הדבר האחרון שיכולתי לצפות לו, הוא להקלע לחבורה של נשים שרוקדות, ונושפות על אצבעותיהן, כנראה כי לייבש את הלק.
"ידעתי שתבוא. אמרתי לטסי, שאתה לא תוותר עליה. היא אישה נדירה, ולא תמצא כמוה," אומרת לי אלין. היא מדברת ברצף, ואני מרגיש שאם לא אעצור את שטף דיבורה, היא לא תפסיק לדבר.
"הבנתי," אני אומר, והיא משתתקת.
"כבר הבנת שאני מעריצה מספר אחד שלה, גם אם זה לא נראה כך," היא אומרת במבוכה.
"את יכולה לומר לי היכן היא?" אני שואל.
אלין מסתכלת על זר הפרחים שאני אוחז בידי. "אני רואה שידעת איזה פרחים לבחור עבורה, היא תשמח."
אני משתדל להשאר מאופק. אין לי כוונה לומר לה שאני במתח, שאין לי מושג איך אנסטסיה תגיב.
אני רואה את רוז מחנות הספרים, גם היא מבחינה בי. "בוס, טסי יודעת שאתה בא?" היא שואלת מופתעת.
"לא. אני אשמח אם תאמרי לה שאני פה, " אני אומר, ומרגיש קצת הקלה.
היא מצביעה על המסדרון. "החדר שלה בסוף."
אני לא ממתין, וממהר להיבלע במסדרון, הרחק מעיניהן הסקרניות של הנשים בדירה.
דלת חדר השינה של אנסטסיה פתוחה. אני רואה אותה וקופא על מקומי. שום דבר לא יכול היה להכין אותי לראות את אנסטסיה עם גופיה ותחתונים.
היא עם גבה אליי, ולובשת תחתוני חוטיני, שחושפים בפניי את התחת המושלם שלה.
ברגע זה, גם אם אשנן בעיניים עצומות שאני הבוס והיא העובדת שלי, זה לא יעזור. אין לי דרך לכבות את הבעירה שבוערת בי בפנים.
אם לא די בכך, היא מסתובבת ומביטה עליי מופתעת. וכל מה שאני יכול לראות, זה את הבד המשולש שמצית את דמיוני עוד יותר.
"מה אתה עושה פה?" היא שואלת מופתעת, אבל לא טורחת לכסות את עצמה.
"אני אעריך מאד אם תלבשי משהו. אני לא מסוגל להתרכז כשאת עומדת כך לפניי," אני אומר מובך.
"נו באמת, אתה רגיל לנשים ערומות ממני," היא אומרת בציניות.
"אני הייתי מופתע לפחות כמוך, כשהיא הגיעה למשרד וחשפה את עצמה. אמרתי לה לא פעם שאני לא מעוניין בה," אני מתחיל להסביר לה שאני לא מי שהיא חושבת.
"זה לא ענייני, ואתה לא חייב לי הסברים," היא אומרת, ומתיישבת על מיטתה, עדיין בתחתונים הזעירים שלה.
אני כנראה נועץ בה עיניים יותר משאני מתכוון, מה שגורם לה לקום, לפשוט את הגופיה כשגבה אליי, וללבוש שמלת טריקו.
"אף פעם לא הטריד אותי מה אומרים עליי. את חושבת שלא מנסים להדביק לי כל מיני פרשיות? את מה שאני עושה, אני מרחיק מעיניי כל," אני אומר, הרי אין טעם שאעמיד פנים שאני מתנזר מנשים.
"ניסיתי להיזכר מה אמרת לאלכס לגבי פרחים ובקשת סליחה. אני מקווה שבחרתי עבורך נכון. אני חייב להתוודות בפנייך שאני לא גבר שמביא פרחים. למעשה זאת הפעם הראשונה בחיי שאני עושה זאת." אני מושיט לה את הזר.
"הזר יפיפיה," היא אומרת ומקרבת את הפרחים לאפה כדי להריחם, "אם כי אני לא מאמינה לך שזאת הפעם הראשונה ש…"
"אני יודע שזה נשמע לא אמין. אבל אני מודה שאני… איך אומר זאת בכמה מילים? בעל נכות ריגשית אולי?"
