"אני חייב לדבר עם מישהו אחרת אשתגע," אומר לי אייל בקול רועד.
"מה קרה?" אני שואל בחשש.
"אנחנו יכולים להיפגש?" הוא שואל.
"אתה רוצה שנפגש בקפה מול הים?" אני שואל לו.
"לא," הוא ממהר לענות, "אני רוצה להיפגש איתך לבד," הוא אומר, "במקום בו אין איש. אני מרגיש שאני מתמוטט."
"אני עובד מהבית," אני עונה לו ומנסה להבין מה עובר עליו.
"אני כבר אצלך," הוא עונה ומנתק בלי לאמר שלום.
אין לי מושג על מה הוא מדבר. זה יכול להיות משהו שקשור בעבודה, או משהו שקרה עם אפרת. אין טעם שאנסה לנחש מה גורם לו להיות כזה חסר מנוחה.
ולמרות שאיני יודע במה מדובר, אני לא מסוגל לחזור להתרכז בעבודתי.
אני ניגש למטבח ומתלבט האם לקחת בקבוק בירה צונן ממקרר המשקאות, או סודה לימון מהמקרר הרגיל. אני מחליט לוותר על בירה, ומזכיר לעצמי שמה שזה לא יהיה, זה לא קשור בי, זה שלו.
בימים אלה כשאני מוטרף מגעגועים למיקה, אני נדרך מכל דבר.
לשמחתי אייל מגיע אחרי כמה דקות. הוא לא מגולח, לובש חולצה טריקו שבטח לא החליף כבר כמה ימים, וג'ינס שהרוכסן שלו פתוח. הוא נראה כל כך מוזנח שאני מרחם עליו. גם בימים הכי קשים שלי, ויש לי לא מעט כאלה לאחרונה, אני לא מרשה לעצמי שאחרים יראו זאת.
"אין לי מושג, פשוט אין לי מושג," הוא אומר וצונח בכבדות על ספת העור בסלון. הוא עושה זאת בצורה כל כך מגושמת שגורמת לי להושיט יד לעברו מחשש שימצא עצמו על הריצפה, או חלילה ראשו יתנגש עם שולחן הזכוכית העומדת לפני הספה. איכשהו הוא מתייצב ויושב.
"מה אני אמור לעשות?" הוא שואל אותי ועיניו מלאות דמעות.
"מה לתת לך לשתות?" אני שואל.
"זה מה שבראש שלך כשאני מתמוטט פה?!" הוא מסנן לעברי בכעס.
"אני אביא מים," אני אומר וניגש למטבח למזוג לו מים מהמתקן שבמקרר.
אני חוזר לסלון, מניח לפניו את הכוס על תחתית, בדיוק כפי שמיקה אוהבת, שלא ישארו סימנים.
"אני רוצה לעזור לך, אבל מתקשה להבין על מה אתה מדבר. בו נתחיל מהתחלה, אבל ממש מההתחלה," אני מוביל אותו למקום שממנו הכל התחיל.
"אפרת נסעה לפריז," הוא אומר, "היא אמרה שהיא נוסעת עם חברות. היא סירבה לאמר לי עם מי." אייל עוצר את שטף דיבורו ומביט בי דקה ארוכה. "גם מיקה נסעה לפריז?" הוא שואל.
"מיקה הייתה מספר פעמים בפריז, אבל זו אינה העיר האהובה עלייה. הייתי אומר שאת לונדון היא מעדיפה הרבה יותר." כמובן שאין לי מושג, אבל אני רוצה להסיט את מה שקרה ממיקה. אני כבר מתחיל לחשוב שאני יודע היכן היא, אבל אין לי כוונה לשתף אף אחד, בטח לא את אייל שלא יודע לשמור סודות.
"איזה אדיוט אני! היא נסעה ללונדון!" הוא אומר, "איזה מטומטם אני!"
"מה יש בלונדון ?" אני מופתע מהתגובה שלו. שום דבר שהוא אומר לא נשמע לי הגיוני.
"אז ככה," הוא אומר ולוגם לגימה ארוכה מהמים, ונשנק. אני כבר בטוח שהוא יירק את המים החוצה, אבל הוא מתעשת.
