דווקא כשחשבתי שהכל מסתדר לי בחיים, כשסוף סוף אני יכולה לנשום, הגיעה השבת השחורה וטרפה את כל הקלפים.
לא יכולתי להאשים את ערן על שהודיע לנו במייל שהמשרד סוגר את שעריו.
נכון שהשתדלנו לתפקד כל החודשים האלה בלעדיו בעודו לוחם בעזה, ואמרנו לו שאנחנו מוכנים שיקטין לנו את המשכורת למינימום, אבל כל זה לא היה שווה כאשר העבודות הפסיקו להגיע.
ערן לא היחיד במצב הלא נורמלי הזה. גם שאר העסקים בענף שלנו מתקשים להתקיים.
מה אני אמורה לעשות כעת עם הזמן הבלתי נגמר שבידי?
חסכתי הרבה כסף לקראת הטיול הגדול לדרום אמריקה. כל פעם מצאתי תרוץ לדחות אותו. עכשיו הוא נראה רחוק מתמיד. עם זאת הסכום הזה מאפשר לי כעת לצוף.
כאשר ביקשה ממני איילה שאבוא איתה לבקר את שחר במחלקת השיקום, היססתי.
"בשעות הבוקר המוקדמות הוא תמיד לבד. החברים מהצבא מגיעים בדרך כלל אחר הצהריים," היא אמרה כשביקשה שאתלווה אליה.
"זו מחלקה לא פשוטה. נשבר לי הלב לראות את הגברים השבורים, אלה שהיו עד לא מזמן גברים שהיית מסובבת את הראש כשהם עוברים לידך, ועכשיו לא רק שהם מתמודדים עם הכאבים הלא אנושיים, אלא גם מרגישים שנפגעה גבריותם. אני יודעת שאת עם שמחת החיים שלך, יכולה להפיח בהם את התקווה," אומרת איילה ומביטה בי בתחינה.
אני נאנחת. "פליזזזז," היא אומרת לי ואני נכנעת לה.
"בסדר," אני אומרת לה, "אבל רק לביקור קצר."
"אני באה לאסוף אותך עוד שעה," היא קובעת.
אני מרגישה שאני לא ממש מוכנה, אבל מבטיחה לה שאהיה מוכנה.
השעה כעת שבע בבוקר. כיוון שאנחנו נושקים לקיץ, הזריחה היא מאד מוקדמת, והמבט מבעד לחלון מתעתע כאילו אנחנו בעיצומו של היום.
אני מתלבטת מה ללבוש. אני נוהגת ללבוש שמלות צמודות וקצרות, אבל זה לא נראה לי מתאים. ג'ינס וחולצת טריקו לבנה נראים לי מתאימים יותר.
ההודעה של איילה שהיא מחכה לי בכניסה לבניין מפתיעה אותי ומלמדת שעברה כבר שעה.
תל השומר
מחלקת השיקום
חדר מספר עשר
אנחנו נכנסות למחלקת השיקום. מין שקט לא מוכר נישא באוויר. איילת נושאת בידה סל גדול מלא ב'כל מה ששחר אוהב' כדבריה.
לי אישית נראה שהיא הגזימה, אבל אינני שופטת אותה. היא קשורה מאד לאחיה, וקיבלה את דבר פציעתו בצורה מאד קשה. "חשבתי שהצרות במשפחתנו הגיעו לסיומן ועכשיו 'זה.' היא מתקשה להתמודד, ולכן אינני יודעת דבר פרט לכך ששחר נפצע בלחימה בעזה.
כל ניסיון שלי לדובב אותה מסתיים בבכי, ולכן אני קצת חוששת ממש שאראה.
אנחנו עומדות ליד דלת מספר עשר כשהרופא של שחר מגיע ואיילת מבקשת לדבר איתו. "זה החדר של שחר," היא אומרת, דוחפת לידי את הסל הכבד, ולא משאירה לי ברירה אלא להיכנס לחדר לבדי.
"ערבה, איזה כייף לראות אותך," אומר שחר בקול חלוש, מנסה להראות התלהבות, אבל הוא נראה לגמרי מותש.
"איילה פגשה את הרופא שלך במסדרון, היא כבר תבוא," אני מסבירה לו את העובדה שהגעתי לבד.
"ספרי לי משהו," הוא מבקש, "הדיבורים על המלחמה מתישים אותי."
