אני נפגשת עם מרים, חברתה של אנדריאה, בבית הקפה של לאונרדו ומוסרת לידה את החבילה. "מתי את צריכה להיות בשדה התעופה?" אני מתעניינת.
"הטיסה יוצאת עוד ארבע וחצי שעות, מה שאומר שעליי להיות עוד שעה וחצי בשדה," היא עונה בעצב, "הזמן עבר מהר מדי. אני אוהבת את הארץ, אבל קשה לי לחיות רחוק מבני משפחתי. בגילי לא נשארו לי עוד הרבה קרובים בחיים."
אני חושבת על אנדריאה.
*
"אני אוהבת את הארץ," אמרה לי אנדריאה כשיום אחד שאלתי אותה למה היא מדברת איתי איטלקית, שכן העברית הייתה שגורה בפיה, "אבל הלב שלי נשאר שם באיטליה. אני היחידה מכולם שעלתה לארץ. הייתי בטוחה שכולם יעלו בעקבותיי, מה שלא קרה להפתעתי."
אני חושבת כמה היא מאושרת כאן. היא שוחה כמו דג במים, אחרי תקופה ארוכה שלא היה לה אוויר.
"אין תחליף לאוכל שגדלת עליו," היא אמרה לי לפני כמה ימים, "ולעובדה שאת מדברת את שפת אימך."
*
"אם כך אבוא להסיע אותך לשדה התעופה. עליי לקבל את פניה של חברה שמגיעה מניו יורק," אני אומרת למרים, שולחת מסרון לג'יו ומבקשת שישלח לי את הנהג בעוד שעה.
'איזה צירוף מקרים מושלם,' אני חושבת לעצמי. 'כשאגיע לשדה התעופה עם מרים, המטוס של ליאה אמור לנחות.'
למרות שבית המלון אורכידאה מילנו בבעלותו של אלכס בעלה נמצא במרחק הליכה מהדירה השכורה שלי, הצעתי לליאה לישון בדירתי. היא דחתה את ההזמנה, אבל הבטיחה לבלות את רוב זמנה איתי.
"את זקוקה לפרטיות שלך, כעת אחרי הלידה," היא אמרה לי מדוע סרבה להצעה.
אני חוזרת לדירה, ואמה מתעוררת. "עברו כבר שלוש שעות?" אני שואלת בפליאה את אנדריאה ומספרת לה שהבטחתי למרים להסיעה לשדה התעופה, ובתיזמון מושלם לקבל את פניה של ליאה.
"בסוף הכל מסתדר. בדיוק כמו פאזל," אומרת אנדריאה, "גם החתיכה החסרה תמצא את מקומה."
אני מסתכלת על אנדריאה. מאז שהגענו לכאן היא לא הזכירה אפילו ברמז את דין.
"איך את כל כך בטוחה שזה יסתדר?" אני שואלת אותה.
"יש דברים שאת פשוט יודעת," היא אומרת.
"שקלתי ברצינות לנסוע למסיבת יום ההולדת של אפרת. את יודעת שהיא החברה הכי טובה שלי. הגורל רצה אחרת. אולי אני עוד לא מוכנה לפגוש את דין. אני לא יודעת באמת מה הוא מרגיש כעת," אני אומרת לה בעצב.
אני מסיימת להניק את אמה וניגשת להתלבש. זאת הפגישה הראשונה שלי עם ליאה ואני רוצה להרשים אותה בהופעתי. "תלבשי את החליפה החדשה שעיצבת בשחור ולבן," קוראת אחריי אדריאנה וגורמת לי לחייך. כמה היא מכירה אותי.
זאת הפעם הראשונה שאני מודדת אותה, ופתאום מתגנב חשש לליבי שמא המידה לא מתאימה. אני מביטה על עצמי במראה ומחייכת. "מושלם!" אומרת אדריאנה שבאה לראות אותי לבושה. "ככה אני אוהבת אותך מטופחת ומאופרת. סוף סוף חזרת לעצמך. אני רוצה לראות שמישהו יעז לאמר לך…"
"אל תהיי קשה איתו. הוא לא ידע שאני בהיריון," אני עונה לה ומבינה פתאום שאני מגנה עליו.
