השעה תשע בבוקר כאן בניו יורק. בדיוק של שעון שוויצרי אני מקבל הודעה מאלכס.
אלכס רוטשילד:
ברוך בואך לניו יורק.
פיניתי את היום עבורך.
מחכה לשמוע ממך.
בידידות, אלכס
אני עונה לו מיד.
דין מורג:
אני מוכן להתחיל את היום.
תודיע לי לאן להגיע ומתי.
בידידות, דין
אלכס רוטשילד;
אני מחכה לך בסוויטה בקומה העליונה.
הזמנתי לנו ארוחת בוקר.
נתראה בקרוב, אלכס
אני קם מהמיטה, מתמתח ונושם עמוק. העיר מוצפת שמש. 'מתי השמש תחייך גם בתוכי?' אני חושב לעצמי.
אני יכול לדמיין את מיקה קופצת מהמיטה, ניגשת לארון, ובוחרת חליפה עבורי. אני שם לב שזה בדיוק מה שאני עושה. אני פועל כאוטומט.
אני סקרן לדעת האם אלכס גר בבית המלון. את התשובה אני מקבל מייד.
אני עולה לקומה העליונה. הדלת פתוחה לרווחה, ואלכס מקבל את פניי במאור פנים.
"שערתי שתישן הבוקר, ולכן החלטתי לעבוד מהמלון. חשבתי שתרגיש נוח יותר כאן.
רשת מלונות האורכידאה היא הבייבי שלי, ואני מרגיש כאן תמיד בבית, אבל עיקר עבודתי מתבצעת במשרדי החברה המשפחתית תעשיות רוטשילד, אותה אני מנהל עם אבי שעדיין עובד במלוא המרץ, למרות שיכול כבר היה מזמן לנוח.
לצורך עסקיי אני מרבה בנסיעות טרנס אטלנטיות, ויודע כמה חשוב לתת לגוף להתאפס על אזור הזמן, ולכן חשבתי שנערוך את ישיבת ההיכרות שלנו כאן, מה שיאפשר לך ללכת לנוח אם תרגיש שהעייפות גוברת עליך."
"אני מתקשה להגדיר לעצמי מה אני מרגיש כעת. מצד אחד אני חש ליאות גדולה, מצד שני אני מלא אנרגיה לקראת הקשר שנבנה בינינו," אני עונה לו.
אני מרגיש צורך עצום לשתף אותו במה שבאמת עובר עליי, אבל אני מזכיר לעצמי שלמרות שהתקבלתי בחמימות, אלכס הוא אדם זר ואני כאן בעניניי עסקים.
"בעסקים," מתחיל אלכס לדבר ואני רואה שהוא שוקל את מילותיו, "רצוי לעטות על פניך פני פוקר, לא לגלות את הקלפים מייד. ובכל זאת אני חייב לציין שההצעה שלך עולה באופן ניכר על כל הצעה שקיבלתי, ולא בגלל שהיא הזולה ביותר, להיפך, התמורה שאתה מבקש עבור השרותים שאתה מציע, גבוהה מאד.
יש משהו באופן שבו אתה מתנסח, שנותן לי להרגיש שאני יכול לבטוח בך. שמה שאתה כותב, זה מה שאקבל, ואין דברים נסתרים באותיות הקטנות. אני אוהב את האופן בו פרטת כל דבר, ועדיין לא נתת בידי את התמונה המלאה. בסופו של דבר אתה שומר על עצמך מאד יפה.
אישתי עורכת דין מסחרית. ביקשתי ממנה שתנסח הסכם בינינו. היא אמורה לשלוח לי אותו בקרוב. אני אעביר לך אותו ותוכל לעיין בו. אין לי התנגדות שתתן לעורך דין מטעמך ללמוד אותו ולאשר לך את הסעיפים. אם יש משהו שברצונך לשנות, נעבוד על זה יחד."
"אולי נתחיל בזה שאספר לך על ההצעה שלי?" אני שואל.
