"רגע, איך בדיוק הגיע החבילה?" שואלת אפרת.
"את מכירה את מיקה. היא הפעילה את קסמיה," אני מתחמק מלענות לה.
"איך היא לא סיפרה שאתם בקשר?" אומרת אפרת ומעקמת את פרצופה.
"תניחי לזה כעת. ראית כמה היא השקיעה במתנה עבורך. אני חייב לחזור לבנים. תהני מהמסיבה," אני אומר ופונה לכיוון היציאה.
"אז מסתבר שאתם כן בקשר," אומר לי אייל בחיוך, "איך אתה מסתיר ממני דבר כזה?"
"עכשיו הזמן שלך להיות עם אישתך," אני מזכיר לו ועוזב את המקום.
אני יודע שליאה אמורה להיות כעת במילנו, אבל זה לא ימנע ממני להגיע.
אני נכנס למנוע החיפוש ורושם את השם UNA. הפעם השם ישאר חרוט בזכרוני. אני בודק מתי החנות פתוחה, ושמח לראות שהיא פתוחה גם ביום ראשון.
אני לא מתעמק כעת במה שכתוב באתר, אלא נכנס לחפש טיסה למילנו.
אני בוחר בטיסה שיוצאת בשבע וארבעים בבוקר עם חברת התעופה אל על , ומגיעה לשדה התעופה מלפנסה במילנו בשעה עשר וחמישים בבוקר. אמנם הייתי מעדיף את הנחיתה בשדה בלינטה, אבל מבחינת שעות זו הטיסה היחידה שמגיעה בבוקר, שכן לטיסות הלילה כבר לא אספיק, מה גם שעליי לדאוג שמישהו יהיה עם הילדים.
אני רואה שיש מספר מלונות ברמה גבוהה סמוך מאד לחנות של מיקה, אבל משהו אומר לי לא להזמין עדיין מקום.
אני מזמין טיסה לכיוון אחד, ומשאיר לגורל להחליט מתי אחזור.
רק אחרי שהכרטיס בידי אני מתקשר לאימי. "אני יודע היכן מיקה, ואני טס אליה," אני אומר לה.
"איך אתה יודע פתאום?" היא שואלת מופתעת.
"לחברה שלה אפרת יש יום הולדת. מיקה עיצבה עבורה בגדים, ושלחה אותם לבית המלון בו נערכה מסיבת יום ההולדת. על השקית הייתה הכתובת של החנות שלה. בכרטיס הברכה היא חתמה בשם משפחת מורג. אני מרגיש שיהיה בסדר," אני אומר לאימא.
"מתי אתה טס?" היא שואלת.
"מחר מוקדם מאד בבוקר. את תוכלי להיות עם הבנים?" אני ניגש ישר לעניין, "אין לי מושג כמה זמן אהיה שם."
"ברור! אני רוצה לשמוע שאתם שוב יחד," היא אומרת.
אני מתלבט מה לומר לבנים. אני מבין שאין טעם שאשקר להם.
"אני יודע היכן אימא. אני נוסע אליה מחר בבוקר. היא לא יודעת זאת. אני אעשה הכל כדי להחזיר אותה אלינו," אני אומר לה.
"איפה אימא?" שואל בן, בעוד אחיו מסתכלים עליי בציפיה.
"היא במילנו," אני אומר.
“בבקשה תחזיר אותה הביתה," אומר דור בעצב, "היא כל כך חסרה לי."
בני בכורי יודע שלא הכל תלוי בי. "אני אעשה הכל כדי שזה יקרה," אני אומר לו.
"תבקש ממנה סליחה. כולנו לא התנהגנו יפה. לא הגיע לה יחס כזה מאתנו, ביחוד כשהיא נתנה לנו את כולה."
"גם אם אצטרף לרדת על ברכיי, אעשה זאת," אני מבטיח לו, ואז קולט שלא הייתי צריך לדבר איתו כך.
"אני יכול לכתוב מכתב לאימא?" הוא שואל.
"בטח. אני חושב שזה רעיון נפלא. תכתבו כולכם לאימא, ואני אמסור לה את המכתבים שלכם."
