אני מעיפה מבט אחרון על הדירה ומברכת בליבי את העובדה שכאשר נכנסנו לדירה היא הייתה מרוהטת, כך שכל הזכרונות שחווינו נשארים כאן.
לשמחתי גור לא נמצא איתי. אני זקוקה לפרידה הזאת לבד.
אני שואפת לתוכי את הריח, למרות שאני יודע שדבר ממנו לא נשאר. ועדיין, קשה לי שלא לדמיין את הקול שלו בין חדרי הדירה, לדמיין אותו יושב על הכורסה וקורא ספר, מרוכז בו כולו, ועדיין מושיט אליי יד שאצטרף אליו. הנוכחות שלו כל כך חזקה בדימיוני, כך גם העדרותו.
אני מכניסה את הקרטון האחרון לרכב ומביטה מסביבי. השכנות שלי יודעות שאני עוזבת, וכולן מתחמקות ממני. אף אחת לא באה להיפרד ממני, כאילו משהו ממני יידבק בה. גם את זה אני שמחה שגור לא רואה.
כבר כחודש שגור בבית הספר החדש. הוא ילד יפה תואר, כריזמטי, טיפוס של מנהיג. הוא מייד רכש חברים חדשים. אמנם הוא לא אמר מילה, אבל אני בטוחה שהוא מרגיש הקלה שאיש לא מכיר את עברו.
אני מגיעה לדירה החדש ששכרתי. העדפתי לחתוך מייד ולחפש בלי לחץ דירה לרכישה. ערימת קרטונים ריקים הולכת ונערמת בכניסה. כל דבר שהבאתי מהבית הקודם מוצא את מקומו, ושוב אני מרגישה בבית.
'המעבר הזה בא בזמן,' אני מדברת לעצמי, 'עכשיו כשגור בן עשר זה הזמן ליצור לו חדר של נער מתבגר.' אני מביטה על החדר בסיפוק רב. אין לי ספק שהוא יאהב את מה שיראה כשיחזור היום מבית הספר.
כיוון שלא ידעתי כמה זמן ייקח לי לארגן את הבית, לא שיתפתי אותו בנסיעה שלי לבית שהיה שלנו.
*
כאשר קיבלתי את בקשת הפינוי מוועד הכפר, הרגשתי צביטה בלב.
כשקרה האסון, חשבתי שיהיה עדיף לגור להשאר בקרבת חברי ילדותו. כמה טעיתי.
התעלמתי מהיחס שהשתנה כלפיי, כל עוד גור היה בסדר.
גור קיבל את המעבר בשלווה, ולכן אני סקרנית לראות כיצב יגיב כשיראה את חדרו.
*
אני מחכה לגור מחוץ למגרש הכדורסל. זה היום שבו הוא מתאמן, ולכן הוא מסיים מאוחר יותר. זו גם הסיבה שבחרתי להקדים את הנסיעה להיום.
אני מתרגשת לראות את גור הולך, מוקף בחברים.
'תראה את הבן שלנו,' אני מדבר אל זוהר בליבי, 'הוא דומה לך שתי טיפות מים. האופן בו הוא הולך זקוף ובטוח בעצמו כשעל פניו חיוך שובה לב. הוא כבר לא נראה ילד, אלא כמעט נער שעושה את צעדיו הראשונים בעולם הבגרות.'
במרחק כמה צעדים לפניהם צועד גבר מרשים במראהו. מבטו רציני ומה שמושך את תשומת ליבי היא העובדה שכשהוא רואה אותי הוא מעביר את כף ידו לאורך לחיו, ומסיט מבטו ממני. אני מקמטת את מצחי בניסיון להבין מה גרם לו לעשות זאת.
גור מתנתק מחבריו וצועד לקראתי. "היי אימא, אני מת מרעב," הוא אומר וגורם לי לחייך.
"אם כך נלך ישר הביתה," אני עונה לו ומחניקה חיוך.
