אני נכנסת לפאב. לוקח לי זמן מה לראות את הנעשה בתוכו. הוא מסוג המקומות האלה שמעדיפים להתנהל עם תאורה מינימלית, מתוך אמונה שזה יוצר אווירה רומנטית.
המקום קנה לו שם של מקום בו נולדים זוגות.
“מי צריך את אפליקציית ההיכרויות אם יש את בר בר-לב?" אמרה לי אמירה כשהזמינה אותי להצטרף אליה.
אין לי כח להתווכח איתה שאני לא שם, במקום הזה בו אני מחפשת זוגיות.
אני מותשת. עברה רק חצי שעה מאז אושר לפרסום המאמר שלי שעוסק בתוצאות מחקר רפואי בו אני משתתפת. אם יש משהו שאני שונאת, זה הלחץ של הדד ליין. זאת הסיבה שאני מקדימה לשלוח אותו לעורך לפני כולם.
*
“גם אם היית שולחת את החומר אחרי כולם, הייתי מתפנה וקורא אותו ראשון. הכתיבה שלך מפתיעה אותי על פעם מחדש. היא קולחת ומרתקת. אני תמיד מחכה לראות מה כתבת," אמר לי העורך.
היום הוא הפתיע. "אני מכור למילים שלך."
הייתי אמורה לשמוח שכך הוא מרגיש, אבל הרגשתי לא נוח. "תודה," אמרתי בקול רפא, "אני חייבת ללכת, מחכים לי."
"מחכים, או מחכה?" הוא שאל בטון שלא הצלחתי לפענח.
“קבעתי עם חברה ממחלקת כלי דם,'" עניתי.
“לאן אתן הולכות?" הוא המשיך לחקור.
"אין לי מושג," שיקרתי.
כשיצאתי מחדרו נשמתי לרווחה, למרות שאני יודעת בבירור שהוא לא אחד שיגיע לבר-לב.
*
"נו מה אמרתי לך?" שואלת אותי אמירה. בעודי מנסה להתרגל לחשיכה , "תראי איזה חבורה של גברים מעלפים יושבת בפינה ההיא," היא מסמנת בראשה לעבר שולחן בו נראים חמישה קצינים במדים.
אחד מהם מבחין בנו וקם לקראתנו. "תשבנה איתנו?" הוא שואל ובוחן את אמירה ואותי באריכות.
אמירה מביטה עליי. "מה שתרצי," אני עונה לה. אני עייפה מידי לחשוב על משהו פרט למיטה שלי.
"אני שי," הוא מציג את עצמו, "והגענו לארץ לכמה שעות התרעננות, כך שכל מה שאנחנו מחפשים זה חברה נעימה, לא יותר מזה. אם לרגע עלה החשש בראשכן שאנחנו מחפשים …אתן מבינות למה אני מתכוון, אז ממש לא."
אני מחייכת לעצמי. אני כל כך מותשת, שאין סיכוי שיקרה משהו ביני לבין גבר, גם אם הייתי אחת שחובבת סטוצ'ים, מה שאני לא.
שי מציג את חבריו בפנינו. "ברק, זיו, מיקי וארבל," הוא מציג אותם.
"אני אמירה,וזו סשה," היא מציגה אותי בפניהם.
"מה אתן עושות בחיים?" שואל שי.
"אני אחות מעשית במחלקת כלי דם, וסשה אחות מוסמכת בחדר לידה." אני תוהה מדוע חשוב לה לפרט בדיוק מה אנחנו עושות, במקום לומר שאנחנו עובדות בבית החולים תל השומר, או לציין רק שאנחנו אחיות.
"אז את מכירה את…" מתחיל ברק לשאול ומחייך, "אני יודע שזה מטופש. זה כמו לשאול מישהו אם הוא מכיר את משפחת לוי, אבל בכל זאת אשאל. הייתה אצלכם יולדת בשם ניסימוב?"
איך אני יכולה שלא לזכור אותה?
*
"איך אני אני אעבור את זה?" שאלה אותי מיכל.
"אנחנו פה כדי לעזור לך," אני אומרת לה.
"אני רוצה את מקס," היא אומרת וגונחת מרוב כאב.
אני ניגשת וקוראת את התיק שלה, ולומדת שמקס הוא בעלה, והוא מורדם ומונשם ביחידה לטיפול נמרץ."
אני מתקשרת למחלקה בו מאושפז מקס ושואלת אם אפשר להביא אותו לחדר לידה, כדי שיהיה סמוך למיטת אישתו.
"אני חושבת שלא שהבנת סשה, הוא מורדם ומונשם. הוא לא מודע מה קורה סביבו," אומרת לי אורית האחות הראשית של המחלקה בה הוא מאושפז.
"את זוכרת את אחותי שירי?" אני שואל את אורית.
"כן, מה שלומה, היא חזרה לתפקוד מלא?" היא מתעניינת.
אין לי זמן לספר לה כעת על מה שעבר על שירי. "היא בסדר גמור. היא סיפרה לי כשהייתה בקומה עדיין הייתה מודעת לדברים שקרו, ולכן אני מבקשת בשביל מקס ובשביל מיכל שתעשו הכל כדי להביא אותו אליה."
אין איש במחלקת יולדות שלא דיבר על המעשה שעשיתי.
אין ספק שזה עזר למיכל, והיא ילדה את בנם תוך זמן קצר. לאחר שהנחתי את התינוק עליה, הינחתי אותו על מקס וסיפרתי לו שנולד לו בן.
"נשבעת לך שראיתי אותו מחייך," אמרה לי מיכל בהתרגשות.
אין זה משנה אם זה באמת קרה, העיקר שזה מה שמיכל חשבה.
*
"הייתי בלידה של מיכל," אני עונה לו.
"מספרים שקרה נס והוא התעורר מייד אחרי הלידה, כל זה בזכות המיילדת שלה. אז זו את," הוא אומר בהתרגשות. "שאפו."
