אני אוכל ארוחת בוקר אחרונה עם אלכס. ליאה מצטרפת אלינו. "אני מצטערת דין, עדיין לא שמעתי ממיקה."
אני מביט בה בשתיקה, ומה אני כבר יכול לומר לה? הרי אין זה בשליטתה מתי מיקה תתקשר. הייתי כך כך קרוב ושוב התרחקתי.
אמנם לא דיברתי עם מיקה הרבה לפני שעזבה. פחדתי שהיא גילתה אודות הבגידה שלי והיא תרצה להתעמת איתי, אבל אני כמעט בטוח שכשסיפרתי לה על הפרויקט בניו יורק, הזכרתי את שמו של אלכס רוטשילד, ולכן אני תוהה האם יש קשר בין העובדה שמיקה לא מתקשרת לליאה, לזה שהיא יודעת עם מי אני נפגש.
"מיקה שמחה לדבר איתי," מחזירה אותי ליאה למציאות, "ולכן אני לא מבינה מה גורם לה אם כך לא להתקשר חזרה כל בשבוע. בכל מקרה כשאשמע ממנה אשתף אותך.”
אני נפרד מאלכס וליאה ועולה לנוח בחדרי. אמנם אלכס הציע לי להסיע אותי, אבל אני מעדיף לנסוע לבד. אני זקוק לזמן עם עצמי. הבטן מתהפכת לי. כבר כמה ימים יש לי בחילה, אבל העדפתי לא לשתף את אלכס בכך. אני מרגיש שמשהו קרה. לא מסוג הדברים שגורם לך לפחד שקרה אסון, אלא משהו שאני לא יכול לשים את האצבע על כך.
אני מרגיש חסר סבלנות. אני רוצה כבר לחזור הביתה לבנים, ומחליט לקחת חופש. את העבודה עם אלכס אני יכול לבצע מהבית. בכל מקרה לא התחלתי לעבוד על פרוייקטים גדול מאז שמיקה עזבה.
אני מתלבט האם לספר להם על ליאה, ומחליט שעדיף שלא אומר מילה לפני שאשמע ממנה.
זאת הנסיעה הראשונה שלי בלי מיקה, והחזרה הביתה רק תעצים את חסרונה, את העובדה שהיא לא מחכה לי בבית. שוב קשה לי לנשום.
*
למחרת אחרי עצירת ביניים בת שעה ברומא, אני ממתין להמראה לתל אביב. יש משהו במקום הזה שגורם לי לסערה גדולה. מיו מילאן, הוא שם החברה של ליאה, שמעידה על כך שמרכזה במילנו, שהיא העיר האהובה על מיקה. 'האם שם את מסתתרת מפניי?'
מין מחשבה מטורפת עוברת במוחי, לרדת מהמטוס, לעלות על טיסה ללינטה ולחפש אותה בעיר. אבל איפה? אני קם מכיסאי, אבל אז ניזכר בבנים שמחכים לי. אני לא יכול להרשות לעצמי לאכזב אותם, בעיקר כשאני לא באמת יודע שהיא שם.
אני מתיישב חזרה, מוציא את האוזניות שלי, מתחבר לנייד שלי, שנמצא כבר במצב טיסה, מפעיל את רשימת השירים ועוצם את עיניים.
רק כשאני שומע את קולה של הדיילת שנוגעת בי קלות ומודיעה שאנחנו לפני נחיתה, אני קולט שהעברתי את הטיסה בשינה.
אני מביט על קו החוף של תל אביב שהולך ומתקרב לנגד עיניי.המראה הזה תמיד עורר בי פרפרי התרגשות, היום אני מרגיש עצב גדול. אני חוזר הביתה למיטה הריקה שלי.
אני פועל כאוטומט, יורד מהמטוס, עובר את ביקורת הדרכונים, בשער היציאה אימי מחכה עם הבנים שלי וליבי מתמלא שוב שמחה. ברגישותה היא הבינה כמה המחווה הזו חשובה לי.
הבנים רצים לקראתי ומחבקים אותי חזק. כמה חיבוק יכול להטעין נפש פצועה. אני עוצם את עיניי, שלא יראו את הכאב, שלא ידעו מה עובר לי בראש.
דין בדרך לארץ, ואין לי עדיין תשובה בשבילו. לפני שהוא עזב נתתי לו את מספר הטלפון הנייד האישי שלי. "אתה יכול להתקשר אם יש לך צורך לדבר," אמרתי לו.