"למה את מחייכת?" הוא שואל, בדיוק כפי שזוהר היה שואל אותי כשהחנקתי מולו חיוך כשהכנתי לו הפתעה והתאפקתי לא לספר לו על כך.
אני נזרקת באחת לימים אחרים.
*
כשרק היכרתי את זוהר, הוא כבר היה טייס ותיק, ואני הייתי פקידת מבצעים חדשה בטייסת. אמנם זה לא היה התפקיד הראשון שמילאתי, אלא שמסיבות משפחתיות נאלצתי לעבור לבסיס קרוב לבית.
אני זוכרת את היום הזה כאילו זה קרה ממש כעת.
נשמתי נעתקה כשהוא נכנס למשרד, נשען על המשקוף, ידיו משולבות על חזהו, והביט בי בסקרנות.
אני שהיכרתי לא מעט טייסים שחצנים, משכתי בכתפיי והמשכתי לעבוד.
"אני לא יכול להסיר את עיניי ממך. את מדהימה," הוא אמר והתקרב אליי.
"משפט הפתיחה הזה תמיד עובד לך?" שאלתי אותו בלי להרים מבטי אליו. לא רציתי שיראה את הסערה שנוכחותו גורמת לי. ניסיתי להזכיר לעצמי ללא הצלחה שהוא בטח מהטייסים האלה שחושבים שהעולם פרוש כולו לרגליהם.
"אין לי מושג," ענה זוהר, "מעולם לא ניסיתי אותו על אף אחת."
גיחכתי. "אתה באמת חושב שאני מאמינה שמעולם לא הייתה לך חברה?"
"זה לא מה שאמרתי, ואין לזה קשר לכך שאני מחסיר פעימות לב בגללך," הוא ענה לי ברצינות.
"אמנם אני חדשה בבסיס, אבל כבר מעל שנה בצבא, כך שסרבל הטיסה שלך לא מרגש אותי," עניתי לו.
"אני מקווה שמי שאני ירגש אותך, לא התפקיד או המדים שלי," הוא ענה לי, "אני זוהר, ואת מאד מוצאת חן בעיניי. מה שמך?"
"עיינה," עניתי לו והעמדתי פנים שאני מרוכזת בעבודתי.
"את תהיי שלי עיינה, ולא ללילה אחד, אלא לכל החיים," הוא אמר ויצא מהמשרד.
איך יכולתי לדעת אז שאהיה שלו לכל ימי חייו, ושאשאר הרבה יותר בלעדיו?
*
"אימוש, אני לא מאמין," קורא גור בהתרגשות בראותו איך עיצבתי לו את חדרו. הוא בוחן כל פינה ופינה בחדר וחיוך של אושר על פניו.
פתאום משום מקום מכסה עננה את פניו. "אני יודע כמה קשה היה לך בבית הקודם. אני לא מבין איך זה שהחברות שלך שינו את יחסן אלייך. מה את אשמה שאבא נהרג?"
"הייתה לי הרגשה שהן מרגישות שאם תתקרבנה אליי, יקרה חס וחלילה משהו רע לבעל שלהן, כאילו שאלמנות זה דבר מדבק," עניתי לו בגלוי. כמובן שלא הוספתי שהיה קיים בהן פחד ש'אגנוב להן את הבעל'.
*
זוהר היה טייס נערץ. הוא תמיד בלט מעל כולם, ולא כולם קיבלו בהבנה את העלייה המטאורית שלו בתפקיד. אמנם הוא הוביל את הרביעיה, אבל לא התנשא מעל חבריו.
כשקרה האסון, הוא יכול היה להינצל, אבל בחר לתמוך בחברו שנקלע למצוקה ולא הצליח לתפקד.