אני שמה לב שארבל לא מסיר עיניו ממני אבל שותק. העינים שלו שצבעם חום בהיר, מהפנטות אותי, אבל אני ממהרת לסובב את ראשי.
"אין לי מה להציע," הוא אומר לי בשקט.
"לכל אחד יש," אני עונה לו.
"לא בימים אלה, בימים שגבר יוצא למלחמה ומי יודע מתי יחזור," הוא עונה לי.
"ולכן בימים אלה הכל נבנה אחרת, בקצב שונה," אני עונה לו.
"את היית מוכנה להתחיל מערכת יחסים עם גבר שאינך יודעת מתי תראי אותו שוב?" הוא שואל.
"אם הוא ימצא חן בעיניי וארגיש נוח לידו, אני לא רואה סיבה שלא," אני מחכה לראות איך יגיב.
"מה חשוב לך בבחירת בן זוג?" הוא מפתיע אותי. בתור אחד שאין לו מה להציע, הוא דווקא ניגש ישר לעניין.
"שארגיש בטוחה איתו, שכל עוד הוא איתי, שיהיה נאמן לי. אני לא אבחר בגבר שאצטרך לנחש איפה הוא, ועם מי הוא נמצא. לא שאני צריכה שהוא ידווח לי על כל צעד ושעל שהוא עושה, ממש לא. אלא שהוא יקנה לי את הבטחון שאני האחת שלו," אני עונה מהורהרת. אני בעצמי צריכה להגדיר לעצמי מה אני רוצה.
"ומה עוד חשוב לך? מראה חיצוני, מצב כלכלי, אחד שישלם על הכל?" הוא מניח בפניי רשימה.
"דווקא את הדברים הפחות חשובים אתה מונה?" אני עונה מייד.
"אני אוהב את התשובה שלך," הוא מחייך אלי לראשונה. "את גורמת לי למלחמה עם עצמי. מצד אחד אני רוצה להיות איתך, מצד שני אני חושב שזה לא הוגן, שכן עם עלות השחר אני חוזר לדרום," הוא אומר בטון רציני.
"אני יודעת שהלוחמים לא הולכים עם הטלפון הנייד צמוד אליהם. אבל יש להם פסקי זמן שהם יכולים לתקשר עם הבית. אתה מבטיח לי שתשלח לי הודעות כשתוכל?" אני שואלת.
"את כבר החלטת?" הוא מחייך.
"מה פתאום! הכל שיחה תיאורטית," אני עונה בפנים רציניות.
"ואני מאמין לך," הוא אומר ומושיט יד מתחת לשולחן כדי לאחוז בידי שמונחת על רגלי. "כבר ברור לך שאני לגמרי בעניין שלך."
"אם כך תשבע לי שתהיה בקשר," אני אומרת לו.
"אני מבטיח לך," הוא עונה ומחזק את אחיזתו בידי.
"אני רוצה לישון אתך הלילה. רק לישון. לא כי את לא מושכת אותי בטירוף, אלא כי אני חושב שככה זה נכון," הוא אומר ומביט בציפייה לתגובתי.
"אני יודעת שזה מטורף. אף פעם לא עשיתי מעשה כזה. עם זאת, אף פעם לא היינו במצב כזה שהעולם שלנו השתגע."
אני מוציא את המפתחות של הרכב ונותן לזיו. "אני אשלח לך הודעה מהיכן לאסוף אותי."
זיו מביט בי בשאלה.
“אנחנו הולכים לישון. לא נשאר הרבה מהלילה הזה."
אמירה מביטה על סשה. "את לא מספרת לי כלום " היא אומרת.
“אין לי מה להוסיף על מה שארבל אמר. אנחנו הולכים לישון, ובחמש הם חוזרים לדרום," עונה סשה כאילו אין מובן מזה.
"אבל את ממש לא כזאת," אומרת אמירה.
“אני רוצה את זה בדיוק כמוהו " אומרת סשה.
"אז עכשיו אתה יודע שאני באמת לא אחת שקופצת עם כל גבר למיטה,' אומרת סשה כשאנחנו יוצאים מהפאב.
“אני יודע," אני עונה, "וזה מה שאני אוהב בך."
"אני לא אחת שיושבת בפאבים, למרות שאני גרה ממש קרוב לכאן." היא מצביעה על בניין בן שמונה קומות שנמצא מרחק דקות ספורות מכאן.
אנחנו הולכים יד ביד לעבר בניין מגוריה.
"מה את עושה פה בשעה כזאת מאוחרת ילדונת," קורא לעברה המוכר בחנות הנוחות, "יהבאתי את הגלידה שאת אוהבת."
סשה מסתכלת עליי. "אם כך אנחנו חייבים לקחת," אני אומר לו.
"היום זה עליי," הוא אומר.
"מה פתאום ניסו," היא אומרת לו מייד.
"זה בגלל הלוחם שלך," הוא אומר, "כאות תודה על מה שהוא עושה למעננו, ואת לא מתווכחת איתי."
ניסו ממלא לנו מיכל מלא בגלידה בכמה טעמים, ואנחנו מתיישבים על הספסל מחוץ לחנות ומתחילים לאכול. "תודה שזו הגלידה הכי טעימה שאכלת," היא אומרת לי.
"אני מודה," אני עונה לה, וממלא את פיו בכפית עמוסה גלידה פיסטוק.
רוח קרירה נושבת, מרקידה את שדרת העצים, פנסי הרחוב מאירים אותנו באור חיוור. השעות לאחור נספרות, אבל אני נהנה מכל רגע, ולא חושב על כך שהגיע הזמן ללכת לישון.
כשאנחנו מסיימים, אנחנו ממשיכים לעבר דירתה של סשה. "אתה תחסר לי," היא אומרת.
"אמרתי לך שאין לי מה להציע," אני מאט את צעדיי, "אולי זה לא רעיון טוב שאבוא איתך."
"אני לא מוכנה לשמוע זאת. לא הייתי צריכה לשתף אותך ברגשותיי," היא אומרת ואוחזת בידי חזק.