עכשיו הוא כבר לא כאן ואני יושבת מהורהרת על המרפסת בדירה במגדל הנהר. ככל שאנחנו מתקרבים לקיץ, הימים מתארכים. אני משקיפה על מי הנהר השקטים, וחושבת על המסע שלו חזרה. מסע שבסופו לא תחכה לו האישה שהוא כל כך אוהב, ואני חשה עצב גדול.
ואז מצלצל הטלפון ועל הצג מופיעה הקידומת הכה מוכרת לי. פלוס שלושים ותשע, הקידומת של איטליה, ואחריה אפסים, מה שמראה שהשיחה היא מטלפון חסוי.
"מדברת מיקה," היא אומרת וגורמת לי לעצור את הנשימה, "מה שלומך?"
"הכל בסדר?" אני שואלת מייד, "את בטח יודעת שאני מודעת לשעה באיטליה. מדוע את ערה בשעה כל כך מאוחרת?"
"אני חייבת לשאול אותך משהו לפני הכל," אומרת מיקה ומשתתקת רגע, "אני מבקשת לדעת האם… יש לך אורח מישראל?"
"דין כעת כבר בדרך חזרה," אני מחליטה לחשוף מייד את כל הקלפים, "אלכס ממש התאהב בו. הם חתמו על ההסכם כבר ביום הראשון, וכבר התחילו לעבוד יחד."
היא שותקת ואני מחליטה לתת לה את הזמן. אני בטוחה שהיא לא ציפתה לתשובה כל כך ישירה.
"מה את יודעת עליי?" היא שואלת אחרי שתיקה ארוכה.
"שאת מעצבת מדהימה. אני מלאת התפעלות מהיצירתיות שלך. רציתי להציע לך הצעה, ומקווה שתשקלי אותה ברצינות," אני עונה לה.
"מה הוא אמר לך עליי?" היא שואלת, "הייתה לי הרגשה שהוא היה שם כשהתקשרתי."
"וזו הסיבה שהתרחקת?" אני שואלת. יש לי הרגשה שהיא תשתף איתי פעולה.
"לא," היא עונה קצרות.
"דין שבור לרסיסים. הוא יודע שעשה טעות שהתחמק מלנהל איתך שיחה. הוא פחד ממה שתאמרי לו. לו רק היה יודע שדווקא זה ירחיק אותך ממנו, הוא לא היה נותן לזה לקרות.
הוא תפקד מול אלכס בצורה מושלמת. עובדה שאלכס לא היסס לרגע לחתום איתו, ואלכס גבר מאד שקול. הכאב שלו נגע לשנינו, והייתי רוצה לקרב שוב ביניכם."
"לעבוד איתך זה חלום עבורי," מסיטה מיקה את הנושא בחדות, "את בוודאי יודעת שלא מזמן היקמתי את UNA ואולי זה לא היעוד שלי, ויתכן שזאת רק אבן דרך.
אבל לפני הכל יש דברים שאני צריכה לתקן בחיי הפרטיים. עזבתי בסערה גדולה. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום יותר. אני לא יודעת מה הוא סיפר לך," מיקה משתתקת שוב. הפעם אני יודעת שעליי להגיב.
"הוא אמר שהוא בגד בך. משהו חסר משמעות, ועדיין זה לא היה צריך לקרות. הוא פחד שתתעמתי איתו ותבקשי ממנו להתגרש. ואז עזבת," אני חוזרת על מה שדין אמר, "הוא מתקשה לתפקד בלעדיך. אני מבינה אותך, הייתי שם."
אני מספרת לה מה שקרה עם ג'ונתן בעלי הראשון. "אני רוצה לשנות זאת עבורכם."
"את מבטיחה לי שלא תספרי לו?" מבקשת מיקה, ואני תוהה מה היא עומדת לספר לי, שגרם לה להתקשר אליי בשעה לילה כזו מאוחרת.
"כן," אני עונה בהיסוס.
אני שומעת את ההיסוס בקולה של ליאה.
"בבקשה תבטיחי לי," אני חוזרת על בקשתי, "אני מבינה שעליי לדבר איתו."
המילים האלה גורמות לה לענות לי שהיא מבטיחה. "את בטוחה שאת רוצה לספר לי?" היא שואלת.
