ארבעה ימים עברו מאז.
אני אוחזת ביד רועדת את העט, אחרי שקראתי שלוש פעמים את החוזה.
"את מרוצה מהחוזה?" שואל עורך הדין שלי רפאל מונטבלו.
"עכשיו אחרי השינויים שהכנסנו, החוזה נראה מושלם," אני אומרת.
"גם אני מאד מרוצה," אומר ג'יו שלא עוזב אותי לרגע במסע הזה של קריאת פרטי החוזה.
קרלה פרארי הסכימה לכל דרישותיי, וחתמה כבר על החוזה לפני שעה במשרדו של רפאל.
"אהבתי את הסעיף שהכנסת לגבי זכויות היוצרים על כל יצירה שלך. אין ספק שהבגדים שאת מעצבת יקשטו את הירחונים ומדורי הרכילות, אבל איש לא יוכל להעתיק אותם ממך. הרעיון של UNA כל כך גאוני שאני מתפלא שאיש לא חשב עליו קודם," אומר רפאל.
"אישה משקיעה ממיטב כספה כדי לרכוש בגד מיוחד לארוע. אתה יודע כמה זה מתסכל, בלשון המעטה, כשאת רואה שאישה אחרת, ולפעמים יותר מאחת, לובשת את אותו בגד? יש נשים שזה הורס להם את הערב," אני אומרת, למרות שרפאל כבר מבין מהו הרעיון מאחורי UNA.
"המחשבה לגבי זה נולדה במוחי כאשר הייתי בחתונה של חברה. אימה ואימו של החתן לבשו שמלות כמעט זהות. זה יצר הרבה מתח לאורך כל הערב. אנשים התלחשו וליבו את האש, מה שגרם בסופו של דבר לסכסוך משפחתי, ולפרידה של הזוג ביום שלמחרת."
אני חותמת על החוזה ומגישה את הניירת לרפאל שיאשר את תוקפו בחתימתו. הוא מחתים אותי גם על מסמכי היסוד של החברה החדשה, ומחתים כל מסמך בחותמת שלו.
"זהו מיקה, ברכותיי," אומר רפאל, "ועכשיו אפשר לבקש קפה? הריח פה מטריף את חושיי."
אלכס ניגשת למכונת הקפה שעל הדלפק בבית הקפה הקטן בחזית החנות, ממלאת אותה בכמות מדודה של קפה, ומוסיפה מים.
ג'יו מביט עליה באהבה. "מי היה מאמין," הוא אומר לי, "שהנסיכה שלי תתנדב להכין קפה."
*
ארבע שעות קודם
אני מביטה על בית הקפה הקטן שעיצבתי. לבקשתי הורידו המשפצים את הקיר הסמוך לרחוב, והחלון הגדול המשקיף על הרחוב נתגלה ברוב תפארתו.
"מדהים איך שראית את זה בעיני רוחך ברגע הראשון שנכנסת לחנות," אומרת אלכס, "לא היה עולה בדעתי לערוך שינוי כזה. לא רק, אלא שמעולם לא שמתי לב שקיימת דלת צדדית.שלא לדבר על העציצים שהונחו בחזית החנות, ויוצרים פטיו אינטימי מושלם לשלושת השולחנות. את לא מפסיקה להפתיע אותי. את כל כך מוכשרת."
אני זקוקה למילים של אלכס. מעולם לא זכיתי שיכירו בכישוריי. עכשיו זה הזמן שלי לפרוח.
"אני ניגשת ללאונרדו לדבר איתו," אני אומרת לאלכס.
"קרה משהו?" היא שואלת בדאגה.
"אני חייבת שהוא ידע שאין לי כוונה להתחרות איתו. רוצה לבוא איתי?" אני שואלת.
אלכס מתלבטת לרגע, ולבסוף אוספת את תיקה ונעמדת לידי. "בואי נלך."
"במחשבה שנייה, אני חושבת שאלך לבדי. אני לא רוצה שהוא יקשור אותך לחנות. השיחה הזו צריכה להתנהל בארבע עיניים."
אני יוצאת מהחנות, חוצה בזהירות את הכביש ונכנסת לבית הקפה. כל אותו זמן אני רואה את לאונרדו עומד סמוך לחלון וצופה בי. אין לי ספק שהוא עוקב כל הימים האלה אחרי מה שנעשה לנגד עיניו בחנות, והוא יודע שיש לי קשר לכך. עם זאת הוא מעולם לא העלה בפניי את העניין.