"את תבטיחי לי שתמיד תספרי לי מה את מרגישה. זה לא עומד להיות לך קל, אבל גם לא לי. כבר חודשים אין לי קשר עם אף אחת, בדיוק מהסיבה הזאת שאני מרגיש שאין לי מה לתת. אבל איתך זה שונה," אני אומר.
את הלילה אנחנו מעבירים מחובקים. ארבל אמר שלמרות שהוא מאד נמשך אליי, הוא מעדיף שלא נסחף עד הסוף. זה רק יקשה על שנינו.
כעבור כמה שעות, כאשר אנחנו נפרדים בנשיקה לוהטת אני יודעת שהוא צדק. אני רואה אותו מתכנס בעצמו, עוטה על פניו פני פוקר, כאלה שלא מגלות מה הוא מרגיש בפנים.
"אני מתחייב בפנייך שאתקשר מתי שרק אוכל," הוא אומר, "אינני יכול לומר לך כל כמה זמן זה יקרה. שלא יעלה על דעתך לרגע שאני לא חושב עלייך כל הזמן."
הוא מוציא את הטלפון הנייד שלו ומנציח אותנו, ואותי לבד. אחר כך הוא לוקח את הטלפון שלי ומבקש שאפתח אותו. הוא מחייג לעצמו, ושומר את המספר שלי. "באיזה שם תשמרי אותי?" הוא שואל.
אני מראה לו את המסך ובו 💗.
"אם כך אעשה גם אני." שפתיו מחייכות, אבל בעיניו יש עצב גדול.
כעבור כמה שעות מתקשר ארבל. "הגעתי לנקודת האיסוף. אנחנו נכנסים בקרוב," הוא משתף אותי. "אני רוצה להכיר לך את שירי. היא הפקידה הפלוגתית שלנו, ודרכה אשלח לך הודעות במקרה ולא אוכל לדבר איתך ישירות," הוא אומר.
"את השם שלה אזכור, זה שמה של אחותי. אני מחכה לך," אני אומרת. אני רוצה לבקש שישמור על עצמו, אבל לא מסוגלת לומר לו את המילים.
"כבר מתגעגע אלייך." אלה המילים שמסיימות את השיחה בינינו.
אני נכנסת לאפליקציית של החדשות ומתנתקת מההתראות. אני יודעת שלמען שפיותי אני חייבת לראות רק את מה שמסביבי.
*
כאשר פרצה המלחמה, ביקשתי להתנדב לשרות מילואים, כיוון שבצבא שירתתי כחובשת קרבית. בקשתי נבחנה, ונמסר לי שבית החולים לא משחרר אותי כיוון שאני חיונית במחלקה בה אני עובדת.
"אם את רוצה לתרום את חלקך," אמר לי מנהל בית החולים, "תתנדבי בשעות הפנויות במחלקת הפצועים.
היום יותר מתמיד קשה לי להגיע למשמרת איתם. אני מוחקת ממוחי כל מחשבה על אפשרות שיקרה לארבל משהו. 'אתה חייב לחזור אליי בריא ושלם,' אני ממלמלת לעצמי בזמן שאני מתחילה לנסוע לכיוון בית החולים.
*
החיים שלי ממשיכים בשיגרת החרום שלהם.
ארבל מקיים את הבטחתו ומשתדל להתקשר אליי מידי יום, וכשאינו יכול הוא מוסר הודעות דרך שירי.
"ארבל ביקש למסור לך שהוא בסדר, שהוא חושב עלייך, ומתגעגע," אומרת לי שירה בשיחת הערב שלנו, "תדעי לך שכולנו מקנאות בך על שהצלחת לכבוש לגבר הקשוח הזה את הלב. יש משהו שונה בטון הדיבור שלו כשהוא מדבר עלייך. מעולם הוא לא הזכיר אפילו מילה, את שמה של מישהי שהוא יצא איתה, ועלייך הוא לא חוסך במילים. הוא מספר כמה מדהימה את, ויפיפיה. אני מקווה שיום אחד נפגש."
"תמסרי לו שאני מאד אוהבת אותו, ומתגעגעת," אני אומרת לה.
המילים של שירי נותנות לי הרבה כוח.
שוב מתחילה לחימה עצימה בעזה, ועם כל הרצון שלי לא לשמוע חדשיות, אני שומעת אותם באגף הפצועים, כאשר לא פעם אני מתבקשת לבוא ולהגיש עזרה, גם בזמן שאני לא משובצת למשמרת שם.
אני נכנסת לחדר של פצועים שאני כבר מכירה ומתחילה לטפל בהם. יש להחליף את התחבושות, למרוח משחה, לשלוח בדיקות דם למעבדה, ולעקוב אחרי המדדים.
"איזה תנאים יש לך המפקד," אומר אחד החיילים שניגש למיטתו של דניאל, "עם אחות יפיפיה כזאת שווה להיות כאן."
אני לא מתרגשת מההומור השחור שאליו אני רגילה. "יש לך חבר?" הוא פונה אליי.
"כן," אני עונה וממשיכה לטפל בדניאל.
"הוא בטח קצין. איפה הוא משרת?" הוא ממשיך בחקירתו.
"הוא סמל בשיריון," אני משקרת.
כעבור כמה ימים שוב אני נשאלת אם יש לי מישהו שמשרת כעת בצבא. "החבר שלי בצבא," אני עונה.
"היכן הוא משרת?" אני נשאלת.
"בבאר שבע," אני ממציאה.
זה כבר הופך להרגל שחיילים שמגיעים לבקר את חבריהם הפצועים שואלים אותי על החבר שלי, מה שגורם לי להתגעגע אליו עוד יותר.
השעה שעת צהריים.
"שמעת איזה אסון קרה בעזה, איזה אסון נורא," מקבל אינה את פניי כשאני יוצאת מחדר הלידה, אחרי שעזרתי ליילד תינוקת מתוקה.