אני מרגיש שהוא מתקדם מהר מידי. 'האם הוא באמת הבין את מה שהצגתי לפניו, או שהוא בוחן אותי?'
"אני בהחלט מעוניין לשמוע," הוא עונה לי בחיוך, "אקדים ואומר שכבר בחרתי בך לעבוד איתי על הפרוייקט."
"שנתחיל?" אני שואל ולא מתאפק ומחייך.
אנחנו עובדים ללא הפסקה. אלכס מתלהב מהרעיונות שלי, ומעלה בקשות נוספות. "אני אוהב את שיטת העבודה שלך. יש לך מחשבה מהירה, והבנה איך לדייק את הצרכים בחברה שלנו.
אני חושב שהגיע הזמן שנצא להפסקה. הייתי רוצה שתכיר את אישתי," הוא אומר ושולח לה הודעה.
אני כותבת את חוזה התקשרות בין אלכס לבעל חברה מישראל שעוסקת בפתרונות תקשורת והגנה.
אני עוקבת אחרי הסעיפים שאלכס ביקש שיהיו בחוזה, ורק לבסוף אני מחפשת את שם החברה ואיש הקשר שלה.
דין מורג, תל-אביב, ישראל
אני קוראת שוב את השם ומתקשה להאמין. את השם מורג שמעתי לראשונה לפני כמה ימים, ומאז אני מנסה למצוא את הדרך אל אותה מעצבת אופנה אלמונית ששמה נלחש בפי כל.
אני נסחפת במחשבותיי לימים הראשונים של מיו מילאן, בית האופנה בבעלותי.
*
אנגליה
הפנימיה לבנות
"מה את מחייכת?" שואלת אנדריאה שותפתי לחדר.
"עלה בראשי רעייון גאוני בקשר לפרוייקט," אני משתפת אותה בהתלהבות "קראתי שוב את ההוראות, ואני רוצה שנקים חברת אופנה. אני אוהבת לעצב בגדים, את יודעת לתפור, בר מציירת כל כך יפה, והיא תוכל לצייר על הבדים שלנו."
"ומיה? כי אני לא יכולה לחשוב מה כל זה קשור אליה," אומרת אנדריאה.
"מיה אוהבת עיצוב פנים, והיא זו שתעצב לנו את החנות," אני קובעת.
בלילה כשאנחנו יושבות להכין שיעורים יחד, אנחנו מספרות לבר ומיה על הרעיון שלנו.
"אנחנו חייבות להכין את תכנית העבודה כך שהיא תשכנע את הפרופסור," אומר מיה שהיא קול ההגיון בינינו. "אני בטוחה שאף אחת לא תחשוב על הקמת חברה בתחום הזה, ולכן זאת עומדת להיות הצלחה גדולה."
כך מצאתי עצמי בגיל שבע עשרה מקימה את מיו מילאן.
למרות שאני עוסקת בעריכת דין, מיו מילאן היא האהבה האמיתית שלי. אני עוקבת אחרי עולם האופנה, ולא מרגישה שיש לי מתחרים.
כל זאת עד היום.
*
כמה ימים קודם…
אני מתקשרת לחברתי אנטוניה דה לורון לברך אותה על קבלת פרס העתונות. "הבגד שלבשת מהמם," אני אומרת לה, "אני סקרנית לשמוע היכן רכשת אותו." אני מודה שאף פעם לא ראיתי שילוב כל כך יפה של בדים וצבעים. אין ספק שמי שעיצבה אותו מיוחדת במינה.
כיוון שהשיחה בינינו מתנהל כשיחת וידיאו, אני רואה את החיוך שהיא מחניקה. "אני מבטיחה לגלות לך בקרוב את שמה. אני יכולה לאמר לה שהיא מעצבת מישראל ש… עדיף שאשתוק, שלא אפלוט בטעות פרטים נוספים. הבטחתי לה שאשמור את פרטיה חסויים עד ש… עד שאקבל אישור. מה שאני כן יכולה לגלות לך, זה שבקרוב היא כבר לא תהיה אלמונית."