"חשוב לי שתביני אותי. אנחנו לא מכירות. את דין את כבר מכירה. הוא גבר מדהים. יש לו אישיות כובשת, ולב טוב. אין לי מילה רעה לומר עליו.
אני לא יודעת מה היה בי פתאום שגרם לו לא לרצות אותי. היינו בחופשה בספרד, צברנו מלא חוויות, ובלילות חגגנו את האהבה הגדולה שלנו. אני באמת לא מבינה מה קרה מאז שחזרנו שגרם לו ללכת עם נשים אחרות. פתאום הפכתי למשעממת, ולא מושכת בעיניו.
הוא אמר לי שאני נראית מוזנחת. את לא מכירה אותי ליאה. טיפוח הפנים והגוף הוא עבורי חלק משיגרת הבוקר, בדיוק כמו לרוקן את השלפוחית כשאני קמה, ולצחצח שניים.
הייתה לי מטפלת איטלקיה שלימדה אותי את כל מה שאני יודעת. החל מלדבר איטלקית ברמה של שפת אם, דרך טיפוח היופי, וכלה בתפירה ומעולם האופנה.
אם יש משהו שאי אפשר לאמר עליי, זה שאני נראית מוזנחת.
מה שקרה הוא שהעליתי קצת במשקל, וזו הסיבה שהעיר לי. לרגע הוא לא עצר לחשוב למה הגוף שלי השתנה.
שבועות, חודשים, ביקשתי לדבר איתו. כל פעם הוא מצא תרוץ להתחמק, ונעשה יותר ויותר חסר סבלנות כלפיי.
את זוכרת שהבטחת ליאה?" אני מפסיקה את שטף דיבורי.
"כן מיקה," היא עונה לי.
"עזבתי את דין אחרי שהוא לא היה מוכן לנהל איתי שיחה של שתי דקות. אבל ביום האחרון כשהגיב כלפי בזלזול כבר לא יכולתי. הבן הגדול שלנו שמע את טון הדיבור שלו ודיבר אליי באותו טון. הוא מעריץ את דין, אבל מאד אהב גם אותי," אני אומרת ולוקחת פסק זמן לנשום.
"אין לך מושג כמה דור, וגם בן ורז , מתגעגעים אלייך. כשדין שאל אותם מה להביא להם מניו יורק, הם ביקשו שיביא את אימא," אומרת לי ליאה, מה שאמור לשמח אותי, אבל היא עדיין לא יודעת מה אני עומדת לחשוף בפניה.
"חמישה חודשים אני מנסה לספר לו שאני בהיריון. את יודעת כמה זה קשה לשמור סוד כזה מכולם, כי בעלך פשוט לא מוצא שתי דקות לנהל איתך שיחה?
הגוף שלי התחיל להשתנות, אבל איש לא הבחין בכך שאני בהיריון. למרות שהייתי בחודש חמישי, הייתה לי בטן קטנטונת.
ביום שקיבלתי הודעה שהתקשרת הייתי בעבודה. בערב הייתה לי ירידת מים למרות שהייתי על גבול החודש השמיני, וטרם הגיע זמן הלידה.
נולדה לי פגית יפיפיה. קראתי לה אמה. זה השם שדין בחר למקרה שתיוולד לנו פעם בת. את מבינה שאין לו מושג שהוא אבא לתינוקת קטנה? היא כל כך דומה לאחים שלה, למרות שהיא בת. היא דומה לדין. הלב שלי שבור לרסיסים.
כל הלידה כאב לי הגוף מהגעגועים שלי אליו. כל הלידה הזכרתי לעצמי שהוא זה שעזב אותי, ודימיינתי אותו עושה אהבת עם אישה אחרת."
"הוא לא," אומרת לי ליאה בקול רך, "הוא רק מחכה למצוא אותך ולתקן את הכל עבורך, עבורכם."
"עכשיו את יודעת למה אני ערה בשעה כזאת. אני ליד אמה. היא עדיין קטנטונת מידי. אני אפילו לא יכולה לחבק אותה אליי. אני מדברת איתה ללא הפסקה, מספרת לה על האבא שלה, ומתאפקת לא לבכות לידה.
רצה הגורל שדווקא ביום שירדו לי המים הגיעה חברה טובה שלי מהארץ לביקור. היא איתי בלידה, ומאז נמצאת לידי למרות שהייתה כבר אמורה לחזור לארץ. אני מודה לה על כך, אבל זקוקה כעת להיות לבד."