"אבל אני לא בטוח שאכתוב לה בלי שגיאות," אומר רז.
"אני אעזור לך," אומר דור. אני מסתכל עליו ונראה לי שקומתו הזדקפה מעט.
המחשבה שאני גרמתי לכל זה מקשה עליי לנשום.
אני ניגש לארוז בגדים לשבוע. פתאום מבריק במוחי רעיון.
"אולי תבואו לעזור לי לבחור מה לקחת איתי?" אני שואל.
שעה ארוכה אני מוציא בגד אחר בגד, והם בוחרים בשבילי. "בזה אתה נראה מעלף, וזה מה שאנחנו רוצים, שאימא תראה אותך ולא תוכל לנשום מרוב התרגשות," מסביר לי דור את הבחירה שלו בחולצה שחורה וג'ינס שחור.
אחרי שאנחנו בוחרים יחד את הבגדים לנסיעה, אני אומר להם שילכו לסיים את המכתבים. "כבר מתחיל להיות מאוחר, ומחר יש לימודים."
"רגע אבא, מי יהיה איתנו?" שואל דור במתח.
"סבתא תגיע עוד מעט, ותישאר איתכם כמה שצריך." אני רואה את ההקלה על פניו.
כשהבנים מסיימים, הם הולכים להתקלח ולארגן את התיקים. אני מרגיש באוויר את השינוי. הם מחייכים ורגועים יותר. 'כך נראית תקוה,' אני חושב בליבי ויודע שאעשה הכל כדי שזה יקרה.
אני עדיין לא יודע מה יקרה כשאגיע, אין לי תוכנית בראש, אבל אני יודע שאני עושה את הדבר הנכון. אני מרגיש שהשלווה שאני מרגיש כעת משפיעה גם עליהם.
כאשר אני ניגש לברך אותם בברכת לילה טוב, כל אחד מהם מחבק אותי חזק ולא מרפה, כל אחד מהם אומר לי תודה.
"אני עושה את זה בשבילכם," אני אומר להם, "אבל לא פחות עבורי. אימא שלכם היא כל העולם שלי. אני טעיתי, ואני מבטיח לכם שאעשה הכל כדי שהיא תראה זאת. אני בטוח שהיא תשמח ותתרגש מהמכתבים שלכם. ברגע שאוכל אהיה איתכם בקשר."
"ואל תשכח להחזיר את אימא לקבוצת הווצאפ שלנו," אומר לי דור. עכשיו הוא מרשה לעצמו להוריד את כל המגננות.
"אני מבטיח ," אני אומר להם בקול חנוק, ויודע שכך יהיה.
לעיתים נדירות קורה שאת פוגשת אדם שאת מרגישה שהוא כל כך נכון לך, שאת לא מבינה איך הוא לא היה בעולמך כל חייך.
זה קרה לי עם דין.
*
"למה את כזאת קשוחה איתו," אמרה לי אפרת, כשפגשתי אותו לראשונה.
"אני לא אוהבת גברים שחצנים, כאלה שחושבים שהכסף שלהם מפלס להם את הדרך למיטתה של אישה," עניתי לה ומשכתי בכתפיי.
"הוא חתיך מעלף," היא אמרה לי והביטה בו בעינים נוצצות.
"וזה מעיד על מי שהוא?" המשכתי באותו טון אדיש, "את לא מבינה שהוא צייד שמחפש טרף קל?"
"מאיפה לך כל התאוריות האלה? מתי גבר הסתכל עלייך פעם אחרונה כמוהו?" היא לא ויתרה.
"תראי אותך. את יפיפיה, סקסית ומתוקה להפליא. מדוע שלא תנסי את את מזלך איתו?" אמרתי.
"את ממש מעצבנת!" היא אמרה בכעס, "את לא רואה שמכל הנשים שנמצאות כאן, הוא רואה רק אותך?"
"אולי כי הוא כבר טרף פה את כולן, ואני היחידה שעדיין לא טעם," המשכתי.