"מה אמרתי לך? עוד מעט, והחתיכה החסרה תתאחד לפאזל שלם."
"אני חייבת לצאת. הנהג של ג'יו שלח לי הודעה שעוד כמה דקות הוא כאן," אני אומרת ובזאת מסתיימת השיחה על דין. אני יודעת שייקח עוד זמן עד שתהיה לאדריאנה להעלות שוב את הנושא.
כשאני יוצאת מהבניין, הנהג של ג'יו ממהר לצאת ולפתוח בפניי את הדלת. הוא בוחן אותי קצרות ומחייך. "נראה שחזרת לעצמך." טון הדיבור שלו איננו פלרטטני, אלא באמת מראה על כוונה להחמיא.
אנחנו יוצאים לדרך, ומרים כבר מחכה לנו בפתח בית המלון. "אני מתרגשת לחזור הביתה," היא מפתיעה אותי לנוכח המילים שאמרה זמן לא רב לפני כן.
"כשתחזרי לארץ את מוזמנת לבקר," היא אומרת לי.
"ייקח עוד זמן. אני באמצע פרוייקט גדול בעבודה," אני עונה לה, מה שלא לגמרי שקר.
ניכר בה שהיא מתרגשת שכן היא לא מפסיקה לפטפט. אני דווקא נהנית להקשיב לה, זה עוזר לי לפזר את המחשבות, ולהעביר לי את הזמן.
כאשר אנחנו מגיעים ומרים יורדת, מפלס ההתרגשות שלי עולה שוב. אני עומדת לשלוח הודעה לליאה שאני כאן, כשנכנסת הודעה ממנה שהיא הגיעה ותחכה לי ליד שער היציאה.
אני מבקשת מג'יו שיוריד אותי, בדיוק כשהדלתות נפתחות ואני רואה את ליאה ואלכס יוצאים.
"מיקה!" היא קוראת בהתרגשות ואני ממהרת אליה. "את כל כך יפה, והבגד שלך מעלף. אין לי ספק שהוא עיצוב שלך. בדיוק כאלה אני רוצה."
אנחנו נכנסים לרכב. אלכס מתיישב ליד הנהג, ואילו ליאה ואני במושב האחורי.
"את מפתיעה אותי לטובה. אי אפשר לנחש עלייך שהיית בהיריון, והפנים שלך נראות כל כך זוהרות," אומרת ליאה.
המילים שלה היו צריכות לעודד אותי, אבל הן דווקא אלה ששוברות אותי.
"אל תשכחי שלא השלמתי תשעה חודשי היריון," אני אומרת, מנסה לטשטש את הכאב שהמילים גורמות לי. אני לא יכולה לשכוח את המילים שדין אמר לי שגרמו לשבר בינינו.
"לא התכוונתי להעציב אותך. אני מבינה שנגעתי בנקודה רגישה. אני מצטערת," אומרת ליאה.
"לא רציתי לדבר איתך על זה, אבל אני מאמינה שזה עומד באוויר בינינו," אני אומרת ורואה את אלכס נדרך. "כל החודשים האלה לא דיברתי עם דין. אין לי מושג מה הוא מרגיש. האם הוא חש הקלה, האם הוא בכלל רוצה לראות אותי? ניסיתי לדבר איתו שבועות לפני שהכל התפוצץ בינינו."
"הוא אכול חרטה," מתערב אלכס בשיחה, "הוא אמר שיעשה הכל כדי להחזיר אותך, אבל אין לו אפילו קצה חוט היכן למצוא אותך.
הוא שמע שדיברת עם ליאה, ויודע שהיא קבעה להפגש איתך, אבל כיבד את רצונך ולא ביקש מליאה לדעת היכן את.
הוא שלח לנו תמונות של הבנים עם הבגדים שדין הביא להם ממיו מילאן וביקש שנשלח לך. ליאה החליטה לשאול אותך אם את רוצה לראות אותם. הוא סיפר שכששאל אותם מה הם רוצים מניו יורק , הם אמרו שהם רוצים אותך.
התלבטנו האם לספר לך זאת, אבל כשאמרת שאת לא יודעת מה דין מרגיש , הרגשתי צורך לשתף אותך. "
"אני מעריכה את המילים שלך," אני אומרת ולא מוסיפה. אני עדיין צריכה לעכל את מה ששמעתי מליאה וגם מאלכס.