"היית רוצה את דין לידך?" שואלת ליאה ישירות.
"אולי אני חסרה בנוף של הבית, בסופו של דבר אני זו שניהלה את הבית, הייתי אחראית על הסדר של הבנים, ונתתי לו חופש להתפתח ולגדול, אבל אין בעיה שכסף לא יכול לפתור"" אני מתחמקת מתשובה.
"את כל כך טועה מיקה. הוא מודה שמעד, ואינו יכול להסביר למה זה קרה, אבל זה לא יקרה שוב, אני בטוחה בכך. דין עושה כל שביכולתו שאיש לא יבחין במצוקה שלו. הקשר המיוחד שלו עם אלכס, גרם לו להיחשף בפניו. הוא לא יכול להרשות לעצמו ליפול בגלל הבנים שלכם," אומרת ליאה, "תבטיחי לי שתחשבי על זה מיקה. אני פה מתי שתרצי לדבר. אני מבטיחה שלא אומר לו מילה."
"אני צריכה לאסוף כוח, ולהתקשר אליו. אינני מבטיחה מה יהיו תוצאות השיחה," אני אומרת לה, "תודה שהקשבת לי."
"אני יכולה לקבל את הטלפון שלך? אני לא להעביר אתן אותו לאיש," מבקשת ליאה.
אני שולחת לליאה הודעה ובה מספר הטלפון שלי, ומרגישה בטחון מלא בכך שהיא ראויה לאמון שלי.
אני מותשת מהשיחה, נשענת לאחור ונרדמת על הכיסא ליד אמה.
הבוקר כבר כאן.
האחות מעירה אותי, ומניחה לפני ספל קפה עם קרואסון. "תלכי קצת לישון סניורה מורג," היא אומרת לי, "שינה על הכיסא איננה שינה."
"תודה על הקפה," אני עונה לה ולא מספרת לה שמזמן לא ישנתי שינה כל כך רגועה, זמן רב לא חלמתי על דין מחבק אותי.
אני עוטפת את ספל הקפה בכפות ידיי ולוגמת ממנו מעט. אני על הכורסה הסמוכה לבתי הקטנה שישנה לה, וחיוך לא רצוני על פניה. "קטנטונת שלי, אימא צריכה ללכת. יש לי יום חשוב היום. תאחלי לי בהצלחה."
אני מודיעה לאחיות שאני עוזבת, ומוודאת שיש להם את הטלפון שלי.
"יש לנו סניורה מורג את מספר הטלפון הנייד שלך, ושל אלכס דונטלו, ואנטוניה דה לורון," עונה האחות בחיוך.
אני עומדת לצאת מהמחלקה כאשר ד"ר מתיאוס נכנס. "סיימתי משמרת וחשבתי שאמצא אותך כאן. אני רוצה לערוך לך בדיקות דם," הוא אומר ומסמן בידו על ספסל פנוי מול תחנת האחיות.
בתנועות מיומנות הוא ממלא כמה מבחנות בדמי, ומבקש מהאחות שתשלח אותן למעבדה. "ואיך הקטנטונת שלנו?" הוא שואל את האחות הראשית.
"מקסימה. היא אלופה אמיתית. כולם כאן מאוהבים בה," היא אומרת בחיוך ופניה מאדימים. אני כבר רגילה למחזה הזה של האחיות שמאוהבות ברופא שלי, שדווקא מראה סימני התענינות בטוני מאז שפגש בה ליד מיטתי.
"לאיפה אני מסיע אותך?" הוא שואל אותי.
"יש לי פגישה עם ג'יובאני דונטלו," אני עונה לו ומחפשת את הכתובת שג'יו שלח לי.
ד"ר מתיאוס מלכסן את מבטו אליי בפליאה. "הוא אמר שיש לו משהו להראות לי, אבל אין לי מושג במה מדובר. אני רק יודעת שאלכס ביקשה ממנו שיעשה משהו עבורי."
אני נותנת לד"ר מתיאוס את הכתובת ושולחת מסרון לאפרת שאני יוצאת מבית החולים ובדרך לפגישה עם ג'יו. אני מוסיפה למסרון את תמונה של אמה שצילמתי לפני שעזבתי את חדרה.
