איך את אומרת לחברה הכי טובה שלך, שעם כל זה שאת מודה לה שעמדה לצידך ברגעים הקשים, הגיע הזמן שהיא תעזוב?
"שמעת מה אמר הרופא, אמה מתפתחת יפה. בקצב הזה היא תצא בקרוב מבית החולים," אני אומרת לה. לשימחתי היא לא מבינה איטלקית ולכן אני מרשה לעצמי לא לדייק בפרטים.
"איזה יופי!" היא קוראת בהתרגשות, "איך בא לי כבר לעצב לה את החדר בדירה החדשה."
היא שוב מדברת כאילו היא הילדה שלנו. אבל יותר מזה, היא מתנהגת כאילו אין לה כוונה לעזוב.
"יש לה כבר מיטה ביחידת ההורים. ייקח עוד זמן עד שאעביר אותה לחדר משלה," אני אומרת לאפרת למורת רוחה.
"מה את אומרת בעצם מיקה?" היא שואלת ותולה בי מבט לא מרוצה.
"ראיתי את הדירה, ואלכס דאגה לאמה כבר למיטה סמוך למיטה שלי. בסופו של דבר שכרתי את הדירה לחצי שנה בלבד, כך שאין טעם שאתחיל להשקיע כעת בעיצוב חדר עבורה."
"אני מבינה," היא עונה מהורהרת, "ומה יהיה עוד חצי שנה?"
"את יודעת מה יהיה איתך עוד חצי שנה?" אני עונה בשאלה, "את יודעת מה יהיה איתך עוד שבוע?"
"הגיע הזמן שאחזור," היא משחררת אנחה ארוכה, "אי אפשר לברוח לנצח." אני תוהה האם המילים שלה נועדו עבורה, או היו בהן רמיזה לגביי.
"את צריכה לדבר עם אייל, ולהחליט איך את רוצה להמשיך," אני אומרת לה. שיהיה לה ברור שאני מתייחסת להערה שלה כאילו נאמרה רק על עצמה.
"ואת?" היא שואלת.
אני שוב מנצלת את העובדה שהיא לא מבינה איטלקית ושואלת את האחות שנכנסת לחדר לגבי הבדיקות של אמה.
אני רואה את אפרת יוצאת מהחדר למרפסת ומתקשרת. היא מדברת דקות ארוכות ולבסוף חוזרת לחדר עם מבט מתנצל. "דיברתי עם אייל. הוא ביקש שנדבר. את בטוחה שאת מסוגלת להסתדר לבד?"
"ברור שכן. חשבתי שנשארת פה כי נהנית להיות כאן. אני בסדר גמור," אני עונה לה.
אני גאה בעצמי שהצלחתי לשדר לה שאני בסדר. אין לי מושג מה היא תספר כשתחזור לארץ, ולכן חשוב לי שהיא תהיה משוכנעת שהכל בסדר.
אני גם יודעת שאין לי ברירה אחרת. אני חייבת לדבר עם דין עוד היום.
השעה שעת אחר הצהריים. אני מנסה לחשוב איזה חוגים יש לבנים היום, ולא מצליחה להיזכר. אין לי מושג מתי הוא חוזר מהעבודה, איך מתנהל הבית, האם הבנים הולכים לישון בזמן.
אנחנו מסיימות את הביקור וחוזרות למלון. הנהג עולה איתי לחדר ועוזר לי לקחת את הדברים.
"קניתי כרטיס לפריז. הטיסה יוצאת בשמונה שלושים וחמש." אני מביטה על אפרת מופתעת, "אייל הציע שניפגש פריז. אני בטוחה שהוא מתכן לנו חופשה רומנטית."
"זה אומר שאת צריכה לצאת לשדה ממש בקרוב," אני אומרת לה, ומבקשת מהנהג שיסיע אותה לשדה, ורק אחר כך נקח את הדברים לדירה החדשה.
"תודה על הכל אפרתי. אין מילים בפי להודות לך על הכל. מצטערת שלא יצא לנו לבלות יותר בעיר."