"יש לי מישהי," הוא אומר ובוחן לראות איך אגיב. אני שותק. "אפרת הייתה בפריז ולא הודיעה לי מתי היא חוזרת. למעשה היא לא הייתה בקשר איתי, מה שמאד התאים לי, כי ביליתי עם הלאברית שלי.
ואז פתאום היא התקשרה, והבריק לי רעיון, כך לפחות חשבתי, שאפגש איתה בפריז, ומשם אמשיך לחופשה בלונדון עם האחרת."
"אני מניח שלא סיפרת לאפרת על כך. מדוע אם כן אתה חושב שהיא נסעה ללונדון," אני ממשיך לנסות להבין.
"פה מתחילה הבעיה. שלחתי בטעות את מסרון לאפרת במקום לשניה. אמנם זה סומן כלא נקרא, אבל אני חושש שהיא הספיקה לקרוא אותו. אחרת איך אתה מסביר את זה שכשהגעתי לבית המלון בפריז אמרו לי שהיא עזבה?" הוא שואל כאילו שיש לי את התשובה לשאלתו.
"אתה יכול לעקוב אחרי פעולות כרטיס האשראי שלה ולראות היכן ביצעה עסקאות," אני מציע לו.
"איזה מטומטם אני. איך לא חשבתי על זה?" הוא אומר, שולף מכיסו את הטלפון הנייד ונכנס לאפליקציה של כרטיס האשראי.
הוא נושם עמוק. "אז מסתבר שהיא ביצעה קניות גדולות בגלרי לאפייט. אני לא מאמין איזה סכום היא הוציאה, זה כל כך לא מתאים לה," הוא מביט המום על המסך.
'ואולי דווקא כן,' אני חושב לעצמי, 'אם רק עכשיו גילתה שאתה בוגד בה.'
'היא לא אשמה,' הוא ממלמל לעצמו, 'אפשר להבין אותה.'
"כלומר מה שאתה אומר בעצם זה שהיא לא רכשה כרטיס טיסה למשל, שזה אומר שהיא חזרה לארץ," אני קובע.
"אלא אם כן," הוא נאנח, "היא השתמשה בכרטיס האשראי האחר שלה, זה שאין לי גישה אליו. ובמקרה הזה ברור שהיא לא רצתה שאדע היכן היא."
הוא ממשיך לגלול לאחור. "מעניין, שמאז שטסה, לא הייתה שום פעילות בכרטיס האשראי שלה. אתה חושב שהיא נסעה עם מישהו?"
אני מושך בכתפיי. אמנם אפרת היא החברה הטובה של מיקה, אבל עדיין אין לי מושג האם היא מסוגלת לבגוד בו. מצד שני אני גם לא חשבתי שמיקה שלי תעלם לי, אז מי אני שאוכל לתת לו תשובות.
האם עשיתי את הדבר הנכון שעליתי לטיסה לתאילנד? על זה אין לי תשובה.
מעולם לא דיברתי עם מיקה מה גרם לה לקום ולהעלם לעולם. זה לא אומר שזה הדבר הנכון עבורי, לקום ולהעלם כך.
אני חייבת לזכור את המילים שנכתבו לא לי וגרמו לעשות את המעשה המטורף הזה, שהוא כל כך לא מי שאני. אני לא אישה שיודעת לפרוש כנפיים, שמסוגלת להתרחק מאזור הנוחות שלה.
'בעצם למה?' נכון שאני נהנית מהשפע הכלכלי שאייל מאפשר לי, אבל אני מרוויחה לא רע בעצמי. אני יודעת שלו הייתי יוזמת הייתי יכולה לעשות הרבה יותר. יש לי מוניטין מעולה. אני מאד מוערכת בענף שלי, ועדיין אינני יודעת לתרגם זאת להצלחה גדולה יותר.
הטיסה לתאילנד עוברת דרך טורקיה. אני יכולה עדיין לרדת ולטוס משם הביתה.
את המחשבות האלה קוטע גבר צעיר שמתיישב לידי. "אז מה, נוסעים לתאילנד?" הוא שואל באנגלית במבטא בריטי, בחיוך שחושף שיניים צחורות. יש משהו בטון הדיבור שלו שמפלרטט עם הלב שלי.
