החלום

"זה מה שאני מבקשת מכם," אמרה רופאת הנשים שאליה הגענו במסע המייגע שלי להרות, "תמדדו חום כדי לדעת מתי יום הביוץ שלה."

ישבתי מולה ותהיתי מתי היא בוחרת לדבר בלשון רבים, כאילו שאורן אמור להיות זה שאחראי למדוד לי חום, ומתי היא מדברת עליי בגוף שלישי.

הבטתי עליה, והרגשתי שאני בסרט רע.

אני לא זוכרת מילה שנאמרה שם בחדר של הרופאה. אני רק זוכרת את הצבע של הקירות שהיה לבן חיוור, נטול כל תמונות עליו, פרט לתעודה המעידה שהיא הוסמכה להיות רופאה.

הלכתי לצידו של אורן, מחבקת את עצמי, ובוהה בכלום.

'קיום יחסים בהזמנה' הדהדו המילים שלה באוזניי כשהתישבתי ברכב.

"קריר היום," אמרתי לאורן ורעדתי מקור.

"יש לך חום?" שאל אורן בדאגה והניח את כף ידו החמה על מצחי.

”אז זה התפקיד שלך," מלמלתי.

"אני לא מבין," הוא הביט בי בשאלה.

"למדוד לי חום," עניתי בכעס קל.

"מתוקה, אנחנו לא חייבים לעשות כלום אם זה מעיק עלייך. אני אעשה הכל כדי לעשותך מאושרת, גם אם זה אומר שלא יהיו לנו ילדים. אני אוהב אותך. את כל העולם שלי," הוא אמר ושלח לעברי מבט מלא אהבה. חיפשתי את הרחמים בעיניו, אבל לא מצאתי אותם.

"אני מצטערת. המחשבה שאף פעם לא הייתה לנו בעיה של תשוקה אחד כלפי השניה, וכעת מישהו זר מכתיב לנו  'לעשות את זה.' מקשה עליי," אני אומרת בשקט.

"את לוקחת את זה קשה מידי," הוא ניסה להרגיע אותי, "זה לא שלא נעשה את זה יותר מתי שתבער בנו האש, אלא שיהיו פעמים שהזמן ייבחר עבורינו. אני מכיר בדיוק את מפת גופך, ויודע איך להבעיר בך את האש. תשאירי לי את זה. בסופו של דבר זה מבחן לגבריות שלי," הוא קרץ לי.

"אני חושבת שהרופאה קלטה שאני די בהלם מכל הסיפור. העניין של הזריקות והתרופות, הכל התבלבל לי. מזל שהיית איתי."

אורן קלט כמה העניין מקשה עליי, ולקח פיקוד על עניין התאריכים. הוא ערך טבלה וידע בדיוק מתי עליי ליטול תרופות, דאג להזכיר לי למדוד חום, לקח אותי לבדיקות דם, והיה שם לאסוף את שבריי כשהגיעה שוב תשובה שלילית.

*

כבר כמה ימים שאני שלמה עם ההחלטה שלי. הבעיה שלי היא לנסח את זה במילים. הדבר האחרון שאני רוצה זה רחמים. הגיע הזמן.,

יום שישי בערב

אנחנו נוסעים לקיבוץ של הוריו לארוחת ערב. זה הפך כבר למסורת שכל האחים נפגשים ביום השישי הראשון של החודש לארוחת ערב משפחתית.

כל אחת מהגיסות יודעת מה עליה להביא. אני נבחרתי להביא את מנות הדגים. כמובן שזו לא מנה קבועה, וכל פעם כולם סקרנים לראות מה אביא הפעם.

לא פעם מצטרפים אורחים נוספים לארוחה, והפעם רונה גיסתי הצעירה הביאה איתה חברה, גלי שמה.

אין ספק שהיא בחורה יפיפיה, בעלת רעמת תלתלים שחורה, ועינים כחולות.

