"אני כבר מכינה קפה," אומרת מורגן, וניגשת להרתיח את המים בקומקום.
"את לא תאמיני מי הייתה כאן," היא צועקת לי מהמטבח. אני רוצה לומר לה שאין צורך שהיא תצעק, כיוון שאני שומעת טוב, אבל אז היא מתקרבת אליי עם פאי תפוחים שמדיף ריח קינמון משגע.
"על זה בדיוק דיברתי. למה שמטי לא תכין עוגות ותמכור אותן כאן, או שפשוט נגיש אותן למי שבא לחנות, עם כוס קפה?"
"שמתי לב שהיו פה לא מעט צעירים אתמול. החנות הייתה מלאה כמו שלא הייתה מזמן. אני אקשיב לכל עצה שיש לך לתת לי."
"יש לחנות אתר באינטרנט?" אני שואלת.
"תסתכלי עליי, נראה לי שאני מבינה משהו בדברים האלה?" היא נאנחת, וממלמלת משהו לעצמה.
"יש מישהו בכפר שמבין במחשבים?" אני שואלת.
התשובה שלה מפתיע אותי. "טאי שלך." היא מפתיעה לא בגלל שקראה לו טאי שלי, אלא כי טאי נראה לי גבר שמה שמעניין אותו היא עבודת האדמה. מסתבר שאני לא מכירה אותו.
אנחנו יוצאות החוצה, כל אחת נושאת ספל קפה מהביל, ומתיישבות ליד השולחן שהוצאתי אתמול. "ספרי לי על החנויות בכפר," אני מבקשת. אני רושמת את מה שמורגן אומרת לי. מפתיע אותי לשמוע שיש כאן חנויות של כמה מותגי אופנה יוקרתיים.
השמות האלה מוכרים לי היטב מחיי הקודמים, הייתי לקוחה קבועה שלהן. 'איך זה שפתאום כל זה מרגיש לי כל כך חסר משמעות?' אני חושבת על כך שבעצם הרגשתי זרות בעיר. הבגדים האהובים עליי ביותר נרכשו בחנויות בסוהו.
"וכמובן שיש חנות תכשיטים אחת. אם תראי יהלומים נוצצים על ידיה של אישה כאן, תדעי שהיא נרכשה שם," צוחקת מורגן.
"זה בהחלט מפתיע אותי. אולי חשבתן שאני מעמידה פנים, אבל העגילים שמעצבת כריסטי יפיפיים בעיניי. הייתי רוצה שהיא תציג אותם בחנות שלך," אני אומרת מורגן מנפנפת באצבע מולי לאות נזיפה.
"החנות שלנו," היא מתקנת אותי, "אלא אם כן את סתם משתעשעת, ומתכוונת לעזוב בקרוב."
"אם זה תלוי בי, אשאר כאן לנצח. ובכל זאת אל תשכחי שהיא בבעלותך, את בנית אותה, השקעת את מיטב כספך בה. ברור שאני מתייחסת אליה כאילו היא גם שלי, אבל שיהיה ברור, היא שלך," אני אומרת ברצינות. חשוב לי לקבוע גבולות. אני לא רוצה שאיש יוכל לומר שהשתלטתי על החנות של מורגן.
"כל דבר שאעשה אביא לאישורך. אני מעלה בפנייך רעיונות, אבל זכותך לומר לי שזה לא מתאים לך, שזה לא מתאים לכפר. אני באמת חושבת שיש לך חנות נהדרת," אני מוסיפה, והיא מקשיבה לי בעיון, ואני רואה שהיא שוקלת את מילותיה.
"יש בך משהו שמשרה הרבה שלווה," היא אומרת לי, "אני יודעת שבהתחלה הסתכלו עלייך בחשדנות, וחשבו מה סיפור של הוטרינרית הזאת שלא רוצה כסף עבור השירותים שלה. אבל הם לא נזקקו לזמן רב כדי להתאהב בך. עובדה שהמקום הזה שקק חיים אתמול בזכותך."
"ואם כבר דיברנו על זה, אני אלך להכין עוד קפה, כי באו לבקר אותך," היא אומרת וקמה.
אני לא מספיקה להסתובב, כשאני מרגישה לשון רטובה מלקקת את כף ידי. "באדי, תראה אותך!" אני קוראת בשמחה ורוכנת ללטף אותו.
"את פשוט קוסמת," אומרת לי מטי.
"תבורכנה ידייך. הפאי שלך הוא בטעם גן עדן. כבר הבנת שאני מאד אוהבת פאיי תפוחים, אבל זה, ואני מבטיחה לך שאני לא מגזימה, הוא הטוב ביותר שטעמתי," אני אומרת לה.
"הוא כל כך טוב, שאת חושבת שאני יכולה להציע אותו למכירה בג'נרל סטור? שמעתי שאת מעודדת תוצרת מקומית," אומר מטי.