היא מסתכלת עליי בסקרנות. היא מאופקת, ונותנת לי להתפתל, בניסיון להסביר את עצמי.
"פיטרתי את ליז," אני מתחיל לספר לה, מנסה לצאת מהמקום אליו לא התכוונתי להגיע.
"ולכן אתה מביא לי פרחים?" היא שואלת.
'מה קרה לגבר מלא בטחון שאני, זה שיודע להתנסח בבהירות, ששום דבר לא יכול להסיט אותו מהמטרה?' אני מדבר אל עצמי.
"ליז זרקה לפח את המכתב שיועד לעיניי בלבד. ג'ונתן מצא אותו, והביא אותו אליי," אני מתחיל לספר.
"שום דבר שתאמר בקשר לליז. לא יכול להפתיע אותי," היא אומרת.
"מסתבר שג'ונתן אלוף המחשבים," אני ממשיך.
"שזה לא מפתיע, שכן הוא עוד מעט מסיים תואר שני במחשבים," היא מפגינה ידע.
אני חש קנאה על כך שהיא יודעת עליו פרטים אישיים. 'האם היא מעוניינת בו? למה זה מפריע לי פתאום?'
"הייתה לי פעם בעיה במחשב, בדיוק כשג'ונתן בא לאסוף את האשפה, הוא ראה שאני נאבקת עם בעיה במחשב, והציע לי עזרה. בהתחלה סירבתי, לא רציתי לחשוף בפניו על מה אני עובדת, אבל הוא אמר שידריך אותי, ולא יעשה זאת בעצמו, כדי שאלמד לפתור את הבעיה לבד. הערכתי זאת מאד. " אני תוהה האם ההסבר שלה בא בגלל שהבחינה בתגובה שלי.
"אני יודע שמחקת את התוכנה, ואין לך גישה אליה יותר. ג'ונתן שיחזר לבקשתי את השיחות שלך עם ליז, והאמת התגלה לי במלוא כיעורה. היא העלימה בכוונה ממך את הבקשות שלי, ואני כעסתי עלייך בחינם.
אני יודע שהיא טמנה לך פח, ושלחה אותך לחדרי עם הוראה לא להקיש על הדלת. הייתי צריך לדעת שבין שתיכן, את יותר אמינה ממנה.
את הפרחים הבאתי כבקשת סליחה, אבל יותר מזה רציתי לומר לך שאת חסרה לי. אני מבקש שתחזרי לעבוד איתי."
אני רואה שהיא מביטה על אצבעותיה. ציפורניה משוחות בלק אדום. "ומה אני אעשה עם זה?" היא שואלת, ואני לא יודע אם היא רצינית או לא. כבר אמרתי שאני לא מומחה גדול בנושא נשים.
"אני מודה שלא הייתי בוחרת בצבע הזה, אם הייתי חושבת שתבוא לבקש שאחזור," היא ממשיכה לדבר על הלק האדום.
"תחזרי?" אני שואל.
"מאד אהבתי את הישיבות איתך. זו ליז שהוציאה לי את החשק לבוא לעבודה," היא מודה בפניי.
"כפי שאמרתי, ליז לא עובדת יותר. גם החלטתי שאין לי צורך יותר במזכירה אישית. עכשיו כשאני עובד איתך. את הרי יודעת את כל סודותיי, ואין לי מה להסתיר ממך."
אני חוזר הביתה. למרות שהיא הבטיחה שתבוא, אני עדיין חסר מנוחה.
אני נזכר באופן בו נפגשנו הערב, כשהיא הייתה כל כך חשופה לפני. כשעמדתי מולה עשיתי הכל כדי להדחיק את ההשפעה שלה עליי, אבל כעת אני לבד, ואני לא יכול לשקר לעצמי, אני בהחלט נמשך אליה. רק המחשבה עליה כעת , גורמת לי לריגוש. אני חייב להסיט את מחשבותיי ממנה.
אני שולח הודעה למשחקי המהג'ונג. אני צריך את המשחק, כדי לרוקן את המח מכל מה שעבר עליי.
אני שמח כשאני מקבל אישור שהחתולה מתכוננת לשחק. אנחנו מחכים לשחקן נוסף. ואז היא מגיעה, אקיטה. אני סקרן לראות איך היא תשחק היום.