אני מביטה בה ונזכרת שכשרק היכרנו, אורן אמר לי שאידאל היופי שלו היא אישה עם תלתלים שחורים ועיניים בהירות, ולמרות זאת הוא התאהב בי.

אני תוהה האם זה יד המקרה, או קורים דברים מתחת לפני השטח שאינני מודעת להם.

אני רואה את אורן בוחן אותה ומחייך לעצמו.

גלי מביטה על אורן בסקרנות מתעלמת לגמרי מקיומי.

"אז אתה האח הגדול שרונה מדברת עליו כל הזמן," היא אומר לו בחיוך ונושכת את שפתיה.

"קחי עצה ממני. כשאחות קטנה מדבר על אחיה הגדול, לרוב זה סיפורים מדימיונה," אומר לה אורן.

"עינב את יכולה לבוא לעזור לי?" מבקשת ממני חמותי. 'האם גם היא רגישה לכל מה שקורה פה?'

"ספרי לי מה איתך," היא שואלת, "יש חדש?"

"לא," אני אומרת ורואה את הצער בעיניה. אני כבר מכינה את עצמי לנאום ומופתעת שהיא מחבקת אותי ללא מילים.

"אני מקווה שיצליח לך," היא אומרת, משחררת אנחה, ומגישה לי קערת סלט גדולה כדי שאביא אותה לשולחן.

אני ממשיכה לעזור לה לערוך את השולחן, בזמן שכולם כבר מתחילים למלא את הצלחות שלהם באוכל.

"זהו," היא אומרת לי, מנגבת את ידיה בסינור שעליה, ומורידה אותו.

אני מתעכבת במטבח ומשקיפה על אורן שמנהל שיחה עירנית עם גלי.

אני מוציאה את הטלפון הנייד מהתיק שלי, ושולחת הודעה לפזיה שתבוא לאסוף אותי משער הקיבוץ, חוטפת במהירות את המעיל מהמתלה בכניסה וחומקת מבעד לדלת האחורית מחוץ לבית.

*

כשרק היכרתי את אורן הוא הכיר לי את הקיבוץ בו הוא גדל.

למדתי להכיר כל שביל שבו, היכן הוא מתחיל ולאן הוא מוביל.

זה מקל עליי היום לחמוק מבית הוריו, ולמצוא את דרכי מחוץ לשער הקיבוץ במהירות. אני מודה על כך הלילה, בזמן שאני חומקת בדרכים לא דרכים.

אין לי מושג מתי אורן יגלה שנעלמתי. אני מניחה שגלי מעסיקה אותו כך שאינו מרגיש בהעדרי.

*

אני ממתינה לראות את האורות של הסוברו הישנה של פזית, ורק אז מתקרבת בריצה לרכב ומבקשת ממנה שתסע מייד.

הסוברו משתעלת, ואני מתפללת בליבי שלא נתקע. "מתי כבר תטפלי ברכב שלך?" אני שואלת אותה.

"לא כולם כמוך, נשואים לגבר מבית עשיר," היא עונה לי לא מרוצה.

"את שומעת מה את אומרת? את יודעת שאורן בן קיבוץ. על איזה הורים עשירים את מדברת? הוא עובד קשה בחברה שהקים ומגיע לו שתהיה לו תמורה הולמת," אני אומרת בכעס.

"ובכל זאת את בורחת ממנו. למה יש לי הרגשה שהוא לא מודע לכך שברחת? ומתי את מתכוונת לספר לי למה אישה בורחת מבעל שכל כך אוהב אותה?" היא שואלת ומביטה עליי חזרה בכעס.

"יש הרבה דגות יפות בים. אל תדאגי לו," אני עונה לה ומסיטה מבטי לחלון.

"את רוצה לאמר לי שאורן בוגד בך?? אני ממש לא מאמינה למשמע אוזניי. הוא מטורף עלייך," היא אומרת ומביטה בי במבט שאני לא מצליחה להבין מה פישרו.