"זה בסדר שנבוא לראות את אמה?" שואלת ליאה.
"בשמחה," אני עונה וסקרנית לראות מה יאמרו עליהם, כעת כשאני יודעת שהם מכירים גם את דין וגם את הבנים.
"אמנם ראיתי אותה בשיחת וידיאו, אבל היא הרבה יותר יותר יפה במציאות. היא יפיפיה," אומרת ליאה כשהיא עומדת מול עריסתה של אמה. המילים שלה מחממות את ליבי. 'אז זו לא רק אני שחושבת כעת.'
ליאה מביטה עליי. "את יכולה לומר מה שעל ליבך, שהיא מאד דומה לדין ולאחים שלה," אני אומרת לה. אני מרגישה קרובה לליאה, וכבר לא מרגישה צורך להעמיד פנים.
"ממש! אבל יש לה גם משהו מהעדינות שלך. הבנים באופן מוחלט העתק של דין, היא לא, אבל אין ספק שהיא מאותה משפחה," מביע אלכס את דעתו.
"אני מוכנה לראות את התמונות של הבנים," אני אומרת לליאה.
"אני מבקשת לדייק, הדוגמנים של מיו מילאן," צוחקת ליאה, "אם כי הם סרבו לאשר לי לפרסם את התמונות ללא הסכמתך."
אני שומעת התרעת הודעה נכנסת וליבי מגביר את פעימותיו. אני נושמת עמוק ופותחת אותה.
בעיניים דומעות אני מלטפת את התמונות. 'כמה גדלתם,' אני ממלמלת, ולא מזכירה במילה את המבט המאופק בעיניהם שתמיד מלאות צחוק.
אני בוחרת את אחת התמונות בה נראים שלושתם יחד ושולחת אותה למדפסת.
אני מניחה את התמונה ליד העריסה של אמה שפוקחת את עיניה ובוחנת את העומדים סביב עריסתה.
"תכירי את האחים שלך מי אלמה," אני אומרת לאמה חנוקה מדמעות, "זה דור, וזה בן, וזה רז. איזה עשירה את, יש לך שלושה אחים גדולים."
אני שומעת קול בכי ומסתובב לאחור. אדריאנה מסתכלת עליי שטופת דמעות. "החתיכה החסרה."
אייל כל כך רוצה לרצות את אפרת, וכל דבר שקשור למסיבת יום ההולדת שלה נעשה באופן מוגזם. אני לא כל כך מכיר את אפרת, מעולם לא טרחתי להכיר אותה, שכן מיקה היחידה שעניינה אותי.
את עוגת יום ההולדת שלה הוא הזמין מאחד מבתי הקפה בצפון העיר, שמיועד לאנשי האלפיון העליון, לפי המחירים שהוא דורש על כוס קפה, שלא לדבר על פרוסת עוגה.
*
באתי מבית עשיר, ואני גבר אמיד בזכות עצמי, ועדיין המקומות האלה לא מדברים אליי. כשרק היכרתי את מיקה ותהיתי מיהי, הצעתי לה ללכת לבית קפה כזה.
"אם אלה המקומות בהם אתה נוהג לבלות, אני חושבת שאין לנו מה לעשות יחד," היא אמרה ופנתה לדבר עם חברותיה.
"מה בעינייך הוא דייט מושלם?" זרקתי לעברה בהתגרות.
"שקיעה מול הים, עם אבטיח חתוך וגבינה בולגרית," היא ענתה לי והסתכלה עליי חזרה בהתגרות.
לא סיפרתי לה שמדירת הדופלקס שלי, רואים את השקיעות הכי יפות בעיר. החלונות הרבים שמהם ניבט הים, היו הסיבה שנכנעתי לבסוף ושילמתי למוכר את המחיר שביקש, למרות כישורי המשא ומתן שלי.
חיכיתי יומיים.האמת שרציתי לחכות יותר, כדי שהיא תתבשל עם עצמה, אבל פחדתי שגבר אחר יכבוש את ליבה.