"צ'או בלה," מקבל לאונרדו את פניי כרגיל. למרות שהוא מנשק את לחיי כמקובל, אני מרגישה שהוא מרוחק.
"יש לי המון מה לספר לך, יש לך כמה דקות בשבילי?" אני שואלת בחיוך, אבל רואה שהמתח לא עוזב את פניו. הוא נועל את הלסתות ומהנהן בראשו.
"כפי שאתה רואה אנחנו עובדים במרץ על החנות," אני מתחילה לאמר, כאילו שלא שמתי לב לכך שהוא יודע זאת.
"את צריכה לשמור על עצמך ולנוח," הוא נוזף בי. נראה שהוא לא כל כך שש לשמוע את מה שיש לי לספר.
"החלטתי ליצור בית קפה קטן בתוכו," אני מתחילה לאמר ואני רואה שהוא נלחם בעצמו. "כמובן שהרעיון נולד כדי לשרת את הלקוחות שלי בזמן שהן ממתינות. השרות בו ניתן בחינם.
רציתי לבקש את עזרתך. אני רוצה לרכוש ממך כל יום מאפים, ואולי כריכים קטנים שאותם אגיש עם הקפה.
אני גם מבקשת שתמליץ לי על מכונת קפה. כמובן לא מסחרית כמו שלך.
כפי שהסברתי לך זה עבור מספר מצומצם של לקוחות שבאות לחנות. מי שתבקש יותר מזה אשלח אותה לכאן עם המלצה חמה, למרות שאני בטוחה שכולן מכירות אותך."
אני רואה את המתח עוזב את פניו של לאונרדו. אני מניחה את ידי על זרועו . "אמרתי לך שאני טיפוס נאמן, לעולם לא אבגוד בך."
"את מיוחדת במינך," הוא אומר, "תודה לך. אני כבר לא יכול לחכות לראות את החנות שלך."
"אתה מוזמן לבוא," אני אומרת לו, קמה מהשולחן המרוחק לידו בחרתי לשבת איתו כדי להתרחק מעיני כולם, ויוצאת איתו מבית הקפה.
"קשה לי להאמין שלא נולדת כאן. האופן בו את חוצה את הכביש ללא פחד, מופלא בעיניי. תיירים תמיד מהססים רבות לפני שהם עושים זאת," אומר לאונרדו ואוחז בזרועי בזמן שאנחנו חוצים את הכביש.
"אני לא תיירת. אני בהחלט שייכת לכאן," אני אומרת לו.
בדיוק כאשר אנחנו מגיעים למדרכה, מדביקים אנשי חברת הפרסום את השלט על החלון. ליבי הולם מרוב התרגשות. זה באמת קורה!
זו הפעם הראשונה מאז שהגעתי למילנו שאני מרגישה שהייתי רוצה שדין יעמוד כאן לידי ויחווה איתי את הרגע.
'מי יודע היכן אתה, עם מי אתה נמצא כעת? אני בטוחה שאתה מרגיש הקלה ששיחררתי אותך לעשות כרצונך.' המחשבה הזאת מוחקת מייד את הרצון שלי לראות אותו.
בתיאום מושלם מי אלמה מתהפכת בתוכי, מפגינה נוכחות, אומרת לי 'אימא אני פה איתך.'
'גם את מתרגשת?' אני לוחשת לה ומלטפת את בטני התופחת. למי שמסתכל עליי מהצד אין ספק שאני בהריון, הבטן שלי גדלה כל הזמן. 'בקרוב נפגש,' אני לוחשת לה, למרות שיעברו כמה שבועות עד שזה יקרה.
לאונרדו נכנס לחנות ועיניו נמשכות מייד לבית הקפה הקטן שבה. עיניו נדלקות והוא מדבר בהתרגשות רבה. "העיצוב מדהים, אין לי מילים לתאר כמה הוא מיוחד ומתמזג עם החנות. אני בהחלט מבין למה התכוונת במילותייך. אני אדאג לך למכונת קפה משובחת, וגם למכונה למיצים טבעיים, שזה ישתלב באופן מושלם עם המקום."
"לאונרדו, כבר אמרתי לך שזה לא ממש בית קפה. הכוונה שלי ליצור אווירה מיוחדת, ובמקום להגיש סתם קפה, אני יצרתי הרגשה שזה בית קפה קטן. אני לא מתכוונת להעסיק כאן עובדת שתסחט מיצים, למרות שהרעיון קוסם לי מאד."
