"את אישה שמודעת היטב ליופיה. יש לך ירחון מאד מוערך, כך שאני מבינה למה את מתכוונת, ועדיין יש בך משהו מאופק. הייתי רוצה את אישורך להראות את מי שאת לעולם," אני אומרת לטוני.
"את מבינה שאני באור הזרקורים מרגע שאני נכנסת לארוע, וכל אחד מרשה לעצמו לחוות את דעתו עליי?" היא נאנחת.
"אני מבינה שזה מחיר התהילה, ולמרות זאת אני רוצה שתסתכלי על עצמך בראי ותאמרי זו מי שאני, ואני אוהבת את מה שאני רואה," אני מגששת את דרכי להסיר ממנה את החומות שהיא מקיפה את עצמה.
"אני סומכת עליך. ראיתי את אלכס. את צודקת, כך אני רוצה להרגיש," היא אומרת, "אולי אז יבוא האחד שיראה אותי כמו שאני, ויתאהב בי," היא אומרת בעיניים נוצצות.
אין לה מושג כמה היא מכאיבה לי. כל פעם שאני מצליחה לא לחשוב על דין, ועל געגועיי אליו, קורה משהו שמחזיר אותי באחת למקום ממנו אני בורחת.
כאילו בהזמנה, הנשמה הקטנה שמתפתחת בתוכי מתעוררת ומתחילה לבעוט. 'האם היא מנסה לאמר לי משהו?'
*
הריון הוא פלא בעיניי. אני יודעת איך תינוק נוצר כמובן, אבל זה עדיין לא גורע מההשתאות שלי איך ממפגש בין זרע לביצית, נוצר בן אדם יש מאין, איך המטען הגנטי גורם לו להיות מחובר למשפחה שיוצרת אותו.
לעיתים אני תוהה האם מי אלמה הקטנה מרגישה ושומעת את המחשבות שלי. אני משתדלת תמיד להיות שמחה עבורה, מה שלא תמיד אפשרי.
כשאני יושבת כעת מול טוני, אני נלחמת בדמעות שלי, ולא נותנת להן להראות. אני רק מקווה שאני לא מטביעה את מי אלמה בצער בשל כך.
*
"הכל בסדר?" שואלת טוני בדאגה, ומניחה את ידה על זרועי, "את חיוורת."
היא מסמנת בידה למלצרית שתבוא ומבקשת ממנה כוס מים. "ותביאי גם משהו מתוק."
"הריון זו בהחלט הרפתקאה," אני מחייכת אליה חיוך רפה אחרי שאני לוגמת מהמים הקרים שהוגשו לי, "אין הריון אחד דומה למשנהו."
"מתי נבדקת פעם אחרונה?" הפנים שלה בהחלט מקרינות דאגה.
אני מנסה לחשוב מה התאריך היום. מסתבר שהזמן לא עוצר. "הייתי אמורה להיפגש עם הרופאה בימים אלה," אני מעמידה פנים שאינני זוכרת מתי, בזמן שאני שוקלת האם עליי להודיע לרופאה שלי שלא אגיע יותר, מה שיגרור אחריו שאלות שאין ברצוני לענות עליהן.
"את מדאיגה אותי. את לא מרוכזת." טוני נראית ממש לחוצה.
"אומרים שכשאישה בהריון, היא לפעמים מאבדת קצת מהשכל, מהזיכרון שלה,. קוראים לזה טפשת היריון. כמובן שזה עובר," אני צוחקת.
"אני קובעת לך תור עם ד"ר מתיאוס." היא קובעת בהחלטיות, ולפני שאני מספיקה להגיב, היא מחייגת למרפאה לקבוע לי תור.
אני מנצלת את הזמן לגלוש למנוע החיפוש, ומעלה תמונות של טוני מאירועים שונים. היא נראית נפלא, ועדיין אני יודעת שאני אגרום לאנשים להפסיק לנשום כשהיא תכנס לארוע שלה.
