אני עומדת נפעמת מול המעשה של ג'יו. אני יודעת שאני עושה הרבה למענה של אלכס. העשייה לידי העניקה לה הרבה בטחון בעצמה. אני רואה אותה משתנה לנגד עיניי.
"ברור לך שזו ההשפעה שלך. אני שמח שאלכס לא תלויה בי כבעבר, שיש לה בטחון שהיא שווה. הרי הייתה סיבה שבחרתי בה מכל הנשים להקים איתה את משפחתי. אני שמח שהיא רואה בה סוף סוף את מה שאני ראיתי כשהתאהבתי בה.
את מסרבת כל הזמן לעזרה כספית ממני, ומצד שני את מעצבת לאלכס בגדים ולא מוכנה לקבל תמורה עבורם, ואני יודע כמה כסף את גובה עבור כל בגד. אז הפעם עשיתי משהו למענך. אל תרגישי שאת חייבת לי משהו, כי את כבר מזמן שלמת."
"מה אני אעשה איתך ג'יו?" אני נאנחת, "אני לא אחת שיודעת לקבל מתנות. אולי באמת זה השיעור שלי, ללמוד לקבל בשמחה."
"כבר התקדמת. נו… אני רוצה לשמוע מה את חושבת על הדירה," הוא אומר.
"זה לא ברור?" אני שואלת, "היא הרבה יותר ממה שיכולתי לחלום. היא מזכירה לי מאד את הדירה…של דין, בעלי."
"את לא מרגישה שייכת אליה יותר," אומר ג'יו והעצב ניבט מעיניו.
"זה לא תלוי בי. נכון שזו אני שעזבתי, אבל הוא זה שלא רצה אותי שם איתו," אני אומרת ולא מסוגלת להשאיר יותר את הדמעות שבתוכי.
ג'יו עושה צעד לעברי, אבל עוצר בעד עצמו כשידו נשארת תלויה באוויר. אני יודעת שיש לו רגש חם אליי, אמנם לא כמו גבר שמסתכל על אישה, אבל הרגע הזה מסוכן עבור שנינו כיוון שהוא יודע כמה אני זקוקה לחיבוק, לידיים עוטפות.
"ההורמונים האלה," אני מנגבת את הדמעות, "נדמה לך שאם ילדת הסיפור הזה נגמר, אבל זה ממשיך עד שרמת ההורמונים יורדת. תתכונן ג'יו."
"אני מוכן לשלם כל מחיר כדי לראות את אלכס עם הילד שלנו בזרועותיה," הוא עונה לי.
"אני לא יכולה שלא לחשוב על האושר הגדול שהציף את דין כל פעם שהוא אחז את הבן שלנו בידיו. הוא תמיד זכר להוסיף שהוא שמח שגם אני בסדר. הוא התקשה להבין איך אני מסוגלת לעבור את הכאבים האלה," אני פורקת מעליי את המחשבות שלא העזתי לאמר בקול.
"יש לי הרגשה שמשהו עובר עלייך. את מדברת עליו יותר בחופשיות, את כבר לא מתקשה לאמר את שמו," אומר ג'יו ומישיר מבט אליי.
אני יודעת שלא אוכל להתחמק עוד. "אני יודעת ג'יו, אני חייבת להתקשר אליו. אני עובדת על עצמי, אוספת אומץ. הרי אני לא יודעת באמת איך הוא יגיב. בסופו של דבר הסתרתי ממנו סוד גדול שזכותו לדעת."
אני נפרדת מג'יו וחוזרת למלון.
אני מוצאת את אפרת במצב רוח מרומם, יושבת מול המרקע וצופה בערוץ האופנה. "אני יכולה לדמיין את הדוגמניות על המסלול עם הבגדים שלך. ביקרתי בחנות, חשבתי שאת שם.
לא יכולתי להאמין למראה עיניי. החנות היא… היא… היא…אני אפילו לא יודעת לתרגם את מה שהרגשתי למילים. לא נשמתי מרוב התרגשות. איפה הסתרת את כל הכישרון הזה?"
"לדין היו חלומות גדולים ונתתי לו להגשים אותם. השנים חלפו והוא רק המשיך לגדול ולהתפתח. הבנתי שכדי לתת לו את החופש, עליי לעשות צעדים קטנים בקריירה שלי.