"תשאלי את מורגן אם זה לא שאמרתי לה עלייך, לפני שהתיישבנו לשתות קפה. תצטרפי אלינו? יש לנו פאי תפוחים משגע להציע לך."
טנדר שחור חדש עוצר ליד החנות, ובחור בעל רעמת שיער שחורה כפחם, ניגש אליי. "היית באמת רצינית בקשר לרכישת חומרים חקלאיים עבורנו?" הוא שואל.
"לגמרי, רק שאין לי מושג מה אתם צורכים," אני עונה לו.
"אני שמח שהורדת את היהלומים. העגילים האלה הולמים אותך יותר. אני אומר לך זאת כחבר, " הוא מחייך חיוך נבוך.
"הכנתי לך את רשימת הרכישות שלי בעונה שעברה, עם המחירים ששלמתי. אני מציע שתשאלי את טאי," הוא משתתק פתאום.
אני מסתכלת על השם על דבי המסמך שהוא מגיש לי. אדם וייטלנד.
שעת צהריים. אני לא צריך להסתכל על השעון כדי לדעת מה השעה. השמש מספקת לי את התשובה, אבל גם הרעב שמתחיל להציק לי.
אני מטפס על הגבעה הצופה על שדותיי. זה מסוג הרגעים הבודדים, שאני מרשה לעצמי להנות מהישגיי, בלי שאיש ינסה לחשב את הרווח שאני מפיק מהם.
מעניין אותי מה אמבר הייתה חושבת לו הבאתי אותה לכאן. אמנם היא משדרת שכסף לא מעניין אותה, אבל היא עדיין לא עמדה במבחן.
אני פורש ידיי לצדדים ושואף לתוכי את האוויר הנקי בעיניים עצומות, כשבאוזניי שירת הרוח בין גבעולי החיטה הצומחת.
אני יורד מהגבעה ונוסע לבית. כשאני פותח את המקרר, אני רואה בתוכו שני כריכים עטופים. אני לא חושב הרבה, לוקח אותם ונוסע לג'נרל סטור.
אם אתמול היה שם רק שולחן אחד בחוץ, עכשיו יש שורה של שולחנות. ליד אחד מהם יושבת אמבר מקלידה במחשב, ונוגסת בכריך. על השולחן לידה מונחות חשבוניות של אנשי הכפר.
אני נכנס לטלפון, ושולף מהתיקיה את החשבוניות שלי.
"טוב שבאת," אומר שומע את אנטוני אומר לה, "אני לא יודע אם כבר למדת מיהו טאי, הוא הלקוח הגדול ביותר של צרכי חקלאות."
"בדיוק לכן כך אני פה," אני אומר לאנטוני, ומניח את הטלפון שלי לידה לשולחן.
"אני לא אמסור את הנתונים שלך לאף אחד," היא אומרת בשקט, מעתיקה בזריזות מספר נתונים, ומחזירה לי את הטלפון.
"אולי תעשי הפסקת לאכול?" אני אומר, "אני רוצה לקחת אותך לסיור בשדות."
לשמחתי היא נענית לי. "אבל ניסע עם הג'יפ שלי," היא מבקשת ומכניסה את המחשב לתיקה.
"אני בהפסקת צהריים," אומרת אמבר למורגן, והולכת בעקבותיי. רק אז היא קולטת שהמפתחות שלה כבר בידי.
"אני רוצה שתראי את השדות המקיפים את הכפר," אני אומר לה בקול לאוזני אחרים, "כדי שיהיה לך מושג על מה את מדברת."
"רעיון מעולה," אומר אנטוני.
אנחנו יוצאים לדרך, ואני מראה לה את השדות, ונוקט בשמם של הבעלים. את השדות של משפחת אנדרסון אני משאיר לסוף. "אלה השדות בבעלות המשפחה שלי," אני אומר לה, ולא מספר לה שרובם בבעלותי.
אמבר עוצמת עיניה. "אני מניחה שלא פשוט לעבוד כל היום, בכל מזג אוויר, ובעיקר תחת השמש המכה ללא רחמים, אבל הרוח שנושבת בשדות, כל כך מרגיעה ונעימה."
"עוד לא ראית הכל," אני אומר ועולה איתה לגבעה האהובה עליי. "כאן אני מסיים את היום. זה רק אני, המרחבים, והשמים מעל. כאן אני משחרר את כל המתח שעברתי כל היום, אם זה בעבודה קשה, או מה שגורם לי לחוסר שקט בנפשי."
אני מצטער מיד על המילים שאמרתי.
“אני מבינה אותך. אנשים תמיד מסתכלים על אחרים, וחושבים שהחיים שלהם נטולי דרמות. אין ספק שאתה עובד מאד קשה, וזה בא עם מחיר לא פשוט," היא מפתיעה אותי בהבנה של הדברים.
