אני מודה על כך שבדקתי את תחזית מזג האוויר לימים הקרובים.
כשאנחנו יוצאים מבעד לדלת בית הקפה, הרוח מכה על פניי. "כדאי שנזדרז," אומרת מיקה, "השמים מבשרים שהגשם קרוב."
מיקה פוסעת לצידי בצעדים מהירים. "אני מקווה שאדריאנה כבר בבית," היא אומרת. אני תוהה האם היא מדברת אליי או לעצמה, כיוון שמבטה מופנה קדימה, כאילו היא מחפשת משהו.
היא נראית פתאום חסרת מנוחה, ומוציאה את הטלפון הנייד שלה. "את בבית?" היא שואלת ומשחררת אנחה.
תוך דקות ספורות, שלי נראות כנצח, אנחנו מגיעים לבניין בעל חזות יפיפיה. מיקה עולה את המדרגות בריצה ואני אחריה. "הספקנו," היא אומרת.
הדלת עדיין לא נסגרת וחיצי ברק מאירים את השמים. מייד אחר כך נשמע קולו הרועם של הרעם, וגשם זלעפות ניתך משמים.
מיקה מברכת את השומר בכניסה, ואומרת לו משהו באיטלקית. "זה בעלי," היא מוסיפה באנגלית. היא נשארת לעמוד ליד עמדת השמירה, אבל לא אומרת מילה. השומר ניגש לחדר צדדי וחוזר עם צרור מפתחות. "זה בשבילך סניור מורג," הוא אומר ומגיש לי אותם.
אין לו מושג כמה המעשה הזה מסעיר אותי. יש בו אמירה מאד גדולה. אני רצוי פה! אני חושב על כך שמיקה לא שאלה אותי אם שכרתי חדר במלון, אלא היה לה ברור שאני נשאר איתה.
אנחנו נכנסים למעלית, ועולים בשתיקה.
המעלית נעצרת, ומיקה מבקשת ממני את המפתחות. כנראה שלא הבנתי נכון. 'למה אם כך השומר נתן לי את המפתח?' אני מבולבל לגמרי.
"כל כך מיהרתי לצאת מהחנות שזרקתי את המפתחות לתיק, ואין לי מושג היכן הם," היא מסבירה לי את בקשתה.
אני מגיש לה את המפתחות. היא נמנעת מלגעת בי, ולוקחת אותן בקצות אצבעותיה. 'האם יש לכך משמעות?'
"חזרתי," היא קוראת בקול, "פגשתי את דין בבית הקפה של לאונרדו."
ואז מופיעה מולנו אדריאנה. "שלום אדריאנה," אני מברך אותה. היא מחניקה חיוך, שלא ברור לי מה משמעותו.
היא מביטה על מיקה. "זה בסדר שאלך לשכנה בקומה שלוש?" היא שואלת, ומוסיפה כמה משפטים באיטלקית.
להפתעתי היא נכנסת לאחד החדרים וחוזרת עם תיק גדול. "תבלי בנעימים," אומרת לה מיקה.
"גם את," היא אומרת לה בחיוך.
מיקה מובילה אותי לסלון רחב ידיים, מתיישבת על הספה, ומניחה לפניי את כוס הקפה, ואת הקופסה בה ארוזים דברי המאפה.
"אז אתה פה," היא אומרת, "למה בעצם טרחת להגיע? אם ידעת היכן אני, למה לא שלחת לי את המסמכים בדואר?"
"האמת היא שלא תכננתי מה אומר לך. כלומר ברור לי שמגיעה לך התנצלות גדולה. על הבגידה שלי, על האופן בו התנהגתי אלייך, על כך שלא הקשבתי לך. כאשר גיליתי היכן את לא חשבתי הרבה, רק ידעתי שאני חייב להגיע אלייך.