אני רואה היום כמה צדקתי. השבועות מאז שהגעתי לכאן היו עשייה בלתי ניגמרת. אולי הלידה המוקדמת של אמה היא התוצאה מהעומס הגדול שהיה מונח על כתפיי.
ואל תשכחי שאת כל זה לא עשיתי לבד. אדריאנה איתי לאורך כל הדרך, ולמזלי היכרתי את אלכס וג'יו, ואת טוני." אפרת מביטה עליי ולא יודעת איך להגיב. היא לא רגילה לשמוע אותי מדברת כך.
"בסופו של דבר הכל מסתדר," אני אומרת, וחושבת כמה חבל שהיה עליי לשלם מחיר כבד, להפסיד את משפחתי, כדי שזה יקרה.
"יש לי משהו לספר לך," אני משווה לקולי טון קליל, "השכרתי דירה. הגיע הזמן לפרוק את המזוודות."
אפרת מביטה בי בעצב. "שזה אומר שאת נשארת כאן."
"אפרתי, רק לפני כמה דקות דיברת בהתלהבות על UNA. מה השתנה?" אני שואלת בפליאה, "לא הקמתי עסק כזה כדי לנטוש אותו אחרי הלידה. יש לי שעה עד לביקור אצל אמה. כדאי שאנצל את הזמן ואתחיל לארוז."
רק עכשיו אני קולטת כמה באמת חייתי מתוך המזוודות. כמה מעט דברים אישיים יש לי כאן. כל מה שנותר לי זה לאסוף את מוצרי הטיפוח מחדר האמבטיה, לקחת איתי את סל הכביסה, וזהו.
אני בוהה במזוודות הסגורות וחושבת מה עבר לי בראש שלא פרקתי אותן, מה שתמיד עשיתי בנסיעותיי עם דין. 'אולי בתוך תוכי קיוויתי שיבוא היום והוא יגיע בעקבותיי.'
מחשבותיי נודדות לשיחה שאערוך עם דין. אני מתלבטת מה לאמר לו, איך לספר לו על אמה. הכעס עליו שוב מבעבע בי ונלחם עם הגעגועים שצורבים את גופי.
"את מוכנה?" שואלת אפרת שמחזירה אותי מהמקום אליו נדדו מחשבותיי, "אני כל כך מתגעגעת לקטנטונת שלנו."
"גם אני," אני עונה לה בחיוך, אבל מרגישה שאני מתרסקת. המילים של אפרת היו צריכות לשמח אותי, העובדה שהיא אוהבת כך את הבת שלי, מילים שנאמרו מתוך כוונה טובה. אבל יש משהו בבחירת המילים שלה שגורמות לי להתעורר.
הקטנטונת הזו היא ילדת אהבה של דין ושלי, רק שלי! אני שמחה שאחרים קיבלו אותה בזרועות פתוחות, אבל היא לא שייכת להם.
אני מבינה שהעובדה שאפרת נשארת כאן לצידי היא לא בגללי, אלא יותר הבריחה שלה מחייה, מהבגידה של אייל.
בעוד שאני התרחקתי מהבית, ואני בונה את חיי בכוחות עצמי, אפרת פשוט התמקמה בתוך חיי, שם חם ונעים לה.
המחשבות האלה עוברות בראשי בעודנו יושבות במכונית ששלח ג'יו להסיע אותנו לבית החולים, והן מביאות אותי להבנה שאסור לי לדחות את השיחה עם דין. אני חייבת לדעת מה הוא מרגיש, לטוב או לרע.
"הגענו סניורה מורג," אומר לי הנהג, "מתי לאסוף אותך?"
"אני אודיע לג'יו," אני עונה בפיזור דעת, אני לא מוכנה עדיין לחזור למציאות, כיוון שעדיין לא הגעתי לידי החלטה מה לאמר לדין.
ולמרות זאת אני עוטה על פניי מסיכה מחייכת. אין לי כוונה שאפרת תראה מה עובר עליי. אני מרגישה שהקשר איתה רופף יותר מתמיד. ככל שאני מתרחקת ממנה, כך אני זקוקה להתקרב לדין. אני שמחה שלא שיתפתי אותה יותר מידי במה שקרה ביני לבין דין, ומודה שהלידה של אמה תפסה מקום מרכזי בחיינו ועזרה להתמקד רק בה.