ציפיתי לראות ממנה תגובה לגודלם של השדות, תגובה שאני רגיל, שתמיד באה עם הערכה לכך שאנחנו בעלי נכסים, אבל היא דווקא מתייחסת לעובדה שזה דורש הרבה עבודה.
אני צופה בה מהצד בזמן שהיא מתמסרת לרוח. עינייה עצומות, זרועותיה פרושות לצדדים, וחיוך מסתמן על פניה. "זה מרגיש לי כמו תחנת אנרגיה," היא אומרת, "הייתי יכולה לעמוד כך שעות."
"את צריכה לחזור, ועדיין לא גמרת את הכריך שלך," אני אומר כשאני נותן נגיסה בזנב הכריך שנשאר לי.
היא חוזרת באחת למציאות. "אני אפנה לכמה חברות, אבקש מהן הצעת מחיר, ואעדכן אותך בתוצאות. כמובן שאעשה זאת בדיסקרטיות, שהם לא ידעו שמדובר באנשי הכפר, כך שבמקרה שלא אצליח, זה לא יתנקם בכם. בסופו של דבר המטרה שלי היא לעזור, לא לגרום לבעיות."
"אני מעריך את זה," אני אומר לה, "וגם את העובדה שאת שומרת לעצמך את המידע שכל אחד נותן לך."
"הבטחתי לך," היא עונה.
חודש עבר
הג'נרל סטור הפכה למקום מפגש של צעירי הכפר.
אמבר רק מבקשת משהו, וכולם נענים לה מייד. כך קרה בסוף השבוע כשביקשה לצבוע את החנות. כולם התגייסו לעזור לה, ותוך כמה שעות החנות התחילה לקבל פנים רעננות.
בזמן שהחנות עוברת שינוי, אמבר טורחת עם מורגן למיין את כל מה שהיה בה, לבחור מה להשאיר, ומה מיותר. למרבה הפלא, כמעט הכל נשאר, ועדיין היא נראית מרווחת הרבה יותר.
עבודת הצביעה מסתיימת, מורגן מגישה לנו קפה, עם מבחר עוגות תוצרת בית המאפה של מטי. למרות שכל מה שמטי אופה טעים, אמבר עדיין מכורה לפאי התפוחים בקינמון שלה.
"נכון שהיא משהו?" אומרת לי מורגן בסיפוק.
אני חושב לעצמי כמה ברור לכולם שאמבר ואני זוג. במחשבה שניה אני יכול להבין אותם, הרי היא מתגוררת בביתי.
"את באה לנשף הריקודים של חגיגות הקציר?" שואל אותה אנטוני. אין לי ספק שהוא מנסה לחזר אחריה.
"אני לא חושבת. אני לא יודעת לרקוד," היא אומרת.
"אני לא מאמינה לך," אומרת כריסטי, "בת עיר כמוך לא רוקדת?"
"התכוונתי לומר שאינני מכירה את הריקודים שלכם. ברור לי שאתם לא רוקדים את ריקודי המועדונים בניו יורק," עונה אמבר ברצינות, ללא שמץ של התנשאות.
"אז את חושבת שאנחנו פרימיטיבים, כאלה שחיים כמו האיימיש במאה הקודמת?" שואלת כריסטי בפנים רציניות. היא מעצבנת אותי!
"נו באמת כריסטי, דווקא ממך לא ציפיתי להערה כזאת. אני יודעת שאתם רוקדים ריקודי שורות, וריקודים לצלילי מוסיקת הקאנטרי שאני לא מכירה. אני לא אומרת שאתם לא רוקדים גם ריקודים בסגנון שאני מכירה. מדברייך אני מבינה שמה שמראים בסרטים זה שקר, ואתם מזמן כבר לא רוקדים ריקודים כאלה, וחבל," עונה לה אמבר ברצינות.
"מה את רוצה ממנה?" רוטנת לילי, "אנחנו צריכות למצוא מישהו שיסכים ללמד אותה לרקוד."
אני מעמיד פנים שאני לא מקשיב לשיחה, אני רואה את אנטוני מתכוון להציע את עצמו, וחושק את לסתי. בסופו של דבר אני יודע את האמת, וזכותה לבחור במי שהיא רוצה. "נו באמת, כולנו יודעים מי שורף את רחבת הריקודים. אני בטוחה אמבר שטאי ישמח ללמד אותך."
אמבר ניגשת אליי. "תלמד אותי לרקוד טאי?" היא שואלת בשקט.
אני מתקשה להחליט מה לענות לה, ולבסוף אומר לה שניפגש בזמן ארוחת הערב בשדה.
"אתה רוצה שאביא איתי ארוחת ערב?" היא שואלת. אין בקולה אפילו טיפת ציניות.
"בזמן הקצר שאני מכיר אותך, אני יודע שאין טעם להתווכח איתך. אני לא רוצה שנריב," אני אומר.