אמרתי אתמול לבנים שאני נוסע אלייך. פתאום האווירה בבית השתנתה. החודשים האלה בלעדייך הפכו את העולם של כולנו. אני חוזר הביתה מוקדם, עושה הכל כדי שהבית ימשיך להתנהל כפי שהם מכירים, כפי שהוא כשאת בבית, אבל ברור לכולנו שהבית שבור בלעדייך.
ישנם הרבה דברים שאפשר לקנות בכסף, אבל לא את האהבה שהם מקבלים ממך.
ישנן הרבה נשים יפות בעולם, אבל אף אחת מהן לא מתקרבת למה שאת עבורי.
אני אעשה הכל, כמה זמן שזה ייקח, כדי לגרום לך לרצות לחזור הביתה, לחזור אליי. ואולי גם אזכה שתתאהבי בי שוב."
"אתה לא שואל מדוע רציתי לדבר איתך, דבר שהתחמקת ממנו שבועות?" שואלת מיקה באיפוק.
אני חושש ממה שהיא עומדת לומר, אבל יודע שאין לי ברירה. אני כאן כדי לתקן הכל עבורינו, יהיה המחיר שעליי לשלם אשר יהיה.
"אתה השארת אותי לבד בזמן שהכי הייתי זקוקה לך. את החוויה הזאת נאלצתי לעבור לבד. אפרת הגיעה לכאן, אבל היא לא יכלה להוות תחליף לך. הגוף שלי כואב חודשים בגלל שאתה לא איתי כשאני צריכה אותך."
אני רואה את הכאב בעינייה, וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותה ולהבטיח לה שלעולם לא אעזוב אותה יותר.
"אמרת שהעליתי במשקל. לא שאלת את עצמך מה קרה שאישתך שתמיד שומרת על משקל קבוע, שמקפידה על הופעתה, העלתה פתאום במשקל?" היא מפתיעה אותי בשאלתה.
"את לא מבינה שתקפתי אותך לא בגלל שאת לא היית בסדר, אלא בגלל רגשי האשמה שלי?" אני שואל ומרגיש את הבטן מתהפכת לי.
אני מתקשה לעקוב אחרי השיחה.
"אני רוצה להכיר לך מישהי שליבי מלא אהבה אליי. אני בטוחה שגם אתה תתאהב בה מייד," היא אומרת.
"מישהי?" אני ממלמל.
"אני קוראת לה מי אלמה, נשמה שלי," היא מחייכת, "כדי שנלך אליה, לפני שהיא תקים פה מהומה כשתראה שאני לא לידה."
אני מרגיש שרגליי לא נושאות אותי. מיקה מבחינה בכך. "זה לא מה שאתה חושב. אתה סומך עליי?"
המילים האלה מאפסות אותי. תמיד סמכתי עליה. היא מעולם לא הפרה את האמון שנתתי בה.
"יש לי הפתעה בשבילך," היא אומרת כשאנחנו נכנסים לחדר השינה שלה. אני מביט סביבי ולא רואה אף אחד.
"אבא שלך פה," היא אומרת ואני מרגיש שאני לא נושם. אני לא מתאפק ומחבק את מיקה שעומדת אליי בגבה. אני מרגיש את הדמעות שלה מרטיבות את זרועי.
"תשב על המיטה," היא מבקשת ונושפת את האוויר מתוכה. היא רוכנת לעבר העריסה, שרק עכשיו אני מבחין בה, ומוציאה ממנה תינוקת, ומניחה אותה בזרועותיי. "זה אבא שלך. זוכרת שסיפרתי לך עליו?"
אני מביט מהופנט על הבת שלי. היא כל כך דומה לבנים, רק יש בה עדינות שמזכירה כל כך את מיקה.
"אני כל כך מצטער שנתתי לך לעבור את הכל לבד," אני אומר חנוק מדמעות.
"אתה לא מבין כמה היה לי קשה להיות בחדר לידה בלעדיך. כל דבר הזכיר אותך. כמה ששמחתי שאפרת באה, רציתי שהיא תעלם ואתה תבוא במקומה."
"למה לא אמרת לי?" אני שואל.