לפני שאני מספיקה לענות לה שאינני מקשיבה לחדשות, מרעישים את השמים קולותיהם של מסוקים צבאיים.
הטלפון הנייד בכיסי רועד ואני מוציאה אותו בהיסח הדעת, כשעיניי מופנות לעבר מהמסוקים שנוחתים בזה אחר זה. כשאני רואה את שמה של שירי, ליבי קופא. זאת אינה השעה הקבועה בה היא נוהגת להתקשר אליי.
"הכל בסדר. ארבל ביקש שתדעי שהוא בסדר," היא אומרת לי.
"תודה שירי," אני אומרת בקושי, ומרגישה שהחדר מסתובב סביבי.
"תמסרי לו שאני אוהבת אותו," אני אומרת, מנסה לייצב את קולי.
"את בסדר?" מזדעקת אינה. היא ממהרת להביא לי כוס מים מהמתקן של המים הקרים. "תשתי."
"הרגע קיבלתי הודעה שהוא בסדר," אני אומרת בקול חלוש ומתיישבת. אני מרגישה שכל הגוף רועד לי, ואני משתדלת להרגע.
הימים ממשיכים. ארבל בלחימה בעזה, ואני בעבודה ללא הפסקה בבית החולים.
היום יום הולדתי.
אימא ביקשה לחגוג איתי, כך גם החברות. "אני במשמרת כל היום," אני אומרת לה, "החיים לא נפסקים בגלל שיש לי יום הולדת."
היום שלי אכן יום עמוס. זו הלידה השמינית שאני נוכחת בה. הפעם זו תינוקת יפיפיה, שנולדה בשבוע הארבעים ושתיים. אני עומדת נפעמת מול היצירה הקטנה הזו שאת ראשה מעטר שיער אדמוני.
"היא יפיפיה אמיתית," אני אומרת לאימא הטריה כשאני מניחה את התינוקת עליה.
אני מסיימת את רישום פרטי הלידה, וניגשת למסור את התיק לתחנת האחיות.
על הדלפק מונח זר פרחים גדול ויפיפה. "זה הגיע עבורך," אומרת לי אינה ומחניקה חיוך.
"מעניין מי שלח לי," אני אומרת ומביטה עליה. ברור לי שהיא יודעת.
היא מושכת בכתפיה. "תסתכלי אם יש פתק מצורף," היא אומרת ובקושי מתאפקת לא לצחוק.
"אני אסתכל אחר כך," אני מעמידה פנים שזה לא מעניין אותי.
"הבטחתי שאמסור לך את זה מייד עם סיום הלידה," היא אומרת, מה שמבלבל אותי קצת.
אני מוצאת את המעטפה ובה הפתק מיד.
יום הולדת שמח יפיפיה שלי!
אני מאמצת את הפתק אל ליבי. אין לי ספק של מי המילים האלה.
'אהוב שלי,' אני ממלמלת.
"קראת לי?" אני שומעת את קולו ומייד מרגישה את זרועותיו עוטפות אותי מאחור.
"אתה פה!" אני אומרת חנוקה מדמעות.
"איך את יכולה להעלות על דעתך שלא אהיה כאן ביום החשוב הזה בו הגעת לעולם," הוא אומר לי, מסובב אותי אליו ונושק לי נשיקה לוהטת שמחסירה ממני את האוויר.
"אני מקווה שלא הבכתי אותך?" הוא לוחש לאוזני.
"למה שאהיה מובכת בגלל שהגבר שלי אוהב אותי כל כך?" אני שואלת.
"אם כך הצלחתי להעביר לך את המסר, ולהראות כמה אני אוהב אותך," הוא אומר ומביט בי באהבה.
"אני חושבת שאת יכולה ללכת הביתה. בכל מקרה כבר עברת את מכסת השעות שלך," אומרת לי ד"ר תמר שלצידה עבדתי היום.
"אתה עם רכב פה?" אני שואלת אותו.
"חייל שלי הסיע אותי לכאן," עונה ארבל.
"אתה מסוגל לנהוג?" אני שואלת ומוציאה את מפתחות הרכב מהתיק.
"נראה לך שגבר כמוני ייתן לאישה להסיע אותו," הוא אומר בטון מתנשא. ברור לי שאינו מתכוון לכך.
עשרים וארבע שעות הוקצבו לארבל.
אני מבקשת שיתנו לי יום חופש, ומסבירה שהלוחם שלי הגיע לחופשה בת יממה. אני מקבלת מייד את האישור.
"אני מתכוון להקדיש את כל השעות האלה רק לך," אומר ארבל, "אני מת מעייפות, אבל מוכן למלא לך כל בקשה."
"אני רק רוצה להיות איתך," אני אומרת לו, "אתה מתנת יום ההולדת שלי, וכמובן הזר היפיפה עם המילים שלך."
אנחנו מגיעים לדירתי, ונכנסים להתקלח. ארבל רוצה לנקות מעליו את עזה, ואני את בית החולים שדבק לעורי. "אל תתלבשי," הוא מבקש כשאנחנו מסיימים את המקלחת, "תני לי להעריץ את הגוף המושלם שלך."
אני אוספת את המדים שלו מהריצפה. "את המדים כיבסתי בבסיס האם. לא רציתי להתעסק בזה כשאני איתך," הוא אומר, "כל רגע איתך יקר לי כל כך."
אני מכניסה את המדים שלו, ואת מדי האחות שלי למכונת כביסה, ושואלת אותו האם הוא רוצה לאכול.
"הרעב היחיד שלי כעת הוא אלייך," הוא אומר ומוביל אותי לחדר השינה. "כמה פינטזתי על הרגע הזה," הוא אומר, ומתחיל לפזר נשיקות על עורי. האש בינינו נדלקת מהר. אין לנו צורך לדבר במילים, העיניים שלנו אומרות הכל.
ארבל מאריך במשחק המקדים, חוקר כל פינה נסתרת בגופי. אני מרגישה שאני לא יכולה להתאפק יותר, אבל נותנת לו להוביל. היה שווה לחכות. הוא בהחלט יודע לנגן על גופי ומביא אותי להתפוצצות שאני לא חושבת שאי פעם חוויתי.