"את לא צריכה לעשות כלום," אומר לאונרדו, "מידי בוקר אני אדאג שימלאו לך את המדפים בויטרינה על הדלפק עם מאפים שאך נאפו, וימלאו לך את המיכלים עם מיצים טריים. ועכשיו יש לי שאלה. מתי אני יכול להתחיל לשלוח לך לקוחות?"
המילים האלה מסירות אבן מליבי. אני יודעת ששוב היחסים בינינו מתנהלים בידידות, ומה שעמד בינינו באוויר, נעלם כלא היה.
יום העבודה הארוך הסתיים, אני מכבה את האורות, ומפעילה את מערכת האזעקה.
אני חוזרת לבית המלון. אדריאנה עסוקה בשיחה ערה עם אחותה, ולא שמה לב לכך שחזרתי. "את לא מבינה כמה הילדה הזאת מוכשרת. את צריכה לראות איזה חנות מושלמת היא עיצבה. בחיים שלי לא ראיתי חנות כזאת, ומי כמוך יודעת שאני מכירה לא מעט חנויות יוקרה. זה שבארץ בחרתי לחיות חיים צנועים, לא השכיח ממני את מי שהייתי.
ותדעי לך שהיא לרגע לא שוכחת אותי, הילדה שלי. בכל תוכנית שהיא רוקמת היא חושבת גם עליי. היא רצתה למנות אותי כמנהלת של צוות התופרות, אבל אני מעדיפה לתפור עבורה בעצמי. היא כל כך מעריכה כל דבר שאני עושה למענה, היא כל כך שונה מרפאלה."
אני מרגישה לא בנוח להקשיב לשיחה שלה, ולכן אני חוזרת לדלת, פותחת וסוגרת אותה. "אני בבית," אני קוראת בקול והפעם היא מבחינה בי וקמה לקראתי.
"את יודעת מה השעה? את עובדת קשה מידי," היא נוזפת בי.
"עבדתי," אני מתקנת אותה, "כעת אני יכולה להקדיש את יומי לעיצוב בגדים בלבד, וזאת בשעות סבירות."
אני מוציאה את הטלפון הנייד שלי ומראה לה תמונות וסרטון של החנות. "אני יכולה לשלוח אותן לאחותי?" היא שואלת בהתרגשות.
"צילמתי אותן עבורך," אני עונה לה ושולחת לה את התמונות. זה נכון שצילמתי עבורה אותן, אבל לא רק. בכוונתי להשתמש בהן למטרות אחרות.
אדריאנה שולחת אותן מייד לאחותה וממהרת למטבחון לחלוט עבורי תה צמחים. הדבר הראשון שאדריאנה קנתה כשהגענו למילנו היו אביזרים לחליטת תה. אני מודה ששתית התה עוזרת לגוף שלי להרגע.
אני נשכבת על הספה ושולחת הודעה לטוני.
מיקאלה מורג:
טוני יקירתי,
החל ממחר בבוקר UNA פותחת את שעריה.
אני לא מתכננת עדיין ארוע רשמי.
יש לי הרגשה שלא יהיה צורך בכך.
מחכה לראותך.
שלך, מיקה.
טוני מתקשרת מייד. "כמה חיכיתי להודעה הזאת. אני כל כך מתרגשת איתך. ברור שאגיע. אני כבר מדמיינת את עצמי שותה את הקפה של הבוקר איתך," אומרת טוני בהתרגשות.
"צילמתי כמה תמונות עבורך, ובדיוק עמדתי לשלוח לך אותן," אני אומרת לה.
"אל תשלחי. אני אתאפק עד מחר בבוקר," היא אומרת, ובכל זאת אני שולחת לה תמונה אחת, תמונה המראה את חזית החנות.
"וואו, אני לא מוצאת מילים לאמר לך כמה היא יפה. אוף איתך, עכשיו אני כבר לא יכולה לחכות שיגיע הבוקר," היא אומרת. כבר למדתי להכיר אותה, ואני יודעת שלפעמים היא יכולה להיות חסרת סבלנות. כמובן שהיא לא מרשה לעצמה שזה יקרה ליד כולם, אבל אני הצלחתי לחדור מבעד לשיריון שהיא מקיפה את עצמה.
אני יודעת שהיא מאוהבת בד"ר מתיאו, אבל כשאני חושבת על זה, נראה לי שעורך הדין שלי יכול להיות שידוך הולם עבורה. אני מחליטה להפתיע אותה.
מיקאלה מורג:
רפאל ידידי,
אני מודה לך על כל מה שעשית למעני.