"למה? אתה לא רצית להקשיב לי. למה אתה חושב שהתרחקתי ממך?" היא שואלת.
אני שותק. מה אני כבר יכול לענות לה?
"אתה פה, וזה מה שחשוב. אתה רוצה להתקשר לבנים לספר להם שיש להם אחות?" היא שואלת.
"זאת בכלל לא שאלה. הם שלחו לך מכתבים," אני קם עם אמה בזרועותיי וניגש להביא את התיק שלי. "הם בתא מלפנים."
מיקה מוציאה את המכתבים, וההתרגשות ניכרת על פניה. "איזה בנים מקסימים יש לנו. כבר סיפרתי לאמה שהיא ברת מזל, שיש לה אחים מדהימים."
"את שמחה שאני כאן?" אני לא מתאפק ושואל, אבל אז אמה מתחילה לבכות.
אני לוקח אותה ומניח אותה בעדינות על השידה. כשאני פותח את החיתול שלה, ורואה את הרגליים הזעירות שלה אני קולט כמה היא קטנטונת. אני חייב לנשום.
"אני כל כך מצטער," אני אומר למיקה, "אני לא מאמין שעשיתי לך את זה, לאישה שחשובה לי יותר מעצמי."
אני מגיש לה את אמה, ומתיישב לידה בזמן שהיא מרימה את חולצה וחולצת שד להניק את הקטנה.
אנחנו יושבים בשתיקה. אני רוצה לאמר לה כל כך הרבה דברים, אבל זוכר שהשאלה שלי נשארה תלויה באוויר.
"אתה מבטיח…" היא מתחילה לומר לי.
"אני מבטיח לך כל מה שתרצי. אני רוצה שנחזור להיות מה שהיינו, כמובן אם את מוכנה לכך." אני מתקשה לומר את המילים. הפחד שמא תדחה אותי מונח כסלע על ליבי.
מיקה מניחה את ראשה על כתפי. אני מקיף אותה בזרועי ומצמיד אותה אליי.
"כל כך התגעגעתי אליך," היא אומרת, "אתה…"
"אני מה אהובה שלי?" אני שואל.
"אתה תתקן את הכל עבורנו נכון?" היא שואלת, "אני לא רוצה ללכת לטיפול זוגי איתך. אני רוצה להמשיך מהיכן שהפסקנו. רק שנינו, בלי אף אחד מסביב."
"אני מבטיח, רק שנינו," אני עונה לה.
"תמיד היינו החברים הכי טובים. אני רוצה שנחזור להיות. אתה חושב שאתה מסוגל?" היא שואלת.
"זה הדבר היחיד שאני רוצה," אני עונה לה.
"ולא תהיינה יותר נשים אחרות?" היא שואלת בקול רועד, "כי אני לא אעמוד בזה."
"זו בכלל לא שאלה. רק את. את היחידה שאי פעם אהבתי, ואני אוהב, ואוהב לנצח," אני עונה לה.
"זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע," אומרת מיקה ומרימה את אמה כדי שתוציא אוויר. היא מעבירה את אמה לשד השני, אחרי שאמה שיחררה אוויר בקול שבקושי נשמע.
אמה מסיימת לינוק ונרדמת מייד. אני לא ממהרת להחזיר אותה לעריסה.
"אתה אוהב את הבגד שהיא לובשת?" אני שואלת את דין.
"את עיצבת אותו?" הוא שואל בהתפעלות.
אני ניגשת לשידה של אמה ומוציאה ממנה את הבגדים שהיכנתי לה. "היא כל כך פיצפונת שאי אפשר למצוא בגדים במידה שלה."
"אני כולי נפעם. רציתי לומר לך שראיתי את הבגדים ששלחת לאפרת. את כל כך מוכשרת. הרגשתי צביטה בלב שמנעתי ממך להתפתח כל השנים האלה. את הקרבת הכל למען הקריירה שלי, ולמען הבנים. כל זה עומד להשתנות. זה הזמן שלך לפרוח," הוא אומר לי ואני נושכת את שפתיי כדי לא לבכות.
