"יש משהו שאת רוצה שאקנה?"
הוא שואל אותי מופתע,
בעודני שקועה ברשימת הקניות לחג,
כולה מחוקה, פרט לפריט אחד.
הבית מלא בריחות של תבשילי החג,
על השולחן בחדר האוכל
פרושה מפה לבנה,
ועליה ערוכים כלי האוכל החגיגיים..
במרכזו שני זרי פרחי אביב,
ועדיין חסר בו משהו.
'אני חייבת ללכת,' אני ממלמלת,
חוטפת את מפתחות הרכב,
וממהרת לצאת.
'אתה לא תבין,' אני חושבת בליבי,
ואולי בעצם כן,
הרי הוא לא מנותק ממה שקורה.
גם הוא רוצה את זה בדיוק כמוני.
אני ממהרת להכנס לחנות הבגדים האהובה עליי
ומחפשת שמלה לבנה.
אני מוצאת את האחת המושלמת,
ומבקשת מהמוכרת שתארוז לי אותה בעטיפה יפה.
היא עושה כבקשתי ומכניסה אותה לתוך שקית
ועליה פרפרי חופש מזהב.
אני מוסיפה לה אריזת סבונים ריחנית,
ומוצרי טיפוח לשיער.
אני נושמת לרווחה.
סוף סוף זה קורה.
החג כבר בפתח,
ושום דבר לא מעניין אותי
פרט לכך שהחבילה תגיע בזמן לייעדה.
אני נכנסת נרגשת
למקום אי שם בלב הארץ,
וממהרת עם החבילה בידי.
אני כבר לא יכולה להסיר ממנה את הבגדים
שהביאה איתה 'משם,'
ולהגיש לה את השמלה הלבנה.
שתרגיש שהיא חופשייה,
שהיא בבית,
מוקפת באהבה.
כך אני רואה אותך בדימיוני,
ומייחלת לרגע שזה יקרה.
מוקדש לכל אחד ואחת מכם.
בר
"