יהיה עליי גם לנהל שיחה איתה, ולאמר לה שהגיע הזמן שתעזוב. לשם כך עליי להראות לה ולכולם שהתאוששתי לחלוטין.
אני יוצאת מהרכב ברגיל ימין, נושמת עמוק, ומתחילה לבצע את התוכנית שהתגבשה בי. "בואי נלך לראות את הקטנטונת שלנו," אני אומרת לה בחיוך, ועוברת את פתח בית החולים בצעדים מהירים. "בואי נעבור דרך בית הקפה. בא לי קפה וכריך," אני אומרת לה להפתעתה, אחרי ימים רבים בהם התקשיתי לאכול.
"מיקה, אני לא מכירה אותך," היא אומרת לי מופתעת.
"אני לא מבינה," אני מעמידה פנים שאין לי מושג על מה היא מדברת.
"את מלאת אנרגיה, ו…רעבה," היא מגמגמת מולי.
"אפרתי, אני מתפלאת עלייך. אף פעם לא ראית אותי אחרי לידה? צריך כמה ימים להתאושש, אבל בסופו של דבר כל אישה חוזרת לעצמה," אני מביטה עליה בפליאה, ומתעלמת מהעובדה שכל כמה שעות אני נוסעת לבית החולים להיות ליד אמה, גם בלילה, מה שסוחט את כוחותיי המוגבלים עד הסוף.
אנחנו נכנסים הביתה. אני מרגיש גל של קור תוקף אותי. אני בטוח שהחלונות פתוחים לרווחה, וזו הרוח שחודרת מבעדם שמקפיאה את הדירה.
בלי לשים לב אני מחבק את עצמי ועומד קפוא, כשאני מבין שכל החלונות סגורים וזה הלב שלי שממנו נושבת הרוח.
"איזה כייף שחזרת," אומר לי דור, כשחיוך על שפתיו, אבל עיניו משדרות עצב. אני מביט בבכורי וחושב לעצמי כמה הוא גדל בשבוע שלא הייתי כאן.
"התגעגעתי אליכם מאד. חשבתי כמה חבל שלא לקחתי אתכם איתי. אני מקווה שאתה מבין שהשעות הארוכות שעבדתי לא היו מאפשרות לי להיות איתכם בכל מקרה. ועכשיו אני רוצה שתראו מה הבאתי לכם." אני פותח את המזוודה ומחייך למראה הסדר בו ארזה ליאה את הדברים לבנים.
"אני מבטיח לכם שלאף אחד אין בגדים כאלה. הם הגיעו לפני כמה ימים לניו יורק מהמפעל במילנו," אני משתף אותם.
"אולי אימא שם? אימא אוהבת מאד את מילנו," מפתיע אותי רז הקטן.
אני מרגיש שאני לא נושם. כאילו קיבלתי מכת אגרוף לתוך הלב. אני נושם עמוק, בניסיון לשחרר את המועקה וכובד הדברים של רז. אני חייב לחשוב מהר מה לענות לו.
אני מבין שעליי לשתף אותם במה שקרה. מגיע להם לדעת שיש ניצוץ של תקווה להגיע אליה.
"אני לא רוצה להבטיח לכם כלום, אבל אני מקווה שבקרוב אני אדע היכן אימא," אני לא מתאפק ואומר. "אני יודע שהיא בסדר, ומחכה לשמוע שהיא מוכנה לדבר איתי. אני אעשה הכל כדי שהיא תסלח לי. אין אפשרות אחרת, נכון?"
"אני לא מאמין שהיא הפסיקה לאהוב אותך," אומר דור, "אהבה כזאת גדולה אי אפשר בכלל לכבות. אני גם לא מאמין שהיא הפסיקה לאהוב אותנו." את המשפט האחרון הוא אומר בשקט, כאילו רק לעצמו.
"בואו נפתח את המתנות שלכם," אני מסיט את הנושא. קשה לי. הגוף שלי כואב, ואני נאבק שהם לא יראו כמה אני מרגיש חנוק.