"אתה יודע מה? אם תרצה שאכין לך תבקש," היא אומרת, ואני רואה שהיא מתוחה. "במחשבה שנייה זה היה מטופש לבקש ממך. אני מוותרת." היא פונה ממני, ונכנסת לחנות.
אני עומד דקות ארוכות וחושב איך להתנהל איתה. לבסוף אני נכנס אחריה לחנות. "מה יש בי שגורם לך לכעוס עליי כל כך, אני באמת רוצה להבין?" אני שואל אותה באיפוק.
"לא פלא שאתה לבד," היא מסננת, "הכל בסדר, לילי הציעה שתלמד אותי לרקוד."
השעה שמונה
אני סוגרת את החנות, ומורידה את התריסים. אני מחייכת למראה לילי שחומקת לחנות. היא מפעילה את מסך הטלוויזיה, מתחברת אליו ומפעילה שרשרת של ריקודי קאנטרי ביוטיוב.
להפתעתי, אני דווקא קולטת את הצעדים מהר, וממש נהנית לרקוד.
"תראי אותך, את סתם אמרת שאת לא יודעת לרקוד," אומרת לילי וסופקת את כפיה בהנאה.
"באמת שלא העמדתי פנים," אני אומרת, "ואגב, לא אמרתי שאני לא אוהבת לרקוד."
מידי יום אנחנו נפגשות עם סגירת החנות, ורוקדות יחד, לא בגלל שאני צריכה עדיין ללמוד את הצעדים, אלא בגלל שאנחנו נהנות אחת בחברת השנייה.
"עוד שבועיים חגיגת הקציר," אומרת לילי, "אני כל כך מתרגשת. בקרוב תתחילי לקבל פניות מגברים מהכפר. אני בטוחה שהם יתחרו ביניהם, מי ייקח אותך למסיבה, עכשיו כשברור שאת וטאי לא זוג."
אין לה מושג כמה המילים שלה מכאיבות לי. מאז אותה מריבה, טאי מתרחק ממני, וכמעט אינו מחליף איתי מילה.
אני חוזרת לבית, מתקלחת ויושבת על המיטה בחדר השינה כדי לשלוח מייל לאנשי הכפר. אחרי משא ומתן לא פשוט, הצלחתי להשיג עבורם מחירים של חומרים וכלים חקלאיים, שהם לא יכלו לחלום עליהם.
כמובן שאין לי כוונה לשתף אותה בדרך הפתלתלה שהגעתי עד לרגע שמורגן חתמה איתם על ההסכם.
*
"אישה מנהלת משא ומתן בנושאים כאלה?" גיחך מולי ג'ף מהחברה שמספקת זרעים, "את חושבת שאם תרימי את החולצה ותראי לי את 'נכסייך,' אני אתן לך הנחה? אני לא יודע איזה קבוצה את מייצגת, אבל מישהו שם כנראה ירד מהפסים."
"אני מבינה מדבריך, שכאשר אתה מנהל משא ומתן עם גברים, אתה מבקש מהם לראות את גודל ה… אתה כבר מבין, שלו, ולפי כך אתה קובע את המחיר. האם אני טועה?" אמרתי לו.
היה לי ברור שהמסר שלי הועבר. לא היסרתי את מבטי ממנו, והוא התחיל להאדים ממבוכה.
"אז עכשיו כשאנחנו מבינים אחד את השניה, אני מצפה שתחשוב היטב לפני שאתה נותן לי תשובה. אם זה מעניין אותך, אני לא נשלחתי לכאן בגלל מספר החזיה שלי. בהשכלתי אני ויטרינרית, וניהלתי לא פעם משא ומתן עם חברות שמוכרות ציוד למרפאות, אני יודעת בדיוק איך זה עובד.
לא ביקשתי ממך משהו בחינם, או אפילו שלא תקטוף רווח מהמוצר, אלא שנינו יודעים שמדובר בכמויות בקנה מידה מאד גדול.
אתה יודע מה האימייל שלי. כשתהיה מוכן, תשלח לי את תשובתך. אני מבטיחה לשקול זאת ברצינות. ברור לך שאתה לא היחיד אליו פניתי.
אנחנו כעת לקראת עונת הקציר. כל מה שביקשתי הוא לא משהו שאני צריכה מהיום להיום." את המשפט האחרון אני מוסיפה כדי שיבין שאני מצויה היטב בנושא.
"אני מתנצל על האופן בו דיברתי איתך," הוא אומר, ואנחנו נפרדים בלחיצת יד.
האימייל ממנו הגיע אחרי יום, וגם הוא היה פתוח למשא ומתן. למעט אותה פליטת פה אומללה, אהבתי את ההתנהלות מולו, והוא זה שבחרתי עבור מורגן, שיהיה הספק של מוצרי החקלאות.
*
כיוון שעל הקניות ג'נרל סטור תקבל מג'ף בונוס, העתקתי את הצעת המחיר שלו לתוך טופס של ג'נרל סטור וצירפת אותו למייל ששלחתי לכל בעלי השדות בכפר, ביניהם טאי.