בהקלטה של הקופסה השחורה נשמע קולו של זוהר שתומך בחברו לרביעיה כשהבין כשהוא עומד להתרסק. רק אחר כך הבין שזה מאוחר מידי להציל את עצמו. 'מה עשיתי?' הוא ממלמל, 'אני אוהב אותך לנצח עיינה.' היו מילותיו האחרונות.
כשנודע דבר מותו הרבו חבריו לבוא לתמוך בי, מה שהתקבל בעין לא יפה על ידי נשותיהם.
לי היה ברור שהם באו בגלל אהבתם לזוהר, בשביל הצורך שלהם לעכל את אובדנו, ועדיין הנשים, שהיו חברות נפש שלי, התרחקו ממני כמו מאש.
*
"אתה אוהב את הבית החדש שלנו?" אני שואלת את גור.
"כן. יש לי מלא חברים חדשים. בחוג הכדורסל היכרתי ילדים מהכיתה המקבילה שהם מאד נחמדים," אומר גור והאושר ניכר על פניו. נראה כאילו העול של יתום צה"ל ירד ממנו. כאן הוא ילד רגיל שבונה את קשריו בזכות מי שהוא.
ביום המאושר בו חיבקתי לראשונה את בני טל, לא דמיינתי שאמצא את עצמי תוך זמן קצר במשבר שיגרום לי להלחם באישה שהאמנתי שתהיה לצידי שנים רבות. דבר אחד היה לי ברור, שעל טל אני לא אוותר.
הייתי מוכן לשלם כל מחיר כדי להיות חלק מחייו. המריבות בינינו הגיעו לטונים גבוהים, ואני הבהרתי לה שהעובדה שהיא צועקת לא עושה אותה צודקת, ואני לא אוותר עליו לעולם.
בסוף היא נשברה, ואני דרשתי משמורת מלאה עליו, כיוון שלא נתתי בה אמון שהיא לא תמנע ממנה לראות אותו.
"יודע מה? מתאים לי," היא הפתיעה אותי לבסוף.
כמובן שלא חשבתי מה זה אומר באמת להיות הורה יחידני, ואני מניח שזה מה שעבר לה בראש כאשר העמידה בפני את תנאיה.
כך מצאתי את עצמי מתמודד עם מציאות שלא הייתי מוכן לה. במבט לאחור אני ממש לא מצטער על כך. הקשר ביני לבין טל לא היה כפי שהוא אם המציאות שלנו הייתה שונה.
אני מבקש מילנה השכנה שתקח את טל היום. הבנים שלנו משחקים יחד כדורסל, ולא פעם היא הציעה לי עזרה.
"אני נוסע היום לישיבה בחיפה," אני אומר לטל בזמן שאני מוריד אותו ליד שער בית הספר. "ילנה, אימא של דני, תקח אותך הביתה. אני אשתדל להגיע כמה שיותר מהר."
טל לא מרוצה, אבל באמת שאין לי ברירה. "אני לא סובל אותה, היא כל הזמן 'מתחילה' איתך," הוא רוטן.
"אני ממש לא מעוניין בה, כך שאין לך מה לדאוג. ביקשתי ממני כי שאני יודע שאתה ודני חברים," אני מנסה לרכך את העניין.
"נכון," אומר טל, "אבל תשתדל לבוא מהר."
אני מרגיש מועקה, אבל יודע שאין לי היום ברירה. דברים שאינם לרוחי קורים בסניף החיפאי והגיע הזמן שאפגין שם נוכחות. 'טל יהיה בסדר,' אני מדבר אל עצמי, 'הוא כבר בן עשר, הוא כבר לא ילד קטן.'
אני מגיע למשרד ומתחיל יום עמוס בישיבות. מה שחששתי שיקרה, אכן קורה, ואני מתחיל לעשות סדר בחברה. לא כולם מרוצים ממעשיי, אבל אין להם ברירה. בסופו של דבר אני בעל החברה.
השעה ארבע ויש לי עוד ישיבה אחת. אני מתקשר לילנה לאמר לה שאגיע כנראה בשש.
