"אם זה חשוב, תקבע איתו פגישה בבית. בכל מקרה הרכב שלי כאן ועליי להביאו הביתה. אוכל להגיע כשתסיים את הפגישה איתו," אומרת אן.
"את לא מבינה שאין לי סודות מפנייך? אני רוצה שתהיי בפגישה. אני לא יודע על מה הוא רוצה לדבר. אין ספק שזה קשור אליה. אני זקוק לך."
"אם כך אגיע מייד. תשאל אותו מתי הוא רוצה להפגש," היא עונה ומניחה את ידה על זרועי, מעבירה את אצבעה לאורכה בתנועה מונוטונית שגורמת לי להירגע מייד.
"האם זה דחוף?" אני שואל את ג'ון שממתין על הקו.
"ממש לא. זה לא שהתעוררה בעיה, רק רציתי לשתף אותך בדברים שלמדתי לאחרונה," עונה לי ג'ון.
"אם כך אני מבין שאין בעיה שנקבע פגישה למחר בבוקר. וג'ון הייתי רוצה שאן תהיה נוכחת בשיחה, האם זה בסדר מבחינתך?" אני שואל אותו.
"אני מבין שאן היא דמות מאד חשובה בחייך," עונה לי ג'ון.
"אני עומד לשאת אותה לאישה בקרוב," אני אומר, מביט על אן, ומחפש לראות בעיניה איך משפיעות עליה מילותיי. היא מחייכת אליי. אני כל כך אוהב אותה. היא יודעת לקרוא אותי באופן מושלם.
"אני שמח לשמוע. אתה יותר מידי זמן לבד," אומר ג'ון.
"רק כשפגשתי אותה הבנתי שהיא הייתה חסרה בחיי. היה שווה לחכות לה כל השנים האלה," אני עונה לו.
אנחנו קובעים להיפגש למחרת בתשע בבוקר.
"בוא נעלה לחדר שלי," אני אומר לו ומשלבת את אצבעותיי בשלו.
זו הרגשה כל כך מוזרה להביא אותו לחדר בו ביליתי שעות עם ליליאנה. אני תוהה מה הוא ירגיש כשישהה בו.
כל החששות שלי נעלמים כשאנחנו נכנסים לחדר. "אני מודה שציפיתי לראות כאן חדר של נערה מתבגרת," הוא מחייך. "החדר הזה הוא כל כך את. נדמה שתמיד היית בוגרת."
הוא ניגש לשולחן הכתיבה הגדול בפינה. על הקיר מאחוריו יש פסיפס של תמונות בערבוביה של לילילו ושלי, עם מילים שלה, ומילים שלי.
"הנוכחות שלה כל כך חזקה בחדר," הוא אומר בקול מאופק, "אבל היא מורגשת לי רחוקה יותר."
"היא אהבה להיכנס לחדר הארונות שלי ולבחור בגדים, כאילו שלא היו לה משלה.
סוזן ביקשה שאבחר לה בגדים לקבורה. נתתי לי את השמלה הכי אהובה עליי, זו שדווקא בגלל זה, לילילו נהגה להשאיל ממני אותה המון פעמים."
"וגם את שרשרת הפנינים שלך," הוא מציין.
"שגם היא הייתה המועדפת עליי, כיוון שהייתה מאד עדינה, ועדיין לא היססתי לתת לה אותה. וכעת, היא שלה לנצח.
אני לא יכולה להסביר לך, אבל אני מרגישה שקל לי כעת לדבר עליה, יש משהו שונה באוויר כשאנחנו מדברים."
"זה בדיוק מה שאני מרגיש," הוא אומר, מתקרב אליי, ומחבק אותי חזק. "התכוונתי למה שאמרתי. היה שווה לחכות לך כל חיי, את מה שהיה חסר לי כדי להיות מאושר.
אמנם הייתי מוכן לעשות הכל בשביל ליליאנה, אבל אני מודע לכך שאם לא היו לי אמצעים שאיפשרו לי להעניק לה כל מה שרצתה, אני לא בטוח איך הייתה נראית מערכת היחסים בינינו. זה אולי נשמע נורא. למרות שידעתי זאת, אהבתי אותה מאד.