"את יודעת ששפתיי חתומות," אני מנסה את מזלי.
"בקרוב מאד ליאה," היא אומרת, "מבטיחה לך שאת תהיי הראשונה."
אנחנו מסיימות את השיחה ואני מקבלת מסרון מטוני, כך אני קוראת לאנטוניה.
אנטוניה דה לורון:
מצרפת לך תמונה של ידידתנו אלכס דונטלו מהארוע האחרון.
הבגד שהיא לובשת עוצב במיוחד עבורה.
את כבר מנחשת על ידי מי.
שלושה ימים עברו מאז אותה שיחה, ואני גולשת באתרי האופנה השונים, ולא מצליחה למצוא במי מדובר. הדבר היחיד שאני רואה הן שמלות מאד יחודיות שלובשות נשות החברה הגבוהה, אבל בשום מקום לא מצויין מי עיצב אותן.
היום בבוקר
"חשבתי רבות על כך. השילוב בינך לבין מיקאלה הוא מושלם," אומרת לי טוני, ומראה לי את העתק השמש של גיליון החודש הבא ובו תמונתה של בחורה צעירה, עם חיוך שובה לב.
הבטחתי לך שאת תהיי הראשונה שתדע. קוראים לה מיקה מורג, היא ישראלית וכאן היא נקראת מיקאלה, והיא המעצבת והבעלים של חנות חדשה בשם UNA."
טוני מחייכת אליי, ואני נושמת עמוק ומתאפקת לא לרוץ לחפש מה נכתב עליה.
*
אני מסיימת לכתוב את ההסכם, ושולחת אותו לאלכס.
ליאה רוטשילד:
אמורה מיו, אני בדרך לפגוש אתכם.
שלחתי לך במייל את ההסכם.
אלכס רוטשילד:
מחכה לך מיי לאב.
מבט זריז על השעון מלמד שעליי לצאת מייד, כיוון שאלכס כבר ממתין לי במסעדה של בית המלון שלו אורכידאה ניו יורק. אני סקרנית לגלות האם יש קשר משפחתי בין הגבר איתו הוא נפגש למעצבת האופנה שמסקרנת אותי.
הנסיעה בין מגדל הנהר לבית המלון אורכת כרבע שעה. אני שקועה בהירהורים ומודה על כך שהתנועה סבירה בשעה זו.
השומר בחניון מקבל את פניי בחיוך. "יום יפה היום גברת רוטשילד," הוא אומר, "תתני לי לחנות עבורך את הרכב?"
אני תמיד מובכת מהאופן שבו אני מתקבלת בבית המלון, אבל כמובן לא מראה לו זאת, אלא לוקחת את תיקי ויוצאת מהרכב.
"תודה לך," אני אומרת, נכנסת פנימה, ופונה מייד למסעדה.
פניו המאירים של אלכס מקבלים את פניי. הוא פורש את זרועותיו ואני נאספת לחיבוק שלו. למרות שהוא הבעלים של המלון, כשמדובר בי הוא לא מהסס לחשוף את רגשותיו כלפיי לעיני כל.
אלכס מוביל אותי לשולחן לידו יושב איש העסקים הישראלי דין מורג. הוא קם לקראתי ומושיט את ידו. "נעים מאד להכירך, אני דין מורג," הוא אומר במבטא בריטי מושלם.
"מוצאך מאנגליה," אני אומרת לו מופתעת, "הבית השני שלי."
*
לא פעם אני תוהה למי מהמקומות אני מחוברת יותר. ללונדון בה חייתי כמעט עשרים שנה, ועדיין מבקרת בה לעיתים קרובות, או ניו יורק בה נולדתי, ואליה חזרתי לאחר גלות ארוכה.
כך או כך, כאשר אני שומעת מישהו שדובר במבטא בריטי, הלב שלי מייד מתרחב.