"החיים שלי הכי משעממים בעולם," אני נאנחת בתאטרליות, "החברה בה עבדתי נסגרה, ובעצם אני מנסה להמציא את עצמי מחדש. בינתיים אני בחופש, ובימים אלה החופש לא מה שהיה."
"שמעתי שחופי תל אביב מפוצצים במתרחצים," הוא אומר, "וגם בתי הקפה, ושאר מקומות הבילוי. את יודעת שלא הייתי בארץ כבר שבעה חודשים, אבל מי סופר."
"אני באמת לא יודעת מה לאמר לך. יש לי את הדעה שלי על מה שקורה, אבל אני מעדיפה לחיות מידי יום ביומו," אני אומרת לשחר.
"ומה הדעה שלך ילדונת?" שואל שחר בחיבה.
"תעבור נושא. מה איתך? התחלת כבר את תהליך השיקום?" אני שואלת.
"האמנתי שהיד הקטועה תגדל, אבל זה לא קורה. את יודעת שכגבר היד הזאת מאד תחסר לי," הוא צוחק. משתף אותי בהומור השחור שנולד בו עקב המצב.
"אני משתתפת בצערך, אבל אני בטוחה שתמצאנה מספיק נשים שתשמחנה לעזור לך להתגבר על חסרונה," אני עונה ברצינות.
"הייתי תמיד מוקף נשים, אבל זה שייך לחיים אחרים. עכשיו אני פגום," הוא אומר ומחייך חיוך מריר.
"אתה רציני? אי היכולת שלך לספק את עצמך היא שהופכת אותך לפגום? הפציעה הזאת כנראה גם פגעה לך בשכל," אני גוערת בו.
"עוד אחת יפת נפש. הרי תלכי הביתה ותשכחי מקיומו. בטח תלבשי את הביקיני שלך ותלכי להוציא לגברים את העיניים בחוף הים," אני שומעת מישהו מדבר אליי מהמיטה השניה.
"אני ממש לא מזלזלת בפציעה שלו, או שלך," אני אומרת ומסתובבת אליו.
אני מודה שלא הייתי מוכנה לראות את החייל ששוכב ליד שחר. כולו עטוף בתחבושות המצביעות על כך שעורו פגוע.
"מה קרה שהשתתקת? בחיים לא ראית מת חי? או שמא עליי לאמר חי מת?" הוא שואל.
"כפי שאמרתי לך, אני לא מקלה ראש בפציעות שלכם. העובדה שאתם כאן בשיקום אומרת שיש לכם עוד דרך ארוכה להחלמה, אבל גם שיש עוד תקווה שתחזרו לתפקד.
"את קובעת שאני רוצה לחזור לתפקד? אולי אני רוצה שכל הסיוט זה ייגמר, ואוכל להפגש עם החברים שלי שמחכים לי בשמים?" הוא שואל.
"אני מאמינה בגורל. אם הוא בחר להשאיר אותך בחיים, כנראה שהוא חושב שיש לך מה להציע לעולם," אני שוקלת את מילותיי.
"את משהו מיוחד. ממתי יש לגורל מוח והוא מסוגל לחשוב," הוא לועג לי, "את בכלל יודעת מה זה לעמוד מול המוות ולהתחנן בפניו שיגאל אותך מיסוריך?"
שחר רוצה לענות לו, אבל אני מסמנת לו שישתוק.
ואז נכנסת איילה, שלא מודעת למה שקורה כאן, ומחייכת לשחר חיוך גדול.
"יש לי בשורות טובות שחר. הרופאים כבר עובדים על תוכנית השיקום שלך, וזה נראה מעולה," אומרת איילה וצונחת על הכורסה המוצבת בין מיטתו של שחר לבין מיטתו של החייל השני, שעדיין אינני יודעת את שמו.
"שלום אריאל. איך אתה?" היא פונה לשכן של שחר.
"ממש נפלא. אני שוכב ומתכנן את החופשה הבאה למלדיבים," הוא עונה לה בציניות.
"מעולה," היא עונה לו, "אני שמחה שיש לך תוכניות. כשמשהו מצפה לך בסוף הדרך, זה מקל עליך את הדרך עצמה."
"לו יכולתי הייתי מוחא לך כפיים. איזה משפט נדיר ביופיו," אומר אריאל.