אני שומעת את טוני מאשרת שנגיע למרפאה אחר הצהריים, מה שנותן לי כמה שעות להתרכז בעיצוב הבגד שלה. הבגד, כי אני לא בטוחה שאחליט לעצב שמלה עבורה.
אמנם טוני סיימה לדבר, אבל היא עדיין אוחזת בטלפון הנייד שלה, מבטה תקועה בנקודה בלתי מוגדרת, והיא נושכת את שפתיה. "הוא חתיך באופן שגורם לך להתעלף," היא אומרת לבסוף ונאנחת.
"לאיזה ארוע אמרת שאת הולכת?" אני מסיטה בחדות את הנושא. או שמא דווקא ההערה הזאת גורמת לי לרצות לערוך בה את השינוי?
מהשוטטות בין דפי האינטרנט אני יודעת את התשובה. בכל מקום מצויין שהיא מקבלת את פרס העיתונות. כמובן שמרעיפים עליה תשבוחות רבות. ובכל זאת אני סקרנית לראות מה היא תגיד על הארוע.
"בעוד כשבוע מתקיים טקס חלוקות פרסים בענף העתונאות," היא מקמצת במילים.
"ומה הסיכויים שלך לזכות בפרס?" אני מעמידה פנים שאינני יודעת את התשובה.
"כבר קיבלתי הודעה שזכיתי," היא שוב לא מפרטת הרבה.
"תגידי לי בבקשה טוני, קשה לך לשתף אותי במחמאות הרבות שמורעפות עלייך? את חושבת שזה ישנה את האופן בו אעצב לך את השמלה?" אני שואלת.
"מה פתאום!" היא מגיבה מייד ונרתעת לאחור, "לא רציתי שתחשבי שאני מתנשאת, שאני מתרברבת בהישגים שלי."
"ומה רע בכך שאת שמחה שמעריכים את העבודה שלך?" אני שואלת.
"זאת הרגשה נפלאה," היא מודה, ואני מרגישה שסדקתי מעט את המעטה שהיא עוטה על עצמה.
"זוכרת מה אמרתי לך מקודם? אני רוצה שתסתכלי על עצמך במראה ותהיה גאה במה שאת רואה. את בהחלט ראויה למילים האלה. תזכירי שהן לא יצאו מפיך, אלא אחרים אמרו אותן עלייך. מותר לך לנוח רגע ולהנות מהפירות של עבודתך הקשה. אני בטוחה שהפרס לא ניתן לך רק בגלל הרגלים היפות שלך," אני מסיימת את דבריי, ורואה אותה נרגעת מול עיניי.
"את קוסמת, בדיוק כפי שאמרה אלכס. את מקלפת ממני שכבות שעמלתי קשה כדי להקיף אותי בהן," היא מודה בביישנות.
"את מקרינה הרבה בטחון עצמי כלפי חוץ. אני רוצה שזה יבוא גם מתוכך. עוד תגלי כמה עוצמתית את באמת," אני אומרת לה.
"אני לא מאמינה איך את רואה אותי…" אני כבר לא כל כך מקשיבה, כיוון שבוער בי להעלות על הדף את הרעיונות שלי.
אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת ששרטטתי לאלכס את הדגמים על מפית. מאז אני מקפידה לשאת איתי את בלוק הציור והעפרונות בתיקי. אני מתנתקת מהעולם ומתחילה לשרטט את הרעיונות על הנייר.
רק כאשר אני מרוצה ממה שציירתי, אני מוציאה עפרונות צבעוניים ומתחילה להפיח חיים בדגמים.
"אני חייבת ללכת," אומרת טוני פתאום, "יש תקלה בבית הדפוס."
"אני מאחלת לך שהכל יסתדר במהרה. בינתיים אני אחפש דוגמאות של בדים עבורך," אני עונה לה וקמה ללוות אותה לדלת.
"למה יש לי הרגשה שאת כבר יודעת בדיוק איך תראה השמלה?" היא שואלת.
"את בהחלט תהיי מופתעת," אני מחניקה חיוך. אין לה מושג שאך אחד הדגמים שציירתי, הם לא עבורה, אלא כדי לבחון אותה.