כשראיתי את מיקה היום, היא נראתה מאוששת לגמרי. עם זאת הבנתי שהיא קשורה ללוח הזמנים של הביקורים אצל אמה, מה שאומר שלא ייצא לנו ללכת לבלות יחד כפי שקיוויתי.
אני מודה שקינאתי כשראיתי את החנות המדהימה שהיא הקימה. הלקוחות דיברו עליה בחום והערצה, מה שגרם לי גאווה גדולה מצד אחד, אבל מדקרת קינאה זחלה לליבי.
גם לי יש חלומות גדולים, אבל אין לי האומץ כמוה לנסות להגשים אותם, ואני מעדיפה להישאר במקום המוכר. זה לא שאין לי קריירה מצליחה, ואני זוכה להערכה ממתחריי, אלא שגם אני מרגישה צורך לגדול יותר, וזה לא קורה.
אייל לא מעודד אותי להתפתח, ואני מודה שהיה לי נוח עם זה. הוא מרפד אותי בהרבה כסף, ולא מתלונן אף פעם על כמה שאני מוציאה.
מאותה סיבה של אהבת הנוחות והמוכר, העלמתי עין מהבגידות שלו.
אייל ביקש שניפגש בפריז. אין לי כוונה לספר לו שלא הייתי בפריז, לפחות לא כעת, ואני מעדיפה להגיע לילה קודם ולהתמקם בבית מלון.
אייל יהלום:
נוחת מחר בפריז.
חברת התעופה אל על.
הגעה בשמונה ורבע בערב.
אני מזמינה מקום במלון פנינסולה היוקרתי, ובוחרת בסוויטה שנקראת בריחה. אני מחייכת לעצמי בשל משמעות השם שבחרתי.
מיקה מלווה אותי עם הנהג לשדה התעופה, ונפרדת ממני בחיבוק ארוך תוך כדי שהיא שוב מודה לי בפעם המי יודע כמה על הביקור.
אני מפנקת את עצמי בקפוצ'ינו וקראוסון שקדים בזמן שאני ממתינה לטיסה.
דאגתי מראש למונית שתאסוף אותי משדה התעופה למלון ואני מתרגשת לקראת יום המחר.
הטיסה משדה התעופה לינטה לפריז אורכת כשעה וחצי. אני מנצלת אותה להכנס לאתר של בית המלון ומזמינה מסג' מפנק וטיפול פנים למחר בבוקר.
פריז
יום חדש מגיע וההתרגשות שלי בשיאה.
כיוון שאייל יגיע רק בערב אני נוסעת למרכזי הקניות, מפנקת את עצמי בכמה סטים של לנז'רי סקסיים, ומלתחה חדשה של בגדים.
השעה כמעט ארבע ואני יודעת שעוד חצי שעה ימריא מטוס אל על משדה התעופה בן גוריון לפריז. עדיין לא שמעתי מילה מאייל, אבל אני לא מתפלאת. הטיסה הספונטנית מצריכה ממנו להתארגן. בסופו של דבר הוא מנכ"ל חברה, ועליו לשנות את לוח הזמנים הצפוף שלו.
הלב שלי מקפץ משימחה כשאני שומעת התראת הודעה נכנסת ורואה את שמו של אייל על הצג.
אייל יהלום:
ארנבונית מתוקית שלי.
אני עולה על הטיסה לפריז.
קבעתי טיסה ללונדון באחת וחצי בצהריים,
כך שיהיה לי מספיק זמן לדבר עם החוקית.
נעשה לי חם בכל הגוף רק מלחשוב
מה אני אעשה לך כשנפגש.
בואי נאמר שעדיף שלא תלבשי עלייך כלום
אחרי המקלחת…
סופר את הדקות.
שלך, אייל
אני בוהה בהלם במסך.
אני מבינה שעליי לפעול מייד, ולכן מצלמת את המסך, ומסמנת את ההודעה כ'לא נקראה.' כמה לא מפתיע שרגע אחרי הוא מוחק את המילים, וכותב הודעה חדשה.
אייל יהלום:
עולה לטיסה.
נתראה בלילה.
