ישבנו והעברנו שעה ארוכה יחד, השיחה בינינו זרמה, מה שאינני זוכרת שקרה לי אי פעם עם ג'יימס.
כעת כשאני שוב לבד בחדרי, אני מרשה לעצמי להרפות ולשחרר את מה שעבר לי בראש.
שמחתי לראות שהוא הגיב מייד לקול בכיה של אניס. אני מרגישה שמשהו השתנה בו. מין אינסטינקט אבהי שלא ראיתי אצלו קודם.
הוא הופיע בחדרה של אניס ללא חולצה, ועם תחתוני הבוקסר שלו בלבד. אשקר אם אומר שלא שמתי לב לכך, למרות שהעמדתי פנים שאין בכך שום דבר יוצא דופן. הוא הבוס שלי, ואני מתקשה לזכור זאת כשאני רואה את הגוף המושלם שלו.
*
ג'יימס הוא גבר כריזמטי ויפה תואר. אם להודות על האמת, הוא כל כך סמך על כך, שהוא לא באמת השקיע בתחזוקת גופו. לא שיש לו כרס משתפלת, אבל גם לא גוף כזה שאת מתעלפת למראהו כשאת רואה אותו כמעט בלי בגדים.
בפעמים המעטות שכן שכבנו, זה היה תמיד בחושך, ולא היה לו מושג שאני מפנטזת על גבר דימיוני, ולא מתרגשת ממנו.
הוא נתן לי להרגיש שכך זה כולם. לא יכולתי שלא הסתכל על ג'ון, וידעתי, שהגבר שפינטזתי עליו, הוא כמו זה שעומד מולי.
כמובן שלג'ון לא היה מושג מה עובר לי בראש, אחרת אי אפשר להסביר את האווירה הנינוחה ששררה בינינו בליל אמש.
*
אני נזכרת שגם אני לא הייתי בדיוק לבושה, מה שמביך אותי פתאום.
אני ממהרת לכסות את עצמי עד צוואר, כאילו ג׳ון עומד להיכנס לכאן כל רגע, עוצמת את עיניי, ונרדמת מיד.
אני מתעוררת כשאני מרגישה יד חמה על לחי.
״בוקר טוב,״ אני שומעת את קולה של אניס.
״ כבר בוקר?״ אני שואלת בקול מנומנם.
״תודה שגירשת לי את החלום הרע,״ היא אומרת.
״גם אבא בא לראות אם את בסדר,״ אני אומרת לה, וזזה מעט כדי לפנות לה מקום.
״אימא אף פעם לא באה כשהיה לי חלום רע, רק אבא.״ היא משתפת אותי. היא לא אהבה אותי?״
״מה פתאום. אימא תמיד אוהבת את הילדים שלה. אני בטוחה שהיא ראתה שאבא קם אלייך, ולכן לא קמה.״
״את רעבה?״ אני משנה את הנושא בחדות.
אני ניגש לחדרה של אניס כדי לשאול אותה איך היא ישנה, ורואה שהיא לא נמצאת.
אני רוצה לרדת למטה, כשאני שומע את קולה מכיוון חדרה של רוז. הדלת הפתוחה מאפשרת לי לשמוע את השיחה ביניהן.
אני שומע שרוז מספרת לאניס שגם אני קמתי אליה בלילה. אניס זכרה רק אותה, אבל לרוז, כך אני מניח, היה חשוב שאננס תדע שגם אני הייתי שם בשבילה.
ואז היא שואלת על אימה. רוז עונה לה מייד תשובה מגוננת.
׳את כל כל טועה,׳ אני רוצה לומר לה, ועוזב בכעס את המקום. אני יורד את המדרגות בריצה, ומסתגר בחדר העבודה שלי.
*
בהתחלה כשפיליפ נולד, עוד חשבתי שפלייר עייפה עדיין מההיריון והלידה המתישה, אם כי לא באמת הבנתי על מה היא מתלוננת כשכל התהליך הזה עבר בקלות.
״אתה כל כך גבר, אתה לא יכול להבין מה עובר על גוף האישה בהיריון,״ היא סיננה לעברי, ״שלא לדבר על הלידה.״
״את צודקת,״ עניתי לי כדי שזה לא יתפתח לריב. האמנתי שאלה ההורמונים שעדיין שולטים בה.