אני עומדת לחזור לשולחן שלי כאשר אלכס חוזרת ולצידה גבר עוצר נשימה. יש לו שיער שחור כפחם, ועינים כחולות עמוקות כמו מי האוקיינוס.
הוא נראה אלפא רציני, כולו מקרין עוצמה, אבל המבט בעיניו מתרכך כשהוא מסתכל עליי.
"הייתי חייב לראות מיהי הקוסמת של אישתי," הוא אומר לו ומגיש לי את ידו, "אני ג'יובאני דונטלו, אנא תיקראי לי ג'יו." מגע ידו חם ונעים, בניגוד למראה הקשוח שלו. עם זאת ברור שזו לחיצת יד ידידותית ואין בה טיפת פלרטוט, מה שמרגיע אותי מייד.
הוא מסמן ללאונרדו להביא לו קפה ומחכה שנתיישב ליד השולחן.
"אני לא יודע מה אישתי סיפרה לך על אותו לילה, אבל אני יכול לאמר לך, בלי לפרט הרבה," הוא מחייך, "שהחזרת אותנו אחד לזרועות השנייה."
"מה שאתם לא מבינים, שזה היה קיים בכם, בכל אחד מכם, הרי לא סתם נמשכתם אחד לשנייה. החיים לא פעם מקשים עלינו, ובונים סביבנו חומות. ראיתי את הגעגוע בעיניה. אלכס לא נראתה לי אחת שמתחזקת מאהב, כך שהיה לי ברור שהיא בעצם מתגעגעת אליך, למרות שאתה נמצא בקירבתה," אני אומרת.
אני מודה על כך שאימצתי את השולחן שממוקם במקום מרוחק משאר יושבי בית הקפה, ולכן אני מרשה לעצמי לאמר את אשר על ליבי.
"גבר ואישה שונים זה מזו במהותם. אנחנו רואים את החיים אחרת. אין זה אומר שאישה חלשה, או שגבר הוא חסר רגש. ישנה נקודה דימיונית שבה הם נפגשים והופכים לאחד. היא הולכת לקראתו והוא מוריד את המגננות שלו למענה. אם זה לא קורה, יכול לקרות שבר גדול," אני אומרת.
"וזה מה שקרה לך?" הוא שואל, ואני מרגישה מכת אגרוף בבטן. "זו הסיבה שאת רגישה כך לאחרים?"
"תמיד הייתי רגישה לאחרים, אולי בגלל שבילדותי לא היו רגישים אליי. זה לא קשור בכלל למערכת היחסים שלי," אני עונה לו באיפוק.
"אני מצטער. אני לא מתכוון לחטט בחייך," הוא מתנצל.
"Amore mio, לכי תראי איזה כריכים יש להם לאכול," הוא פונה לאלכס, "מיהרתי לצאת הבוקר לפגישה, ולא אכלתי דבר."
אלכס קמה מייד, מניחה את ידה על כתפו. "אני כבר חוזרת," היא אומרת ומשאירה אותנו לבד.
"אני באמת לא רוצה שתחשבי שאני נדחף לך לחיים. אני יודע שאת פה לבד, ואת בהיריון, ואני לא שואל שאלות. אני רוצה שתדעי שאם את זקוקה לעזרה בכל תחום, את תמיד יכולה לפנות אליי. אני אסיר תודה לך על שהחזרת את אישתי אליי," אומר ג'יו.
"אני מבקשת שלא תשאל דבר. אני עדיין לא מוכנה לספר את הסיפור שלי. רק אומר לך, ואני מבקשת שזה ישאר בינינו," אני מפסיקה רגע את שטף דיבורי ובוחנת אותו. רק כשאני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליו אני ממשיכה. "הוא לא יודע… היכן אני."