"זה יעבור לו," אני אומרת ומושכת בכתפיי.

"ירדת לגמרי מהפסים," אומרת פזיה, מאותתת ועוצרת בצד, "אני לא זזה אפילו מילימטר לפני שאני מבינה ממה את בורחת."

"בבקשה תמשיכי לנסוע," אני מבקשת, "אני משחררת אותו ממני, מאישה עקרה שלא מצליחה ללדת לו ילד שהוא כל כך רוצה.

הגורל התערב והיום הגיעה לארוחה חברה של גיסתי. בחורה יפיפיה שהיא ממש הטעם שלו והם מנהלים שיחה מאד ערה. ייקח זמן עד שיבין שעזבתי. עובדה שעד עכשיו הוא לא התקשר."

"רגע. בואי נתחיל מהתחלה. מה זאת אומרת את עקרה?" שואלת פזיה והולמת ביד על ההגה שמגיב בצפירה.

"אני מזריקה הורמונים, או יותר נכון אורן הוא שעושה זאת עבורי. אני מודדת חום, ועושה סקס בהזמנה, אבל כל חודש התשובה שלילית.

אורן יהיה אבא מדהים, אני יודעת. עדיף שימצא אישה שיכולה להגשים לו את החלום," אני משתפת אותה בקול חסר רגש.

מאגר הדמעות שבי יבש, ברגע שהחלטתי שעדיף שאעזוב.

פזיה נאנחת. "אז מה אנחנו עושות עכשיו?" היא שואלת וממשיכה לנסוע לכיוון דרום.

אני שותקת. המעשה שלי היה ללא מחשבה, ואין לי מושג מה אני אמורה לעשות כעת.

"אנחנו ניסע למושב של הוריי. ברור לי שהוא לא יחפש אותך שם," אומרת פזית בעיניים מוארות.

וכך אנחנו עושות.

אני מכבה את האפליקציה שתאפשר לאורן לדעת היכן אני.

אני חושבת מה לכתוב לו, אבל לא מוצאת את המילים, ולכן מכבה את הטלפון הנייד.  אני מקווה שבבוקר אדע מה לכתוב.

"אימא איפה עינב?" אני שואל את אימא שמתיישבת ליד השולחן ומתחילה לאכול.

"אני לא יודעת, היא הייתה איתי במטבח," היא עונה בפנים חתומות.

אני קם, מחפש את עינב במטבח, קורא בשמה, אבל היא לא עונה. אני פונה לעבר דלת הכניסה ומשהו גורם לי להסתכל על מתלה המעילים. המעיל שלה לא כאן. אני משפיל את עיניי ומחפש את התיק שלה. גם הוא לא נמצא.

אני יוצא מהדירה ומביט על הספסל בגינה, אבל היא לא פה.

אני מבולבל. 'איך יכול להיות שהיא עזבה בלי לאמר מילה?'

אני נכנס פנימה. "אימא היא אמרה לך משהו?" אני שואל באיפוק.

"על מי אתה מדבר?" היא מעמידה פנים שהיא לא מבינה. אני כבר מבין שקרה משהו במטבח שגרם לעינב ללכת.

"מה אמרת לעינב אימא?" אני מנסה לשלוט בעצמי לא להתפרץ.

"שאלתי אותה אם יש חדש," מפטירה אימא ומביטה בריכוז על האוכל, כאילו זה נושא השיחה כעת.

"את יודעת שהבן שלך בסדר. הגבריות שלי לא מוטלת בספק. גם עינב תהיה בסדר. יש לה בעיה לא רצינית שתיפתר בסופו של דבר. את יודעת כמה הנושא הזה רגיש עבורה. אז למה אימא?

את גם יודעת שעד היום זה אני שביקשתי לחכות. רציתי לסיים את התואר השני והשלישי. השנים עברו, ועינב חיכתה בסבלנות.