׳לפחות היא מודה שאני גבר,׳ חשבתי במרמור, כי כבר מזמן היא לא נתנה לי להרגיש כך.
אבל עם חלוף הזמן, הבנתי שפשוט אין בה את הרגש האימהי הזה שגורם לך לרצות להגן על ילדייך. זו הייתה קודם כל היא, ואחר כך הילדים, ורק אז אני.
לפעמים היה נדמה לי שלשם כך אני בזוגיות הזאת, כדי שהיא תוכל להמשיך בחייה ללא הפרעה.
*
כל המחשבות האלה צצות ועולות במוחי, וגורמות לכעס לבעבע בי ללא שליטה.
אני יודע שזה מיותר ולא היגיוני. לילדים יש כעת את רוז, שהיא המתנה הטובה ביותר שהיקום יכול היה לשלוח לנו. למרות שמעולם לא חוותה אמהות, יש לה אינסטינקטים בריאים, והיא הגיעה מיד לחדרה של אניס אמש.
ריחות של לחם מטוגן נישאים באוויר, וקולות של צחוק ילדיי ממלאים את הקומה.
אני נושם עמוק ויוצא מחדר העבודה שלי, ״אבל היום סוף שבוע, למה אתה עובד אבא?״ שואלת אותי אניס, ואילו פיליפ מביט בי בשאלה.
רוז מעיפה לעברי מבט מהיר, ומחייכת כשהיא רואה שאני עם מכנסי פיג׳מה, אם כי ללא חולצה.
אני רואה שגם היא עדיין עם חולצת הפיג׳מה שלה, אבל לובשת גם את המכנס.
׳אז כנראה ש…׳ אני מתחיל לחשוב כשאני שומע אותה קוראת לי. ״ג׳ון?׳
אני מסתכל עליה ומבין שהיא מצפה לתשובה. ״אתה רוצה לאכול עם הילדים?״
״בטח, אני אשמח לאכול איתכם, ״ אני עונה.
אני מביט על ילדיי שמתענגים על האוכל, וחושב לעצמי כמה קל לגרום להם להיות שמחים. אני לא זוכר שלוסי הייתה גורמת להם להתרגש כך מארוחה.
היא הייתה בת דמותה של פלייר, רק שהיא לא הייתה נסיכה כמוה, אלא תפקידה היה לשרת את בני הבית, ולמרות זאת היא הרגישה שהיא מורמת מעל כולם, פרט לי כמובן.
הילדים מסיימים לאכול. מורידים את הכלים, ומבקשים רשות ללכת לשחק.
אני נשאר במטבח. ״את טועה,״ אני לא מתאפק ואומר.
״תסביר,״ היא מבקשת באיפוק.
״אני חושב שגם הקירות היו מתמוטטים מרוב בכי של הילדים, פלייר הייתה שמה אטמי אוזניים, ולא קמה אליהם.״
״אני מבינה ששמעת מה אניס אמרה לי הבוקר. לכן הסתגרת בחדר העבודה?״
״עד היום הייתי עסוק באבל עליה. אני מבין שעליי לשחרר, היא הרי לא תחזור. אלא שבתהליך הזה, צצים ועולים הזכרונות, וכל מה שלא רציתי לראות שב לחיות בזיכרוני,״ אני עונה, בלי לסנן את מילותיי.
״אולי אתה צריך לדבר עם מטפל שיעזור לך לעכל את הדברים,״ היא מציעה.
״את היית פעם בטיפול?״ אני שואל, ומייד מתחרט.
״לא, אני מעבדת את הדברים עם עצמי,״ היא עונה בפשטות.
״ולי יש אותך,״ אני עונה, ״נכון שיש לי אותך? את נותנת לי להוציא את המועקות, ומקשיבה ללא שיפוטיות.״
״אני פה גם בשבילך,״ היא עונה את המילים שאני זקוק לשמוע.
״יש בך כל מה שהיה חסר לי. אני מבין את זה כעת. החיים בבית סבבו סביבה. עכשיו אני מבין שלא באמת חייתי.״
המילים האלה מהדהדות בראשי כאשר נשמע צלצול מהאינטרקום בשער הכניסה. ג'ון ניגש לראות מי בא לבקר בשעה זאת של הבוקר, ואני רואה אותו קופץ את אגרופיו. 'זה פשוט לא יאומן איך רכילות מתפשטת כאש בשדה קוצים. עוד רגע תתחיל ההצגה הגדולה בעיר,׳ הוא ממלמל.