אני עדיין לא מוכנה לספר לו שאין לדין מושג שאני בהיריון. לו דין היה מקשיב לי, כך אני מבינה כעת, כל זה היה נמנע. אבל הגורל קבע שכעת אהיה פה, ואני צריכה לראות זאת כהזדמנות בשבילי להגשים את חלומותיי. "הייתי מבקשת שבינתיים כך זה ישאר."
"אף מילה לא תצא ממני, אני מבטיח. וגם לא אשאל שאלות, למרות שדווקא עכשיו אני ממש סקרן," הוא צוחק.
אלכס חוזרת לשולחן ובידה מגש עם כריכים. "בחרתי בשבילך את אלה שאני אוהבת, מקווה שגם את תאהבי."
אני מסתכלת על תוכן הכריך ונושמת לרווחה כשאני רואה שיש בו גבינות ומבחר ירקות צלויים. אני טועמת ממנו ונהנית מכל נגיסה. "מושלם," אני אומרת לה בהנאה.
"איך הייתה הפגישה עם טוני?" היא מתעניינת.
"אין לה מושג מה אני מתכננת עבורה. היא תשאר פעורת פה, וכמוה כל מי שיראה אותה," אני אומרת ומתאפקת לא לחייך.
"תגלי לי?" שואלת אלכס.
"אם את פנויה אשמח אם תבואי איתי לחפש בדים ל…בגד," אני עונה לה.
"את מסקרנת אותי מרגע לרגע. אני חושבת שאת נכנסת לחיי כדי ללמד אותי להתאפק," היא אומרת, לוקחת כפית וטועמת מהקצפת המעטרת את הקפוצ'ינו שלה.
"ממש לא. את מאופקת זמן רב מידי. זה הזמן שלך להשתחרר," אני עונה לה. "אני יכולה לספר לך שלפעמים אלה הבדים שבוחרים עבורי את העיצוב. לעיתים אני יודעת בדיוק מה אני רוצה, אבל אז אני רואה בד שמשנה עבורי הכל. את רוצה להצטרף אליי?"
אלכס מפנה מבטה ממני לג'יו. " Amore mio למה שלא תלכי עם מיקה? אני אהיה עסוק עד הערב, ואם שתיכן פנויות," הוא לא מסיים את דבריו כיוון שאני קוטעת אותו.
"פרח מזכרוני לגמרי. טוני סידרה לי פגישה עם ד"ר מתיאוס. כיוון שהיא חשבה לבוא איתי היא לא מסרה לי את כתובתו," אני אומרת ומוציאה את הנייד כדי להתקשר לטוני.
"אני אבוא איתך," אומרת אלכס, "אני מכירה אותו היטב. הוא גם הרופא שלי."
"אף פעם לא הייתי אצל רופא נשים שהוא גבר. אני אשמח אם תתלווי אליי," אני אומרת לה. חשבתי לבקש מאדריאנה שתבוא, אבל אני מעדיפה שהיא תנוח.
אנחנו מסיימים לאכול, ואלכס מתקשרת למרפאתו של ד"ר מתיאוס שמסכים להקדים את הפגישה איתי.
רוברטו הנהג של ג'יו מסיע אותנו למרפאה. "רוברטו יסיע אותי למשרד, כך שהוא יהיה לשרותכן לאורך כל היום," הוא אומר לאלכס כשאנחנו מגיעות למרפאה, "שמחתי מאד להכירך מיקה," הוא מוסיף וקם לפתוח את דלת הרכב עבורינו.
טוני לא הגזימה. ד"ר מתיאוס נראה כאילו יצא מירחון. הוא יפה תואר ולא הייתי מנחשת לעולם שהוא מתעסק ברפואה. עכשיו אני נבוכה עוד יותר.
הוא בודק אותי ביסודיות, וקולו מרגיע אותי. "ההריון מתאים לתאריך שאמרת, הכל נראה בסדר גמור. הקטנה שלך מאד שובבה, ראית איך היא בעטה בי כשהנחתי את ידי על בטנך?" כל אותו זמן הוא מדבר אליי באנגלית, ואני לא אומרת מילה.