"ועכשיו אנחנו הולכים לישון," הוא קובע. אני עוצמת את עיניי, מוקפות בזרועותיו החסונות, ונרדמת מייד.
השעות נספרות לאחור, אבל אנחנו לא מדברים על כך.
ארבל לוקח אותי לאכול ארוחת בוקר במסעדה של חבר טוב שלו על שפת הים, אחר כך הוא לוקח אותי לחוף מוסתר, שם, כך הוא מספר לי, הוא אוהב לשבת עם עצמו כשהוא זקוק לחופש, ולבסוף הוא מביא אותי לדירתו כדי 'להכיר לי אותו כדבריו.'
אני מתפעלת מהעיצוב היפה שלה, שלא לדבר על מקומה מול הים.
רגע לפני שאנחנו יוצאים ממנה לארוחת צהריים מאוחרת, הוא מוציא מהמגירה במטבח צרור מפתחות. "זה בשבילך," הוא אומר לי ולא מוסיף מילה.
אחרי ארוחת הצהריים אנחנו שבים לדירה שלי והולכים לנוח, לא לפני שהוא סוחף אותי שוב במעשה אהבה סוער.
"נשארו לי רק שניים," הוא אומר לי ומצביע על חבילת אמצעי המניעה שעל השידה הסמוכה למיטתי. "כשאלה יגמרו, אני אעשה לך ילד."
אני מביטה עליו בשתיקה. "אני אוהב אותך כל כך, ויודע שאותך אני רוצה."
כעבור שעה, הוא עוזב.
אני מעבירה יד על שפתיי. טעם נשיקת הפרידה עדיין טבוע עליהן. אני מהרהרת ביממה שחלפה. ארבל לא הפסיק לגעת בי, בכל צורה שהיא, כאילו הוא אוסף את חום גופי לתוכו, כדי שיחמם אותו כשאנחנו רחוקים זה מזו. הוא לא הירבה במילים, ועדיין, אני מרגישה שהוא אמר לי המון.
שוב אני נאלצת לחזור לשיגרה בלעדיו. אני קופאת בלילות במיטתי, וחסרה את מגעו לאורך כל היום. אני אוטמת את מוחי למחשבות, ושמחה על כל הודעה שמגיעה ממנו או משירי, שכבר הפכה לחלק מחיי.
השבועות עוברים ואני לא רואה סוף למלחמה הזאת.
'אז ככה נראים חיינו מעתה?' עוברת בי המחשבה באחד הבקרים שבהם שוב אני מנסה לדחוק את המחשבות.
יום העבודה שלי מתחיל בטירוף. נדמה כאילו כל היולדות מהאזור החליטו שהיום הוא היום האידאלי כדי ללדת. אני מותשת מעומס העבודה, וכך גם ד"ר מיכל שבתורנות איתי היום.
"אני חייבת תגבורת," פונה ד"ר מיכל למנהל המחלקה, "העומס היום הוא בלתי נסבל."
רבע שעה לפני סיום המשמרת, רגע אחרי שאני מסיימת עוד לידה מוצלחת, אני רואה חיילת הולכת מולי.
"ארבל בסדר," היא ממהרת לומר, רגע לפני שאני מרגישה שאני מתעלפת, "הוא פצוע קל ובדרך לבית החולים,."
אני מרגישה זיעה קרה יורד במורד גבי. אני אחות, ומכירה היטב את ההגדרות האלה פצוע קל. "אני חייבת ללכת, ארבל פצוע ואמור להגיע לכאן," אני אומרת לד"ר מיכל.
"בטח, זו בכלל לא שאלה," היא אומרת ומביטה עליי ברחמים.
"הוא בסדר, הוא פצוע קל," אני אומרת מייד. הדבר האחרון שאני צריכה כעת זה רחמים.
כאשר אני מגיעה למחלקה, ארבל כבר שם.
"הוא מתעקש שרק האישה שלו תטפל בו," אני שומעת את האחיות מדברות.
"זו אני," אני אומרת להן.
"את סשה?" היא שואלות פה אחד מופתעות, "את באמת יפיפיה כפי שהוא אומר."
"תודה," אני אומרת וממהרת למיטה של ארבל.
"אני בסדר," הוא ממלמל והכאב ניכר על פניו.
אני בוחנת אותו במהירות, פרט לכך ששרוול השמאלי של חולצתו ספוג בדם, הוא נראה לי בסדר. החולצה קרועה והעור הפגוע נראה בברור מתחתיה. במבט שני אני רואה גם את השריטות על פניו ואת שפתו הנפוחה.
"מה מראים הצילומים ד"ר פלג?" אני שואלת.
ד"ר פלג מגיש לי אותם ואני מניחה אותם על גבי הלוח המואר. "סיפרו שהוא הציל את החיילים שלו מפגיעה ישירה, בכך שדחף אותם לאחור וניצב לפניהם. מה שקרה הוא כתוצאה מהתמוטטות הקיר, אבל לא הייתה חדירה של קליע."
"בוא נראה מה עומק הפגיעה," אני אומרת ופונה לעמוד ליד ארבל.
אני מנסה להרים את השרוול, אבל לא מצליחה. בלית ברירה אני נאלצת לגזור את השרוול והחתך מתגלה לנגד עיניי. דבר ממה שאני מרגישה לא נראה על פניי. אני רואה בזוית עיני את מבטו של ארבל מחפש תשובות, אבל הוא לא יקבל אותן ממני כעת.
"אני עומדת לחטא לך את הפצע, ולראות מה עומקו. אם הכאב בלתי נסבל, תאמר לי." המילים שלי נאמרות בקור רוח, בלי טיפת רגש. אני יודעת שאם אתן ללב שלי להרגיש כעת, לא אעמוד בזה.
אני מתחילה לחטא את המקום בעדינות. "מה דעתך ד"ר פלג, תפרים או הדבקה?"