אני נכנסת מייד לאתר מכירת כרטיסי הטיסה וקונה כרטיס לתאילנד. "עכשיו נראה אותך מוצא אותי בן זונה," אני מסננת בקול.
יש טיסה שיוצאת בשעה תשעה ועשרים בלילה, ולמרות שהיא אורכת כמעט יממה, אני בחרתי בה.
אני מתקשרת למיקה, אבל המשיבון שלה מודיע שהיא לא זמינה כעת. אני בודקת מה השעה וניזכרת שזו השעה שלה עם אמה.
חשוב לי שהיא תדע מה קורה ולכן אני שולחת לה הודעה עם צילום המסך של השיחה של אייל עם הארנבונית המתוקית שלו, וגם צילום של כרטיס הטיסה לתאילנד.
אני חוזרת למלון, משלמת עבור החדר, וחוזרת למרכז הקניות כדי לקנות לי בגדי ים ושמלות חוף. כיוון שאין לי מושג לכמה זמן אני נוסעת, אני מתפרעת וקונה ללא חשבון. שהוא ישלם.
הרעב תוקף אותי ומנת פסטה פטריות עתירת שמנת, עם טירמיסו כקינוח נראית לי מושלמת.
בעודי אוכלת, מחשבותיי נודדות לביקור במילנו. למרות שהיה רחוק ממה שדימיינתי, הוא העניק לי המון כח. אמנם החיים סבבו סביב אמה הקטנה, אבל בכל זאת מיקה דאגה שיהיו לנו פרקי זמן רק שלנו. האהובים עליי ביותר היו בבית הקפה של לאונרדו. נדמה היה לי ששם גם מיקה יכלה לנוח מקצב החיים העמוס שלה, וחזרה להיות מיקה שאני מכירה.
למרות שרק אתמול נפרדנו, אני כבר מתגעגעת אליה. אני יודעת שמיקה לא משתפת אותי בכל, שלא כמוני שמספרת כל דבר, אבל עדיין היא החברה הכי טובה שלי.
אני מחכה בקוצר רוח לשמוע ממנה, ברור לי שהיא תגיב ברגע שתקרא את ההודעה ששלחתי. בתזמון מושלם בדיוק כשאני רוצה לנתק את הטלפון, מיקה מתקשרת.
אני מוצפת אושר. האחות מבקשת שאשב, ואפתח את החולצה. היא מוציאה את אמה מהאינקובטור ומניחה אותה עליי. עיניי נעצמות ואני מסניפה אותה. "מתוקנת שלי. סוף סוף אנחנו שוב ביחד."
להפתעתי ברגע שאמה מרגישה אותי, היא פותחת את פיה, מגששת את הדרך, ומתחילה לינוק.
"אני יכולה את הטלפון הנייד שלך?" שואלת האחות, ואני בטוחה שהיא מבקשת את המספר שלי כיוון שכולם כאן מדברים עליי ועל העיצובים שלי אחרי ששמעו את השיחה שלי עם דוקטור קראוס.
“זה המפגש הראשון שלכן, חשבתי שתרצי לתעד אותו." היא מסבירה לי את בקשתה. אני מפעילה את הטלפון הנייד ומוסרת לה אותו.
הזמן טס ואני נאלצת להיפרד מאמה. הפעם הפרידה קשה לי. נראה שגם אמה מנסה להאחז בי. "אני אחזור עוד כמה שעות מי אלמה," אני אומרת לה.
*
מאז שאפרת עזבה, הייתי עסוקה ללא הפסקה. סידרתי את הדירה עד שהייתי מרוצה מהתוצאה. בדרך לבית החולים ערכתי גיחות קצרות לחנות, לתת להם עיצובים חדשים. אני לא יכולה לחכות כבר שאחזור לדירה. אני זקוקה למנוחה.
לפני שאפרת עזבה היא אמרה לי שדין לא שווה אותי. "הוא היה צריך לשאת אישה כמוך על כפיים, לנשק את האדמה עליה את דורכת."