"ערכתי לך בדיקות דם ואני אשלח לך הודעה כשתגענה התוצאות," הוא אומר ורושם משהו בגיליון שלפניו. "אם הכל בסדר, נפגש עוד חודש, כלומר אם עדיין תהיי פה. אני מבין שאת מישראל, את מתכוונת להשאר כאן?"
"מילנו היא הבית שלי כעת," אני עונה לו באיטלקית עם המבטא המושלם שלי ומשאירה אותו פעור פה.
"את לא מבינה כמה רווח לי שאת דוברת איטלקית. בטח שמת לב שאני מתקשה לעיתים לגבי מונח זה או אחר. אם כך נפגש עוד חודש, אם כי נראה לי שנפגש קודם. את חיוורת מעט ואולי זה מעיד על מחסור בברזל," הוא אומר וקם ללוות אותי החוצה.
"הכל בסדר סניורה דונטלו," הוא אומר בחיוך לאלכס.
אני מוציאה את הארנק מתיקי ונזכרת שעדיין אין לי כרטיס אשראי מקומי. אני מקווה שיש לי מספיק מזומנים. "אני מבין שאין לך ביטוח רפואי. אני אכין לך תוכנית תשלומים. בינתיים הביקור של היום הוא ללא חיוב, פרט לתשלום עבור הבדיקות שאותן עושה מכון חיצוני," אומר ד"ר מתיאוס.
אני מביטה על אלכס. 'למה נדמה לי שהיא דאגה לתשלום?'
"אני מבטיחה לך שלא שילמתי," היא לוחשת לי.
בזמן שאני משלמת עבור הבדיקות, אלכס מבקשת מרוברטו שיבוא לאסוף אותנו.
"עכשיו זה רישמי. את הלידה את תעברי כאן במילנו," היא אומרת מרוצה, "את תחת טיפולו של אחד הרופאים הכי נחשבים כאן בעיר. לא פשוט להתקבל אליו. המכסה שלו מלאה."
"אם כך איך קרה הנס הזה, ועוד תוך שעות בודדות?" אני שואלת.
"אני בטוחה שכאשר טוני תעבור את המהפך שלך, היא תבין שד"ר מתיאוס כרוך אחריה כמו שלא היה אחרי אף אישה. אני רק מקווה שהוא מוזמן לטקס. אני אברר זאת ואם הוא לא, אני אדאג שיגיע," היא משפשפת את כפיה בהנאה, "כן."
רוברטו מגיע, ואני נותנת לו את הכתובת של חנות הבדים שמצאתי ברשת. מסתבר שהיא במרחק עשר דקות מהקליניקה.
החזית של החנות מעוצבת בטוב טעם, למרות שלל הצבעים והדוגמאות שבחלון. אני מופתעת בעצמי לראות שאני נמשכת דווקא להדפסים של בדים לבנים עם הדפס בשחור. זה ממש לא מה שדמיינתי, כאשר ראיתי בדימיוני הדפסים אדומים על רקע שחור או לבן.
"מרתק אותי לראות איך את מסתכלת על בד וממש משוחחת איתו בראשך. נראה שהוא מנסה לשכנע אותך לבחור בו ואת מציגה מולו את טעונייך למה לא," מביעה אלכס את דעתה.
אני שומעת את דבריה, אבל שקועה בעולמי. כיוון שמה שקורץ לי הוא לא מה שדמיינתי, אני מאד מתלבטת האם ללכת אחרי ההגיון או לעוף עם הדימיון.
לבסוף אני מצביעה על כמה בדים ומבקש מהמוכרת החביבה שתביא לי דוגמאות של הבדים כדי שאוכל להחליט.
אני בוחרת בד לבן דמוי משי, מעליו בד לבן נוסף עם הדפס של פרחים גדולים בשחור, ובד דק שיהיה עבור עליונית ארוכה.
אני משרטטת חליפת מכנסיים, ומניחה עליה את דוגמאות הבדים.
"אני לא מאמינה, איך את מצליחה לדייק כל כך," אומרת אלכס ומביטה על העיצוב שעצבתי בעקבות המגע, הצבע וההדפס של הבדים.