היא מעלה חיוך על פניי, כיוון שהיא לוקחת סיכונים, מקשה עליי לנחש מה יש לה ביד.
המשחק היום קשוח במיוחד. לא פעם אני לא מתאפק ושולח לאקיטה ברכות כשהיא מנצחת. היא עושה כמוני, ומוסיפה כמה מילים אישיות. את הניצחון קוטפת בסוף החתולה.
שלא כמו בפעם הראשונה, אקיטה ממהרת לצאת מייד כשהמשחק נגמר, מה שמעציב אותי.
החתולה: @היקורו- שיחקת מדהים.
היקורו: @חתולה- יש לי מנטורית מדהימה.
היקורו: @חתולה- גם אקיטה הייתה מדהימה היום.
החתולה: @היקורו – מסכימה, היא הייתה חדה מאד.
החתולה: @היקורו – נהניתי לשחק איתה, וכמובן איתך.
אני מודה שאני לא רק מופתעת מהעובדה שהוא הופיע פה, אלא מכל מה שאמר.
אני מרגישה שהוא מובך מההופעה שלי, מה שממש לא הסתדר לי עם הגבר הקשוח שהוא, בטח לא אחרי ההצגה במשרד.
מעניין למה הוא אמר שהוא נכה ריגשית. המשפט הזה נתקע לי בלופ ולא עוזב אותי. "אני לא הייתי אומרת שאתה נכה ריגשית, אם אתה כאן," אני לא מתאפקת ואומרת.
הוא נאנח. "אני לא באמת יודע להרגיש," הוא אומר מה שנשמע לי מוזר.
"את לא יכולה הבין זאת, יש לך משפחה שאוהבת אותך."
אני מחליטה לא להגיב. אלה החיים הפרטיים שלו, והוא לא חייב לחשוף אותם בפניי.
"אז מה את אומרת?" הוא שואל אחרי שתיקה ארוכה.
"אני אבוא, אבל בתנאי אחד," אני אומרת.
"אני מסכים," הוא עונה מייד.
"אף מילה על הלק האדום. רק שתדע שזה ממש לא מי שאני, רק שהיה לי צורך להתפרק, בגלל מה שקרה במשרד," אני אומרת החלטיות.
"לא תשמעי ממני מילה אחת על כך, ואם מישהו יאמר לך משהו, הוא ישמע ממני." הוא אומר בשיא הרצינות, ואני לא מתאפקת ומחניקה חיוך.
"אז נתראה מחר?" הוא שואל.
"נתראה מחר," אני עונה.
אני מאד נסערת מהביקור שלו. פתאום אני מרגישה אליו קרובה, כמו שלא הרגשתי לפני כן. כל כך התרגשתי מבואו, שלא שמתי לב שהייתי לא בדיוק לבושה לידו, מה שבחיים לא היה קורה לי ליד גבר אחר.
"נשחק היום?" אני שואלת את אימא.
"בשמחה," היא עונה, "רוצה לדבר על זה?"
"הבוס היה אצלי, אני חוזרת מחר לעבודה," אני משתפת אותה, חוסכת ממנה את כל מה שקרה איתו הערב.
"אז למה את נסערת?" היא מפתיעה אותי.
"למה שוב דבר לא נסתר מעינייך?" אני שואלת.
"כי את חשובה לי," היא עונה.
"הסיבה שלא יכולתי לסבול יותר את העבודה בוייד הייתה המזכירה שלו. היא פשוט שנאה אותי, ולא העבירה לי הוראות ממנו. כל פעם הוא כעס עליי בשל כך, ואני רבתי איתו. התברר שאת כל הדייסה הזאת היא בישלה.
אני לא יודעת מה גרם לו להיכנס לקרוא את התכתובות שלה איתי. כשעשה זאת, האמת התגלתה לו. עכשיו כשפיטר את ליז, אין לי שוב סיבה לא לחזור לעבוד. את יודעת שאני אוהבת את העבודה אצלו. יש לנו ישיבות שמאד מאתגרות אותי, ואני מאד שמחה לבוא כל בוקר לעבודה."
"ומה את מרגישה בקשר אליו?" אני נשארת המומה מהשאלה של אימא.