לא אהבתי את מה שאמרה, ורציתי לאמר לה שמה שקורה בינינו איננו עניין שלה, ושתדאג לבעל הבוגדני שלה. אבל שתקתי. עם כל הכעס על המילים שאמרה, אני לא מצליחה להתעלם מהם, ומהססת עדיין אם ליצור איתו קשר.
*
אני נכנסת לדירה. אדריאנה כבר כאן. הריחות שעולים מהמטבח מזכירים לי שלא אכלתי היום. האושר על פניה של אדריאנה בזמן שהיא מבשלת ומזמזמת שיר איטלקי ישן שנהגה לשיר לי בילדותי, משרה עליי רוגע.
אני משתרעת על הספה בסלון ולוקחת את הטלפון הנייד כדי לראות את התמונות של אמה הקטנה. אני מחייכת למראה התמונות שהאחות צילמה אותנו. רק עכשיו אני מבינה מדוע היא ביקשה לתעד את הרגעים האלה עבורי.
המבט האוהב בעיניי, האופן בו אני עוטפת את אמה, והתמונה שבו היא צולמה יונקת, ממלאים את ליבי אושר גדול.
אני יוצאת מאפליקצית התמונות ורואה שמחכה לי הודעה מאפרת.
אני מנסה להיזכר מתי היא אמרה שהיא נפגשת עם אייל, ובטוחה שהיא שולחת לי תמונות מהמפגש ביניהם.
אני מביטה המומה בצילום ההודעה ששלח אייל. ברור לי שהוא שלח אותה בטעות לאפרת במקום למאהבת שלו. התמונה הבאה שהיא מצרפת היא צילום כרטיס הטיסה שלה ל…תאילנד?
אני מתקשרת מייד.
"אני כל כך מצטערת אפרתי," אני אומרת לה מייד.
"אני ממש לא! הוא עשה לי טובה גדולה. לפחות אני יודעת את האמת," היא עונה בטון עליז שמפתיע אותי. "את לא מבינה שיש בידי הוכחה לבגידה שלו? זה לא יראה טוב בבית משפט." עכשיו אני מבינה למה היא עליזה. מסתבר שזה מה שהיא באמת רצתה.
מחשבותיי נודדות לדין. אני יודעת שאם זה תלוי בי הייתי רוצה שהוא יתקן את הדברים עבורינו, אבל אם הוא יחליט שהוא רוצה להתגרש ממני, אני לא אלחם בו. שייקח הכל.
"תבטיחי שלא תעלמי לי. תשלחי אפילו רק תמונה. אני רוצה לדעת שהכל בסדר," אני אומרת לה.
"אני מבינה שאני חייבת להתאפס מהר על עצמי. ראיתי אותך עושה זאת וזה נותן לי הרבה כוח. אני מבטיחה לשלוח לך כל יום כמה מילים," היא אומרת, "אני עומדת להיות מנותקת קשר. אני לא רוצה שתהיה לאייל אפשרות לדבר איתי. אני אעשה כמוך וארכוש מספר מקומי."
"את לא מתכוונת לשלוח הודעה לאייל?" המצב בו אני עזבתי היה שונה. הייתי רוצה שהיא תשלח לו הודעה לפני שהיא נעלמת.
"יש לי הרבה על מה לחשוב. אני לא רוצה לאמר משהו מתוך סערת רגשות, ולכן מעדיפה לקחת כמה ימים לעצמי. מה שבטוח זה שהוא לא יודע לאן טסתי, ולא איך להגיע אלייך. מצידי שימשיך לחשוב שברחתי עם גבר אחר. אני אומר לו את האמת כאשר יתאים לי," היא מסיימת את השיחה.
אני יודעת שהיא עושה את הצעד הנכון, אחרי שהבגידות של אייל מבעבעות זמן רב מתחת לפני השטח, אך כמובן שלא אומר לה זאת. אלה החיים שלה, וההחלטות שלה בלבד.
זה עוזר גם לי להחליט להמתין עם השיחה לדין, עכשיו כשאני יודעת שהיא לא חוזרת בקרוב לארץ. גם אני צריכה לשקול את מילותיי בכובד ראש.