"יש לך מזל גדול," הוא אומר לארבל.
"אני יודעת. זכיתי לאחות יפיפיה שתטפל בי," הוא עונה לו ונאנק מכאב.
"העובדה שאתה מסוגל לראות זאת, בהחלט מעודדת. היא מראה שאתה תהיה בסדר," עונה לו ד"ר פלג.
"אני ממתינה לתשובה ד"ר פלג," אני אומרת, וממשיכה לנקות את מקום הפציעה.
"דעתי כדעתך, רק עיצה קטנה ממני, יש לה חבר והיא מאד אוהבת אותו," ממשיך ד"ר פלג לדבר עם ארבל.
"מאיפה אתה יודע?" שואל ארבל.
"שמעתי את הפצועים שואלים אותה אם היא פנויה, ותמיד הם מקבלים אותה תשובה," ממשיך ד"ר פלג.
"תגיד לי שאני הוזה, וכל זה לא קורה," אני מסננת לעברו של ד"ר פלג, "אני באמצע טיפול וזה מה שיש לך לומר?"
בחוסר רצון מופגן הוא ניגש לעמוד לידי ובוחן את המקום. "את יודעת שגם אני חושב שאת יפיפיה," הוא אומר בלחש.
"ארבל הוא החבר שלי, אהבת חיי," אני אומרת בקול, "אתה מסכים איתי שלמרות איך שזה נראה הדבקה תספיק?"
"הייתי צריך לדעת אלכסנדרה. סיפרו לי שהוא צעק 'סשה אני אוהב אותך.' נחטא היטב את המקום ונדביק."
אני מפנה לו מקום, ונותנת לו לסיים את הטיפול.
"כולם חשבו שאני מרגיש שאני עומד למות. הם לא ידעו שאני קורא לך שתדעי שמה שלא יהיה, אני אחזור אלייך," אומר ארבל.
"אהוב שלי," זה כל מה שאני מסוגלת לומר.
ד"ר פלג נעתר לבקשתי, ארבל משוחרר מבית החולים, ואני מבקשת חופש כדי להמשיך לטפל בו בבית.
"אם את מסכימה, יהיה לי יותר נוח בדירה שלי," הוא אומר כאשר אני מובילה אותו בכסא גלגלים לעבר הרכב שלי.
"בטח," אני עונה ללא היסוס.
"אני לא מבין למה אני לא יכול ללכת על רגליי, הרי לא נפגעתי בהן," הוא אומר בטון לא מרוצה.
"זאת מדיניות בית החולים, ואני כאחות חייבת לציית לה," אני עונה לו ומעניקה לו נשיקה על המצח.
"אני כל כך מתגעגע למגע שלך, הוא כל כך חסר לי. את מבינה שייקח עוד זמן עד שאחזור לתפקוד מלא," הוא אומר בקול עייף.
*
בזמן שד"ר פלג כתב לארבל את מכתב השחרור, הוא ביקש להתקלח. נכנסתי איתו למקלחת, ועזרתי לו להסתבן. כאחות אני רגילה לעשות זאת, ושוב אני אטמתי את רגשותיי. כאשר סיימתי לסבן את החזה והבטן שלו, הוא עצר בעדי. "מכאן אני ממשיך," הוא אמר בקול חסר רגש שמפתיע אותי.
לקחתי צעד לאחור ונתתי לו לסיים את המקלחת בעצמו. רק אז הגשתי לו את המגבת, ולאחר שייבש את גופו, הגשתי לו את בגדיו.
לא ידעתי איך לפרש את התנהגותי, והחלטתי שלא להטריד את עצמי בנושא.
רק כעת אני מבינה למה התכוון כשעצר אותי במקלחת.
*
"העיקר שאתה פה," אני אומרת לו, "זה כל מה שחשוב."
את הנסיעה אנחנו מעבירים בשתיקה. אני מבינה שהוא זקוק למרחב, ולא מנסה להפר את השקט במילים.
כשאנחנו מגיעים לדירה, הוא פונה לחדר השינה, מתפשט מבגדיו בעצמו, ונשכב רק עם הבוקסר על המיטה. "אני מותש," הוא אומר ועוצם את עיניו.
"תשן, אני אלך…"
הוא פוקח את עיניו מייד. "את לא נשארת איתי?"
"אני הולכת להביא בגדים מהדירה שלי, ולמלא את המקרר במצרכים שאוכל להכין לאכול," אני עונה לו.
"אפשר להזמין אוכל," הוא עונה בקול עייף.
"גם בגדים?" אני שואלת, "אני מבטיחה לא להתעכב. זה ייקח פחות משעה, תישן בינתיים."
"אני אחכה לך יפיפיה," הוא אומר, עוצם את עיניו, ונשימותי השקטות ממלאות את השקט ששורר בחדר.
אני יוצאת בשקט מהחדר. כאשר אני פותחת את הדלת לצאת אני מופתעת לשמוע את מילותיו. "אני אוהב אותך." מסתבר שהוא לא באמת נרדם.
שבוע עבר
"אנחנו צריכים לדבר," אומר ארבל בטון רציני בזמן שאני מגישה לו קפה על המרפסת המשקיפה על הים.
"אתה לא אוהב אותי יותר," אני אומרת לו בקול רועד.
"מאיפה הרעיון ההזוי הזה. אני לא מראה לך שאני מטורף עלייך?" הוא מביט בי בעיון.
"אמרת שאנחנו צריכים לדבר. זה בדרך כלל מוביל למילים 'זאת לא את, זה אני.'" אני עונה לו בשקט.
הוא קם מייד ונכנס לדירה. אני נשארת לשבת, אוספת את רגליי לעבר חזי ומחבקת אותן. נשימתי כבדה עליי, ועיניי נעצמות. 'הכל רק לא להתפרק לידו.'
"אני מבקש שתקומי," הוא אומר בפנים רציניות. אני שמה לב שהוא התלבש. הוא נראה מדהים עם מכנסים שחורות מחויטות וחולצת בד לבנה, ואני מרגישה שעוד רגע אפרוץ בבכי.