את המייל שלחתי בשמה של מורגן. כעבור דקות אחדות היא מתקשרת אליי.
"אני לא חושבת שבחיים שלי קיבלתי כל כך הרבה אימיילים," היא אומרת בהתרגשות, "ממש מבול באמצע הקיץ. קיבלתי תשובה מכל אחד מאלה ששלחת להם את לוח המחירים החדש. כולם הודו לי מקרב לב על מה שאנחנו עושים למענם."
" אני כועסת עלייך. למה לא חתמת בשמך? את זו שעשתה את כל העבודה," נוזפת בי מורגן.
"נו באמת מורגן, זה באמת משנה? בסופו של דבר ג'נרל סטור היא שלך. אני רק כאן כדי לעוזר. את רואה בעצמך שלאחרונה יש לי כאן הרבה עבודה, ואת יודעת שאנשים מהכפרים השכנים משלמים לי יפה עבור כל הביקור שלי," אני עונה לה.
"החלום שלי למצוא בית קטן, ולהפוך אותו למרפאת חיות."
אני שמה לב שטאי עומד בפתח, נשען על המשקוף. הוא לובש רק מכנס קצר, ואני מתקשה לנשום כשאני רואה את הגוף החשוף שלו.
"נתראה בבוקר," אני אומרת ומסיימת את השיחה.
"מידי שנה, שבועיים לפני חגיגת הקציר, אני נוהג לארח בביתי את צעירי הכפר. אחרי עונה שהם עבדו כל כך קשה, מגיע להם לחגוג. מחר אני עורך כאן מסיבה. רציתי שתדעי," הוא אומר, ויוצא.
"אתה צריך שאני אעזור במשהו?" אני קוראת אחריו, אני מרגישה שאני לא מסוגלת לקום מהמיטה.
"אלא לא מסיבות כמו אצלכם. התפריט הוא פשוט, נקניקיות צלויות, תירס על הגריל, והרבה בירות," הוא עונה לי.
"אתה חייב לעקוץ אותי. אולי הגיע הזמן…" אני מתחילה לומר.
"אני לא אתן לך לגרור אותי למריבה. תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה," הוא אומר בקור.
'לעזאזל איתה! למה אני פשוט לא יכול לומר לה את האמת?'
אז עכשיו אני שומע אותה בוכה. 'מה אני אמור לעשות עם זה? ללכת ולהרגיע אותה? אני בטוח שאני האחרון שהיא רוצה לידה. למה הייתי חייב להיות כל כך רע אליה?'
אני יודע את התשובה. תשובה שאני נלחם בה כבר כמה שבועות.
יום שישי
למרות שלא דיברתי איתה מאתמול, אני מגיע בהפסקת צהריים לג'נרל סטור, מקום המפגש הקבוע של כולם.
"אני ממש לא מאמין איך הצלחת לעשות מה שאנחנו לא הצלחנו עם ג'רי," אומר אדם, "את אלופה."
היא רוצה לענות אבל אז מגיע טנדר עם שליח, ומוציא קופסה גדולה. "יש לי משלוח עבור אמבר קרטר," הוא אומר.
לילי נכנסת לחנות וקוראת לה. "אני אמבר, אתה יכול לעזור לי להכניס את הקרטונים לג'יפ שלי?" היא שואלת.
"בשביל יפיפה כמוך אני מוכן לעשות הכל," הוא אומר לה, ומביט עליה במבט חומד. אבל אז הוא מוציא רק קרטון אחד, שלא נראה כבד במיוחד.
"רק קרטון אחד?" היא שואלת, ומוציאה את הנייד שלה מכיסה. "אני מבינה שהם לא שלחו הכל."
"אני רק הנהג," הוא מושך בכתפיו.
"אני מודה לך," היא עונה לו באסרטיביות, ולוקחת מידיו את הקרטון.
"תגלי לנו מה יש בחבילה?" שואל אדם בסקרנות. זה חדש לי שאדם מתעניין בה.
"האמת שאני לא יודעת, כיוון שכפי ששמעת הגיעה רק חבילה אחת. זה אחד מהשניים, או שאלה שמלות הערב שהזמנתי מהשדרה החמישית בניו יורק למסיבה הערב, או משלוח הצדפות והקוויאר," היא עונה.
אני מופתע שנעמי, חברתה הטובה של לורן, אומרת לה שקוד הלבוש הוא לא שמלות ערב, ועדיף לה שתלבש משהו פשוט יותר.
"מעניין שדווקא את שמשום מה לא סובלת את נוכחותי, מייעצת לי לבוא בלבוש פחות מנקר עיניים. אני יודעת שהיום תקבלנה הבנות הזמנות למסיבת הקציר, ואני רוצה להראות במיטבי," היא עונה לה. היא אומרת זאת בפנים רציניות, אלא משום מה אני רואה שלילי לא מתאפקת ומחניקה חיוך.