את בטח גאה בעצמך. עינב עזבה.

למה נדמה לי שזה לא מקרה שהזמנת לכאן היום את גלי?

עינב היא האוויר שלי, כל העולם שלי. גם אם לא יהיו לנו ילדים, לעולם לא אעזוב אותה. אני מאוהב בה בטירוף. אני ממש מאוכזב ממך."

אני מוציא את הנייד ומחפש היכן עינב נמצאת. אני מרגיש דקירה בלב כשאני מגלה שהיא חסמה אותי באפליקציה שמאפשרת לאתר אותה. אני מחייג אליה, אבל לא מופתע שהטלפון הנייד שלה לא זמין.

"מה אני אמור לעשות כעת אימא? לחכות שהיא תחזור לכאן, או לנסוע בתקוה שהיא הגיעה איכשהו, השד יודע איך, הביתה?"

כיוון שכעת יום שישי בלילה ואין תחבורה ציבורית, וגם לא שרות מוניות באזור הזה, אני מחליט להישאר בבית הוריי, בתקווה שהיא מטיילת בקיבוץ.

אני משאיר את דלת הכניסה לא נעולה, ונשכב על הספה. כל הנסיונות שלי ליצור איתה קשר בטלפון נתקלו באותה תשובה – המנוי אינו זמין כעת.

צלצול הטלפון מעיר אותי בחדות. "איפה את?" אני שואל בלי להמתין.

"זה מירו, שמעת מה קורה?" הוא שואל.

אני מנסה להתאפס על עצמי כאשר מגיעה הודעה המודיעה שעלי להתייצב ביחידה.

"מה קורה מירו?" אני שואל.

"אנחנו במלחמה," הוא עונה בדיוק כשאזעקה מנסרת את השקט של שבת בקיבוץ המנומנם.

"אנחנו במלחמה אבא," אני אומר לאבי שיוצא מנומנם מחדרו, "כנסו לממ"ד. קיבלתי צו שמונה. אני חייב לנסוע הביתה לארגן את הציוד. אם עינב תגיע … לא משנה אני אשלח לה הודעה.

אימא ניגשת אליי אבל אני מסמן לה שתעצור. "אני יוצא למלחמה, אינני יודע מה יקרה. אם אחזור או לא. אני עוזב כשאני לא יודע היכן עינב והלב שלי שבור. אני מקווה שאת מרוצה מעצמך."

אני יודע שהייתי צריך לשתוק, אבל הוצאתי עליה את כל התסכול של הלילה שבו חיכית לשווא.

אני פועל כאוטומט. טס במהירות הביתה. אין זכר לעינב. היא עדיין לא עונה לטלפון, ואפליקציית המעקב אחריה עדיין מושבתת.

אהבה שלי,

גוייסתי למילואים.

תזכרי שאני אוהב אותך ללא תנאי,

אורן שלך

שלושה חודשים עברו מאז שעזבתי בחופזה את בית הוריו של אורן. 

אות החיים היחידה שקיבלתי ממנו הייתה ההודעה ששלח לי זמן קצר לפני שנכנס לעזה. מאז הטלפון הנייד שלו דומם.

ליבי קופא כאשר אני רואה את שמה של אימו. אני מתלבטת האם לענות, ויודעת שאי אפשר לברוח מבשורה.

'דווקא היום מכל הימים?' אני חושבת לעצמי.

"שמעת מאורן?" היא שואלת ישירות.

"לא," אני עונה.

"חשבתי שלפחות אלייך הוא התקשר," היא עונה ומנתקת.

אני בוהה בטלפון, מנסה להבין מה פישרה של השיחה הזאת. 'חודשיים לא התעניינת לשמוע האם אני חיה. את הרי יודעת שקמתי והלכתי בתחילת הארוחה המשפחתית, וזה כל מה שיש לך לאמר לי?'