"זה הדבר היחיד שאני יודעת," אני עונה לו, "יותר מזה אין לי תוכניות."
"אז עכשיו יש לך," הוא עונה ונושך את שפתיו.
"באמת? ספר לי על זה," אני משחקת איתו.
"את מכירה את זה שאת מרגישה שאת רוויה מהחיים ואת חייבת להתרחק מהחיים של עצמך כדי לחזור לנשום?" הוא מרצין פתאום. "לפעמים דווקא כשיש לך הכל, כשנדמה לך שכבשת את כל הפסגות, את מרגישה אבוד."
"תתפלא, אבל זה בדיוק מה שאני מרגישה. אצלי זה לווה גם בעובדה שידעתי שהוא בוגד בי, אלא שלפני כמה שעות קיבלתי הוכחה לכך."
"את מבינה, שכמעט מיום לידתנו אנחנו נכנסים למסלול שנקבע מראש עבורינו. עלינו לעמוד בציפיות, להגשים חלומות של אחרים, וה בדיוק מה שאנחנו עושים. לומדים, לא תמיד מה שרצינו, מטפחים קריירה. אנחנו מוצאים זוגיות ש'מתאימה' לנו, כך בעיני החברה.
אלה שיום אחד אנחנו מתעוררים ומסתכלים על האדם הזר ששוכב לידונו במיטה, ושואלים את עצמנו מה אנחנו עושים פה. במקרה הטוב, זה קורה לפני שאנחנו ממסדים את הקשר. לא פעם זה קורה אחרי.
הרגשתי שאני לא מכיר לא רק אותה, אלא בעיקר אותי. אמרתי לה שאני לא יכול להמשיך איתה. כמובן שהיא בכתה והתחננה שלא אעזוב. 'הרי אנחנו מאד מתאימים,' כדבריה.
לא רציתי להכאיב לה ולשאול אותה במה בדיוק אנחנו מתאימים, פרט לכך ששנינו באנו מהמשפחות 'הנכונות.'
אז עכשיו אני בדרך לתאילנד למצוא את עצמי. לחזור למי שהייתי, למי שאני רוצה להיות. אני מודה על כך שצברתי הון ואני יכול להרשות זאת לעצמי. לא כל אחד יכול. אני מפטפט יותר מידי," הוא משתתק פתאום.
"דווקא באת לי בזמן. כל דבר שיבלבל לי את המחשבות שמתרוצצות לי בראש, הוא מבורך בעיניי. אני אפרת, ואתה?"
"נעים להכיר אותך אפרת. יש בך משהו שמשרה עליי רוגע, למרות שאת נראית כעת מאד נסערת. קוראים לי ויליאם. רבים קוראים לי ביל, הקרובים אליי ביותר קוראים לי בילי, היא קראה לי 'האדיוט.' אני סקרן לראות באיזה שם תבחרי."
"בילי נראה לי תפור עליך," אני עונה לו ברצינות, כאילו החלטתי ברגע זה החלטה מאד גורלית.
"אם כך את במיעוט. הוריי ואחי הם היחידים שקוראים לי כך. מה שכן, את בחברה טובה. אני מאד קשור למשפחתי. אבי עודד אותי לצאת למסע הזה."
אני מרגישה שאני נרגעת. כל הספקות שהיו לי כשהמריא המטוס מפריז, נעלמו כלא היו.
אני מוציאה את המחשב הנייד ויושבת לכתוב כמה מילים למיקה. אמנם לא רכשתי תוכנית גלישה, אבל אני מרגישה צורך לכתוב לה כעת כשהכל עדיין טרי במוחי. את המייל אשלח מאוחר יותר.
אני מספרת לה על הטיסה, ועל השיחות שלי עם בילי ומסיימת עם המילים-
אני מרגישה שאט אט העננים מעליי מתפזרים.
אני מבינה שאני לא חייבת לקחת שום החלטה ברגע זה,
אלא לחיות את הרגע עם עצמי,
לחזור למי שהייתי ללא כל המסיכות.