כל אחד מהבנים לוקח את השקית ובה הבגדים החדשים שלו. "הבטחתי לליאה לשלוח לכם תמונות עם הבגדים."
"ליאה?" שואל דור בפנים קפואות.
"אישתו של אלכס איתו חתמתי על חוזה. היא בעלת חברת האופנה מיו מילאן." אני רואה את ההקלה על פניו של דור. "לא קיימת אישה אחרת בעולם עבורי פרט לאימא שלכם," אני מוסיף.
"וזה מאלכס. הוא אוהד של קבוצת הכדורסל של ניו יורק הניקס. צפיתי איתו בשני משחקים. הוא קנה לכל אחד מכם מדים שלהם," אני אומר ורואה את העינים של כולם נוצצות מהתרגשות.
"אני כבר מדמיין את העיניים של כולם כשיראו אותי במדים האלה," אומר דור וחיוך מרוצה על פניו.
"יש פה עוד משהו," אומר רז.
"עם הליין החדש של הבגדים במיו מילאן, הם התאימו משחקים לכל גיל. את זה אני בחרתי לבד עבורכם," אני אומר.
שוב מחשבותיי נודדות למיקה שתמיד הייתה מחפשת משחקים מיוחדים עבור הבנים. אני לא אומר להם שכשבחרתי את המשחקים עבורם, בחרתי זאת בשמה.
הבנים ממהרים כל אחד לחדרו, בוחר בגד ונעמד לפניי בתנוחה שלא הייתה מביישת אף דוגמן. 'איך הם גדלים לי במהירות,' אני חושב שוב לעצמי כשהם מאמצים לעצמם תנוחות שבטח ראו בטיק טוק.
"תצלם אותי," אומר לי דור ומישיר מבט אליי. הבנים דומים לי מאד, ממש העתק שלי, אבל העיניים שלהם והחיוך הם של מיקה. אני מדמיין אותי מביט לתוך עיניה, מכוון את הנייד שלי ומתחיל לצלם.
שעה ארוכה אנחנו משתעשעים בצילומים. הצילום האחרון הוא עם הבגדים של קבוצת הכדורסל, כשדור אוחז בידו את הכדורסל שלו.
ארוחת הערב כבר מוכנה. הריחות מהמטבח נודדים עד לחדר העבודה שלי בו אני יושב כעת עם הבנים ואנחנו בוחרים איזה תמונות לשלוח לליאה.
"אני חושב שכדאי שתשלח לה את כולם," מפתיע אותי דור.
"אני מבין נכון? אתה מוכן שהיא תפרסם את התמונות?" אני שואל בחיוך. ברור לי שליאה מאד תשמח לעשות זאת. הרי זה מה שהיא רמזה.
"יודע מה? זה מה שאעשה בדיוק," אני אומר, מארגן כל סט של צילומים בתיקיה נפרדת ושולח לליאה.
היא מתקשרת מייד ומבקשת שנפתח את המצלמות. "אין לכם מושג כמה התרגשתי לקבל את התמונות," היא אומרת לבנים, "אתם מרשים לי לבחור תמונות לפוסטרים?"
"את צריכה לשאול את אבא," אומר דור, "אנחנו סתם השתעשענו מול המצלמה. ו…גם את אימא."
שוב אני לא נושם.
"נדבר על זה," אני אומר לליאה, ומזמין את הבנים לשבת לאכול.
בזמן שהם עוזבים את החדר אני שולח הודעה לליאה.
דין מורג:
בבקשה תשלחי את התמונות למיקה.
אני משאיר את הטלפון הנייד על שולחן העבודה שלי וניגש לחדר האוכל.
"אכלתי במטוס, אני לא רעב," אני משקר, ומבקש מאימי שתכין לי קפה.
אני חייב להחזיק מעמד עד שהבנים ילכו לישון. "אני מודה לך על הכל אימא. אני מעריך מאד את כל מה שאת עושה עבורי." אני ניגש למזוודה שלי ומוציא את השקית של מה שקניתי עבורה.