האהבה שלי אלייך נובעת ממקום נקי יותר, ממעמקי הלב ששר כשאת לידי, ומתגעגע אלייך כשאת לא."
"אתה מבין שפרט לידיעה שאתה אביה של לילילו, כשאני מביטה בך אני לא רואה דבר ממנה. אני לא מרגישה שלקחתי ממנה את אבא שלה."
"היא סיפרה לך שאיני אביה הביולוגי?" הוא שואל.
"מעולם לא דיברנו על כך. אתה היית אבא שלה וזהו. האם היא ידעה? אין לי מושג. הייני מאד קרובות, אבל אני יודעת שהיו דברים שהיא לא סיפרה לי. אני לא יכולה לבוא אליה בטענות, כיוון שאני המעטתי לשתף אותה בחיי הפרטיים.
אני זוכרת שהיא סיפרה לי על הפעם הראשונה שהיא עשתה זאת, אני מקווה שזה בסדר שמבחינתך אני מדברת על זה."
ליאו מחייך. "היא פלטה זאת גם לידי. בנושא הזה לא היו לה מעצורים."
"כמובן שהיא לא סיפרה מי זה, אלא רק ציינה זאת כעובדה. כשאני הייתי עם גבר בפעם הראשונה לא הירגשתי צורך לספר זאת לאיש, אפילו לא לסיפרתי לאימי, למרות שאנחנו מאד קרובות.
אני חושבת שהפעם הראשונה ששיתפתי את אימי ברגשותיי היו בקשר אליך. היא הרגישה שמשהו קורה בינינו, ואמרה שכשאנחנו אחד בקרבת השניה יש חשמל באוויר."
"השתדלתי להיות מאופק לידך, אבל זה גדול עליי. אני כבוש לגמרי על ידך. אני לא רואה סיבה להסתיר את העובדה שלידך אני נינוח יותר, רגוע יותר."
"כדי שאארוז כמה דברים ונחזור הביתה," אני אומרת ומרגישה שהעייפות משתלטת עליי.
"את בטוחה שאת יכולה לנהוג כעת? את נראית לי מותשת," אומר ליאו בדאגה.
"אני בסדר, אל תדאג," אני אומרת.
אני מסיימת לארוז, אנחנו יורדים להיפרד מהוריי, ויוצאים לדרך.
זו הפעם הראשונה שאני נוסעת לביתו של ליאו ברכב שלי. אני מכניסה את הכתובת לאפליקצית הניווט ומגדירה אותה בתור הבית. מרגיש לי כל כך נכון וטבעי לעשות זאת, והלב שלי מתרחב.
ליאו נוסע מאחוריי, ולכן אני שומרת על המהירות. אני יכולה להבין את החשש שלו, ויודעת שעדיף שלא אומר מילה. רק כאשר אנחנו פונים לרחוב שלו, הוא מגביר מהירות, עוקף אותי ומגיע לפניי.
כשאני מגיעה השערים כבר פתוחים בפניי, וכך גם הדלת של המוסך המרווח.
ליאו עומד מחוץ לג'יפ, מוכן לשאת עבורי את התיק ובו הבגדים שלי. "מאד נהניתי מהערב," הוא אומר בעודנו נכנסים הביתה, "יש לך הורים מקסימים. אני מרגיש שהתקבלתי למשפחה עם חיבוק חם. לא פלא שהם גידלו ילדה מדהימה כמוך."
זה לא מובן מאליו שליאו התקבל כך. הוריי מודעים להפרש הגילאים בינינו, ואני שמחה שהנושא לא עלה. "הם ראו כמה אתה אוהב אותי, זה כל מה שהיו צריכים לראות," אני אומרת ומחניקה פיהוק.
"מה תוכניותיך למחר?" הוא שואל שכן אנחנו כעת על סף חופשת הקיץ, וההתייצבות באוניברסיטה לא הכרחית.
"חשבתי לעבוד מהבית," אני עונה לו. הוא מביט עליי בשאלה. אני מחייכת. "מכאן ליאו. אלא שנקבעה לנו פגישה עם עורך הדין שלך בבוקר."
"מה שמזכיר לי לשלוח הודעה לארלין שלא אהיה באוניברסיטה בבוקר, ושתדאג שלא תקבענה לי פגישות.