"דווקא את לילי," אומרת נעמי, "היית צריכה להסביר לה."
"זה מוזר בעיניי שבתור החברה הטובה של לורן, האקסית של טאי, את נותנת לה עצות, כדי שלא תביך את עצמה," אומרת לילי.
"עכשיו הכל ברור לי. ברור שאת לא רוצה שאלבש שמלה יפה. דווקא חשבתי ללבוש את השמלה השחורה, זאת בעלת מחשוף עמוק," אומרת אמבר ומעבירה את אצבעה לאורך שדיה, כמסמנת כמה פתוחה היא, "והמחשוף העמוק מאחור."
אני רואה את העיניים של הגברים עוקבות אחרי אצבעה של אמבר. עוד רגע הם יגעו בעצמם כדי להרגיע את הבעירה שהדימיון שלהם הצית.
זה יותר מידי בשבילי. אני מרגיש את הבטן שלי שורפת מעצם המחשבה שהם ינסו הלילה לכבוש את ליבה. ברור לי כבר שאני לא מתכוון ללכת למסיבה הקציר. אין לי כוונה לצפות בה עם גבר אחר.
"אני לא יודעת דבר על מערכת היחסים של טאי עם נעמי. אני רק יודעת שלא ראיתי אותה אפילו פעם אחת בבית," אומרת אמבר.
"הם נפרדו לפני כמה חודשים," אומרת נעמי.
'יופי אז עכשיו אני נושא השיחה.'
"אם כך תסכימי איתי שאני לא קשורה לפרידה הזאת. אם הייתי יודעת שהוא בזוגיות, לא הייתי מסכימה להצעתו ללון אצלו. ורק שתדעי, לא קורה בינינו כלום, ואנחנו לא חולקים את אותה מיטה," היא מדברת באופן הכי ברור שישנו.
"נתראה בלילה," אני אומר לכולם, וחוזר לעבוד בשדה.
זה מדהים איך לא הייתי צריך לומר מילה לגבי המסיבה. לכולם היה ברור שטאי אנדרסון מארגן את המסיבה השנתית. עוד בטרם החשיך היום, כשעדיין לא עטפה את הכפר שמיכת הלילה זרועת הכוכבים, התחילו להגיע לכאן חבריי.
בהתחלה כעסתי על כך שגם הם רואים בי גבר עשיר שפורש חסותו על כל אירוע. אבל אז אני מבין שהם בעצם פה בגללי. הרי הבית הקטן והעלוב הזה לא מתקרב לבית המפואר שלי, ועדיין, הם מעדיפים להגיע לכאן.
אז אולי בכל זאת הישגתי את המטרה שלי, שאנשים ירצו להיות לידי בגלל מי שאני, ולא בגלל האמצעים הכספיים הבלתי מוגבלים שבידי.
אני תוהה אם הכל היה שונה ביני לבין אמבר לו ידעה מי אני באמת, אם היא הייתה יודעת שהאהבה שלי לשדות, היא כי הם כולם שלי. עבורי הם המראה להצלחה האישית שלי, בלי קשר למורשת המשפחתית.
ולמרות זאת, אינני מוצא את הדרך לשבת ולדבר איתה. התהום שנפערה בינינו, לא ניתנת לגישור.
אני נזכר בשיחה שהייתה לי עם סבתי מירבל.
*
"מה קורה בינך לבין לורן? אתה לא נראה מאושר. אתם רבים הרבה?"
שאלה אותי סבתי.
"רבים? ממש לא," עניתי לה מופתע.
"זה לא טוב," היא ענתה לי.
"אבל למה סבתא?" ממש לא הצלחתי להבין אותה.
"אני רואה אתכם יחד. יש שקט קפוא ביניכם. אתם לא ממש מדברים אחד עם השניה. לפחות כך זה נראה לי," היא אמרה ושתקה. נתנה לדבריה לשקוע.
זה באמת גרם לי לחשוב על מה שקורה בינינו. הייתה לי דוגמא של זוגיות מופלאה בין הוריי, ובין הוריו של אבי. זה בדיוק מה שאיחלתי לעצמי, אבל זה לא מה שקרה.
כל מה שרציתי ממנה, לא קרה. היא סירבה לכל מטלה בבית. "אל תאמר לי שאתה מחפש אישה קטנה שתשרת אותך כל היום," היא אמרה כששאלתי אותה אם היא כיבסה את בגדיי. "אתה לא מצפה שאכבס את הבגדים המסריחים שלך," היא הוסיפה ועיוותה את פרצופה בגועל.
לא הגבתי, והלכתי להכניס את בגדיי למכונה. בהחלטה של רגע, הפרדתי בין בגדיי לשלה, והפעלתי את מכונת הכביסה. בסופו של דבר היא לא גרה אצלי, אלא נשארת פה מידי פעם. מה גם שהבנתי שאם ארגיל אותה לכך, אאלץ לעשות זאת תמיד, וזה לא עומד לקרות.