"ואני מודיעה לך באופן חגיגי, שהוא יעשה הכל כדי שתהיי שלו, ולא רק ללילה. ואת אם תמשיכי לדחות אותו, את פשוט לא נורמלית. לו רק היה מסתכל עליי, הייתי מתמסרת לו מייד," אמרה אפרת ונאנחה.
אני מודה שהייתי המומה מהאופן בו היא התנסחה. כמובן שלא שיתפתי אותה בכך שהלב שלי כבר התחיל להרגיש את מה שהראש ניסה למנוע ממנו.
אני תוהה כעת האם הוא עדיין מרגיש את מה שהרגיש אז.
*
אותו דבר אני מרגישה כעת עם ליאה. השיחה בינינו זורמת כל כך בטבעיות, כאילו אנחנו עובדות יחד מאז ומתמיד.
אני מתרגשת מאד לראות את ההתלהבות של ליאה מהעיצובים שלי. זו המחמאה הגדולה ביותר שיכולתי לבקש.
הייתי אמורה להרגיש על גג העולם, אבל החסרון של דין והגעגוע שלי כלפיו, מקשים עליי לשמוח עד הסוף.
"את חושבת עליו," מפתיעה אותי ליאה, השפתיים שלך מחייכות, אבל העיניים מספרות על הגעגוע.
המילים של ליאה שוברות אותי לרסיסים.
אני יודעת שהגיע הזמן. "אני כבר חוזרת," אני אומרת לליאה ויוצאת מהחנות לפטיו. לשמחתי אין כאן אף אחד. אני בוחרת בכיסא הרחוק ביותר מהדלת, ומתיישבת.
נשימה אחת עמוקה, ממלא את ריאותיי אוויר נקי, בזמן שאצבעותיי מחייגות בהיסוס את מספר הטלפון הכה מוכר לי.
שלושה צילצולים, והמשיבון עונה.
הגעתם לתא הקולי של דין מורג.
אין באפשרותי לענות כעת.
נא לא להשאיר הודעה.
ברור לי שההודעה הזאת לא הוקלטה במיוחד עבורי, אבל טעם חמצמץ עולה במעלה גרוני. אני מרגישה את הבחילה עולה, נושמת עמוק, ונושפת החוצה את האוויר במטרה להשתלט על הרגש ששורף לי את הבטן.
רק אחרי שאני חוזרת לנשום רגיל, אני חוזרת לחנות. ליאה מביטה עליי, וממהרת להביא לי בקבוק מים קרים. היא פותחת את הפקק ואומרת בטון רך. "תשתי."
אני לוגמת לגימות מדודות מהמים, ומרגישה הקלה.
"מה קרה מיקה, את ממש חיוורת," היא אומרת.
"התקשרתי לדין. המשיבון שלו ענה, והוא ביקש לא להשאיר הודעה," אני עוצמת עיניים ועושה הכל כדי לא לבכות. אני בחנות שלי, מוקפת באנשים שמעריכים אותי, ויעשו הכל כדי שאסכים לעצב להם שמלה לארוע הבא שלהם. אני אסירת תודה.
אבל כל זה לא שווה, כשהוא לא כאן.
אדריאנה נכנסת לחנות עם אמה. בימים האלה שליאה כאן, היא עסוקה לבקשתי יותר עם הילדה מאשר עם החנות.
"מישהי מחפשת את אימא," היא אומרת לי ומוציאה אותה מהעגלה.
אמה מייד מוקפת בלקוחות שלי שמתפעלות מיופיה של היצירה הקטנה שלי.
"אני מבינה שהיא מאד דומה לאביה. אני משתוקקת לפגוש אותו," אומרת אנאבלה שהזמינה אצלי היום חמש שמלות.
"בקרוב," אני אומרת בחיוך, ורואה את ליאה נדה בראשה כמאשרת את דבריי.
"אני רואה שסניורה רוטשילד כאן. האם יש בכך להעיד שהדגמים שלך ימכרו במיו מילאן?" היא שואלת בהתרגשות.
"אם יהיה מה לספר, את תדעי," אני מתחמקת באלגנטיות, למרות שההסכם ביננו כבר חתום.
