"אני לא חושבת שדין יחפש אותי, להיפך אני חושבת שהוא ירגיש הקלה ששיחררתי אותו מנוכחותי.
ברור לך שכל מה שעשיתי למענו ולמען הילדים אפשר לקנות בכסף. גם כך הייתה לי עוזרת פעמיים בשבוע, וסטודנטית ששומרת על הילדים בעת הצורך. לגבי אוכל אני בטוחה שהוא כבר ימצא פתרון, הכל היום זמין ברשת.
בכל מקרה קניתי כרטיס הלוך ושוב לפריז למשך שבוע, למקרה שמישהו יחפש לאן נעלמתי," אני אומרת לאדריאנה בזמן שאנחנו פונות לקחת את המזוודות ולחפש את השאטל שיקח אותנו למלון הסמוך לשדה התעופה אורלי.
אני יודעת שעליי להתחשב באדריאנה, ומעמידה פנים שאני זו שזקוקה למנוחה.
אני רואה את העייפות על פניה ושמחה שקניתי כרטיסי טיסה ולא כרטיס לרכבת כפי שרציתי. הטיסה מנמל התעופה אורלי ללינטה במילנו יוצאת באחת עשרה בבוקר, כך שיש לנו די זמן לישון ולאכול ארוחת בוקר. הטיסה עצמה אורכת פחות משעה ואנחנו עתידות להגיע ליעדנו באמצע היום.
"אני ממוטטת," אומרת אדריאנה, "אני אתקלח בבוקר." היא נשכבת על המיטה, ותוך דקות ספורות אני שומעת את נשימתה השקטה המעידה שהיא ישנה.
אני לא מסוגלת להרדם ונכנסת להתקלח. דקות ארוכות אני עומדת מתחת לזרם המים החמימים, אבל מרגישה שגופי לא נרגע.
אני מוציאה מהמזוודה שמלת טריקו ארוכה ומתיישבת מול החלון. בבואתי הנשקפת ממנו מראה לי שגם אני מותשת, אבל זה לא גורם לי לעצום את עיניי ולהרדם.
אני מתלבטת באיזה אופן לשלוח הודעה לסופיה מרצ'לו על בואי מחר. ברור לי שאם אשתמש בטלפון הנייד שלי, או בווצאפ, אתחיל לקבל הודעות. גם חשבוני ברשת החברתית עלולה להתריע שאני זמינה, ולכן אני מחליטה לפתוח חשבון חדש בשם UNA.
UNA:
אני בפריז, מחר אנחת בלינטה בשתיים עשרה וחצי.
כשיהיה לי כרטיס סים מקומי, אתקשר אלייך.
שלך בידידות,
מיקה מורג
אני מופתעת לראות שהיא עונה לי מייד, למרות שבחשבון אין איזכור של שמי.
סופיה מרצ'לו:
אני כל כך מתרגשת!
סוף סוף נפגש פנים אל פנים.
אני אדאג לך לסים מקומי,
וכמובן אבוא לאסוף אותך.
בידידות רבה,
סופי
UNA:
אני באה עם אדריאנה.
היא האישה שהדביקה אותי בחיידק האופנה,
וגם זו שהפכה את האיטלקית לשפת האם השניה שלי.
אני בטוחה שתתחברי אליה.
שלך,
מיקה.
עכשיו אני מצליחה להרגע, נשכבת על הספה ונרדמת.
כיוון שאני רגילה לקום מידי בוקר בשש כדי להכין לכולם את האוכל, אני מתעוררת בדיוק בזמן, רק שהשעה בפריז חמש בבוקר ובחוץ עדיין חשוך.
אני קמה בעצלתיים וניגשת לחלון. הקירבה של המלון לשדה התעופה מונעת מאתנו לראות את הנופים הקסומים של לב העיר. אני מתנחמת בכך שאם ארצה לבקר בבירת האופנה, אוכל לעשות זאת בטיסה קצרה ממילנו.
אני מדחיקה את המחשבות על הבית שהשארתי מאחור וחוזרת לשבת על הספה.
קולות זרם המים במקלחת מלמדים אותי שגם אדריאנה כבר ערה. אני לא מתפלאת, שכן אני זוכרת שכשהייתי ילדה תמיד חיכתה לי ארוחת בוקר כשהתעוררתי.
*
"את בכלל הולכת לישון?" שאלתי פעם בפליאה את אדריאנה כשהקדמתי לקום.