אני מביטה עליו, אבל הוא שקוע במה שעומד לקרות. אני מעיפה מבט מבעד לחריכי התריסים, ורואה מכונית גדולה שחורה מדגם מפואר שאינני מזהה, נכנסת בגלישה איטית לרחבה בקידמת הבית.
'החולצה שלי,' הוא ממלמל, פונה בצעדים מהירים לחדר העבודה שלו, וחוזר כשהוא לובש חולצת טריקו שחורה, התואמת למכנס הפיג'מה שלו שנראה כמו מכנס טרנינג.
אני קולטת שגם אני עדיין בפיג'מה, וממהרת לחדר הכביסה שם תלויה לייבוש שמלה שלי. היא עדיין לא יבשה לגמרי, ובכל זאת אני פושטת במהירות את חולצת הפיג'מה ולובשת אותה. היא מכווצת באזור החזה, כך שאני לא חייבת ללבוש חזיה. את מכנסי הפיג'מה אני משאירה מתחתיה.
״הם עדיין סוקרים את הבית מבחוץ," הוא משתף אותי, "לכי תהיי ליד הילדים,״ הוא אומר לי, כשעיניו נעוצות בנעשה בחוץ.
אני כבר מבינה שיותר הוא לא יאמר, וניגשת לחדר האירוח בו יושבים הילדים על השטיח, וקוראים ספר.
קול פתיחת דלת הכניסה הבנויה מעץ כבד, מהדהד במבואה, ומייד אחריו נשמעים קולות.
״גופתה של בתי עדיין לא התקררה, וכבר אתה מנהל פרשת אהבים כאילו היא מעולם לא הייתה קיימת,״ אני שומעת קול של אישה צווחני מעט.
״להזכירך גברתי, פלייר הלכה לעולמה לפניי למעלה משנה. לא הייתי בוחר במילים שבחרת. לא ידעתי שחיי וחיי ילדיי מעניינים אותך,״ הוא אומר בטון מאופק.
אני שומעת את טפוף נעלי העקב שלה על ריצפת השיש, הולך ומתקרב לעבר חדר האירוח. מה שעובר לי בראש כעת, מדוע היא לא טרחה לחלוץ את נעליה, כפי שנהוג כאן בכל בית ביבשת הצפונית, בין אם מדובר בבית עני או באחוזה מפוארת, או לפחות נהוג לשאול האם לחלוץ אותם.
למרות שהיא אישה קטנת מימדים, ומאד רזה, יש לי הרגשה שנוכחותה ממלאת את כל החדר.
היא מביטה מסביב במבט ביקורתי, ולבסוף מתיישבת על הספה. בעלה מתיישב לידה, ועל פניו מבט מתנשא.
פיליפ ואניס נצמדים אליי. ״מי זאת?״ לוחש פיליפ, ואני נדהמת מהשאלה שלו. ‘איך הוא לא מזהה את אמה של פלייר?׳
״אין לי מושג, ״ אני עונה.
אני רוצה לקום מהשטיח, אבל ג׳ון מסמן לי בתנועת ראש קלה, שאשאר במקומי.
״רוז כאן לטפל בילדיי, היא לא באה לחמם את מיטתי. אני רגיל לישון במיטה קרה כבר שנים,״ הוא לא מתאפק ואומר.
״למה אבא מתכוון?״ שואלת אניס בלחישה.
״אבא מסביר להם שאני לא ישנה איתו בחדרו,״ אני עונה לה.
אבל ג׳ון לא מסתפק באמירה הזאת. אני רואה שהר הגעש שבו עומד להתפרץ, ותוהה מה עליי לעשות, אבל לפני שאני מספיקה לומר מילה, הוא ממשיך.
״את יודעת גברתי, אני מנסה להיזכר מתי היית כאן בפעם האחרונה, ולא מסוגל להיזכר מתי בכלל היית פה.
לא אחרי שנישאנו, לא כל פעם שפלייר ילדה, ולא בחודשים שחלתה וגססה במיטתה.
תסתכלי על ילדיי, את בכלל יודעת מה שמותיהם? הם אפילו לא יודעים מי את.״
״פיליפ, אניס, אלה הם ההורים של אימא פלייר,״ הוא מסביר להם בטון מרוכך.