"אני רואה בו הבוס שלי. למה כולם חושבים מעבר לזה? אז נכון שיש בו את כל התכונות שאני אוהבת אצל גבר, אבל לרגע אני לא שוכחת שהוא הבוס," אני עונה לא מרוצה.
"העיקר שאת שמחה. זה בעצם כל מה שמעניין אותי," היא מסכמת את השיחה בינינו. היא מרגישה שלא נוח לי לדבר עליו. "בואי נתחיל לשחק."
אני מצטרפת למשחק אחרונה, לוקחת הרבה סיכונים, ולא פעם אני מצליחה לנצח, ועוד עם סכום גדול של נקודות. למרות שאני לא מגיעה למקום הראשון, אני מרגישה סיפוק מהמשחק היום. אני אוהבת לשחק מול יריבים ראויים. כאשר אני הולכת לישון המח שלי שוב ריק ממחשבות.
בוקר של יום חדש מפציע.
לראשונה מאז שהתחלתי לעבוד במשרד אני מחליפה כמה סטים של בגדים, עד שאני מרוצה ממה שאני לובשת.
המחשבה שליז לא תהיה שם, ממלאת את ליבי שמחה. אני יודעת שהיו עובדות שנגררו אחריה, זה הזמן לגלות מי הן. אני רק מקווה שמרינה איננה אחת מהן.
אני יודעת שהעובדה שאהיה צמודה לבוס יותר מתמיד, עומדת להיות קשה יותר עבורי, לא בגלל העבודה, אלא בגלל איך שהעובדים יראו אותי, אבל אני לגמרי מוכנה.
מיד עם הכנסי למשרד אני פוגשת את ויקה. "תראו, תראו, גברת אנסטסיה חזרה למשרד, עם לק אדום ושמלה צמודה. מה קרה? במו אוזניי שמעתי אותך אומרת שהתפטרת. בגללך הבוס פיטר את ליז, עכשיו תגידי לי שהוא לא מזיין אותך."
"ויקה, אני מבקש שתכנסי את כל העובדים," אומר הבוס שיוצא מחדרו.
הוא ממתין שכל העובדים יתאספו. "את היית ליד ליז כששאלתי אותה אם היא יודעת היכן אנסטסיה. את העדת כעת, שבמו אוזנייך שמעת שאנסטסיה התפטרה, ובכל זאת לא חשבת לומר לי זאת, בדיוק כפי שנהגה ליז.
זו לא הייתה הפעם היחידה שהיא שיקרה אותי, או הכשילה את אנסטסיה.
אני בספק שאינך יודעת שליז היא זו ששלחה את אנסטסיה לחדרי, ואמרה לה להכנס אליו בלי להקיש על דלתי, כשידעה שיש לי מבקרת.
אני רואה בחומרה רבה שהיא הסתירה מידע ממני, ולא העבירה לאנסטסיה בקשות שלי להכנס לחדרי. הכל היה גלוי לעיניי כשקראתי את התכתובות ביניהן.
לאנסטסיה אין שום חלק במעשיה של ליז.
ושוב, בפעם המי יודע כמה, אני אומר לכולכם, שאין בין אנסטסיה וביני שום יחסים פרט לבוס ועובדת שלו, וכי מעולם לא…. פשוט אומר זאת בשפה היחידה שאתם מבינים, מעולם לא זיינתי אותה. אני כבר מתחיל לשעמם את עצמי עם הפזמון חוזר הזה. זאת הפעם האחרונה שאני שומע את הדיבורים עליה, או כל עובדת אחרת."
"תגמרי להתארגן וכנסי אליי. יש התפתחות מעניינת שאני רוצה לשתף בה אותך," הוא אומר לי, והולך מייד לחדרו.
להפתעתי ניגשים אליי את העובדים, ומברכים אותי עם חזרתי לעבודה. אני מקבלת הרבה מחמאות מכולם, לשימחתי, גם ממרינה.
"אז עכשיו תדאגי לפטר גם אותי?" מסננת לעברי ויקה.
"אני לא מבינה מה לא הבנת מדבריו של הבוס. את היית שם כשאמרתי לליז שאני מתפטרת, איך זה שאני פיטרתי אותה?" אני שואלת.