אוהבת, אפרת
אני מספרת לבילי על רצוני לרכוש כרטיס שיחות מקומי, וזה הדבר הראשון שאנחנו עושים לאחר הנחיתה מהטיסה הארוכה והמייגעת הזאת.
"נראה לי שדחוף לך לשלוח את המילים לחברה שלך. ראיתי שפנייך משתנות בעת כתיבתן, כאילו היא יושבת מולך ומקשיבה," הוא מסביר לי, "אני מקווה שאני אהיה הכתף שאת זקוקה לה כשאנחנו כאן."
באותו רגע נפלה בי ההבנה שאני לא לבד, אך גם שהביחד הזה הוא לזמן קצוב. אני יודעת שאחזור לארץ, אבל לא יודעת מתי.
אני מתרגשת לקרוא את המילים של אפרת. אני מבינה שהמעשה שעשתה ייטיב עימה. אחרי תקופה ארוכה שהייתה עבור כולם, ואף פעם לא ממש עבור עצמה, לא יזיק לה לגלות את ערכה, בעיקר כשאייל לא טרח להראות לה זאת.
האם היא תפרד ממנו בסופו של תהליך? אני חושבת שלא. אני מאמינה שהיא תהיה יותר שלמה עם עצמה, כעת כשהיא בוגרת יותר, ורואה את הדברים בעיניים אחרות.
כמובן שזה תלוי גם באייל, והאם ישכיל להבין שהיא האחת בשבילו, וכל השאר זה רק ריגושים זמניים.
אבל מי אני שאדע באמת מה יקרה, כאשר את החיים שלי אינני מצליחה להבין?
אני מרגישה באוויר שעומד לקרות משהו ביני לבין דין, אבל לא יכולה לנחש לאן תנשוב הרוח. האם היא תחזיר אותו אליי, או להיפך, תנתק אותו ממני לעד.
ואז כאשר מילותייה של אפרת מרחפות מעליי מגיע הטלפון מליאה.
"אני אגיע עוד שבועיים להיפגש איתך," אומרת ליאה והלב שלי הולם בהתרגשות. "אני אודיע לך כשאדע את התאריך המדוייק. יש כמה דברים שעליי לסיים במשרד עורכי הדין שלי. אני רוצה לנקות את שולחן, כך שלא אהיה מוגבלת בזמן כשאהיה איתך."
השיחה בינינו מתנהלת בטבעיות, ואני מודה על כך שברגישותה היא לא אומרת אף מילה על דין, ומאפשרת לי להיות באופוריה ממה שעתיד לקרות.
חודש עבר מאז שהגיחה אמה הקטנה לעולם.
היא כבר לא זקוקה לאינקובטור ושוכבת בעריסה. כל יום טומן בחובו הפתעות חדשות. אני מגיעה לבית החולים כל שלוש שעות, למעט פעם אחת בשלוש בלילה, לאחר שאני שואבת ממני בחצות חלב עבורה.
כל ציון דרך בהתפתחות שלה נחגג על ידי הצוות. "אני לא אתפלא אם אשמע יום אחד שהיא זכתה בתריאטלון," אומר לי שון, כך מבקש ממני ד"ר קראוס לקרוא לו.
הוא מוציא מכיסו את הטלפון נייד שלו ומראה לי כשחיוך גדול על פניו, תמונות שפורסמו לפני דקות אחדות ובהן אנג'לינה מהארוע האחרון בו השתתפה כשהיא לבושה בבגד שעיצבתי לה.
רק לאחר עיון נוסף אני קולטת את הסיבה לחיוכו. מתחת לתמונה רשום שמה אנג'לינה (רוסו) קראוס.
ליבי מתרחב למראה האהבה העצומה שהוא רוחש לאישתו. עכשיו כשהתקרבנו יותר, אנג'לינה ואני, אני בהחלט מבינה מה הוא מוצא בה. היא אישה מדהימה, כל כך לא טיפוסית לנשות החברה הגבוהה המתנשאות.
העובדה שויתרה על שם משפחתו של אביה למען בעלה, אומרת עליה המון. אולי זה נראה שכך אמור להיות, אבל מי שמכיר את שכבת העילית כאן כמוני, יבין כמה הדבר משמעותי.