אני תוהה מה הוא גילה, מה יש עוד שאני לא יודע. אני מתקשה להאמין שהיא דורשת עוד כסף, שכן הכל סגור בינינו."
"אל תטריד את עצמך. ג'ון אמר שזה לא משהו דחוף, וכי הוא רק רוצה לשתף אותך," אני אומרת לו.
"את צודקת," הוא אומר, "אני כל כך רוצה ששום דבר לא יעיב עלינו כעת. עברנו מספיק בחודשים האחרונים. הגיע הזמן שנחזור לחיות את החיים במלואם."
למרות העייפות, אנחנו נכנסים להתקלח יחד. זרם המים החמים מגרש מעליי את העייפות, והמגע של ליאו על גופי בזמן שהוא מסבן את עורי, מבעיר בנו אש בוערת. "אני לא יכול לעמוד בפנייך," הוא לוחש לי ונושק לי על צווארי במקום שאני הכי אוהבת, מה שגורם לי מייד להתמסר לו.
"אני מבטיחה לך שאשן הלילה כמו תינוקת," אני אומרת לו כשהדופק בין רגליי שולח גלי עונג לכל גופי.
"תרשי לי לתקן אותך. את תשני כמו אישה נאהבת," הוא אומר בעודנו יוצאים מהמקלחת. הוא עוטף אותי במגבת, מניף אותי בזרועתיו כאילו הייתי משא קל, ומניח אותי בעדינות על המיטה.
ליאו צדק כשדייק במילים. אני מרגישה כל כך עטופה באהבה, מתכרבלת בתוכו, עטופה בזרועותיו החזקות, ונרדמת כמו שאני מייד.
כאשר אני מתעוררת בבוקר המיטה ריקה. אני קמה בבהלה ומסתכלת על השעון. השעה רק שבע בוקר. 'איפה אתה?' אני ממלמלת.
אני לא צריכה להמתין זמן רב. אני שומעת את קול צעדיו, בזמן שהוא עולה בריצה את המדרגות לקומה העליונה, לבוש בגדי ספורט, ונוטף מזיעה.
"איזו הרגשה נפלאה," הוא אומר בזמן שעיניי מלטפות את השרירים המועצבים שלו, ולחשוב שהוא בן כמה שהוא. "מה החיוך הזה שעל שפתייך היפות?" הוא מרים גבה מולי.
"זאת ההשפעה של מה שאני רואה כעת," אני עונה לו.
"שובבה שכמוך. אני מצפה לראותך מייד במקלחת, ללא בגדים כמובן," הוא אומר ופושט מעליו את החולצה בעודו נכנס לחדר האמבטיה, "אל תתני לי לחכות."
המילים שלו משפיעות עליי מייד. אני מזנקת מהמיטה, מסירה מעליי את החולצה איתה ישנתי, וזורקת אותה לסל הכביסה.
"כך ישנת, בלי כלום מתחת? אם רק הייתי יודע," הוא אומר ואני כבר רואה את גופו מתעורר. "כך כל הרבה זמן רעבתי אלייך."
"אני רק מרוויחה מכך," אני אומרת לו כשהוא שואל אותי בזמן שאנחנו מתלבשים, האם הוא מגזים בצורך שלו להרוות את תשוקתו אליי. אני רואה את ההקלה על פניו.
"תדעי לך אישה שלי שרק איתך אני כך. לא זוכר שפעם חשקתי במישהי בעוצמה כזאת. מצד שני אף אחת שהיכרתי לא הייתה דומה למי שאת עבורי," אומר ליאו והלב שלי רוקד מרוב אושר.
*
השעה חמש דקות לפני השעה תשע
עורך הדין ג'ון ברוקלין מקבל את פנינו בשמחה. "נעים להכיר אותך אן. אני מכיר את הורייך ומאד מעריך אותם. אני חייב לציין שהאהבה מתאימה לך ידידי," הוא פונה לליאו.
"מי כמוך יודע. אתה ראית אותי ברגעים הקשים ביותר של חיי," עונה ליאו, "מן הראוי שתהיה שותף לרגעים המאושרים שבהם.
