולוקחת כפית כדי לטעום ממנו. "אין צורך," אני עוצר אותה. אני רוצה לומר לה שברגע זה, אני סומך עליה הרבה יותר משאני סומך על החיילים שלי שסועדים איתי הלילה בבית הקפה שלה.