"אמרתי לך שכל מה שהיא לובשת גורם לסניורה קראוס לבלוט מעל כולן," אני אומרת לו.
"ראית?" הוא שואל בהתרגשות.
"ברור!" אני עונה, "היא באמת אוהבת אותך, והיה לה חשוב שכולם ידעו זאת."
"אני יודע שאת לבד כאן, ולכן אני מרגיש צורך לשאול אותך האם את חושבת שתוכלי להסתדר עם אמה לבד. היא מתפתחת מהר, ואני מאד מרוצה ממנה. בסך הכל הבדיקות שלה תקינות, והיא ילדה עירנית ורגועה," אומר שון.
"האם אני מבינה מכך שאתה מוכן לשחרר אותה בקרוב?" אני שואלת בזהירות, מפחדת להתאכזב.
"כן, אבל כמובן שזה תלוי גם כמה את מוכנה לכך," הוא עונה לי ומסתכל עליי בעיון.
"כשהייתי ילדה, אדריאנה הייתה המטפלת שלי. אני מניחה שראית אותה כאן. היא גם עוזרת לי בחנות, כך שאני לא לבד," אני מסבירה לו.
"אם כך אתן לך כמה ימים להתארגן, וכשתהיי מוכנה אשחרר אותה הביתה. בכל מקרה אני תמיד לרשותך," אומר ד"ר שון.
ליאה צריכה להגיע עוד יומיים, וזו הסיבה שאני אומרת לו שהייתי רוצה להשתחרר עם אמה כבר מחר.
"את לא תאמיני," אני מתקשרת מייד לאדריאנה, "אמה משתחררת מחר! מתי את פנויה לצאת איתי למסע קניות עבורה?"
"אני כל כך מתרגשת!" היא עונה לי בקול חנוק מדמעות, "אני פנויה עבורך בכל רגע."
"ליאה תגיע עוד יומיים, לכן הייתי רוצה להשתדל לסיים עם הכל עוד היום."
אנחנו קובעות להפגש עוד שעה בחנות. אני ניזכרת שעד היום לא חשבתי צעד אחד קדימה, ואין לי מושג היכן לקנות את הביגוד עבורה. "ואדריאנה, עד שאסיים כאן, תחפשי בבקשה כתובות של חנויות לתינוקות. אני רוצה למצות כל רגע עם אמה. הפרידה ממנה כל פעם קשה לי, בעיקר כשהיא נאחזת בי ולא רוצה שאלך."
אני מצלמת את תמונת הסלפי היומית שלי עם אמה ששוכבת רגועה בזרועותיי ואין לה מושג כמה הולכים חייה להשתנות.
אני מצלמת סידרה של תמונות, למרות שהבטחתי לעצמי להסתפק באחת, ושולחת אותן לאפרת. אני מוסיפה את הכיתוב התינוקת שלנו בת חודש היום בווצאפ בו אני מספרת לה שאם הכל יהיה בסדר, אנחנו יוצאות הביתה מחר.
ואז מגיעה התשובה שלה.
אפרת יהלום:
מיקה שלי.
גם אני חוזרת מחר הביתה.
לא סיפרת לך עד היום כי הייתי צריכה לעכל את הדברים.
כל יום אני מקבלת מייל מאייל ובו הוא מביע את החרטה שלו.
כל יום הוא חושף יותר את הלב שלו, מודה בכשלונות שלו,
בבגידות שלו, ומבקש שאחזור הביתה.
אל תכעסי שלא סיפרת לך,
הייתי צריכה לעכל את הדברים בעצמי.
בעוד כשבועיים יחול יום הולדתי, הוא ביקש שעד אז אחזור.
השיחות עם בילי עזרו לי מאד להבין את עצמי,
ותמיד תהיה לו פינה חמה בליבי.
אם תהית, לא היה בינינו שום דבר גופני פרט לחיבוקים,
או התכרבלות בלילה.
אמנם הוא גבר מושך בטרוף, אבל לשנינו היה ברור היכן הוא הגבול.
אני חוזרת שלמה עם עצמי, ומוטענת באנרגיות טובות.
אוהבת מלא, אפרת.
נ.ב. הלוואי ותבואי לחגוג איתי.