אני מזמינה אותך לעבור בחנות לפני העבודה.
ממחר יהיו בה גם מאפים טריים,
אתה חייב לטעום אותם.
אם לא יהיה לך זמן לשבת לפטפט,
אני אארוז לך את הקפה והמאפה.
שלך בידידות, מיקה
מחשבותיי נושאות אותי באחת לדין. למרות שאני משתדלת לא לחשוב עליו, אוחזים בי געגועים עזים כלפיו. פעם חשבתי שיש לי הכל. משהו קרה שגרם לו להתרחק ממני פתאום. 'איך לא ראיתי את זה קורה?'
אני נכנסת להתקלח. כעת כשאני חולקת חדרים במלון עם אדריאנה, אין לי ממש פינה משלי. אני לא רוצה שהיא תראה את שברון הלב שלי, והמקום היחיד בו אני מרשה לעצמי לתת לדמעותיי לזלוג, הוא תחת זרם המים בעודי מתקלחת.
אני ממלאת את כף ידי בסבון הרחצה הריחני בריח לבנדר, ומתחילה להתקלח. אני מביטה על גופי. פרט לבטני התופחת, המלמדת שאני בהריון מתקדם, לא שמנתי הרבה. 'מדוע אם כן דחיתי אותך כל כך? מה קרה בין הנסיעה המשפחתית שלנו שבה אהבת אותי בטירוף בלילות שבאחד מהם הריתי, לחודש לאחר מכן שהתחלת להתחמק ממני כל פעם שרציתי לדבר איתך?'
אני מנסה לחשוב מה היה בנסיעה שאולי לא שמתי לב אליו.
*
אייל רוצה להפתיע את אפרת ליום הולדתה. הוא הזמין אותנו איתם לטיול בספרד כיוון שהוא רוצה שאת תהיי שם איתה, שכן את חברתה הטובה ביותר," סיפר לי דין, "חשבתי להפתיע גם אותך, אבל אז חשבתי שבכל מקרה תראי את החיוב בכרטיס האשראי שלי."
אני זוכרת שהבטתי בו מופתעת. ממתי אני עוקבת אחרי כרטיס האשראי שלו.
'כנראה בחנת אותי בלי שאבין.' אני חושבת כעת לעצמי.
"ממתי אני בודקת את כרטיס האשראי שלך?" שאלתי, וחשבתי שמעניין אם הוא שם לב שאינני משתמשת בכרטיס האשראי מחשבוננו המשותף. 'ואולי דווקא כן ומכאן נבעה השאלה?'
אני לא מוצאת דופי בהתנהגות של דין איתי בנסיעה ההיא. מצד שני, גם אייל בוגד, וגם בו לא הייתי חושדת.
*
מי אלמה הקטנה בועטת בי, אולי כדי לנתק אותי מהמחשבות שלא מובילות לשום מקום.
'צודקת קטנטונת,' אני מדברת אליה בליבי, 'אני צריכה להשלים עם העובדה שאבא שלך לא אוהב אותי יותר. זה לא אומר שאש האהבה שבי כלפיו תכבה כל כך מהר. יש לך אבא מדהים, חבל שלא תזכי להכיר אותו.'
עם המחשבה הזאת אני מסיימת להתקלח, מתנגבת והולכת עטופה במגבת לחדר השינה שלי. אני נשכבת על המיטה ונרדמת מייד.
אני מרגישה את ידה של אדריאנה נוגעת בי בעדינות. מתוך שינה אני שומעת אותה מדברת אליי, אבל לוקח לי זמן להגיב. "כדי שתתלבשי, שלא תתקררי ילדה שלי," היא אומרת לי ומגישה לי את כותונת הלילה שלי. אני מביטה על הבגד ומחליטה שהוא מיותר. 'תחתונים וחולצה יספיקו לי,' אני אומרת, קמה בקושי להתלבש, וצונחת שוב על המיטה עד שהבוקר מפציע.
טיפות הגשם מכות בעוז וברעש גדול על החלון. אני פוקחת עין תורנית ומסתכלת. מסתבר שסערה גדולה משתוללת בחוץ. לרגע אני לא בטוחה האם אני חולמת, ואולי זוהי הסערה שבתוכי מתנפצת על קירות ליבי.
לשמחתי הסערה שוככת בזמן שאני יורדת לבית הקפה של לאונרדו לשתות את המשקה של הבוקר עם קרואסון השקדים.