"כשאת רגילה לבצע את אותה מטלה מידי יום, הגוף שלך מתרגל לקום גם בלי שעון מעורר," היא הסבירה לי, "קוראים לזה שעון ביולוגי."
אני חושבת על כך שעליי להרגיל את גופי לשעון איטליה, ויותר מזה, עליי להפנים שעליי לדאוג כעת רק לעצמי. כמובן עד שמי אלמה הקטנה תיוולד.
*
אני עוברת על הספר של המלון ורואה שחלוקת ארוחת הבוקר מתחילה בעוד שעה. אני מעיינת בתפריט כשאדריאנה יוצאת עם חיוך על הפנים.
"אני אוהבת מקלחות של בית מלון," היא אומרת לי, "את יודעת שהמים החמים אף פעם לא יגמרו לך, ואת לא חושבת על כמה זה עולה להם שאת עומדת שעה ארוכה מתחת לזרם המים." היא גורמת לי לחייך. איך דברים קטנים גורמים לה לאושר כזה גדול.
"את רוצה לאכול בחדר האוכל, או להזמין את הארוחה לחדר?" אני שואלת אותה.
"יודעת מה מיקה? אף פעם לא השתמשתי בשרות חדרים, זה בסדר שנזמין את הארוחה לחדר?" היא אומרת ומביטה בי בצפיה.
"ברור," אני עונה לה. אני לא מספרת לה שהצטיידתי בסכום לא קטן של מזומנים, כך שאין לי בעיה לשלם על שרות החדרים.
אני נכנסת לאינטרנט, מקריאה לה את התפריט, ושתינו בוחרות כמובן בקרואסון ממולא בקרם שקדים וקפוצ'ינו, רק ששלי עם חלב שקדים.
כעבור חצי שעה נשמעת הנקישה על הדלת והמגש עם ההזמנה שלנו מונח מחוץ לדלת.
"הם יודעים להכין קרואסונים," אומרת אדריאנה בהנאה ומלקקת משפתיה את הקרם שנוטף ממנו. אני לא אומרת דבר על כך שאנחנו בפריז מולדת הקרואסונים.
למרות שזו טיסה פנים יבשתית, אנחנו מעדיפות לנסוע מוקדם לשדה התעופה. אני מזמינה את אדריאנה לשוטט בין חנויות הדיוטי פרי. אותי מעניינת רק חנות אחת, זו שיש בהם ירחוני אופנה.
אדריאנה גוררת אותי לחנות הבשמים. אני מרגישה צביטה בלב כשאני רואה את הבושם האהוב על דין. אני מתעכבת לידו, וכשאדריאנה ממשיכה הלאה אני מתיזה מעט ממנו לאוויר, ושואפת את ריחו לתוכי.
'למה את עושה זאת לעצמך?' אני גוערת בעצמי, 'הוא כבר המשיך, מי יודע מתי, הלאה.'
אדריאנה חוזרת עם שקית עמוסה בבשמים וחיוך מרוצה על פניה. "אני מרגישה כמו מלכה," היא אומרת לי, "פרפרי ההתרגשות משתוללים בתוכי. קניתי בשמים לאחותי, בנות משפחתי, ולעצמי. אני יודעת שאת אוהבת לקנות את הבשמים שלך לבד, לכן לא קניתי לך, אבל אם את רואה משהו שאת אוהבת אשמח לקנות לך."
"לקחתי איתי את כל הבשמים שלי, כך שלא חסר לי דבר, אבל אני מודה לך," אני עונה.
"את ילדה כל כך מיוחדת," היא אומרת, "רפאלה תמיד הייתה מבקשת ובהפרזה, ואת תמיד אמרת שיש לך הכל."
המילים שלה דוקרות אותי מבפנים. אני רוצה לאמר לה שאין לי כלום, אבל מחייכת.
אני עייפה מהשיטוט בין החנויות. "מה דעתך לשבת בביסטרו?" אני שואלת את אדריאנה.
"התביישתי לבקש," היא אומרת.
"אני מבקשת ממך. את עושה המון עבורי. עצם העובדה שהסכמת להצטרף אליי למסע הזה, בלי לשאול יותר מידי שאלות, בהתראה כזו קצרה, היא המון בשבילי. את יכולה לבקש כל מה שאת רוצה. אני יודעת שעדיין לא קבענו כמה אשלם לך מידי חודש, עוד נדבר על זה," אני אומרת לה.