כיוון שידעתי שדין ישראלי, זו הייתה בהחלט הפתעה עבורי.
*
דין מחייך. יש משהו מאד עצוב בעיניו כשהוא מחייך. "הרבה זמן לא דיברתי אנגלית. הוריי דרשו מאתנו שנדבר רק עברית. זה מרגיש לי פתאום כל כך טבעי לדבר באנגלית, לחשוב באנגלית."
"אם כך אני מבינה שאתה נהנה בניו יורק," אני אומרת לו בניסיון לדובב אותו.
"אני נהנה מהמפגש שלי עם אלכס. אני מרגיש מאד בנוח כאן," הוא עונה, ועדיין ברור לי שמשהו מטריד אותו.
"זו הפעם הראשונה שלך כאן?" אני מתעניינת.
דין מסיט את עיניו לחלון ונושם עמוק.
אני מבינה שאני נוגעת בנקודה רגישה. דווקא בגלל שאני מרגישה שמשהו עובר עליו, עדיף שאשתוק. עליי לזכור שבסופו של דבר זו פגישת עסקים.
"אני מצטערת, לפעמים אני נסחפת," אני אומרת בהתנצלות.
"המקום הזה מעורר בי הרבה זכרונות," אני רואה שדין מתלבט איך לענות לי. אני רוצה לאמר לו שזה בסדר, שהוא לא חייב לדבר על כך ,אבל הוא ממשיך לדבר. "כולם זכרונות נפלאים, רק שאני יודע שיותר לא יהיה לי כאלה, וזה מה שמעציב אותי."
"אני מצטערת לשמוע," אומרת ליאה.
הוא שוב מביט בי ואני לא יכולה שלא לראות את הכאב בעיניו. אין לי מושג אם מיקה קשורה אליו, אבל כבר ברור לי שעדיף שלא אעלה את שמה.
"הכנתי טיוטת הסכם. תעבור עליו עם עורך הדין שלך, ותשלח לי חזרה במייל אם יש סעיף שאתה רוצה שאשנה," אני מנסה לפזר את המועקה.
"כפי שכבר הבנת, האנגלית היא שפת האם שלי. יש לי ניסיון רב בקריאת חוזים. אני מרוצה מההסכם שהכנת. הוא בהחלט הוגן. כשתחליט, אני אחתום עליו," הוא פונה לאלכס.
"אמרתי לך כבר שהחלטתי. אני לא גבר שנותן אמון באנשים כל כך מהר, אבל יש בך משהו שאיני יכול לשים עליו את האצבע, שגורם לי להיות בטוח שאני עושה את הדבר הנכון," אומר אלכס.
"אמרת שיש לך בנים," מפתיע אותי אלכס, "אישתי עוסקת בעריכת דין, אבל האהבה האמיתית שלה היא חברת האופנה שלה מיו מילאן. שמעת עליה?"
"ברור, אני נוהג לרכוש בגדים עבורי בסניף הלונדוני שלה," עונה לו דין.
"אגלה לך בסוד שרוב הבגדים הם פרי עיצובה של ליאה. חשבתי להציע לך לראות את הליין החדש לילדים," ממשיך אלכס ואני מרגישה שאני לא נושמת. זה רגע האמת עבורי.
"גם אישתי מעצבת אופנה," אומר דין בקול חנוק.
"איזה יופי," אני אומרת לו, ומרגישה את ההתרגשות מתעוררת בי.
"היא…" הוא מתחיל לאמר ומשתתק.
אני מתעוררת משינת לילה טרופה. היום זה היום הראשון בו UNA פותחת את דלתה לקהל הרחב. אני קמה בזריזות, אבל מתקשה להתחיל את היום.
זה אחד הימים הכי חשובים בחיי ואני חווה את זה רחוק מהמשפחה שהקמתי, מהגבר שהוא אהבת חיי. 'למה דין?!' אני צועקת בלי קול, 'מה עשיתי שזה מגיע לי?'