אני חושב על כך שאני רב המון עם אמבר, ולא על משהו משמעותי. מה זה אומר לגבינו?
*
אני ניגש להחליף בגדים. אין לי מושג היכן אמבר, אבל אני מעדיף לא לחפש אותה, שלא תחשוב שאיכפת לי מה היא עושה.
אני שומע קולות צחוק מהמטבח, ורואה אותה עם לילי, ועוד כמה בנות, כשרעש של קרקוש סירים, וזרימת מים מהברז, ברקע. אני ממהר לצאת, לפני שמישהי מהן תבחין בי.
"הייתי בטוח שתלבש טוקסידו," עוקץ אותי אדם, "כדי להתאים את עצמך למלכת הלילה שלנו. אגב, את מי אתה מזמין למסיבה?"
"אני לא חושב שאלך," אני עונה לו באדישות.
"מה עובר עליך בחודשים האחרונים? זה בגלל הפרידה מלורן?" הוא ממשיך בניסיון להקניט אותי. פתאום אני מבין את ההתנהגות שלו. אדם כעס על כך שלורן בחרה בי ולא בו.
אני רוצה לומר לו שהיא בחרה בחשבון הבנק שלי, ולא בי, אבל מעדיף לא לומר מילה. זה עוד עלול להישמע כאילו אני פגוע ממנה.
"כולה שלך אדם," אני אומר לו.
"אני דווקא מעוניין באחרת," הוא אומר ומחייך חיוך רב משמעי.
כיוון שלא כמו במסיבת הפרום בסיום התיכון, במסיבת הקציר אין חוק מי מזמין את מי למסיבה, אני לא מופתע לראות שלורן מגיעה עם חברות וניגשת ישר לאדם.
"היי חתיך, חשבתי שמאחר ואני פנויה, אולי תלך איתי למסיבה?" היא אומרת לאדם ומתיישבת על ברכיו. אדם נבוך, ומביט עליי.
אני מושך בכתפיי, וניגש להדליק את האש. אנטוני מביא לי בקבוק בירה, ומביא לי עוד פחמים להגברת האש במתקן הצלייה.
"אני לא יודע מה קרה לכולם שהחליטו להגיע כל כך מוקדם. דווקא היום ביום הכי ארוך בשנה," הוא אומר, "עדיין לא חושך והאש כבר בוערת."
"לא רק," אני אומר לו, "אלא שעדיין כל כך חם, שאני לא רואה טעם להדליק מדורה."
"אני מסכים איתך לגמרי. אני חושב שעוד רגע נתחיל להוריד פה את החולצות מרוב חום," הוא אומר, אוחז בחולצתו ומרחיק אותה מגופו. הוא מנער אותה, כדי לקרר מעט את חום גופו.
אני רואה את מבטו של אנטוני מופנה הצידה והוא פורץ בצחוק. "מנוולת!" הוא אומר, "אני חושב שכל אחד סחט את עצמו במקלחת לפני שהגיע לכאן, כדי שלא תתעורר זיקפתו למראה גופה החשוף של אמבר, ותראה אותה. היא צחקה על כולנו."
אני לא מתאפק ומגניב מבט לעברה. היא לובשת שמלה טריקו פשוטה, שאמנם צמודה לגופה ומדגישה את קימוריה, אבל זאת בהחלט לא שמלת ערב מפוארת כפי שהציגה.
"ככה תעתעת בכולנו?" אומר אריק. 'עוד אחד שרוצה אותה,' אני נאנח.
"האמת," מתערבת לילי, "שבקרטון שהגיע היו הצדפות המעלפות האלה, אתם חייבים לטעום מהן. אני מניחה אותן כאן על השולחן, אתם מוזמנים לטעום מהן.
הבנות האחרות מצחקקות, ואני תוהה האם הן צוחקות עליה.
"גם את לי?" נוזף בה אנטוני כשהוא רואה שעל השולחן הונחו מגשים עם סלטים שונים שהן הכינו.
אני מחפש איפה אמבר, ורואה שהיא מתיישבת על כיסא ליד נעמי. "את לא חברה שלי יותר," מסננת לורן לעברה נעמי.
"את מספרת לכולם שאמבר היא שהפרידה בינך לבין טאי, גם אני האמנתי לך. רק שהיום הבנתי שבעצם נפרדתם הרבה לפני שאמבר הגיעה לכפר. אם כך איך יכול להיות שיש לה קשר לפרידה שלכם?"
אני מעמיד פנים שלא שמעתי מה נאמר, אלא מתעסק עם צליית הנקניקיות, שכבר נערמות בתוך המגש. "אתה יכול להתחיל להניח את התירס על הגריל השני.," אני אומר לאנטוני.