"אני לא מוכנה לקבל ממך כסף. את עבורי הבת שלא הייתה לי מעולם. בת לא משלמת לאימה על שהיא באה איתה," היא עונה לי נעלבת.
אנחנו מזמינות כריכונים ומיץ תפוזים ומעבירות את הזמן עד לקריאה לעלייה למטוס.
שתיים עשרה ועשרים
מילנו
"תראי כמה מילנו יפה מלמעלה," אומרת אדריאנה בהתרגשות, "סוף סוף הגענו הביתה. גם את ילדה שלי."
*
בפעם הראשונה שהייתי באיטליה הייתי עם הוריי, אחותי ואדריאנה ששימשה לנו גם כמטפלת , אבל גם כמדריכת תיירים. אני זוכרת אותי עומדת מול הדואמו, הכנסיה הגדולה במילנו. הבניין נראה לי עצום מידי ומה שהרשים אותי הן דווקא עשרות, אם לא מאות, היונים שבאו לבקש שנאכיל אותם בזרעונים.
זכור לי גם בית המלון בו ישנו, כשמתחת לחלונו שר נגן גיטרה שיר אהבה איטלקי עצוב, ואדריאנה בכתה למשמע המילים מרוב התרגשות, תוך שהיא ממלמלת מילים שלא הבנתי למרות ששלטתי באיטלקית.
מאז הייתי עוד מספר פעמים, ואני כבר לא מרגישה תיירת בעיר.
כאשר חיפשתי מלון לימים הראשונים שלנו כאן, ידעתי לזהות את מקומו של כל מלון. בחרתי בזה שבקומה הראשונה שלו ממוקם בית הקפה לאונרדו שקיבל ביקורת נלהבות בשל איכות האוכל שבו, והאווירה המיוחדת, וכמובן בשל הידוענים שנוהגים לפקוד אותו.
חשבתי על כך שאוכל ללמוד מהם הרבה על טרנד האופנה בעיר.
*
אני בהחלט מבינה על מה אדריאנה מדברת. אני מביטה מבעד לחלון על מילנו ההולכת וקרבה אלינו כשהמטוס מוריד את גלגליו לקראת הנחיתה.
אני מרגישה את ההתרגשות גואה בי. זה היום הראשון של החיים כפי שיהיו לי מהיום, ואני לגמרי מוכנה לקראתם.
עם נחיתת המטוס אנחנו ממהרות לקחת את המזוודות. מוכנות לכבוש את העיר.
"הגענו בדיוק בזמן," אומרת אדריאנה, "את יודעת מה קורה כעת."
*
מידי יום בחצות היום פוחתת הפעילות בעסקים, וכל אחד חושב לעצמו היכן יאכל את ארוחת הצהריים. כמובן שארוחה כזו מלווה לא פעם בשתיית יין, מה שהופך את החזרה לעבודה אחריה לאיטית יותר, פחות לחוצה.
בסיום יום העבודה, נוהגים ללכת לבית הקפה ולהתענג על מבחר עוגות עם קפה.
כשאדריאנה אומרת שהגענו בדיוק בזמן, אני יודעת שלזה בדיוק היא מתכוונת.
*
אנחנו אוספות את המזוודות ופונות לשער היציאה.
"Benvenuto a Milano," אני שומעת קול אבל מתעלמת. הרי אני לא היחידה שמגיעה לכאן. "מיקה!" אני שומעת את שמי ורק אז מפנה מבטי לעבר הקול הקורא בשמי.
"סופי," אני אומרת ופונה לכיוונה.
היא מחבקת אותי, כמעט מוחצת אותי, ולוקחת צעד לאחור. "סוף סוף אני רואה אותך בגודל טבעי. את מהממת!"
"תכירי זו אדריאנה," אני אומרת לה.
סופי מחבקת גם אותה, ואדריאנה עוצמת עינייה בהנאה.
"לא סיפרת לי שאת בהריון. באיזה שבוע את?" היא מתעניינית.
"אני בתחילת חודש חמישי," אני עונה.
"את צוחקת עליי? זו בטן של חודש חמישי? את ממש רזה," היא אומרת וזורקת אותי באחת למילים של דין על כך ששמנתי, "יפה לך ההיריון," היא אומרת ומחזירה אותי למציאות. "אז יהיה לנו תינוק איטלקי," היא מוחאת כפיה בשמחה. "יש לי מלא תוכניות עבורנו."
"אגב, זו תינוקת. מי אלמה," אני עונה לה.