"ילדה שלי, אני יוצאת ל UNA. קחי את הזמן, תתארגני בנחת," אני שומעת את קולה של אדריאנה מעבר לדלת, ותוהה האם היא מודעת לסערה שמטביעה אותי.
אני ניזכרת שלאונרדו הבטיח להביא לי מאפים טריים לבית הקפה הקטן שלנו. "חכי לי, אני כבר באה," אני אומרת לה, וממהרת לשטוף את פניי.
אני מסיימת להתאפר בזריזות וניגש לבחור בגדים ליומי הראשון. היום יותר מתמיד עליי להקפיד על לבושי.
למרות שאני פה כבר תקופה לא קצרה, שלא כתמיד, עדיין לא סידרתי את הבגדים הארון.
מחשבותיי נודדות לנסיעות שלי עם דין, ואיך תמיד מיהרתי לסדר הכל בארון.
'למה בעצם לא פרקתי עד היום את כל המזוודות?' אני חושבת לעצמי, ומבינה שכשאעשה זאת יש בכך הודאה בכך שזה לא ביקור זמני אלא מציאות חיי.
אני מחליטה שכשאחזור היום מיום העובדה אני אסדר את הכל במקום. נכון שזו אני שיצאתי שבחרה לעזוב, אבל לא אני עשיתי את הצעדים הראשונים, אלא נדחפתי לעשות זאת, ואת זה אסור לי לשכוח.
אפרת שוב מנסה לברר מתי היא יכולה להגיע. אני עדיין מהססת לגבי המפגש שלי איתה. השתניתי, ואינני בטוחה שמה שאני עוברת יעבור את מבחן החברות בינינו.
אני מתאימה לשמלה שלבשתי זוג נעליים בצבע ניוד, סוקרת את עצמי במבט מהיר, וניגשת לאדריאנה שמחכה לי מלאת התרגשות.
"תראי אותך," היא אומרת כשהיא סוקרת את לבושי. אני לובשת שמלה קצרה ומעליה עליונית באורך מלא. אם לא הייתי רואה את הבטן שלך, לא הייתי מנחשת שאת בהריון. הרגליים שלך נשארו חטובות כתמיד."
"מי אלמה מתחשבת בי," אני צוחקת, "היא יודעת שבמקצוע שלי אני חייבת להראות טוב."
"אני ממש מתקשה להאמין שאת בהריון מתקדם. הבטן שלך לא כל כך גדולה," היא אומרת להפתעתי, למרות שאני מרגישה שהיא כן.
"נו באמת," אני אומרת לה, "את קצת מגזימה."
"תראי אותך," אומרת אדריאנה ומצלמת אותי.
אני מופתעת לראות שהיא צודקת. המילים שאמר לי דין על כך ששמנתי כל כך נצרבו בזכרוני, וגרמו לי להרגיש שמנה עם כל גרם שהעליתי.
אנחנו עוברות בית הקפה של לאונרדו. "בוקר טוב בלה," הוא קורא לעברי בשמחה, "חיכיתי שתבואי כבר. ארזתי עבורך מאפים טריים. אני כבר מגיע."
אני מביטה על השעון. השעה שעת בוקר מוקדמת. החנויות עדיין סגורות, אבל אני לא מסוגלת לחכות עד השעה עשר שתפתחנה.
אנחנו חוצות את הכביש ומגיעות לדלת העץ היפה בכניסה לחנות. אני מלמדת את אדריאנה איך לפתוח את המנעולים, ולנטרל את מערכת האזעקה שהתקין עבורי ג'יו.
קרני השמש המלטפות את חלונות הראווה, חודרות לתוך החנות בזמן שאני פותחת את התריסים, ומציפים את פנים החנות באור.
לאונרדו מגיע עם הקופסאות וניגש לסדר את תכולתן בויטרינה, ואני מנצלת את הזמן לשלוח הודעה לטוני שאני מחכה לה.
אנטוניה דה לורון:
רבע שעה אני אצלך.
מתרגשת.