"צ'או בלה," קורא לעברי לאונרדו וניגש להכין לי את המשקה. "כל הלילה שטפה אותנו סערה גדולה, כעת היא פסקה לכבודך." אני לא מספרת לו שהתמוטטתי מעייפות, ולא שמעתי דבר.
הסוויטה שבחר עבורי אלכס משקיפה על המים, ומאפשרת לי לראות את הזריחה בשיא יופיה. אני מביט מזרחה וחושב על כך שאלפי מילין מכאן נמצא הבית שלי, בית שנפלה עליו חשכה גדולה, כשהאישה שאני אוהב עזבה.
אני מנסה לשחזר מה קרה שהתרחקתי ממנה כל כך. הבגידה דווקא מובנית לי יותר, אם כי לא מוצדקת. שתיתי יותר מהרגיל ונסחפתי למשחק שלא חשבתי שכך ייגמר. זה רק מראה כמה אני לא גבר בוגד מטבעי.
ועדיין, אסור היה לי לתת לזה לקרות. לא הייתה לי שום סיבה לבגוד במיקה.
'אז מה בדיוק קרה שהתרחקנו?' אני חייב לדייק לעצמי שזה אני שהתרחקתי, למיקה לא היה חלק בזה.
הייתי צריך לשתף אותה בבעיות שהתעוררו בעסק שלי, כשגיליתי שאחד מהבכירים מנסה לגנוב ממני מידע. למרות שיש לו ידע נרחב במחשבים, הוא לא הצליח לפצח את האופן בו היצפנתי את המידע, בעיקר כשהובלתי אותו למקום לא נכון, בהעמידי פנים שאני לא מבין מדוע הוא לא מצליח למצוא את הנתונים.
*
"אני חושש שיש באג בתוכנות ההפעלה," אמרתי לדולב.
"אתה לא חושד שמישהו מנסה לפרוץ למערכת?" הוא שאל מעמיד פנים שהוא מודאג.
"השתגעת? המערכת שלנו מאובטחת. אין סיכוי שמישהו יפרוץ אליה," עניתי לו. לאיש במשרד אין מושג איזה תוכנות הגנה ומעקב רכשתי עבור המערכת שלי.
הוא ראה את הסמל של תוכנת ההגנה אבירי הנסיכה והראה לי אותו. תוך שניה העלמתי אותה ואמרתי לו שאינני יודע על מה הוא מדבר. הראיתי לו את המחשב שלי על המסך במשרד שלי.
"מוזר," הוא אמר, "הייתי בטוח שיש שם סמל לא מוכר."
"כנראה שהמסך שלך היה מלוכלך, וכשנגעתי בו זה נעלם," אילתרתי תשובה. היה לי כבר ברור שהוא זה שבוגד בי. באותו לילה יצאתי עם חברים לפאב, כפי שעשיתי מידי פעם. אלא שהפעם קרה משהו שלא ציפיתי לו.
*
אחרי הפעם הראשונה של פריצת מסגרת נשואיי, כבר לא הרגיש לי כבד על הלב. באיזשהו מקום חשתי חרטה. ידעתי שעליי לספר לה על מה שקרה. אבל רק הסתבכתי עם השקר יותר.
כל פעם שהיא ניסתה לדבר איתי, חששתי שהיא מתכוונת להתעמת איתי, ולא הרגשתי מוכן לעמוד מולה ולהודות בכך.
*
"תבטיח לי שאם יום אחד לא תרצה להיות איתי יותר, לפני שתלך עם אישה אחרת, תתיר את הקשר בינינו. אני רוצה שתהיה מאושר. אם לא תהיה מאושר איתי אתה לא חייב להישאר, רק אל תהפוך את הקשר בינינו לשקר," כך אמרה לי מיקה בראשית דרכנו, למרות שכבר היינו נשואים, אבל עדיין לא הורים.
"אני לא רואה את חיי בלעדייך," אמרתי לה.
"תבטיח לי," היא ביקשה.
הבטחתי, והפרת את הבטחתי לה.
דבר לא השתנה. עכשיו כשהיא איננה אני לא יודע איך אחיה בלעדיה.
*
אני מביט מבעד לחלון על העיר המתעוררת. יש בה כמות בלתי נגמרת של גורדי שחקים. אני מקבל סחרחורת רק מלחשוב כמה אנשים גרים בכל מגדל.
העיר הזאת היא כמשל עבורי. איך אפשר למצוא כאן מישהו שלא רוצה שימצאו אותו. יותר מזה, איך אוכל למצוא בעולם כולו, לאן היא נעלמה?