"רק עצה קטנה," מתעלמת איילה מהלעג שבדבריו, "תוציא את המלדיבים מרשימת החלומות שלך. הכניסה לישראלים נאסרה, בטח לחייל שלחם בעזה."
"אז עכשיו כשאין לי על מה לחלום, אני יכול להסתלק מהעולם?" הוא שואל.
השעון המעורר בטלפון הנייד שלי מצלצל. אני נרעדת.
איילה מביטה עליי. "הגיע הזמן," אני אומרת לה, "אני…"
"יהיה בסדר," אומרת איילה, "חייב להיות."
אני מושכת בכתפיי. "אני לא בטוחה שאני יכולה ל…" אני לא מסיימת את המשפט.
"אם לא נתראה, אני מאחלת לך שתחלים במהרה," אני אומרת ורוכנת לתת לשחר נשיקה על הלחי.
"אני מבין שממני התייאש," אומר אריאל, "שכחתי, אני כל כך דוחה שאת לא מסוגלת להעניק גם לי נשיקת פרידה."
"נשיקת פרידה," אני אומרת, "אתה חושב שאתה יודע הכל. אני מבינה שהעולם סובב כעת סביבך. זה הכי מובן לי בעולם. חסר לך שכשאחזור, אם אחזור, שלא אמצא אותך נלחם על חייך."
"אם כך אני מקווה שלא תחזרי," אני יורה לעברה את מה שהוא ההפך ממה שאני רוצה. יש משהו בקול שלה שנעים לי. היא גם לא כמו כולן שברחו כשראו אותי, או הביטו בי ברחמים שבא לי להעלם.
"תתנצל!" אומר שחר בכעס, "אין לך מושג."
"היא לא יכולה להבין מה עובר עלינו. קל לה לדבר," אני עונה לו בכעס.
"איש לא מזלזל בפציעה שלך. בטח לא ערבה. אני מבינה שאתה לא מסוגל לראות איש מלבדך, אבל אל תשפוט אחרים. אתה לא יודעת מי היא ומה עובר עליה," אומרת איילה בטון מאופק.
"אני המום ממך. אחיך פצוע קשה, ואת לא מבינה מה עובר על מי שמאושפז כאן?" אני ממש רותח עליה, "מה כבר יכול להיות יותר גרוע ממה שעובר עלינו?"
איילה פורצת בבכי. "אני מצטערת, אני לא יכולה," היא אומרת לשחר ויוצאת מהחדר.
"אתה יודע אריאל, הייתי מוחא לך כפיים, אבל חסרה לי יד אחת, אז אני לא יכול," אומר שחר.
"תשפוך את כל מה שיש לך נגדי," אני מסנן לעברו של שחר.
"אני עייף. אני רוצה לישון," אומר שחר, ומסובב אליי את גבו.
אני עוצם עיניים,. אחרי זמן מה אני שומע שהדלת נפתחת בשקט.
"איפה איילה?" אני שומע את קולה.
"מה איתך ערבה?" אני שומע את שחר שואל. מסתבר שהוא לא נרדם.
היא לא עונה לו.
"שתפי אותי," הוא שואל שוב.
"אני עדיין לא יודעת," היא עונה, "איפה איילה."
"היא צריכה לחזור," אומר לה שחר, "תשבי כאן בינתיים."
אני מחכה שהיא תשב אבל היא כנראה נשארת לעמוד.
"בואי תשבי," אני לא מתאפק ואומר לה.
"אחרי שאיחלת לי לא לחזור?" היא אומרת בטון קר.
"תעשי מה שאת רוצה," אני אומר.
"אל תקשיבי לו. הוא שונא את העולם," אומר שחר, "אני בטוח שאת מותשת בואי תשבי."
"אני לא רוצה להפריע," היא אומרת.
"ממתי את מפריעה לי?" שואל שחר.
"לא לך, לו," היא עונה.
"זה לא זמן למשחקים כעת. תשבי שלא תתמוטטי לי פה. את יודעת שאני לא מסוגל לרדת מהמיטה ולהציל אותך," אומר שחר בטון רך.
"אני חושבת שאזמין מונית," היא אומרת.
"את באמת חושבת שאת מסוגלת ללכת עד לדלת הכניסה," הוא אומר לה.
"מה את עושה חשבון למטומטם כמוני," אני אומר לה.