"אני רוצה למלא לך משאלה," אמרתי כשחיכיתי לה בפתחו של בית הספר ללימודי אופנה בו הייתה תלמידה של השנה הראשונה.
היא הביטה בי סקרנות. סקרה את בגדיי. לבשתי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה.
מיקה החניקה חיוך, נשכה את שפתייה ונעתרה לי.
כאשר הבינה שאני לוקח אותה למגדל דירות מפואר, ראיתי את הכעס מבעבע בה. "מבטיח לך שמה שאני הולך להראות לך ימלא לך את הלב בשמחה."
"אין לי כוונה להזדיין איתך," היא אמרה לי בכעס, "אל תפנה אליי יותר אף פעם."
"את מושכת אותי בטרוף, לא אשקר, אבל אני מבטיח לך לא לגעת בך נגד רצונך," אמרתי לה, "תני בי אמון."
כשעלינו במעלית לקומה האחרונה, היא עמדה הכי רחוק ממני.
כשהגענו לדלת הדירה ופתחתי את הדלת היא הציצה לתוך הדירה. "של מי הדירה הזאת?" היא ירתה מייד.
"זה לא משנה כעת. ראית שפתחתי אותה עם מפתח, אני לא משיג גבול," אחזתי בזרועה והובלתי אותה למרפסת.
כיוון שהמעקה המקיף הדירה עשוי זכוכית אפשר לראות את מופע השקיעה ללא הפרעה.
על השולחן חיכתה לנו קערה גדולה עם קוביות אבטיח וגבינה בולגרית, ולידה שתי צלחות ומזלגות. מיקה חייכה.
"את מוזמנת לשבת," והצבעתי על אחד מכסאות הנוח הפונים לעבר הים, בעודי יושב על הכיסא השני.
מיקה התיישבה על הכיסא שלי, סימנה לי לפשק את רגליי ונשענה לאחור כשגבה על החזה שלי. היא אחזה בזרועותיי ועטפה בהן את עצמה.
זה הרגע שידעתי שאני רוצה אותה לנצח.
"אם תרצי זה יכול להיות שלך כל ערב," אמרתי לה.
*
'תראי לאיפה הוא שלח אותי,' אני מדבר אליה בליבי, ' הלוואי שהיית פה. אני בטוח שלא היית מרשה להזמין כאן עוגה, גם לא עבור אפרת שבכלל חוגגת יום הולדת לא עגול.'
בחוסר רצון מופגן אני נכנס לבית הקפה ומבקש את עוגת יום ההולדת שהוזמנה עבור אפרת יהלום.
"שש מאות שקל לעוגה פלוס דמי משלוח," אומרת לי המוכרת שלועסת מסטיק.
"אני לא מבין למה אני צריך לשלם דמי משלוח אם אני בא לאסוף את זה?" אני שואל אותה באיפוק.
"אני אשאל את הבוס," היא עונה לי בזמן שאני מנסה להשיג את אייל.
"כמה אמורה לעלות העוגה?" אני שואל אותו. אני לא בטוח שהוא מודע לסכום.
"כל אחת שש מאות," הוא לוחש לי.
"מה זאת אומרת כל אחת? כמה עוגות הזמנת?" אני מתפלא.
"שתיים. אחת על בסיס וניל והשניה על בסיס שוקולד," הוא עונה.
"הבנתי. היא מבקשת שאשלם, אתה יכול לשלוח לי את ההזמנה שאראה לה ששילמת?" אני שואל אותו.
"לא שילמתי," הוא אומר לי לתדהמתי. בא לי לחנוק אותו.
בלית ברירה אני מוציא את כרטיס האשראי ונפרד מאלף מאתיים שקל. אני מקווה לפחות שהעוגות שוות את זה.
המוכרת אורזת את העוגות יחד ונותנת לי הוראות מה לא לעשות, ואיך להזהר שהעוגה לא תתפרק.
'את רצינית?' אני חושב בליבי, 'שילמתי אלף מאתיים שקל על עוגה שעלולה להתפרק?'
אני משתוקק לספר למיקה מה שאני עובר. אני יכול לדמיין אותה מתפקעת מצחוק, מה שגורם לי לצחוק.
"משהו מצחיק אותך?" שואלת המוכרת.