אני מתנצלת ונכנסת עם ליאה למשרד שלי כדי להניק את אמה. כמו תמיד אמה מתנפלת על הפיטמה כאילו לא אכלה שעות רבות. אני מסתכלת על השעון כדי לראות מתי היא התחילה לאכול ומתפלאת לראות שעברו ארבע שעות מההנקה האחרונה.
"אני לא מאמינה," אני משתפת את ליאה, "לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר. הרופא שלי הכין אותי לכך שזה ייקח זמן בגלל שהיא פגית."
"הכל מסתדר בסוף," אומרת ליאה.
"יש לך משהו לספר לי?" אני שואלת.
"אני לא מסתירה ממך דבר. אני מרגישה שאת מוכנה לשינוי, ומאמינה שבסופו של דבר תמצאי את הדרך שהכל יקרה," היא עונה לי.
למרות שהיום יום ראשון, הלקוחות שלי לא ממהרות לסיים את הביקור. בית הקפה הקטן שבחנות הפך מקום מפגש. זה גם היום שבו טוני מבלה את רובו כאן.
המפגשים בינו תמיד מתחילים ב'יש לי מלא מה לספר לך,' עד שהיא תופסת את עצמה, 'אני מפטפטת יותר מידי, מה איתך?' היא אומרת נבוכה.
אני נהנית מהשיחות איתה, בעיקר בשל העובדה שהיא לא אחת כזאת שמרכלת על אחרות, ואם היא כבר מספרת משהו על מישהי אחרת זה רק כדי לתת לי מידע שיעזור לי לעצב עבורה.
ולמרות האווירה הנעימה בחנות, אני מרגישה חנוקה. ברגע שליאה אומרת שעליה לצאת לפגישה עם אנדריאה, המעצבת של מיו מילאן, אני אומרת לאלכס שמדברת עם חברותיה בבית הקפה שלנו, שאני ניגשת ללאונרדו. "יש לי את התשלום החודשי עבורו," אני מתרצת את העזיבה שלי.
אני חוצה את הכביש במהירות וניגשת לפתוח את הדלת של בית הקפה לאונרדו, אלא שלאונרדו מקדים אותי. "צ'או בלה," הוא קורא לעברי בזמן שהדלת נפתחת לרווחה, ומעניק לי שתי נשיקות סימליות, אחת על כל לחי.
הוא לוקח צעד לאחור ומצקצק בלשונו. "נו מה יהיה איתה מיקה, תראי איך רזית. אני צריך להאכיל אותך, בטח לא אכלת כלום היום."
אני צוחקת. "אתה באמת מאמין שאדריאנה תרשה לי לצאת מהבית בלי שאכלתי? זה לא אומר שכעת אני לא גוועת. בא לי מהקפה הטעים שלכם, ומשהו קטן ליד."
"משהו קטן? אני כבר אדאג לך," הוא אומר.
הוא מזמין שניים קפוצ'ינו, ותכיני שני כריכים שיהיה בהם הכל. האישה הזאת הולכת ונעלמת. היא תקח את זה איתה, ותוסיפי גם מהמאפים שהיא אוהבת," מבקש לאונרדו.
"אתה כבר לא רוצה לשבת לשתות איתי?" אני אומרת בטון נעלב. כמובן שהוא מבין שאני לא נעלבת, אבל בכל זאת.
"הייתי שמח, אבל יש לך דייט," הוא אומר.
"לאונרדו! אני אישה נשואה. אתה יודע שגברים אחרים לא מעניינים אותי," אני נוזפת בו.
"אני מאד שמח לשמוע," אני אומר בזמן שאני נעמד מאחוריה.
מיקה מסתובבת לעברי ופותחת זוג עיניים בפליאה. "אתה פה! איך ידעת למצוא אותי?"
"את יודעת שלאפרת הייתה מסיבת יום הולדת אתמול," אני מתחיל לומר.
"היא סיפרה לך," היא אומרת וקופצת את שפתיה.
"לא, שלא כהרגלה, בכל מה שקשור אלייך השב"כ לא יצליח להוציא ממנה מידע," אני צוחק.