נשיקות, טוני
אני שולחת הודעה גם לרפאל.
מיקאלה מורג:
מחכה לך לקפה של הבוקר,
ומאפים מבית הקפה של לאונרדו.
עורך הדין רפאל מונטבלו:
עשר דקות אני אצלך.
אני מאוכזבת לקבל מרפאל מסרון נוסף.
עורך הדין רפאל מונטבלו:
מצטער יקירה, תצטרכי לשתות בלעדיי.
קיבלתי מסרון להגיע לדיון דחוף בבית במשפט.
אני שומר לעצמי את ההזמנה לשעה מאוחרת יותר.
אודיע לך כשאסיים.
בידידות, רפאל
מיקאלה מורג:
שיהיה בהצלחה.
הקפה יחכה לך.
'דברים קורים בזמן הנכון,' אני אומרת לעצמי. עם כל הרצון שלי להפגיש בין טוני לרפאל, כנראה זה לא הזמן. האכזבה שלי נעלמת מייד עם כניסתה של טוני לחנות. ההתרגשות שעל פניה סוחפת אותי.
אדריאנה ממהרת להכין לה קפה ולחלוט עבורי תה צמחים.
כיוון שמזג האוויר נעים היא עורכת לנו שולחן בחוץ, ומניחה עליו את המגש עם הספלים והמאפים שכבר איני יכולה לחכות לטעום אותם.
"אני רוצה לצלם אותך לשער של ELEGANTE," אומרת לי טוני, "התחלתי להכין כתבה על UNA. כמובן שזה יקרה רק אם תאשרי לי שאת מסכימה."
"את מבטיחה לי שמה שאומר לך ישאר בינינו?" אני שואלת אותה, למרות שיש לי אמון בה, אחרת לא הייתי מעזה לדבר על עך.
"הבטחתי לך שלא אפרסם מה שלא תאשרי לי," היא עונה מייד, "החברות איתך חשובה לי יותר מפרסום ידיעה בעיתון. אני מבטיחה לך שלא אפר את אמונך."
"אני בוטחת בך. הענין הוא שאני מבקשת שגם לא תספרי על כך לחוג מכריך. זה חשוב לי מאד," אני אומרת, "מדובר בחיי האישיים שעליהם אני שומרת בקנאות."
"אני מבקשת שלא תספרי לי משהו שאת עלולה להתחרט עליו. לגבי כל מה שתספרי לי אני מבטיחה לך ששפתיי חתומות," עונה לי טוני. אני מאמינה לה.
"חוץ משתי חברות נפש שלי, איש לא יודע שאני בהיריון. הייתי רוצה שזה ישאר כך. אין לי בעיה שתצלמי אותי. הרי לא אוכל להסתתר כאן לנצח, אבל אני מבקשת שזה יהיה צילום של חלק גוף עליון בלבד. הבטן שלי בהחלט בולטת לעין, וחשוב לי שהיא תוסתר," אני מספרת לה.
"ובעלך?" היא שואלת בחשש. היא תוהה האם היא חצתה את הגבול.
"זה סיפור ארוך שאיני רוצה להיכנס אליו. מי אלמה היא הבת שלו, אבל אין לו מושג שאני בהיריון," אני משחררת ממני את הסוד שאני שומרת מכולם.
"מבטיחה לך שלא אשאל יותר שאלות. אני אדאג שהבטן שלך תוסתר. כבר אמצא את הדרך איך."
כעבור כשעה מגיעה צלמת אופנה שמצלמת אותי במשך שעה ארוכה. בסיום הצילומים אני יושבת עם טוני ואיתה ובוחרת מתוכם את האחת שתופיע על השער.
טוני קיימה את הבטחתה. בתמונה רואים אותי יושבת על כסא גבוה, כאשר מרכז גופי מוסתר על ידי שמלות בעיצובי, ורגליי הדקות אינן מסגירות את העובדה שאני הרה, בדיוק כפי שאמרה הבוקר אדריאנה.