"אין לי כח להתווכח איתך," היא עונה לי, "וגם אין לי כח לשהות ליד מי שוויתר על עצמו. זו לא מי שאני."
"ספרי לי מי את," אני שואל. הפעם נעדר מקולי הטון הציני.
"אני מותשת," היא אומרת ומתיישבת, "וקר לי."
אני מצלצל בפעמון והאחות ממהרת להגיע. "את יכולה להביא שמיכה," אני מבקש.
האחות ממהרת לארון, מוציאה שמיכה ורוצה לכסות אותי.
"השמיכה בשבילה. אני אודה לך אם תכסי אותה. הייתי עושה זאת בעצמי, אבל אני עדיין לא מסוגל," אני אומר לאחות.
"איך את מרגישה ערבה? יש כבר תוצאות?" שואל האחות.
'תוצאות? על מה היא מדברת?'
"הפרופסור נכנס לניתוח. אני מחכה שיראה את הבדיקות," היא אומרת.
"את נראית הרבה יותר טוב," אומרת האחות.
"לפעמים עדיף לשתוק, ולא לדבר שטויות," אומרת ערבה כשהאחות יוצאת מהחדר.
"ואת?" אני שואל.
אני לא מבינה למה הוא מתכוון בשאלתו.
"אני מה?" אני שואלת.
"את לא אומרת מילים שאין להן כיסוי?" הוא שואל.
"כמו מה למשל, כמו זה שאתה צריך להילחם על חייך?" אני שואלת אותו מייד.
"לפעמים אדם נמצא כל כך למטה, שאין לו כח לקום," הוא אומר לי, "את לא יכולה להבין את זה."
"אין לי כח. אני מותשת, אבל אני מבינה שלא תפסיק עם התקליט השבור הזה שלך. אם אתה חושב שלא ראיתי את חבריי מפסידים בקרב על החיים, אתה טועה."
"את נלחמת על הגנת המדינה וראית את חברייך נופלים לרגלייך. רגע אחד הם נלחמו, ושניה אחרי הם היו גוף חסר חיים?" הוא מסנן לעברי.
"האויב שלי שונה משלך. הוא נמצא בתוך הגוף שלי ומחולל בי שמות, מאלץ אותי להסתכל למוות בעיניים. וכל פעם שאני עושה זאת אני לא יודעת אם אני בצד המנצח, או שעוד מעט לא אהיה," אני עונה לו, "ועדיין אני לא מרחמת על עצמי, ונלחמת, ואלחם עד נשימתי האחרונה.
אני לא חזקה כמוך. אני שלוש שנים במלחמה הזאת שאיני יודעת מה יהיה בסופה. ואתה פשוט בוחר בדרך הקלה, אתה מתמסר לכניעה.
אתה חושב שתמיד יש לי כח להלחם? ממש לא. היום הוא יום כזה," אני אומרת לו ומפנה את גופי ממנו.
"תבטיחי לי שתלחמי," אני אומר לה.
"אני לא זקוקה לרחמים שלך," אני עונה, "בדרך כלל אני אדם מאד שמח, רק רגעים כמו היום קצת מאפילים על השמחה שלי."
"תבטיחי לי שתלחמי, אני מבטיח לך שגם אני אלחם," הוא אומר לי.
"אתה תתפלא. אני מבינה את הפחדים שלך, את חוסר הוודאות מה יקרה כיוסרו התחבושות מעל גופך.
אתה צריך להבין שאדם הוא לא רק הנראות שלו. הוא יכול להיות יפה תואר, אבל בתוכו מאד מכוער."
"קל לך לדבר," אומרת אישה שמתקרבת למיטתו, "אריאל יודע שלעולם לא יחזור להיות הגבר היפה והאטרקטיבי שהיה. איזה חיים מצפים לו?"
"את אימו?" אני שואלת.
"כן," היא נאנחת.
"אני לא מבינה אותך. זה כל מה שהיה בבן שלך, רק פנים יפות, ובפנים אין כלום?"
"את חצופה. יושבת לך פה, מלאת חיים. את בכלל יודעת מהי התמודדות?"
"אימא תניחי לה. את לא יודעת עליה דבר," אומר אריאל לאימו.
"ככל שתפנים מהר יותר שלעולם לא תהיה מי שהיית…" מתחילה אימו לומר.
"את חושבת שאני לא יודע?" הוא עונה לה בכעס. "בשביל זה את באה לכאן, להזכיר לי שלא אשגה באשליות?"