אמנם עוד לא ענדתי טבעת על אצבעה, אבל דיברנו כבר על רצוננו להינשא ולהקים משפחה. אודה לך אם תעזור לנו ברישום הבקשה לנשואין."
"אעשה זאת בשמחה," עונה ג'ון.
"עכשיו אני מוכן לשמוע מה בפיך," אומר ליאו ומביט בג'ון בריכוז.
"יש פרשה שעדיין לא פורסמה. היא נאסרה לפרסום וקשורה לסנטור יילוסטון. מסתבר שהוא הפעיל טרור על לא מעט אנשים.
אתה בטח תוהה מה זה קשור אליך. ובכן, מי שהייתה ועדיין איתו בקשרים אינטמיים היא לא אחרת מ…אתה כבר מבין.
יש עדיין פינות לא סגורות. התעוררו מספר שאלות בקשר שהיה לו עם ליליאנה. האם גם היא הייתה אחת מאלה שהוא היה איתן, או אולי היה אביה?
אני מתלבטת האם להתערב בשיחה. אני נעה בחוסר נוחות בכיסאי. למרות שזו כורסת עור נוחה, אני לא מצליחה למצוא בה תנוחה שארגיש בה נוח.
ליאו קולט את חוסר השקט שלי. "כשתרגישי שאת מוכנה, אני אשמח לשמוע מה יש לך לומר," הוא אומר.
אני מישירה מבט אליו, מחפשת לראות האם הוא כועס על כך שלא סיפרתי לו הכל.
אני עוצמת את עיניי ומנסה להתרכז. אני מדברת אל לילילו בליבי ושואלת אותה מה היא רוצה שאומר. אלה סודותיה הכמוסים ביותר. לעומתה יושב לצידי אביה, שלו אני חבה את נאמנותי.
"אני מאמינה שהוא לא היה אביה," אני בוחרת לומר.
"למה את אומרת זאת," שואל ליאו.
'סליחה לילילו,' אני לוחשת.
"אין לי כוונה ללחוץ עלייך. מן הסתם נראה שנאמנותך לליליאנה חשובה לך יותר," אומר ליאו, "טעיתי בכך שאמרתי לך להצטרף אליי לשיחה. זהו עניין שלי בלבד."
"ליאו…" אני מתחילה לומר.
"השיחה הזאת הסתיימה מבחינתי."
אני מסתכלת עליו המומה. אני נושמת עמוק. "אם כך אני אלך," אני אומרת לו ועוזבת את החדר מהר.
ג'ון מסתכל עליי בעיון. "מה עובר עליך? לפני כמה דקות היא הייתה האישה של חייך, ועכשיו אתה מגרש אותה כך?"
"לא גירשתי אותה. בסך הכל אני מבין שהיא לא שם היכן שאני. היא בחרה בליליאנה, ולא בי," אני עונה לו בטון חסר רגש.
"באמת? אני לא מסכים איתך. העובדה שהיא איתך, לא מבטלת את העובדה שהיא איבדה את החברה הכי טובה שלה, ומתקשה להתמודד עם דברים שאתה לא יודע מהם."
"האמנתי שאין בינינו סודות. אני תמיד מדבר אליה בגילוי לב. אולי היא באמת צעירה מידי עבורי. שגיתי באשליה שזה לא משנה. מסתבר שכל מה שחשבתי שלא חשוב, הוא כן," אני אומר לו, "אני מבקש שנחזור לשיחה שלנו."
"ואני חושב שאן חשובה יותר מכל מה שאומר לך. אני במקומך הייתי רץ אחריה," אומר ג'ון. אני בהחלט מופתע ממילותיו.
"אתה מעדיף שנפגש פעם אחרת?" אני שואל. אני מרגיש שהבטן שורפת לי ואני מתאפק שהוא לא יראה זאת. הלב שלי נשבר לרסיסים פעם נוספת. אני צריך לתת לאן ללכת, לפני שלא אוכל עוד להתאושש מהפרידה ממנה.
"אני אקצר ואומר שלפי הבדיקה הראשונית שנערכה לבקשתי, את הכספים שביקשה ממך סוזן, ובעיקר את הסכום האגדי לשכר הדירה, היא העבירה לסנטור יילוסטון.