ובכל זאת אני מרגישה הקלה, שכן לא היה לה מה לספר לי עליו. אני גם שמחה שהיא לא שאלה דבר על מה שקרה.

"אנחנו נהיה בסדר," אני לוחשת ומלטפת את בטני. דמעות זולגות מעיניי. אורן כל כך חסר לי.

אני כבר חסרת סבלנות לספר לו את החדשות. אני מתקשרת אליו בפעם האלף, ומקבלת את אותה תשובה- המנוי אינו זמין כעת.

אני מוציאה את היומן שהתחלתי לכתוב מיום שעזבתי את בית הוריו. כל יום אני כותבת שורות ספורות בלבד, ולכן קל לי לחזור ולקרוא את מה שכתבתי.

יום 102 למלחמה

אז היא התקשרה היום, האימא שלך.

לא ממש דיברנו.

היא שאלה אם שמעתי ממך,

מילמלה שקיוותה שלפחות אליי התקשרת,

ובזאת תמה השיחה.

אני מודה שלא באמת היה לי מה לאמר לה.

מתי תבוא כבר אהוב שלי?

אני מתקשה להתגבר על החרדות ועל הבדידות.

אני יודעת שיכול להיות שתחזור ותאמר שאתה לא רוצה

להיות איתי יותר, שהתאהבת באחרת, אולי בגלי?

אני כל כך רוצה לשתף אותך בכך שאתה עומד להיות אבא,

אבל לא שוכחת את הלילה ההוא,

ואינני יודעת מה תוצאות מעשיי מבחינתך.

לא נותר לי אלא להמתין, ולכתוב לך עוד מכתב שלא אשלח.

אוהבת,

עינב.

שוב אנחנו עוצרים לתפוס תנומה קצרה. מירו ששוכב לידי ממלמל משהו מתוך שינה. כל הפחדים שלו זוחלים החוצה בשינה.

אני חולם שוב על עינב. על המילים שאומר לה שמביעות את אהבתי הגדולה.

אלא שהלילה הזה שונה. הפעם זו היא שמדברת.

*

"אתה עוד אוהב אותי?" היא שואלת בדמעות.

"כל לילה אני מראה לך את אהבתי," אני עונה לה, "את אהבתי הנצחית, שלעולם לא יהיה לך ספק."

"אתה עומד להיות אבא," היא אומרת, ואני מרגיש שאני נחנק מהתרגשות.

*

אני מרגיש יד מטלטלת אותי. "הגיע הזמן לקום המפקד," אני שומע את קולו של עקיבא חייל שלי, ומתקשה להיפרד מהחלום.

"אתה בסדר המפקד?" הוא שואל אותי.

"יש לך ילדים?" אני שואל אותו.

"ברוך השם יש לי ארבעה," הוא עונה, "שיהיו בריאים."

"ולך המפקד?" הוא שואל.

"אישתי בטיפולים, ודווקא עכשיו בימים שהיא צריכה אותי לידה, אני פה," אני עונה לו, "חלמתי שהיא בהיריון. האושר שעל פניה…" אני משתתק.

"אתה חייב להאמין שחלומות מתגשמים," הוא אומר לי ברצינות.

"איך הם יתגשמו, אם אני פה והיא שם?" אני אומר וקם, "אי אפשר לייצר תינוק בשיחת זום."

אני מנער מעליי את האבק ויוצא לפעילות, מוחק את שרידי השיחה ממני.

אנחנו נלחמים ללא הפוגה, לא מרשים לעצמנו להישבר. ברור לנו על מה אנחנו נלחמים. אנחנו קוצרים הרבה הישגים וזה מה שמחזיק אותנו במורל גבוה.

סוף סוף מגיעה ההחלטה להוציא חלק מהכוחות לריענון. אני כל כך מתורגל לחיות לפי המחזור החודשי שלה, ולכן בוחן את התאריך. אני מאוכזב לראות שאת השיא פיספסתי, ואין סיכוי שהיא תהרה בימים אלה.