"איזה שם יפה!" היא קוראת בהתפעלות.
"אני עדיין לא בטוחה איך אקרא לה. אלמה או אמה. אחליט כשאפגש איתה פנים מול פנים," אני עונה.
סופי מקמטת את מצחה. "באמת אף פעם לא חשבתי על כך ששם צריך להתאים למי שעומד לשאת אותו כל החיים. את לא רק יפה, אלא גם חכמה. טוב, את זה כבר ידעתי. וגם מוכשרת בטירוף. את לא מבינה כמה אני מתלהבת מהדגמים שלך.
אמרתי לחברה טובה שלי שאני חייבת להחתים אותך מייד על חוזה שותפות, שלא תחמקי לי בין הידים. עכשיו כשאני רואה אותך, אני מרגישה שאני יכולה לבטוח בך. כך מרגיש לי בבטן, והיא אף פעם לא איכזבה אותי."
אני מחייכת. אני מבינה לגמרי על מה היא מדברת.
"אני לא מדברת מהר מידי בשבילך?" היא אומרת פתאום נבוכה.
"אדריאנה ילידת טוסקנה. אני לא חושבת שהיא יודעת לדבר איטלקית לאט, כך שאני רגילה לדיבור המהיר. בעברית לעומת היא מאיטה את הקצב," אני צוחקת.
"כשעדיין לא ידעתי שאת שולטת כל כך באיטלקית ניסיתי ללמוד כמה מילים בעברית. זו שפה מאד קשה," אומרת סופי ולוקחת ממני את המזוודות.
"התחלפתי עם החבר שלי במכוניות. אני נוהגת במרצדס ספורט. הנחתי שתביאי איתך יותר ממזוודה אחת, וביקשתי ממנו להתחלף. הוא העמיד פנים שהוא מתלבט, מין נקמה קטנה בכך שאני מסרבת לתת לו לנהוג במרצדס היפה שלי," היא אומרת, ומעמיסה את ארבעת המזוודות שלנו בתא המטען.
אני פותחת את דלת הנוסע, ומסמנת לאדריאנה להיכנס. "לא amore mio, אני אשב מאחור. אני רוצה שתהני מהנוף."
לנגד עינינו השמים משנים את צבעם, וזרזיפי גשם מקשטים את השימשה הקדמית של חלון הרכב.
*
כבר שנים שאני נוהגת בג'יפ גדול. כמובן שזה דין שבחר אותו עבורי. אני חושבת על כך שאין לי צורך כעת ברכב גדול, ואני יכולה לקנות רכב משפחתי רגיל. יש לא מעט כאלה שהם מאובזרים במיטב השכלולים. מעניין באיזה רכב אבחר בסוף, כי ברור לי שאחפש לקנות רכב בקרוב. אני אוהבת את העצמאות שלי. האם אקנה מרצדס עם גג פתוח? לא נראה לי. אולי בכל זאת אקנה ג'יפ, רק קטן יותר.
*
"איפה את מיקה?" מעירה אותי סופי ממחשבותיי.
"אני רצה קדימה," אני עונה לה בחיוך.
"את אוהבת גשם?" היא מפתיעה אותי בשאלה, "יש מי שאומר שהוא מוריד דמעות של עצב משמים, ואני חושבת שהוא מנקה את האדמה, נותן בה חיים."
"זה נכון שגשם יכול להיות מטביע והרסני. הוא יכול להקפיא את הגוף ולהעציב את הנפש, אך באותה מידה הוא יכול לטהר את האוויר שנוכל לנשום טוב יותר. אני בוחרת לראות את הטוב בכל דבר ולכן בוחרת באפשרות השניה."
"גלי לי מה הטריד אותה?" היא חוזרת שוב לנושא. אני תוהה האם היא תמיד קופצנית בשיחה, או זאת ההתרגשות שגורמת לה לקפוץ מנושא לנושא.
"דיברת על הרכב שלך, והתלבטתי איזה רכב אני רוצה." אני כמובן לא מספרת לה מה בדיוק עבר לי בראש.
"מרגע שקיבלתי את ההודעה שלך, סיפרתי על בואך למי שרק יכולתי. את עוד תלמדי שלפעמים אני פטפטנית לא קטנה, אבל לא חשבתי שזה סוד.