"איך זה שפתאום חזרת חעבודה?" היא לא מרפה.
"שמעת מה שהבוס אמר. הוא קרא את התכתובות של ליז איתי. הוא גילה שלא מעט פעמים היא לא מסרה לי הודעות, והוא האשים אותי שלא מילאת אחריהן. זה קרה לך פעם איתו שהוא ביקש משהו, ולא ידעת מזה?" אני שואלת.
"האמת, שגם אני ננזפתי לא פעם שלא באשמתי," היא משאירה אותי מופתעת, "רציתי לומר לו שלא קיבלתי את ההודעה, אבל ליז איימה עליי שלא אעז להאשים אותה," מודה ויקה. היא משפילה את מבטה, וניכר עליה שהיא מובכת.
"אני בטוחה שהבוס יודע מה את שווה, אחרת לא היית נמצאת כאן. בכל מקרה, לא תהיה לו מזכירה אישית יותר. הוא הבין ממה שקרה, שחשוב להיות בקשר ישיר עם העובד. אני בטוחה שהאווירה כעת תשתנה לטובה," אני מביעה את דעתי, ורואה שהמילים שלי משפיעות עליה.
"אמנם הוא גבר קשוח, אבל הוא לא אדם רע. כשאת מדברת אליו בהיגיון, הוא מקשיב לך. אם תהיה לך בעיה בעתיד, מה שאני בספק כעת, אני פה בשבילך. אמנם וייד היא חברה גדולה מאד, אבל הצוות שלה לא גדול, ועלינו לעזור אחד לשני, למען ההצלחה של כולנו."
"הייתי מבינה לגמרי אם היית שונאת אותי," אומרת ויקה.
"אני לא כזאת. רק בגלל שאני עובדת צמוד אליו, זה לא הופך אותי טובה או חשובה ממך," אני אומרת, "תזכרי שהעסק הזה מצליח בזכות העבודה של כולם. ועכשיו תסלחי לי, לפני שהבוס ישאל למה אני לא נכנסת לישיבה."
"סליחה על הכל," אומרת ויקה, וחוזרת לחדרה, בזמן שאני מניחה את דבריי בחדר שלי ונכנסת מיד לישיבה עם הבוס.
אני מופתעת לראות שדלתו של הבוס פתוחה לרווחה. "אני יכולה להיכנס?" אני שואלת, כיוון שמרגיש לי מוזר להכנס ללא הזמנה.
"בטח, חיכית לך," הוא אומר, בעודו שקוע בקריאת מסמך.
אני נכנסת ומשאירה את הדלת פתוחה. "אני חושב שכולם כבר קלטו שאנחנו עובדים פה, תסגרי את הדלת בבקשה."
אני עושה כבקשתו, מתיישבת מולו, מניחה את המחשב שלי על השולחן וניזכרת שאני לא מחוברת למערכת.
הבוס מבקש ממני את המחשב, ומעלה מחדש את התוכנה של וייד עליו. " Newbeginning@25 זאת הסיסמה הזמנית שלך, את יכולה לשנות אותה."
אין לו מושג מה המילים האלה גורמות לי להרגיש.
*
כאשר נודע לי שג'ון נהרג, הייתי בהלם. רציתי רק לזכור את הימים היפים שלנו. את החיזור האינטנסיבי שלו, את המילים היפות שאמר לי, את הבקשה המהוססת שלו שאעבור לגור איתו. "לא הייתי בטוח שתאמרי כן," הוא אמר לי אחרי שכבר היינו נישואים.
הייתי אמורה להרגיש הקלה, אבל איך אפשר כשהמחיר שלה היא מותו של אדם?
התחלתי לעבוד בוייד, וחשבתי שאזכה שום לנשום, אבל זה לא קרה. זה לא קרה גם כשזכיתי בהכרה שאני אלמנתו.
יש משהו במילים שבחר עבורי וייד, שהיו נקודת המפנה. אני פתאום מרגישה שאני חופשיה להיות מי שאני. אני מרגישה שסלע כבד הוסר מעל ליבי.
הקוד שהעניק לי כסיסמה למערכת של המשרד Newbeginning@25, התחלה חדשה 25, זה בדיוק מה שהייתי צריכה.
סוף סוף אני נושמת.
*