אני יודעת גם שאת השיחה עם ליאה אני צריכה לקיים בקרוב.
כאשר דין מבקש ממני לשלוח את התמונות של הבנים למיקה, אני מתלבטת.
"מה דעתך עליי לעשות?" אני שואלת את אלכס.
"את יודעת שאני מאד אוהב את דין, אבל במקרה הזה הייתי שואל את מיקה האם היא מוכנה שתשלחי לה את התמונות, או אולי אפילו מחכה שתפגשנה ותגששי אצלה האם היא מוכנה לראות אותן.
בסופו של דבר מה שקרה, הוא בינו לבינה. אני יודע שהוא רוצה לשמח אותה, אבל אני לא בטוח שהוא מבין מה זה יכול לעורר אצלה."
אני מתלבטת האם לספר לאלכס על דבר לידתה של התינוקת. קשה לי לשמור זאת בסוד, ועדיין אני מחליטה לא לספר.
אני שולחת מסרון למיקה.
ליאה רוטשילד:
רציתי לדעת איך את מרגישה,
ואיך הקטנטונת.
בידידות, ליאה
מיקה מורג:
תתקשרי.
אני מתקשרת מייד. "עבר עליי יום מטלטל. חברה שלי עזבה אתמול לאחר שבעלה ביקש להיפגש איתה," אני מספר לה על המסרון של אייל ועל הנסיעה של אפרת לתאילנד.
"אני מאד מתלבטת בקשר לשיחה עם דין. אני נקרעת בין הכעס לגעגועים אליו. החלטתי שכל עוד אני כועסת, עליי להמתין. אני לא רוצה לאמר מילים שתפגענה, או תהרוסנה.
אני כן רוצה להפגש איתך. אין לי אפשרות לטוס כעת לניו יורק. נראה שאמה תצא בקרוב מהאינקובטור, אבל אני עדיין חיה יום ביומו," אומרת מיקה ואני מרגישה את העייפות בקולה.
"אני מוכנה להגיע כל רגע. תודיעי לי כשאת מוכנה," אני אומרת.
"הגשמתי חלום ישן כשהקמתי את UNA, אבל אני לא בטוחה שאני מוכנה להשתקע כאן. כמובן שזה תלוי בשיחה שלי עם דין, אבל עדיין, אני רוצה להיות מוכנה. השאלה היא מה את מבקשת ממני." אני מרגישה שמיקה הולכת לקראתי.
"אני רוצה ליין שלך במיו מילאן. כמובן שאנחנו צריכות לחשוב אם את רוצה את זה כמו UNA, כלומר פריט אחד מכל דגם, או רוצה ליצור ליין שלם, ואיזה," אני אומרת לה.
"אני מציעה שאם זה מתאפשר לך תגיע לחנות ותתרשמי ממנה, ונמשיך מכאן," היא עונה לי.
"אני כבר מדיימנת את הדגמים שלך בחנויות Michaela at Mio Milan," אני משתפת אותה בחלום שלי לגביה.
"אני מכירה היטב את החנויות שלך, ויודעת שעיקר העיצובים הם של מיו מילאן, ותוהה מה עדיין אין לך? יש משהו שחשבת עליו?" היא עונה לי עניינית, "למה יש לי הרגשה שאת יודעת בדיוק מה את רוצה?"
אנחנו נפרדות ואני יושבת לכתוב כמה מילים לדין.
ליאה רוטשילד:
אני נוסעת בקרוב לפגוש את מיקה.
רציתי לספר לך שלא שלחתי לה את התמונות.
אני מבינה שעליי להתקרב אליה לפניי.
אני אעדכן אותך.
מבטיחה לעשות הכל למען שיחודש הקשר ביניכם.
אני מבין את ליאה. הבקשה שלי באה מתוך דחף לא נשלט.
אני מבין שאין קיצוריי דרך, ועליי להיות סבלני.
בסופו של דבר ליאה לא חייבת לי דבר, ואני מעריך כל מה שהיא עושה למעני.
איכשהו המילים של ליאה מעניקות לי תקווה שיהיה טוב.