"העיקרון של החנות שלי היא שמכל דגם יש רק בגד אחד. כך לא קורה שאישה תלך למסיבה מושקעת, תשקיע ממיטב כספה, ותראה שמישהי לובשת את אותו בגד. זו הסיבה שאני מרשה לעצמי לגבות עשרות אלפי דולרים. יש לי לקוחות מהאלפיון העליון, והן מוכנות לשלם כל מחיר.
אלכס, הראשונה שעיצבתי עבורה, הציעה לי חמישים אלף דולר תמורת בגד שאעצב רק לה. היא היום החברה הכי טובה שלי.
אני רק מסיימת לומר את המשפט והטלפון הפנימי מצלצל. אני עונה מהטלפון הנייד שלי. "סניור דונטלו מבקש לעלות לדירתך."
"בטח," אני עונה.
אני ניגשת לפתוח את הדלת, כשאמה בזרועותיי. אני רואה שדין נשאר לשבת. "בוא איתי," אני מבקשת.
"מה שלומך מתוקונת," אומר ג'יו ורוכן לנשק את ידה של אמה. ואז הוא מבחין בדין.
"אתה דין," הוא קובע. הוא בהחלט מופתע לראותו. "לא סיפרת לי שהוא מגיע."
"נעים מאד לפגוש אותך סוף סוף, אני ג'יובאני דונטלו, בעלה של אלכס. אני מניח שמיקה סיפרה לך עליה. נכון שהקטנטונת הזאת היא הדבר המתוק ביותר שראית? היא מאד דומה לך," הוא אומר לדין.
אני מרגישה שהאופן שבו ג'יו מדבר אל דין מרכך אותו. הוא נראה נינוח יותר, והמתח שאחז בו כשג'יו נכנס לדירה נעלם. יותר מכך, הוא בהחלט מרוצה מכך שג'יו מציין שאמה דומה לו.
"איפה אדריאנה?" שואל ג'יו.
"היא השאירה אותנו לבד, נתנה לנו את הפרטיות לה היינו זקוקים," אני עונה לו.
"אני מצטער. כל כך שמחתי לראות שאתה כאן. אני לא רוצה להפריע. אלכס ביקשה שאבוא לקחת ממך את העיצובים שהיכנת," אומר ג'יו בהתנצלות. "אולי נצא השבוע לארוחת ערב יחד?" הוא מציע ומביט על דין.
"תדבר עם אישתי," עונה דין.
שוב מצלצל הטלפון הפנימי. אני ניגשת לענות הפעם מהטלפון במבואה, שכן הקלסר עם העיצובים שהיכנתי ללקוחות שלי נמצא על השולחן.
"סניור וסניורה רוטשילד מבקשים לעלות," אומר לי השומר בכניסה.
"בשמחה," אני עונה.
"אני אשמח לערוך לך סיור בעיר. אם אתה צריך משהו, כל דבר, אם זה הסעה, או כל דבר אחר, אתה מוזמן להתקשר אליי," הוא אומר לדין, "מיקה תתני לו את מספר הטלפון הנייד שלי."
"תודה שבאת ג'יו," אני אומרת ונותנת לו את הקלסר.
כשהוא פותח את הדלת אלכס וליאה עומדים בפתח.
ליאה ממהרת לחבק אותי ורק אז מבחינה בדין. "אתה פה!" היא קוראת בשמחה, "אני לא שואלת איך זה, רק מאושרת שזה קרה.
הגשם פסק. אלכס הזמין לנו מקום במסעדה של בית המלון שלו אורכידאה מילנו. אני אשמח לראותך יושבת ואוכלת ארוחה כמו שצריך. את רזית יותר מידי."
"עכשיו שדין איתי, אני מבטיחה לטפל יותר טוב בעצמי," אני עונה לה, ורואה את העינים של דין נוצצות.