עיניי נופלות על שקית קטנה ועליה הלוגו של קתרין לה בלנאק , שהיא חברת התכשיטים של מיו מילאן. באחת מהפסקות הצהריים שלי הגעתי שוב לחנות ורכשתי למיקה צמיד ועליו הכתוב Yours forever. אני ממהר להוציא אותו ולהכניס לתוך התיק שלי. אין לי רצון שמישהו יראה זאת.
"זה בשבילך," אני אומר לאימי, ומגיש לה את השקית.
"אין לך מושג כמה אני מתרגשת," היא אומרת לי כשהיא רואה מה בחרתי עבורה. "יש לך טעם משובח."
להפתעתי, עם סיום הארוחה, הבנים מורידים במהירות את הכלים מהשולחן וניגשים להתארגן לקראת שנת הלילה, בלי שנאמרנה להם מילה.
"זה נכון לגבי מיקה?" שואלת אימי בשקט.
"אני מקווה לשמוע ממנה בקרוב," אני עונה, למרות שאני לא בטוח שזה יקרה. "אני אעבוד בתקופה הקרובה מהבית. את יכולה לחזור לחייך, ושוב תודה על הכל."
הלילה ירד.
אני שוכב במיטתי אחרי מקלחת. אין לי חשק לצפות בטלוויזיה. החדשות לא מעניינות אותי, או כל דבר אחר.
אני מרגיש כמו הלך שצועד במדבר ולא מצליח להגיע למקור מים חיים.
'איך את לא מרגישה שאני לוגם טיפות אחרונות של חמצן? קשה לי לנשום בלעדייך,' אני מדבר אליה בליבי ופתאום אני מבין שאני מתרכז רק בכאב של עצמי.
היא נמצאת אי שם בעולם, גם אם זה במרחק נגיעה ממני. אין לי ספק שהיא לבד. אני מנחש שאפרת נסעה להיפגש איתה. אייל אמר לי שהיא נסעה לפריז, אבל אני לא מאמין שהיא שם.
מה שמפליא אותי זה שאפרת עדיין לא חזרה ועבר למעלה משבוע, ולאייל אין מושג מתי היא תחזור.
הייתי רוצה מאד להתקשר לאפרת, אבל אם אני צודק והיא באמת איתה, זה יכול להראות לא טוב. אסור לי לעשות טעויות עם מיקה, עשיתי כבר מספיק נזק.
היום יותר מתמיד חשוב לי לצלם את אמה. היא כל כך יפה בעיניי. היא גדלה לי במהירות מול העיניים.
"אני מאד מרוצה מהלוחמת הקטנה שלך. אני חושב שהיא נולדה טרם זמנה כיוון שלא יכלה יותר לחכות לפגוש אותך," אומר לי רופא צעיר אותו אני פוגשת לראשונה. "אישתי התרגשה לשמוע שאני מטפל בקטנטונת שלך," הוא ממשיך.
אני מסתכלת על תג הנושא את שמו וקוראת ד"ר שון קראוס. הוא מחייך.
"אני בעלה של אנג'לינה," הוא מגלה לי, "אנחנו נשואים טריים, ורבים עדיין לא התרגלו לשם משפחתה החדש. למעשה גם היא עדיין מציגה את עצמה כאנג'לינה רוסו."
"יש לך אישה מדהימה. מאד התחברתי אליה," אני אומרת לו. כמובן שאני לא מוסיפה שאין כמו אלכס וטוני בשבילי.
"היא לא מפסיקה לדבר עלייך. אחרי שהיא הראתה לי את השמלה שעיצבת עבורה, הבנתי. הקטנטונת הזו אינה יודעת עדיין כמה היא ברת מזל, ואולי כן, אולי היא שמעה מה אומרים עלייך ולכן, כפי שאמרתי, נחפזה לצאת.
בכל מקרה אני שמח לאמר לך שמבחינת חום הגוף היא בסדר, ויש סיכוי שאם זה יימשך כך, מחר תוכלי להוציא אותה לזמן קצר מהאינקובטור. מגע גוף אל גוף מאד חשוב בגיל הזה, אני בטוח שאת יודעת זאת.
אני מכריחה את עצמי לנשום. 'שאף אחד לא יראה מה עובר עלייך,' אני מורה לעצמי. לו ידע כמה אני זקוקה למגע של גוף אל גוף של הגבר היחיד שאהבתי ולנצח אוהב.