"את לא יודעת מה אייל העביר אותי בגלל יום ההולדת שלה. רגע, את יודעת מה קרה ביניהם?"
"אפרת הייתה אצלי, נסעה ממני לפריז, קרה מה שקרה, והיא נסעה למזרח," היא עונה לי בתמציתיות.
"את רואה, את זה היא לא סיפרה לי. לא פלא שהיא התחמקה ממני כשנפגשנו באקראי בסופר.
בכל מקרה, אייל הזמין לה עוגות מאחד מבתי הקפה בצפון העיר, אחד מפונפן כזה שכל פרוסת עוגה עולה בו חצי משכורת," אני ממשיך.
"אם הייתי שם, זה לא היה קורה. כל כך אופייני לאייל לנפנף עם הכסף שלו, כאילו הוא היחיד שמרוויח משכורת נאה," היא אומרת.
"הוא ביקש ממני שאלך לאסוף את העוגות, ולא רק, אלא שהיה לו ברור שאני אשלם עליהן. את יודעת שאני לא קמצן, אבל זה ממש הרתיח אותי. זאת אחרי שכל השבוע הוא ניסה לגלות מה אקנה לה מתנה.
את היצלת אותי, כי לא קניתי לה כלום. ממש לא ידעתי מה לקנות, וכסף נראה לי לא לעניין.
אבל לא רק, אלא שהמתנה שלך הגיע עם השקית שעליה הייתה הכתובת של החנות. אמרתי לו שאני חייב לחזור לבנים, והדבר הראשון שעשיתי זה לקנות כרטיס טיסה אלייך.
האמת שלא ידעתי מה אומר לך פרט לכך שאני מצטער, ומבקש שתסלחי לי. אני אוהב אותך כל כך, ולא יכול לנשום בלעדייך."
מיקה מישירה אליי מבט. "אתה יודע שאני לא זוכרת מתי פעם אחרונה דיברת איתי כל כך הרבה?"
"התחמקתי ממך שבועות כי פחדתי שתבקשי ממני לעזוב. עשיתי טעות. אני לא יכול להסביר לעצמי למה עשיתי זאת. בפעם הראשונה סתם שיחקתי. לא חשבתי שבאמת יקרה משהו. בעצמי נדהמתי באיזה מהירות היא פתחה את מכנסיי ו…
אני מודה שפחדתי שתבקשי ממני להתגרש ולכן התחמקתי ממך," אני אומר לה ומרגיש כאב חד בבטן.
"ולא רק, אלא דיברת אליי במטרה לפגוע בי," היא אומרת.
"אומרים שההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר. אני יודע שלא הייתי בסדר. פחדתי להפסיד אותך, וזה מה שקרה בסוף," אני אומר לה ומרגיש שקשה לי לנשום. השיחה הזאת רחוקה מלהיות מה שרציתי.
מיקה קוראת ללאונרדו שהתרחק כשהתחלנו לדבר. "באתי לשלם לך," היא אומרת ומוציאה מתיקה מעטפה.
"מאיפה המצאת את הסכום הזה. זה לא שאת מוכרת את הדברים בפינת הקפה הקטנה שלך", אומר לה לאונרדו, ואני תוהה על מה הוא מדבר.
"חישבתי את המחירים כפי שהם כאן," היא עונה לו.
"תני לי לחשב זאת שנית עבורך. אני לא מתכוון לקחת ממך מחיר רגיל, ואל תתווכחי איתי," הוא אומר לה. אומנם הטון שלו רציני, אבל ניכר שהוא מאד מחבב אותה.
"אני לא יכולה איתך," היא נאנחת, ומחזירה את המעטפה לתיקה.
היא מתקשרת ואומרת משהו באיטלקית. אני לא מבין אף מילה, ולא יודע למה לצפות.
"בוא נלך," היא אומרת לי ומביטה על המזוודה שלי שמונחת ליד השולחן בו ישבתי וצפיתי ממנו עליה.
מה לא הייתי נותן כדי לדעת מה עובר לה בראש כעת.