"לא מסתדר לי היום לקחת את טל," היא עונה לי ומשאירה אותי המום.
"אם כך אצא כעת," אני עונה לה.
"אתה לא מבין? אני לא לוקחת אותו היום," היא עונה לי באדישות.
אני יוצא מדעתי, אבל עונה לה באיפוק. "ולא חשבת להודיע לי? מה הוא אמור לעשות כעת? לא משנה," אני אומר ומנתק מייד את השיחה.
אני מריץ בראשי כל מיני אפשרויות אחרות. אני נזכר שאימא שלי בנופש באילת עם משפחתו של אחי. מה שאומר שגם גיסתי לא פנויה.
אני מתקשר לטל כדי ליידע אותו שישנה בעיה. אני תמיד בא לאסוף אותו מבית הספר כך שאיני בטוח שיש לו בכלל מפתח איתו.
"גור, אני יכול לבוא אליך?" אני שומע אותו שואל את אחד מחבריו.
"בטח," עונה לו גור.
אני יודע שטל הזכיר את שמו של גור רבות לאחרונה, אבל אני לא זוכר שפגשתי אותו אי פעם.
"גור לומד איתך בכיתה?" אני שואל אותו.
"לא. הוא לומד בכיתה המקבילה, אבל אנחנו מרבים לשחק יחד," עונה טל.
"אימא, טל יכול לבוא אליי?" שואל גור את אימו.
"בשמחה," היא עונה.
אני מבקש מטל שייתן לי לדבר איתה. "אני מצטער, אבל שכנה שלי הייתה אמורה לקחת אותו והיא אפילו לא טרחה להודיע לי שהיא לא תגיע," אני אומר לה.
"אני גרה חמש דקות מפה. אני אתן לטל את מספר הנייד שלי ואת הכתובת שלנו," היא עונה לי, כאילו זה מובן מאליו.
"אני אשתדל לצאת בהקדם," אני אומר לה.
"אנחנו בבית כך שאתה לא צריך למהר. בסופו של דבר טל לא ברחוב. אני יודעת מגור שהם חברים טובים, כך שאני בטוחה שהם ייהנו יחד."
אני מסיים את השיחה ומייד נכנסת הודעה מהטלפון של טל ובה מספר הטלפון הנייד של עיינה, אמא של גור, וכתובתה.
אני שולח לטל הודעה שימסור לה שאני מאד מעריך את העזרה. אני לא מרגיש בנוח עדיין לשלוח לה הודעה ישירות.
אני נכנס לישיבה האחרונה, נחוש בדעתי להבהיר להם מה אני דורש שיהיה מעתה בחברה. "יש לכם חודש לשפר את הנקודות שהעלתי בפניכם," אני אומר להם.
מידי פעם נכנסות הודעות מטל. הוא לא כותב דבר רק שולח תמונות.
הוא וגור מכינים יחד שעורים. שניהם נראים שקועים, כל אחד במחברת שלו, ונראים כמו מדענים שמפצחים תגלית חשובה. מייד אחרי כן הוא שולח תמונה שהם מתגלגלים מצחוק. אני שם לב שהתמונה שהוא שולח אלי היא תמונה שהועברה אליו, ומניח שעיינה צילמה אותם.
אחרי הפסקה ארוכה הוא שולח תמונת סלפי שלהם מתענגים על ספגטי בולונז, כשפיהם מלא רוטב עגבניות שנמרח להם על הפרצוף.
לבסוף מגיעות סידרת תמונות של שניהם משחקים בפיילסטשיין. אני מניח שגם אותם צילמה עיינה.
אני לא יודע איך לעכל את זה. או שהיא באמת אישה מקסימה ומשתפת אותי שאראה שטל בסדר, או שגם היא זורקת את הרשת בניסיון לצוד אותי.