אימו שולפת תמונה מתיקה. "תסתכלי!" היא אומרת לי בכעס, "זה הבן שלי."
"אריאל שאני מכירה שוכב כאן. מי שהוא היה לפני, לא מעניין אותי," אני עונה לאימו.
"איזה זלזול. אין לך מושג מי הוא היה," היא אומרת לי בכעס.
"ואם אדע, זה יחזיר את המצב לאחור?" אני שואלת.
"את פטפטנית גדולה. נראה אותך מסתכלת עליו כשיוסרו התחבושות והוא יתגלה במלוא כעורו," היא אומרת ואני נשארת המומה.
"אני מבינה את גודל האסון שנפל עלייך. אבל הבן שלך חי, ובתור שכזה יש לו סיכוי לשקם את חייו ולחיות חיים טובים," אני אומרת.
"בעולם שלנו אוהבים אנשים חזקים. החלשים, כמו בטבע, הם הופכים לטרף קל," אומרת האם.
אני עומדת לענות לה, אבל בולעת את המילים בתוכי. אני מרגישה עצב גדול וכאב.
"אני אבוא לבקר אותך מחר," אני פונה לשחר, "יש משהו שאתה רוצה שאביא לך?"
"אולי את הטאבלט שלי. נתראה מחר ילדה," הוא אומר לי ואני מפריחה לו נשיקה באוויר.
"ואותי את לא שואלת מה אני רוצה שתביאי לי?" שואל אותי אריאל.
"לא. כי אני בטוחה שהיית מעדיף שלא לראות אותי יותר," אני עונה לו ועומדת לצאת.
"בזה את דווקא טועה. לו שאלת אותי הייתי עונה לך שאני רוצה שתביאי אותך," הוא עונה לי להפתעתי.
אני מחייכת אליו. "ולי לא מגיעה נשיקה?" הוא שואל.
אני חוזרת אליו, אוחזת בעדינות בכף ידו. ונושקת לה.
"ראית שחר?" הוא אומר בטון מרוצה.
*
אני נענית לבקשה של חברת אבטחת מידע, שמאפשרת לי לעבוד מהבית. התפקיד שלי הוא לעקוב אחרי האקרים שמנסים להכנס למאגרי מידע חשובים, ולהסיר את האיום. העבודה הזו מאפשרת לי לבלות את רוב שעות היום בבית החולים בחדר מספר עשר.
נוכחותי לא מתקבלת באהדה על ידי שרון אימו של אריאל. היא לא מפסיקה לומר לו שאני עוד אשבור לו את הלב.
אני מגלה שלאריאל יש הרבה חברים. חבריו הלוחמים באים לבקר אותו בדרכם לחופשה בבית, וחברי ילדותו שלא מגוייסים באים לא מעט.
החברים יוצרים קבוצת ווצאפ ומזמינים אותי אליה. מידי יום מכתיב לי אריאל מה לכתוב להם. מצב הרוח שלו בהחלט ניכר במילותיו, ובימים שהוא במצב רוח שפוף, החברים משתדלים לבקר אותו יותר.
באחת הפעמים כשאריאל מנמנם, מספר לי דורי חברו הטוב, שעצוב לו שהבנות שתמיד כירכרו סביב אריאל לא באות לבקר אותו.
"אני לא בטוחה שהוא היה מרגיש נוח כעת עם הביקור שלהן. יש לו עוד דרך ארוכה לעשות עד שיחזור לו הבטחון בעצמו. אני משתדלת להרים אותו, אבל מידי פעם הוא מזכיר לי שאני לא יודעת מי הוא היה לפני.
דורי מוציא את הטלפון הנייד ומדפדף בגלריית התמונות שלו. "רגע, בעצם את מכירה את הדף שלו ברשת החברתית. איך לא חשבתי על זה."
"אני לא," אני עונה, "מה יש לי לחפש שם אם הוא פה?" אני שואלת.
"אבל את כותבת שם כל הזמן עידכונים על מצבו," הוא אומר.
"לא, אני לא," אני עונה מופתעת.
"אם כך, מעניין מי זה כותב," הוא אומר מהורהר.
"אני מודה שעכשיו כשאני מכיר אותך, ורואה כמה את מעודדת אותו ותומכת בו, משהו צרם לי בפוסטים החיוורים שמתפרסמים אצלו. הוא נשמע בהם די מיואש מהחיים," אומר דורי.