אפרת יהלום:
איזה בובונת.
אני מאוהבת מעל הראש.
אני שולחת לה 💗
ואז מגיע מסרון נוסף.
אפרת יהלום:
אייל שלח לי מסרון.
פתאום הוא ניזכר בי.
עניתי לו שאני נהנית מכל רגע.
כמובן שלא סיפרתי לו איפה אני.
'למה יש לי הרגשה שזה קשור לדין?' כמובן שאני לא אומרת לה מילה, כשם שאין לי כוונה לספר לה שאני אוגרת כוחות כדי להתקשר אליו.
"את איתי?" שואל אותי ד"ר מתיאוס. רק אז אני קולטת שהייתי מרוכזת בשיחה עם אפרת, ומחשבותיי נדדות בעקבותיה.
"סליחה," אני אומרת לו נבוכה, "אפרת שלחה לי מסרונים."
"אפרתי," הוא מתקן אותי.
"אפרתי," אני מחייכת.
"את יודעת לאן אנחנו נוסעים?" הוא שואל אותי.
"נתתי לך את הכתובת," אני עונה בחוסר הבנה.
"אני יודע. התכוונתי אם את מכירה את הבניין אליו אנחנו נוסעים," הוא מסביר לי.
"מעולם לא הייתי בו, ולא שמעתי עליו," אני עונה, ומתפלאת על שאלתו.
"ברור לי לגמרי. זה אחד הבניינים ה… כבר תראי בעצמך. אני כבר מתחיל להבין מה קורה פה," הוא מחייך.
"אולי תסביר לי?" אני שואלת ומביטה עליו.
"זו ההפתעה של ג'יובאני, אין לי זכות לקחת זאת ממנו," הוא אומר ומוחק את החיוך.
כעבור דקות ספורות, כאשר ד"ר מתיאוס נעצר בפתחו של אחד הבניינים היפים ביותר שראיתי, אני מבינה את תגובתו.
"שיהיה בהצלחה," הוא אומר כשהוא עוזר לי לצאת מהרכב. אני בוהה ברכבו שנבלע בתוך התנועה הסואנת ורק אז מביטה שוב על הבניין.
אני נכנסת לתוכו, וניגשת לשומר בכניסה כדי לבקש ממנו שיודיע לג'יו שאני פה, אבל ג'יו מפתיע אותי ובא לקראתי מכיוון אזור הישיבה בלובי.
"ברוך בואך," הוא אומר אותי בעודי גומעת בעיניי את יופיו של הלובי המפואר.
הוא מסמן לי בידו לכיוון המעלית. ואני הולכת בעקבותיו. המעלית מגיעה וג'יו לוחץ על הקומה העליונה, מה שלא מפליא אותי ביודעי שהוא גבר מאד עשיר. 'למה חשבתי שהוא גר בבית ולא בדירה?' עוברת המחשבה בליבי.
המעלית נפתחת לתוך הדירה וג'יו עורך לי בה סיור. "האגף הזה הוא אגף חדרי השינה, וזאת יחידת ההורים," הוא אומר ומסמן לי להיכנס לתוכה. אני מופתעת לראות בחדר מיטת תינוק לבנה. 'זה לא מוקדם מידי?' אני חושבת לעצמי.
"את עיצוב של החדר של אמה השארנו לך, למרות ש…" אני מפסיקה לשמוע מה ג'יו אומר.
'אני מבינה נכון? זו הדירה…שלי?'
"את נראית המומה," אומר ג'יו, "אלכס בחרה את הדירה עבורך. היא מכירה את בעלי הבית וניהלה איתם משא ומתן קשוח עבורך. עורך הדין שלי מכין לך את החוזה. נתתי כבר מיקדמה לחצי שנה, כך שאת יכולה להיכנס לדירה מתי שתרצי."
אני מתקשה לעכל שהדירה הזאת היא שלי. כבר חודשים שאני גרה בבית מלון.
"אין לי מושג מה עתיד לקרות בחייך. מה שברור הוא שבחודשים הקרובים את תצטרכי להישאר כאן עד שאמה תשוחרר, ולכן חשבנו שראוי שיהיה לך סוף סוף מקום משלך," הוא אומר, "בחרנו בדירה הזאת, כיוון שיש בה חדרי ילדים נוספים. יש לי הרגשה שיהיה מי שימלא אותם בקרוב."