אני מסיים את הישיבה ויוצא לדרך. המחשבות שלי עדיין נתונות לשיחות הלא פשוטות שניהלתי. אני יודע שהיום העובדים ראו שאני בקיא במה שקורה בסניף, אבל איני בטוח שלא אצטרך לחזור על הנאומים שלי כפי שעשיתי היום.
אני לא שם לב לדרך, ומוצא את עצמי בכניסה לשכונה. אני מביט על השעון. השעה כבר שבע. מאוחר לכל דעה. תוך דקות בודדות אני מחנה בחניית האורחים של הבניין.
"אני רן כרמל, אני לעיינה…" אני מתחיל לומר לשומר בכניסה, ונזכר שאיני יודע את שם משפחתה.
הוא כבר יודע במי מדובר ומתקשר לבקש אישור. "דירה שמונה עשרה," הוא אומר ומצביע לעבר המעליות.
טל פותח לי את הדלת ומחבק אותי. "היה לי כל כך כייף," הוא אומר.
אני מסתכל מסביב, מחפש את אימו של גור. "אימא שלי בטלפון," מנדב גור מידע.
"תאמר לה שאני מאד מודה לי. היא הצילה אותי היום," אני אומר לגור.
"היה לנו כייף. טל יכול לבוא אליי מתי שהוא רוצה," הוא אומר.
אני מלטף את ראשו של טל ומרגיש ששערו רטוב. "עיינה הציע שאני אתקלח. הזענו המון היום באימון," מסביר טל, "ולא ידעתי מתי תגיע. זה בסדר שהשאלתי בגדים מגור?"
"בטח," אני עונה לו, "העיקר שנהנית. אני מצטער על מה שקרה."
"אתה לא אשם. בכל מקרה אני שמח שהלכתי עם גור ולא עם ילנה. אני לא סובל אותה."
אני מחייך לעצמי, ונמנע לומר לו שגם אני לא.
למרות שמסרתי הודעה לעיינה, אחרי שטל נרדם אני יושב לכתוב לה הודעה.
רן כרמל:
תודה על האירוח. טל מאד נהנה אצלכם.
עזרת לי מאד.
רן.
היא עונה ואני מתפלא שהיא מזדהה כאימא של גור. רק אחר כך אני קולט שזה השם שנתתי לה בספר הכתובות שלי.
עיינה, אמא של גור:
שמחה לשמוע.
יש לך בן מקסים.
תרגיש בנוח לפנות כשאתה זקוק שאקח אותו.
רן כרמל:
תודה.
למרות ההצעה של עיינה אני מרגיש לא נוח לבקש את עזרתה, ומבטל ישיבות כדי לקחת את טל מאימון הכדורסל.
באחד הימים כשאני בא לקחת אותו בסיום הלימודים, יום בו אין לו אימון, אני שם לב שהוא עצוב. "ילדים יכולים להיות כאלה רשעים," הוא אומר.
"ספר לי מה קרה?" אני שואל, אבל אז אני רואה את האישה שמשכה את תשומת ליבי. בהיסח הדעת אני נוגע בלחי, בודק את זיפי הזקן שלי. אני לא יודע למה זה מטריד אותי רק כשהיא בסביבה.
"הבן שלך שקרן! זה ממש פתטי מה הוא מוכן לספר כדי למשוך תשומת לב," אומרת לה אימו של יובל, "את צריכה לחנך אותו."
אני רואה את גור ממהר אליה, ומבין להפתעתי שזו עיינה. "אימא ," אומר גור בקול מאופק.
"אני פה, תן לי לענות לה," היא אומרת בקול רגוע.
"הבן שלך סיפר שאביו היה טייס והוא נהרג בתאונה אווירית," אומרת אימו של יובל, "במדינה כמו שלנו…"
"יש לך טלפון נייד חכם במקרה?" שואלת עיינה.
"נו באמת," היא עונה לה בהתנשאות.