"לא חשבתי שכך זה יקרה. הייתה לי תמונה לגמרי אחרת בראש, אבל אני מבין שאין טעם שאדחה זאת," הוא אומר ואני מרגישה שאני לא נושמת.
הוא מפתיע אותי כשהוא יורד על ברכיו ואוחז בידו קופסה כחולה שבתוכה נוצץ יהלום.
"מיום שראיתי אותך יפיפיה שלי, ידעתי שהלב שלי כולו שלך. ידעתי שיהיה לך קשה כשאני בלב הלחימה בעזה, אבל לא יכולתי לחשוב על החיים שלי בלעדייך. אני כל כך אוהב אותך, ויכול לראות את כל החיים שלי איתך. ואת?"
ארבל עונד את הטבעת על אצבעי ומטביע אותי בנשיקות.
"אנחנו צריכים לדבר," הוא שוב אומר את המשפט שגורם לי להביט בו מופתעת.
"יש דברים שלא סיפרתי לך. עכשיו הגיע הזמן שתדעי הכל. אני משרת במודיעין בתפקיד שלא מדברים עליו," הוא אומר ומביט עליי בעיון.
"אתה עובד במוסד?" אני שואל.
"לא יפיפיה, אני משרת בצבא," הוא עונה, "הוצעה לי העלאה בדרגה, ושרות כאן באזור המרכז. מה שאומר שאני לא חוזר להלחם בעזה.
יש לזה מחיר. אני אהיה צמוד לטלפון מבצעי, ויש מצב שאדרש להתייצב בכל שעה. יכול להיות מצב למשל, שאת תצטרכי ללכת לחדר לידה לבד, בזמן שאני אדרש להגיע למטה.
התפקיד הזה היה חלום שלי, עבדתי קשה כדי לזכות בו. היום המצב שונה. יש לי אותך. ההחלטה היא כבר לא שלי.
אני נחשף לחומרים מאד רגישים, כאלה שאסור לדבר עליהם, כאלה שלא רק שנאסרים לפרסום בתקשורת, אלא לפעמים תשמעי דברים שהם שונים ממה שמתפרסם.
אני צריך לתת תשובה היום. ההחלטה בידייך."
"זאת בכלל לא שאלה, ברור שתקבל עליך את התפקיד. אני רוצה שתהיה מסופק בכל תחומי החיים, לא רק ממני," אני עונה לו.
ארבל מוציא את הטלפון הנייד שלו ומתקשר. "אני מקבל עליי את התפקיד."
אני אוספת את הכלים מהשולחן במרפסת ונכנסת הביתה, משאירה אותו לדבר בפרטיות.
"נתבקשתי להגיע לבסיס. אני מבקש שתגיעי איתי לטקס הענקת הדרגות. מאד משמעותי עבורי שתהיי שם," הוא אומר, "עלי להחליף למדים."
אני ניגשת לארון בו הנחתי את מדיו המגוהצים, ומגישה לו אותם. "איזה כייף שיש אותך," הוא אומר ומתחיל להתפשט.
אני מתלבטת מה ללבוש, ולבסוף בוחרת בשמלה עם שרוולים קצרים, לא חשופה מידי.
ארבל כבר חזק דיו כדי לנהוג, והוא מבקש ממני את המפתחות. אני יושבת לידו וחושבת איזה בוקר מפתיע עובר עלינו. לרגע לא חשבתי שהבוקר הוא יציע לי נישואים, ולא חשבתי שאקבל את הבשורה המשמחת שהוא לא חוזר ללחימה בעזה.
אנחנו מגיעים לבסיס, ואני מתבקשת להציג תעודה מזהה. "השומר מעיף עלי מבט זריז ומאשר לי להיכנס.
"אם תהית, הוכן לך אישור כניסה מראש," אומר ארבל. הוא שוב מאד מאופק ומקמץ במילים.
אנחנו מגיעים ליחידה שלו בתוך המחנה. ארבל ניגש לפתוח לי את הדלת, ואוחז בידי. ההליכה שלו זקופה ועוצמתית, ופניו חתומות.
מיד כשאנחנו נכנסים, כל הקצינים בחדר קמים ומצדיעים לו. הוא משיב להם בהצעה, ונד בראשו.
"אני שמח להעניק לך רב סרן ארבל טל את דרגות סגן האלוף," אומר המפקד ומגיש לי אחת מהן.
ארבל שעומד זקוף מולי, מסמן לי על כתפו השמאלית. אני ניגשת פותחת את הכפתור, מסירה את הדרגה הישנה, ומחליפה אותה בחדשה. "צד שמאל הוא צד הלב , והוא שייך לך," הוא לוחש לי, "הוא גם הצד הדומיננטי שלי."
הטקס מסתיים שוב בהצדעה.
"יש לך טבעת מאד יפה אלכסנדרה, או שמא אני יכול לקרוא לך סשה," אומר לי אחד הקצינים, "כי כך קרא לך המפקד רגע אחרי שנפצע כשצעק לשמים 'סשה אני אוהב אותך.'"
"אין ספק שהחבר שלך, או שמא עליי לומר בעלך לעתיד," ניגש אלי קצין אחר ומסמן בראשו לעבר טבעת האירוסין של אצבעי, "החבר שלך הוא כוכב. מסמל בשיריון להפוך לסגן אלוף בחיל המודיעין זאת בהחלט עליה מטאורית."
אני מתבוננת בפניו ומבינה. "זה אתה ממחלקת השיקום."
ארבל פורץ בצחוק. "עכשיו הכל מובן לי. אני מניח שאלה האנשים שהיחידה שלחה כדי לתהות על קנקנך. כולם שיבחו אותך ואמרו לי שמעבר לכך שאת יפיפיה, אי אפשר להוציא ממך כל מידע."
אני מסתכלת סביבי ורואה את שאר הגברים ששאלו אותי על החבר שלי.