"אני כבר לא יכולה לחכות שתפתחי את החנות," היא אומרת.
"ואת תבואי לבקר בה ולשתות קפה עם חברותייך בבית הקפה הקטן בתוכה, זה שישקיף על הרחוב, לאחר שאסיר ממנו את הקיר המיותר."
"אני חסרת מילים," היא אומרת ועוצמת את עיניה בחיוך. אני מנחשת שהיא מדמיינת את המילים שלי. "בדיוק כך," היא אומרת ספק לעצמה, ספק לי.
"עדיין לא אמרת לי מה אתה רוצה שאקנה לך בניו יורק," אני אומר לרז בעומדי ליד הדלת עם המזוודה הארוזה לשהיה בת שבוע בניו יורק.
"אני רוצה שתביא לי את אימא," הוא עונה וגורם לפעימות ליבי להאיץ.
"אני מבטיח לך לעשות כמיטב יכולתי. ועד אז תחשוב על מתנה שאתה רוצה ותבקש מסבתא שתשלח לי הודעה," אני אומר.
"אתה לא תעלם לנו?" הוא שואל.
"ברור שלא! אתה תוכל להתקשר אליי מהטלפון של סבתא או סבא, ואני בטוח שגם דור ירשה לך להתקשר משלו. השבוע צריך להגיע גם הטלפון שהזמנתי לך. סבא יקבל הודעה על כך וילך להביא לך אותו," אני אומר.
אני מרגיש שאני נחנק, ומחכה לרגע שאצא מכאן.
'איך יכולת לחשוב בכלל שאני או הבנים לא רוצים אותך יותר?' אני שואל אותה בליבי, 'מתי יסתיים הסיוט הזה ואמצא אותך כבר?"
אני יודע שחברותיה של מיקה מגינות עליה בקנאות, אבל לא יכול להרשות לעצמי לא לנסות שוב. אני מתקשר לאפרת חברתה הטובה ביודעי שהיא תנהג בי בקשיחות, ועדיין אני לא מתכונן לוותר.
"היי אפרת. אני יודע שאת לא תאמרי לי היכן מיקה, אני רק רוצה לדעת שהיא בסדר," אני אומר מייד כשהיא עונה.
"היא אומרת שהיא בסדר, אם כי היא נשמעת עייפה. אני אפגש איתה בקרוב ואדע," היא מפתיעה אותי עם התשובה.
"אני מוטרף מגעגועים אליה. צדק מי שאמר שכשמישהו עוזב אותך, רק אז אתה קולט כמה הוא חשוב ויקר לך. אני יודע שלא הייתי בסדר, ומבין את זה שהיא לא יכלה לשאת זאת יותר, אבל אני אלחם כל חיי לזכות בה חזרה. אני כל כך אוהב אותה." המילים נשפכות ממני, ואפרת מקשיבה לי.
"כפי שאמרתי לך אני אפגש איתה בקרוב. אם היא תסכים להקשיב לי, אספר לה על השיחה שלנו." היא מקמצת במילים, אבל אומרת מה שאני רוצה לשמוע.
"אני טס לניו יורק לשבוע בעניני עבודה. הוריי נמצאים עם הבנים. אני אשמח אם תהיי איתי בקשר," אני אומר.
"אני לא מבטיחה לך כלום," אומרת אפרת וחוזרת להיות אפרת שאני מכיר.
"לא ביקשתי שתבטיחי דבר. אני מעריך מאד את העובדה שהקשבת לי." אני מסיים את השיחה בדיוק כשנהג המונית עוצר בשדה התעופה, יורד מהמונית, ומוציא עבורי את המזוודה מתא המטען.
מילותיה של אפרת תלויות באוויר. 'האם אני נושם לרווחה?' ממש לא. יש רק אישה אחת בעולם שיכולה להחזיר את פעימות ליבי לסידרן, ולא נותר לי אלא להמתין לשמוע ממנה.