"נזכרתי במשהו," אני אומר, ומרגיש שוב את הבטן נשרפת לי מגעגוע.
אני נוסע ישר לבית המלון. כאשר יד אחת אוחזת בהגה, והשניה מחזיקה את העוגות. אני מרגיש כל כך מטופש. לשמחתי הכביש לא עמוס ואני מגיע לבית המלון תוך פחות מחצי שעה.
אני נכנס ללובי וניגש למודיעין לשאול היכן אולם הארוע. "באולם מצד ימין," היא מצביעה בידה. "כמעט שכחתי. יש כאן חבילה עבור אפרת יהלום," היא מוסיפה, "אתה יכול למסור לה את זה?"
"אני רק אניח את העוגות במקומן," אני עונה לה, כשהאזהרות של המוכרת בבית הקפה עדיין מהדהדות במוחי. אני רוצה להניח אותן כבר ולשחרר אותי מלהיות אחראי עליהן.
אני חוזר למודיעין. "החבילה הזאת הגיעה אתמול מאיטליה," מספרת לי פקידת המודיעין בגאווה. אני מרגיש שאני לא נושם. אין לי ספק מי שלח אותה. אני גם יודע שצדקתי בתחושתי, מיקה נמצאת באיטליה.
"תודה לך," אני אומר ולוקח מידיה את החבילה. אני מסתכל על מה שנכתב על נייר העטיפה.
מלון רויאל ביץ'
לידי : אפרת יהלום
אמנם שמה של מיקה לא מוזכר על גבי העטיפה, אבל כתב ידה יפה המוכר לי עד כאב, הוא שכתב את המילים האלה.
אם חשבתי להמציא תרוץ ולהסתלק מהמסיבה, אני יודע שאשאר לראות מה היא שלחה לאפרת.
אני חוזר לאולם שכבר מתמלא באנשים. "זה עבור אפרת," אני אומר לאייל.
"שחקת אותה. ואני חשבתי שלא תביא לה כלום. עכשיו אני מת מסקרנות, מה קנית לה?" הוא לא מרפה ממני. העיסוק האובססיבי שלו בנושא כל כך דוחה אותי.
"תראי מה דין הביא לך," אומר אייל לאפרת.
אפרת מסתכלת על העטיפה. "זה ממך?" היא שואלת בפליאה.
"תפתחי ותראי," אני עונה לה באדישות. כמובן שאני לא אומר לה שזה אני שרוצה לראות את תוכנה.
"סיקרנת אותי," אומרת אפרת, ומתחילה להסיר בזהירות את המדבקות מנייר העטיפה. אחרי דקה ארוכה נפתח נייר העטיפה מגלה שקית ורודה ועליה הסמל של UNA. אני ממהר להוציא את הטלפון מכיסי ומצלם את השקית, כיוון שיש עליה כתובתה של החנות.
"איך אני מתרגשת," אומרת אפרת ומוציאה מתוך השקית מעטפה ובה כרטיס ברכה. היא מקריאה אותה בקול.
לאפרתי,
שולחת לך את כל הברכות שבעולם ליום הולדתך.
מקווה שתאהבי את הבגדים שעיצבתי במיוחד עבורך,
תזכרי שאין אישה בעולם שתלבש בגד כמו שלך.
שתדעי רק ימים שמחים וטובים.
באהבה,
משפחת מורג
אני מתקשה לשלוט בעצמי, למשמע המילים שכתבה מיקה, או אם לדייק מהאופן בו סיימה את הברכה. היא לא ויתרה עליי!
אפרת מוציאה מתוך השקית שלוש קופסאות, שבתוך כל אחד בגד שעיצבה מיקה. היא כל כך מוכשרת האישה שלי!
"אני חייב ללכת לבנים," אני אומר לה.
"לא תשאר לטעום מהעוגה?" היא שואלת. אני לא רוצה לאמר לה שאני ממש לא רוצה להיות כאן כשהיא תפתח את הקופסה, מחשש שמשהו בכל זאת קרה לעוגה למרות שנזהרתי.
אבל יותר מכל אני חסר סבלנות להיות לבד. ברור לי מה הדבר הראשון שאני עומד לעשות.