הילדים מביט עליו, ולא יודעים איך להגיב. ״אני לא זוכר שראיתי אותם,״ אומר לבסוף פיליפ במבוכה.
״ברור, אימא שלך הייתה מאד חולה לפני שהיא נפטרה,״ אומרת אמה של פלייר.
״אני לא תינוק, אני בן שמונה, אימא פלייר נפטרה כשהייתי בן שבע. היא לא הייתה חולה כל החיים שלי,״ הוא עונה לה בכעס כבוש.
אני מניחה את ידי על כתפו, כמסמנת לו שאני פה איתו.
״אני זוכר אותה. אבל לא זוכר שהיא שיחקה איתי, או הקריאה לי סיפור, או שישבה לידי כשהכנתי שיעורים. אני רק זוכר שאמרו לי להיות בשקט, כי אימא ישנה. וזה היה עוד לפני שהיא הייתה חולה,״ הוא ממשיך.
״אימא פלייר לא באה אליי כשבכיתי בלילה, רק אבא, רק רוז,״ אומרת אניס.
״פלייר לא רצתה ילדים. היא הביאה אותם לעולם רק כי אביכם דרש,״ אומר האם.
גבירתי!״ אני מזדקפת, ״אין בך טיפת רחמים?״
״כל החיים שלי איתה, עשיתי מה שאימא ביקשה, רציתי שהיא תהיה מאושרת,״ ג׳ון מתקרב לילדים, ״היא אמרה שאני כל היום במשרד במנהטן, ולכן ביקשה שאתן לה אתכם. היא רצתה להיות אימא שלכם, ומאד אהבה אותכם. לא תמיד היה לה קל, אבל לרגע אל תחשבו שאתם לא הייתם ילדים רצויים.״
לא שיקרתי את הילדים כשאמרתי שרציתי שפלייר תהיה מאושרת. נתתי לה כל מה שרצתה, והיא לא ידעה שובע.
כל פעם מחדש נדהמתי לקבל את חשבון כרטיס האשראי שלה. היא אהבה את ההרגשה הזאת שיש לה את היכולת להוציא כסף ללא הגבלה, וכל רכישה גרמה לה לריגוש גדול.
הסתכלתי עליה כמו אבא שמסתכל על ילדתו הקטנה, וחשבתי מתי היא כבר תרגע.
לאחר שנפטרה, רוקנתי את החדר מהחפצים שרכשה, ותמיד גרמו לי להרגיש חנוק.
ככל שאני מעמיק לחשוב עליה, אני מבין שזאת הייתה מערכת יחסים חד סטירית. אני רק נתתי, ולא קיבלתי הרבה בתמורה.
כמובן שלא אספר לילדיי שהפעמים הבודדות שהיא לא חיפשה תרוץ למה היא דוחה אותי, היו הפעמים כשרצתה להיכנס להיריון.
*
״את רוצה לבדוק את חדר השינה שלי? את תגלי שאין בו שום סימן לנוכחות אישה, למרות שעברה מעל לשנה מאז שהתאלמנתי, ואני עדיין גבר צעיר ובריא,״ אני אומר לה.
״הזיונים שלך לא מעניינים אותי,״ היא מטיחה לעברי.
אני מתעלם מהשפה הזולה בה היא משתמשת, ועוד לאוזניי ילדיי. ״מה אם כך מביא אותך לפה?״ אני שואל באיפוק, מנסה לשלוט בכעס שרק עולה ומתגבר בתוכי.
״אני דורשת את חלקי בירושה. אני לא אתן לה לקחת את מה ששייך לבת שלי,״ אומרת אמה של פלייר ומרימה את סנטרה בהתרסה.
״הבנתי,״ אני עונה.
״ברור לך שהיא התחתנה איתך רק בגלל שאתה עשיר,״ היא דוקרת אותי בלשונה.
׳אולי יש משהו בדבריה,׳ אני חושב לעצמי.
״אם כך את יודעת שכשהיכרתי אותה, הייתי כבר בעל חברת אדריכלות משגשגת, הבית הזה כבר היה בבעלותי, וחשבון הבנק שלי היה מלא. התאהבתי באישיותה הכובשת, והייתי מוכן לתת לה הכל.