הדבר הראשון שעובר לי בראש, הוא שאימו היא זו שמפרסמת בשמו.
"אין לי מושג מי מפרסם בשמו, אבל אני בספק שאלה המילים שהוא מכתיב, הרי איננו יכול עדיין לכתוב בעצמו," אני אומרת.
"לצערי אני חושב שאני יודע מי, וזה מרתיח אותי," מסנן דורי. מאז שאני מכירה אותו לא ראיתי אותו כועס.
אריאל פוקח את עיניו ואנחנו מביטים בו שנינו, מנסים להבין אם שמע משהו מהשיחה בינינו.
"היא עדיין מתקשה להאמין שתשארי איתי אחרי שיוסרו מעליי התחבושות," הוא אומר בעצב.
"היום הגדול יהיה מחר, ולכן תוכל לגלות האמת, אם אני אוהבת אותך עטוף כולך, או משתוקקת ללכת לצידך כאשר תצעד את צעדיך הראשונים," אני עונה לו.
אריאל שותק.
"אני מבינה שלפעמים המעשים הם שמדברים, ולא המילים. אני לא הולכת לשום מקום," אני אומרת.
"את לא יכולה להבטיח לי כשתראי אותי את לא תעזבי," הוא אומר לי.
"אתה יודע שהגוף שלנו הוא דבר מופלא? כשאנחנו מתנשקים נעצמות לנו העיניים. פעם התנשקת עם עיניים פקוחות? וכששכבת עם מישהי, עיניך בחנו אותה כל הזמן, או נעצמו מרוב תענוג?
אתה מבין שהדברים הכי טובים קורים דווקא שאנחנו לא מסתכלים עליהם? יודע למה? כי מה שקורה בתוכינו חשוב פי כמה.
אני מכירה אותך בעיניים עצומות. אני לא רואה את החיצוניות שלך. אלא מדברת עם מי שאתה בפנים. אני לא זוכרת מתי, אם בכלל, הייתי במערכת יחסים עם גבר שגלש איתו לשיחות עמוקות כמוך."
"אז מה, אנחנו במערכת יחסים?" אני מתגרה בה. המילים שלה מלטפות לי את הלב. אני יודע שפיה וליבה שווים.
למחרת היום לאחר שיחה ארוכה על נפלאות הרפואה הפלסטית, שואל אותי דוקטור בר חיים אם אני מוכן לרגע הגדול.
"אני לא חושב שאי פעם אהיה," אני עונה לו.
הדבר האחרון שאני רואה לפני עומד לעצום את עיניי, הם המספרים שיחתכו את התחבושות מעליי, הפעם, כך נקווה, לתמיד.
"איפה ערבה?" אני שואל בעיניים עצומות.
"ביקשנו ממנה שתמתין בחוץ," אומר דוקטור בר חיים.
"אתה חושב שהיא תתעלף?" אני שואל בטון חסר רגש.
"ממש לא. היא יודעת בדיוק מה עומד לקרות כעת. הסברתי לה כל שלב, הכנתי אותה למה שהיא עומדת לראות. היא הגיבה בשלווה. 'העיקר שלא יהיו לו כאבים, זה כל מה שאני מבקשת עבורו,' היא אמרה," אומר דוקטור בר חיים, ואני שומע את המספריים מתחילות לחתוך.
אני מרגיש הקלה כאשר התחבושות נושרות ממני.
"אני מרוצה. זה נראה לגמרי לא רע. העור עדיין רגיש, ונצטרך להגן עליו, אבל אתה תוכל להתחיל להזיז את גופך יותר בקלות. עכשיו אני אקרא לה, כי הבטחתי ללמד אותה איך לטפל בך."
ערבה נכנסת לחדר. אני מתוח לראות את תגובתה. "תראה אותך! אתה בטח מרגיש הקלה כשכל המעטפת ירדה ממך," היא אומרת ומחייכת אליי.
היא משירה מבט. "אני לא אשקר. יש לך צלקות על הפנים, אבל זה הרבה פחות גרוע ממה שאתה חושב. ביקשו שאהיה זהירה איתך כיוון שהעור שלך עדיין מתחדש, אבל אף אחד לא אמר לי שאסור לי לנשק אותך."