"אני צריך לתבל אותם?" הוא שואל, כאילו מעולם לא הכין אותם.
"תשאל את אריק, הוא זה שהביא אותם. אתה יודע שאני מתעסק רק עם הבשרים." אני שופך את הכנפיים שהביא מרק לתבנית, שופך עליהם מעט שמן זית, ומתבל אותן. "אני מתחיל כעת עם הכנפיים."
אני ניגש לחבית עם הקרח ולוקח עוד פחית של בירה. אנטוני מסתכל עליי. "מה אתה מסתכל עליי ככה?" אני שואל ומביט עליו בצמצום.
"זאת הבירה הרביעית שלך טאי, אתה לא אחד שמרבה לשתות," הוא אומר. סימן של דאגה נשמע בקולו.
"נו באמת, אנחנו חוגגים היום את ימי הקציר. עבדנו קשה כל העונה. אני צריך להסביר לך כמה קשה היא העבודה בשמש הלוהטת בימים אלה. לא מגיע לי לחגוג?" אני עונה לו. אני לא בטוח שהוא קונה את השטויות שאני פולט.
בינתיים נשמעים ברקע קולות הגברים שבוחרים להם בת זוג למסיבת הקציר. אני לא יודע מי הזמין את מי, זה ממש לא מעניין אותי. אני גם לא רוצה לשמוע למי אמבר נענתה בחיוב. אני יודע רק שהבטן שלי צורבת מקינאה במי זה לא יהיה.
'אז את לורן,' אני חושבת לעצמי. היא בהחלט יפיפיה, ובעל חזה מפואר. האם זה מה שהוא אוהב? פתאום אני סקרנית לדעת למה הם נפרדו. טאי מצידו לא מתייחס אליה בכלל. בעצם, הוא לא מתייחס לאף אחד.
כאשר כולם מתחילים לדבר על ההזמנה למסיבה, הוא לא משתתף בשיחה. אולי הוא כבר הזמין מישהי, והעדיף לא לעשות זאת לעיניי כולם. האמת היא שלמרות שחשבתי שאני מכירה אותו, אני מבינה שלא.
אני מתיישבת ליד נעמי. הבוקר אחרי שטאי הלך, ביקשתי שהיא תבוא לדבר איתי הרחק מכולם.
*
"עכשיו אנחנו לבד. את יכולה להסביר לי מה פתאום יעצת לי לא לבוא בשמלת ערב?" שאלתי אותה.
"שמעתי מה את עושה למען הצעירים בכפר. ראיתי שיש לך כוונות טובות. אני יודע שלורן רוצה שאשנא אותך, אבל יש לי זכות לדעה משלי."
"אני מעריכה מאד את מה שאת אומרת," אמרתי.
"ואם אומר לך שאני מכינה תיקי בד עם ציורים, את חושבת שתוכלי לעזור לי לשווק אותם?" היא הפתיעה אותי.
"זאת בכלל שאלה? אני כבר סקרנית לראות. אולי יש לך תמונות של היצירות שלך?" שאלתי והצצתי על הטלפון הנייד שהיא אחזה בידה.
היא פתחה את תיקיית התמונות שלה, והראתה לי. יכולתי לראות את המתח על פניה.
"נעמי! למה לא אמרת מילה. אני כבר יכולה לומר לך שהתיקים האלה יחטפו מייד. אני בעצמי רוצה כזה," אמרתי בהתלהבות.
"את באמת מתכוונת לזה?" היא שאלה בהיסוס.
"את ראית את הדוכן של כריסטי. הוא התחיל כמעמד תצוגה, ותראי איזו הצלחה יש לו. אני אומרת לך באחריות, שזה עומד להיות להיט. התיקים האלה מתאימים לכל מטרה," אמרתי וראיתי אותה מחייכת חיוך הגדול.
"אני יכולה לשתף אותך במשהו?" אני שואלת, "אבל את חייבת להבטיח לי שאת שומרת על כך בסוד."
"אני מבטיחה," היא אומרת בעיניים נוצצות.
"לא שיקרתי. בקרטון יש כמה שמלות, אבל שמלות פשוטות," אני מראה לה את התמונות בטלפון הנייד שלי, "אבל בעיקר תרופות וציוד לחיות הבית של הכפר. אני לא יכולה תמיד לאלתר ולהשתמש במה שיש כאן בערכת העזרה הראשונה. אני מחכה לעוד קרטונים, ובאחד מהם יש תרופה לאלכסנדר, החתול של אימך."
"סודך שמור עימי. כפי שאמרתי זכותי לבחור מי יהיו חבריי, ואני בוחרת בך," היא אמרה בפנים רציניות.
*
השיחות בקשר למסיבה נמשכות. "יש לי הרגשה שטאי יבחר בך," לוחשת לי נעמי.
"אני לא בטוחה שאלך," אני עונה לה. הרי אני יכולה לומר לה שאני יודעת שהוא לא.