"תקישי בבקשה את השם זוהר ירדן," היא מבקשת.
אימו של יובל מגחכת, אבל הסקרנות גוברת עליה.
"את יכולה לראות שגור דומה לו שתי טיפות מים, אבל אם זה לא מספיק, רשום בידיעה על התאונה שזוהר השאיר אחריו אישה ובן בשם גור. הבן שלי מעולם לא היה ממציא סיפור כזה. אין לי מושג מאיפה הבן שלך המציא את הסיפור הזה," אומרת עיינה ופונה ללכת.
כל אותו זמן עומדים ההורים עם ילדיהם ומקשיבים לשיחה.
"כתוב שהיית בהריון כש… בעלך נהרג," אומר אימו של יובל.
"איבדתי את התינוק, כנראה מההלם של התאונה," עונה עיינה, "אני מקווה שהבהרתי את העניין. בוא נלך הביתה גור."
טל מתנתק ממני ורץ אליהם. "למה לא סיפרת לי?" שואל טל את גור.
"אני לא צריך שאיש ירחם עליי. יש לי אימא מדהימה, אני לא מסכן," עונה לו גור בכעס כבוש.
"אני יודע. אני שואל למה לא סיפרת לי שיובל מציק לך?" שואל טל.
גור מושך בכתפיו. "אני לא ילד שמתבכיין," הוא עונה לו.
"חשבתי שאנחנו חברים טובים," עונה לו טל פגוע.
"אני מצטער," אומר גור, "אני רוצה להיות עם אימא שלי כעת."
טל לא אכזב והראה לגור כמה הוא חשוב לו.
גם יתר החברים מחפשים שוב את קרבתו, ומתרחקים מיובל.
בהתחלה גור היסס וחשב שזה מתוך רחמים עליו לאחר שנודעה האמת, הם הראו לו שהוא טועה.
גור שוב הולך בשמחה לבית הספר.
אני שוב נרגעת, החיים שוב זורמים בקצב הנכון. לפחות כך חשבתי.
יום שישי היום.
אני מביאה את גור לבית הספר ונוסעת לפגוש את הצוות שלי באחד מבניני המשרדים המפוארים בעיר.
ההצעה שלי לבצע גינון משרדי התקבלה לאחר משא ומתן קצר.
רצה הגורל שדווקא היום, העציצים הגדולים יותר יגיעו רק בשעות הבוקר המאוחרות. זה ממש לא אופייני למשתלה איתה אני עובדת, בעיקר שהיום עיום עבודה קצר.
בזמן שאני מתלבטת איך אסתדר עם גור היום, אני פורשת את התוכניות ששירטטתי על השולחן בלובי, ומתחילה לתת הוראות לצוותים.
"לפני שאנחנו מתחילים, אני מבקשת שתלמדו את התוכניות," אני אומרת ומפעילה את המצגת במחשב הנייד שלי.
כנראה שלא תהיה לי ברירה, אלא לעזוב באמצע כדי לקחת אותו עם סיום הלימודים. אני יודעת כמה חשוב לו שאני אבוא לקחת אותו. זו הסיבה שמעולם לא שכרתי מטפלת עבורו.
אני קמה והולכת לשבת בפינה מרוחקת מכולם, מוציאה את הנייד ומתחילה לרשום הודעה לגור.
עוד לפני שאני מסיימת, הנייד מצלצל. השיחה היא מהנהלת בנייני איילון בו אני נמצאת כעת.
"מדבר שרון סילבר. אני מבקש שתגיע למשרדי אחרי שעות העבודה כדי לקבל את התשלום עבור עבודתך," אומר מנכ"ל הבניין בו אנחנו עובדים כעת.
"אני לא אוכל להגיע. אודה לך אם תמסור אותו לראש הצוות שלי. אבקש ממנו שיגיע אליך בסיום יום העבודה."
"אני דורש שרק את תגיעי," הוא עונה לי בקול חמור.