"לזכותו של ארבל, אני יכולה לומר, שהוא לא סיפר לי דבר על התפקיד שלו, אבל גם לו ידעתי, לא הייתי מספרת על כך לאיש," אני אומרת.
אני מביט על האישה שלי בהערצה. אני יודע שהמינוי אושר רק לאחר שגם סשה עברה את מבחני ההתאמה. אמרתי למפקד שקבלת האישור תלויה רק בהסכמתה לחיות כך את חייה. "הלב שלי כבוש על ידה, ובלעדיה יחסר לי האוויר לו אני זקוק כדי להתקיים," אמרתי לו בגילוי לב.
אני רואה את ההערכה של המפקד כלפיה, כשהוא מנהל איתה שיחה אישית.
"אני יודעת," אומרת לו סשה, "שבעיקר הגברים הם שיוצאים לשדה הקרב, נלחמים עד כלות כוחותיהם, מוכנים להקריב את חייהם.
אני לא משווה את מצב הנשים שנשארות מאחור. אלה לא רק הגעגועים לגבר שהוא העוגן שלך, זאת לא המיטה הריקה שמדגישה את חסרונו. זה הלב שלא יכול שלא להרגיש את הפחד. כשגבר עוזב הוא אומר לאישתו "תמשיכי לישון." איך אני יכולה להמשיך לישון כשאני מוטרפת מדאגה?
עבורי במיוחד, שעובדת בבית החולים תל השומר, גם כשאני נמנעת מלהקשיב לחדשות, אני רואה את המציאות מול עיניי. אני כופה על עצמי לא לבדוק את הרשימות שנערמות משדה הקרב. אני משננת כל הזמן שהוא בסדר.
ארבל כל כך מדהים. הוא תמיד שולח לי הודעות שלא אדאג לו, גם אם אינו יכול לשלוח ישירות.
אני לא מתלוננת. אלה החיים שמוכתבים לנו בארץ שלנו שנלחמת על קיומה. אבל רוצה רק שתזכרו שגם אנחנו לוחמות, שעושות הכל להחזיק את הבית, להחזיק מעמד בהעדרכם.
אני מוכנה לקבל כל תנאי, גם אם זה טלפונים שיעירו אותי בלילה לאחר משמרת מתישה, העיקר שהוא יהיה קרוב. אני מודעת לכך שלא תמיד הוא יהיה במרכז הארץ, ואולי ידרש שוב לחזור לשדה הקרב, אבל העובדה שהוא כאן עוזרת לי להחלים מהימים הלא פשוטים שעברתי.
אני מקווה שאתה לא כועס עליי על שהשתפכתי כך."
"ממש לא. להיפך, אני גאה בך על שאת משתפת בקול את המילים שהרבה נשים לא יכולות. אני מעריך את היכולת שלך ושל כולן לתמוך בנו, לשמור על הבית, ועל השפיות עבורנו, ולתת לנו להתרכז בעיקר." עונה המפקד.
עם סיום הטקס אנחנו חוזרים לדירה. אני מרגיש מאד עייף והולך למיטה. סשה מצטרפת אליי מייד.
היא נשכבת לידי ומלטפת את שערותיי. "אני מקווה שלא תצטרך כעת להסתפר," היא אומרת, "אני אוהבת את השיער שלך כך."
"המדים שלי היום היו רק לטקס. מהיום אני הולך רק בבגדים אזרחיים, ואיש חוץ ממך ועוד קומץ אנשים, לא ידע מהבמה אני עוסק. ועכשיו בו נתרכז בנו," אני אומר ומתחיל להסיר ממנה את שמלתה.
"לעולם לא אשבע מיופייך," אני אומר ומתחיל לסמן שביל נשיקות מצווארה, לכיוון מטה.
צלצול חזק מעיר אותי. אני קופצת מהמיטה וממהרת לדלת. אני מביטה בעינית ורואה שלושה חיילים.
'הכל היה חלום,' אני נחנקת מדמעות, 'הלוואי ולא הייתי מתעוררת ממנו לעולם.'
שוב נקישה חזקה על הדלת, ואני מאלצת את עצמי לפתוח אותה, מתעלמת מכך שאני לובשת חולצה ו…תחתונים.
"זה בשבילך," אומר לי אחד החיילים.
"ממתי מביאים פרחים כשבאים ל…" אני משתתקת.
"זה מהיחידה של המפקד," הוא אומר לי בחיוך.
"ברור, אלא ממי?" אני עונה בשאלה.
"אני מצטער, נראה לי שהערתי אתכם משינה," הוא אומר.
"חלמתי חלום כל כך מתוק," אני אומרת בכאב.
"חלמת עליי?" אני שומעת את קולו של ארבל מאחוריי.
"אז לא חלמתי?" אני שואלת אותו , ומתחילה לקלוט שאני בדירתו, והוא עומד קרוב אליי, ואני…לא בדיוק לבושה.
"והפרחים?" אני שואלת.
"זה מכולנו לרגל אירוסיכם," אומר החייל בחיוך מבויש.
אני מזמינה אותם להיכנס, אבל הם מתנצלים שהם חייבים לחזור לבסיס.
"תראה אותי," אני אומרת לו ומצביעה על לבושי המינימלי.
"מי שמדברת," הוא צוחק, "קמתי מייד אחרייך, ורק אז קלטתי שאני ערום וחזרתי ללבוש את הבוקסר שהיה זרוק על הריצפה. את זוכרת מה קרה לפני שנרדמנו?"
אני מניחה את הפרחים על השולחן וחוזרת למיטה. אני שוב נרדמת כאשר צלצול הטלפון המיוחד מרעיש את החדר.
"את לא מתחרטת?" שואל ארבל שמלכסן מבטו אליי.
"אתה ואני זה לנצח," אני עונה לו.
"זה כל מה שאני צריך לשמוע."
אין דבר חשוב יותר מלשמור על בטחון המדינה. לא כל מידע צריך לרוץ ולספר. יש אוזניים לכותל...