וזו הייתה דווקא היא שדרשה שנחתום על הסכם ממון.״
*
אני זוכר את השיחה הזאת עם פלייר. ״אתה אומר שאתה אוהב אותי, אז תוכיח לי,״ אמרה פלייר.
היבטתי עליה מבולבל. באותה עת כבר מילאתי לה את תיבת התכשיטים בלא מעט יהלומים, ועמדתי להזמין לה רכב חדש, ועדיין לא היינו נישואים. ודווקא אז באו המילים האלה.
״אני רוצה שנחתום על הסכם ממון,״ היא אמרה.
״את יודעת שהסכם ממון בא להגן על בעל הממון. כל מה שיש לי עד היום, שהירווחתי במו ידיי, לא נכלל בחלוקת הרכוש,״ אמרתי לה.
״אני רק רוצה להבטיח את עצמי. אם תמאס בי יום אחד, תבגוד בי, או חלילה תמות, אני רוצה להבטיח לעצמי סכום מסוים עבור כל שנה שהייתי איתך.״
הייתי צריך לראות כבר אז את הנורות האדומות שהבהבו סביבי, אבל הייתי מאוהב בה מעל הראש.
נתתי לה לקבוע את הסכום שדרשה, כאשר עורך הדין שלי הוסיף כמה פסקאות שיגנו גם עליי.
מיום החתימה על ההסכם, לא הרהרתי בו דקה נוספת.
עד עכשיו.
*
״אני יודעת, ולכן באתי לדרוש את תמורתו. היא סיפרה לי שדרשה סכום עצום עבור כל שנת נישואים, בתוספת פיצוי על כל ילד שילדה לך,״ היא אומרת.
״אין בעיה. את מוזמנת לפנות לעורך דין שיתבע אותי. אני בטוח שהוא יסביר לך שלא תקבלי אפילו סנט.
בהסכם כתוב שהיא תהיה זכאית לקבל פיצוי אם אבקש להתגרש ממנה, מה שלא קרה, או אם אבגוד בה, מה שגם לא קרה.
במקרה שאמות, כך נרשם, זה יהיה נתון למה שנרשם בצוואתי האחרונה. אני עדיין חי.
*
אני ניזכר באחת הפעמים שרציתי לשכב איתה ושוב היא המציאה לי תירוץ למה לא. יכולתי לכתוב ספר שלם על התירוצים שהמציאה לי, למעט כאב הראש, שהיה הבחירה המועדפת עליה.
לא פעם אמרה לי שמצידה אני יכול לקחת מאהבת. עכשיו פתאום המילים האלה מקבלות משמעות אחרת. ׳האם היא ניסתה לגרום לי לבגוד בה?׳
לפחות כעת אני באמת רשאי לעשות כרצוני, כעת כשהקשר בינינו הותר עקב הסתלקותה מהעולם.
אני מביט על רוז, ומבין שמשהו נובט בי.
*
״שמעת אותו,״ אומר אביה של פלייר שפותח את פיו לראשונה, ״אני לא יודע מה עבר לבת שלך בראש כשהסכימה לחתום על הסכם כזה. אין לנו מה לעשות פה יותר.״
״אף אחד לא יכול היה לדמיין שחיי הנישואים שלנו יבואו לסופם בשל מותה,״ אני אומר.
ברור לי שאת המילים האלה אני אומר לאוזניי ילדיי, כי מה שבאמת הייתי רוצה לומר להם שונה לגמרי.
הם קמים, מתעלמים מהילדים, ופונים מהדלת. ״איזה בת מטומטמת הייתה לך, בדיוק כמוך,״ הוא מסנן לעברה.
אני מלווה אותם לדלת, ורק אחרי כשאני רואה את הרכב יוצא לרחוב, ורואה את השערים ננעלים, אני נושם לרווחה.
אני ניגש לרוז. ״יש לך חיבוק בשבילי?״ אני שואל אותה. היא קמה מייד, ואיתה הילדים, שמצטרפים אליה בחיבוק קבוצתי.
כל מה שאני זקוק לו כעת זה להרגיש את המגע שלה על גופי, ולנשום את הריח שלה לתוכי.
״אין מאושר ממני בעולם שיש לי אתכם,״ אני אומר לילדים ומישיר מבטי לרוז. היא כבר מבינה, שגם אליה אני מתכוון.