אני עדיין מחכה למידע נוסף, ואני חושב שעדיף שאחכה עם מה שאני יודע."
"ומה גילית על ליליאנה?" אני שואל.
הטלפון הפנימי מצלצל על שולחנו וג'ון עונה לו. "אני מבין. תודיעי לו שאני אגיע."
"אני מצטער ליאו. הוקדם לי דיון חשוב, ואני חייב לצאת לבית המשפט."
למרבה הפלא אני מרגיש הקלה. חשבתי שהסיפור עם סוזן סגור. מה בדיוק מטריד את ג'ון שגרם לו לזמן אותי? לפחות אני יודע שלא מדובר בסיבות נוספות לסחוט ממני כספים.
אני נפרד מג'ון ומתלבט האם להגיע לאוניברסיטה או לחזור לביתי. אין לי מושג לאן אן הלכה. אני מעדיף ברגע זה לא להתמודד איתה. אני בוחר לנסוע לאוניברסיטה. אם אראה שהיא בחדר המורים, תמיד אוכל להסתגר בחדר שלי.
אני נכנס למזכירות בדיוק כשארלין אומרת לדיקן שאן הודיעה שעד תחילת שנת הלימודים היא תעבוד מביתה.
"היא אמרה שהיא מקווה שעוד היום תעביר לך את הפרקים הראשונים של עבודת הדוקטורט שלה. יש לי את המייל החדש שפתחה להתקשרות איתה."
הייתי בטוח שארגיש הקלה, אבל לא, להיפך, אני מרגיש סלע לוחץ על בית החזה שלי. "יש לי דואר?" אני שואל.
ארלין קמה, ניגשת לתא שלי, וחוזר עם מספר מעטפות. אני עובר עליהן במהירות, כולן מכילות מכתבים מסטודנטים שלי.
"אני אהיה בחדרי," אני אומרת לארלין וניגש לחדר.
את המעטפות אני משאיר על השולחן והולך להשקיף על המדשאות הנשקפות מחלוני. עונת המבחנים כעת, ורוב התלמידים כבר עזבו את המקום. המדשאות שוממות ושקטות, מראה שאינני רגיל לו.
אני חוזר לשולחני וניגש לקרוא את המכתבים מהסטודנטים. אני לא מתפלא שהסטודנטים רוצים להמשיך ללמוד אצלי. אני תוהה האם זה בגללי, או הנושא באמת מעניין אותם.
הפנייה מהם באה בעקבות ההצעה שלי לסטודנטים להצטרף לחברת המחקר אותה אני מנהל. העובדה שדווקא הסטודנטיות נענו בהתלהבות גורם לי לחשוב שהסיבה לא כל כך תמימה.
הדבר האחרון שאני רוצה זה להיות מחוזר על ידי הסטודנטיות שלי.
יום העבודה מסתיים ואני נוסע לביתי רק כשאני מגיע לבית אני נזכר שהיום נמצאים כאן עובדת הניקיון כאן, וגם הגנן. אני מברך אותם לשלום ועולה לחדר השינה שלי.
אני מותש ורוצה לישון. ריח של הבושם של אן עדיין נוכח בחדר האמבטיה אליו אני נכנס להתרוקן.
הנייד בכיסי מצלצל ופניה של אן ממלאים את המסך.
אן לואיז מגריי:
אתה כבר בבית?
ליאו רוקפורד:
כן
אן לואיז מגריי:
אני יכולה לבוא לכמה דקות?
ליאו רוקפורד:
אני כאן
בלית ברירה אני מוותר על השינה ויורד לחדר העבודה שלי.
לאחר כמה דקות אני שומע את קולה של אן במבואה. אני נדרך. אין לי מושג מה היא רוצה לומר לי.
אן מקישה על דלת חדר העבודה למרות שהיא פתוחה. יש בכך הצהרה ללא מילים. "כנסי," אני אומר לה באיפוק.
"אני יכולה לקבל את הטלפון הנייד של ליליאנה," היא אומרת בעודה מניחה את המחשב הנייד שלה על השולחן, ומפעילה אותו. היא בוחרת להישאר לעמוד.
אני פותח את המגירה להוציא אותו ורואה את מבטה עוקב אחרי כל תנועה שלי.