אחרי שתתמקמי בחדרך במלון, אני אכיר לך את לאונרדו. אין איש שהוא לא מכיר. אני לא מכירה מישהו שיש לו יותר קשרים ממנו. כמובן שגם לו סיפרתי עליך, והוא כבר לא יכול לחכות להכיר אותך. אגב, לא סיפרתי לאיש שאת דוברת איטלקית. בא לי לשחק איתם קצת," היא קורצת לי ומדביקה אותי ברוח השובבות שלה.
אחרי שנים שנאלצתי תמיד להיות אחראית ורצינית, זה בהחלט שינוי מרענן.
אנחנו מגיעות למלון ומתקבלות בחיוך על ידי פקידת הקבלה.
"כמה זמן תתארחו אצלנו?" היא פונה אלי באנגלית, למרות שהתשובה ידועה ל שכן ההזמנה הייתה לשבוע.
"שבוע," אני עונה.
היא מגישה לי את המפתח ומאחלת לי שהייה נעימה. "הן זוג?" היא שואלת את סופי באיטלקית
"נו באמת!" עונה לה סופי, "את לא רואה כמה הן דומות? זו אימא שלה." אני מחניקה חיוך. אם יש משהו שאי אפשר לומר על אנדריאה ועליי זה שאנחנו דומות.
"איזה טיפשה אני. ברור," עונה פקידת הקבלה נבוכה.
אנחנו עולות לחדר ואנדריאה שוב מתרגשת כמו ילדה קטנה. הזמנתי עבורנו מערכת חדרים, כיוון שאני זקוקה לפרטיות שלי.
"אני לא מאמינה שאנחנו פה. בחיים שלי לא הייתי בחדר כל כך מפואר!" היא קוראת בשמחה. "אני אשאר כאן להתארגן, לפרוק את המזוודות, ואת תלכי עם סופיה."
"את מרגישה שאת מוכנה?" פונה אליי סופיה ומוסיפה מייד, "אולי את זקוקה למנוחה?"
"אני בסדר גמור. אני כבר לא יכולה לחכות לכבוש את העיר," אני אומרת, "רק תני לי להתרענן."
אני בוחנת את בבואתי במראה בחדר האמבטיה. האיפור נראה מושלם, ואני מרוצה מהבגדים שבחרתי. לשימחתי אני בטרימסטר השני שזו התקופה הקלה יותר של ההריון.
"אני מוכנה," אני אומרת וניגשת להיפרד מאדריאנה שהחליפה בינתיים את הסים שלה לסים מקומי, והיא מנהלת כעת שיחה ערה עם אחותה.
אני מפריחה לה נשיקה באוויר ויורדת עם סופי לבית הקפה לאונרדו.
"רק אנגלית," היא לוחשת לי כשהיא מושיטה את ידה לפתוח את דלת העץ הכבדה של בית הקפה.
הלב שלי מתרחב למראהו של בית הקפה. הוא בדיוק מסוג בתי הקפה האהובים עליי. הוא צבוע בצבע חום כהה, כשאת הרצינות של הצבע שובר הצבע הירוק של העציצים המשובצים בכל פינה. יש בו כורסאות נוחות סביב שולחנות עגולים, ודלפק לאורך החלון הצדדי.
"יש פה חדרים אינטימיים," מסבירה לי סופי, "אבל היום אני רוצה שנשב כאן כדי שתראי את הרחוב, ושהרחוב יראה אותך."
"אז את מיקאלה," אומר לי גבר יפה תואר שניגש לשולחן מיד כשאנחנו מתיישבות. "סופיה לא מפסיקה לדבר עלייך, וכמה את מוכשרת. היא רק שכחה לספר איזה יפיפיה מעלפת את," הוא אומר ובוחן אותי. אני רואה את האכזבה על פניו כשהוא מבחין בטבעת הנשואין על אצבעי.
כל כך מתחשק לי לאמר לו שאין לה כבר משמעות, אבל זוכרת שאני עונדת אותה כדי להרחיק ממני גברים כמוהו.
"אני פה לעזור לך בכל מה שאת צריכה. אשמח להפעיל את הקשרים שלי למענך," הוא אומר, ואני מסתכלת על עיניו היפות ורואה בהן את הכנות.
"שכחתי שלא הצגתי את עצמי. אני לאונרדו מרסיני. תשנני את השם לאונרדו," הוא אומר בחיוך שחושף גומות חן שובות לב.
"אני לא אשכח את שמך אנטוניו," אני עונה לו.
הוא מקמט את מצחו מולי, מתלבט איך להגיב. "איך אני אמור להגיב?" הוא שואל באיטלקית את סופיה.