ליאה מביטה סביבה. "איפה אדריאנה?"
"היא השאירה את דין ואותי לבד. בכל מקרה אני מעדיפה לקחת את אמה איתנו, כך לא נהיה כבולים עם הזמן. הייתי רוצה לעצור בחנות בדרך, אני רוצה שדין יראה אותה," אני אומרת, "תנו לנו כמה דקות להתארגן."
אלכס וליאה עוזבים, ואני נכנסת עם דין לחדר השינה.
אני מביטה על מה שהוא לובש ורוצה להתאים את הבגדים שלי לשלו. כיוון שהוא לבוש כולו בבגדים שחורים, אני בוחרת שמלה שחורה עם הדפס עדין של שחפים בלבן.
"מה דעתך?" אני שואלת על השמלה שבחרתי. העיניים שלו חודרות לתוכי, והן מלאות אש טובה.
"אני מתגעגע אלייך בטירוף," הוא לוחש לי.
"אנחנו לא יכולים ללכת עד הסוף. אני לא מוגנת, והדבר האחרון שאנחנו צריכים כעת, זה עוד ילד," אני אומרת לו.
"אני רק רוצה להרגיש את הגוף שלך צמוד לשלי. להרגיש שאת רוצה אותי, כמו שאני אותך," הוא אומר.
אני נשכבת על המיטה ומושכת אותו אליי. דין לא מתאפק וכובש את שפתיי בסערה. "את אוהבת אותי?" הוא שואל כששפתיו ניתקות משלי.
"מעולם לא הפסקתי, אפילו לא לדקה," אני עונה לו. הוא טומן את ראשו בכתפי דקה ארוכה.
"גם אני לא," הוא אומר לבסוף. "אני מתקשה לעצור מלהסחף איתך," הוא אומר וקם מעליי בחוסר רצון.
אני קמה, מקיפה את צווארו בזרועותיי ומעניקה לו נשיקה רכה. "אני אוהבת אותך," אני אומרת לו, ומתחילה להתלבש.
"את החנות בניתי בצורה כזאת שהיא פועלת גם בהעדרתי," אני מתחילה לספר לו, "אני נפגשת עם הלקוחות, לומד אותן, ושולחת את העיצובים לאנדריאה שגורמת להם להפוך לבגד.
אני מקווה שבקרוב לא אצטרך להיפגש איתן פנים אל פנים. יש לי כבר מעגל גדול של לקוחות, כך שאוכל לפעול גם אם לא אהיה כאן כל הזמן.
"זה מאד משמח אותי לשמוע. פחדתי שלא תרצי לעזוב לעולם. אין ספק שמילנו מדהימה," אומר דין.
"ליאה כאן כיוון שחתמתי איתה על ליין בלעדי למיו מילאן ניו יורק. כשרק נפגשנו היא רצתה שאעצב שמלות ערב, כמו כאן, אבל אז היא ראתה את הבגדים של אמה וביקשה שזה יהיה הליין הראשון שאעצב עבורה."
אני ניגשת להחליף לאמה את הבגדים, ועוטפת אותה היטב. למרות שהמרחק בין הדירה לחנות, ומשם לבית המלון, לא רב, אני לא סומכת על מזג האוויר היום.
"אתה רוצה לשאת אותה על המנשא?" אני שואלת אותו, "הגיע הזמן שהיא תתרגל למגע שלך ולריח שלך."
"בטח, אני אשמח," הוא עונה לי ומרים אותה בזרועותיו. אני לוקחת את הטלפון הנייד ומצלמת אותו. אחרת כך אני מצלמת תמונה סלפי של שלושתנו.
"תחזיר אותי לקבוצת הווצאפ שלנו," אני מבקשת ממנו ומקריאה לו את מספר הטלפון שלי.
הוא שולח לי מייד הודעה ואני מעלה את התמונות ומוסיפה. "אהובים שלי, נא להכיר. אמה מורג, אחותכם הקטנה."