ערבה רוכנת לעברי ומעניקה לי נשיקה רכה על שפתיי. למרות שמגעה כמעט לא מורגש, אני מתמלא באושר.
הרופא מסביר לה על דרך הטיפול בי, אבל אני לא מרוכז, כי אני מרחף.
'מי היה מאמין שנשיקה מרפרפת על שפתיי תגרום לי לבעירה כזו בגוף.'
*
חודש עבר מאז. שחר השתחרר עם הפרוטזה החדשה שלו, ואני מתרגל לפקוח את עיניי ולראות אותי עם הצלקות על זרועותיי, והחזה שלי. אני כבר מסוגל להניע את ידיי בצורה הרבה יותר טובה, ומבקש מערבה שתביא לי את הטלפון הנייד שלי.
היא מביטה עליי בשאלה.
"הגיע הזמן," אני אומר לה.
היא שוב מביטה בי, אבל ניגשת להוציא את הטלפון הנייד מהמגירה.
"תצלמי אותנו," אני מבקש.
ערבה מניחה את ראשה קרוב לשלי ומחייכת, בזמן שהמצלמה סופרת לאחור. ברגע האחרון היא מסתובבת אליי ומנשקת את לחי. בדיוק את אותו רגע מתעדת המצלמה.
"שובבה," אני אומר ומבקש שתצלם אותנו שוב.
הפעם היא מישירה מבט ומחייכת למצלמה, וזה אני שברגע האחרון מנשק אותה. היא ממש מופתעת ומסתובבת אליי. למרות שזה כרוך במאמץ אני מושך אותה אליי ומנשק את שפתיה.
אנחנו ממשיכים להשתעשע עם המצלמה, ולבסוף אני מבקש ממנה לבחור תמונה אחת, או שתיים, אולי שלוש.
העור על כפות ידיי לא נפגע, כיוון שהגנתי עליהן עם כפפות, ולכן אני מצליח להיכנס לחשבון שלי ברשת החברתית.
אני גולל למטה, וקורא את הפוסטים שנרשמו בשמי. "אל תכעס עליה," אומרת ערבה.
"למה היא עשתה לי את זה?" אני שואל בכעס.
"מתוך פחד, מתוך הגנה מפני הנורא מכל," היא עונה לי בטון רגוע.
"ואת? את לא פחדת? ובכל זאת לא הראית זאת," הוא עדיין לא נרגע.
"בוא נתחיל בכך שתכתוב -עכשיו אני שוב כאן," היא אומרת לי.
הדבר הראשון שאני עושה זה מציע לה חברות ורושם שאנחנו במערכת יחסים. "ממתי בעצם?" אני שואל אותה.
"איך אתה לא זוכר?" היא עונה לי נעלבת. אני רוצה להזכיר לה באיזה מצב הייתי, אבל היא מחייכת.
"זה היה ביום שקיבלתי תשובה שאני בריאה. אני בטוחה שזה רשום לי בלוח השנה בטלפון שלי," היא גוללת לאחור ומכריזה, "מצאתי!"
"את היית כל כך בטוחה שזה יקרה בינינו," אני אומר לה, "גם אני. ברגע שביקשתי ממך נשיקה כשעזבת באותו יום ידעתי שאני שייך לך, ואת לי."
אחר כך אני מעלה את התמונות שצילמנו. אם חשבתי שאסתפק בשלוש, אז בואו נאמר שקצת נסחפתי.
"תעזרי לי לכתוב, זה עדיין מעייף אותי," אני מבקש ממנה.
אני מתחיל להכתיב לה.
עכשיו אני שוב כאן.
הדברים שנכתבו בהעדרי הם לא על דעתי.
אז נכון שאני לא נראה כפי שהייתי,
אבל אני מודה על החיים שנתנו לי במתנה.
אני מודה לכל מי שבא לבקר אותי עד היום.
ומודה על האהבה שהגיעה אליי
ברגעים שכבר ויתרתי על עצמי.
שלושה ימים אחרי שהכרנו, הוא הציע לי נישואים.
רק אחר כך התחלנו ללמוד אחד את השניה.
"מה יקרה אם אשרף במלחמה, עדיין תאהבי אותי, עדיין תרצי להיו איתי?" הוא שאל אותי.
"לעולם לא אעזוב אותך," עניתי לו.
לשמחתי, זה לא קרה.
אבל המילים שלו נשארו חרוטות בליבי.