אני יודע שהיא כאובה על כך שהפסקנו בלית ברירה את התהליך באמצע.  אני חושש שזה ישבור אותה שאני אגיע דווקא בימים שלא יקרה כלום, ומעדיף להוציא חייל אחר לחופש.

אני לא יכול שלא לחשוב על כך שמי יודע מה גורלי, ואולי לא אזכה לצאת מפה על רגליי, ולא אספיק להעניק לה ילד.

אני לא חושב על כך שאולי לא יישאר אחריי יורש, רק עליה ועל החלום שלה להיות אימא, חלום שאינני יכול כעת להגשים עבורה.

הלחימה בשטח משתנה מיום ליום, וכבר עברנו יותר ממאה ימי לחימה.

מגיע יום השחרור.

"אז זהו המפקד," אומר מירו, "אנחנו משתחררים."

כל הדרך חזרה מירו מפטפט ללא הפסקה. הוא נע בין גלי אושר על שהשתחררנו סוף סוף, לבין כל השריטות שנחרטו בו בימי הלחימה הארוכים.

כל אותו זמן אני יכול לחשוב רק על דבר אחד. איך אני מחזיר את עינב אליי. אני מקווה שלא איחרתי את המועד, ושהיא לא מצאה זוגיות חדשה. אני יודע שישנם גברים שלא רוצים ילדים, ואני חושש מכך שהיא תחפש גבר כזה לקשור את חייה איתו.

המחשבות מתרוצצות במוחי ואני מרגיש שאני לא נושם, ועדיין כלפי חוץ עליי להעמיד פנים שהכל בסדר. אני מזייף פיהוק, ועוצם את עיניי.

"מה הפלא שהוא נרדם," אני שומע את קולו של מירו אומר לאחד החיילים, "הוא כל הזמן דאג לכולם. הוא בהחלט זקוק למנוחה."

אני שמח לשמוע שהוא לא אומר מילה על חיי האישיים., למרות שאין לי מושג מה הוא יודע.

שעת אחר צהריים מאוחרת כעת,  והשמש כבר עושה את דרכה לכיוון מערב, משאירה אחריה שובל של קרני זהב על המים.

אני נכנס לבניין, מתקבל בשמחה על ידי השומר בכניסה, ועולה במעלית לדירה. הלב שלי הולם בפראות. אני סופר את השניות עד שאפתח את הדלת אל הלא נודע.

מעולם לא שמתי לב לרחש קרקוש המפתחות בזמן שאני בוחר את המפתח של הדירה מתוך הצרור, ומכניס אותו לחור המנעול.

אני פותח את הדלת וריח של בית עוטף אותי.

ריח של עוגת תפוחים וקינמון שאני אוהב, מעורב עם ריח של רוטב עגבניות המתבשל על הגז, וריח של נוזל שטיפת הריצפה, מציפים את הבית.

רק אז אני נזכר שרציתי לקנות לה פרחים, ושכחתי.

אני נכנס למטבח, אבל עינב לא נמצאת בו. אני משוטט בין החדרים, אבל לא מוצא אותה.

אני מרגיש כמו ארי בסוגר. איך יתכן שיש פה ריח של בית מלא חיים, והיא לא פה?

אני הולך לסלון וליבי מתרחב. עינב שוכבת מכורבלת על הספה וישנה.

"את פה," אני לוחש לה.

"ברור שאני פה," היא אומרת ופוקחת את עיניה לאט, "סוף סוף חזרת."

"פחדתי שלא תהיי פה, שתחשבי שויתרתי עלייך. זה לא יקרה אף פעם גם…"

עינב מניחה את כף ידה על פי. "שששש.."

היא מישירה מבטה אליי. אין לי ספק שעיניה מדברות אהבה.

"כאשר אימך התקשרה אליי לפני כמה ימים ושאלה האם דיברת איתי הבנתי שני דברים. הבנתי שאתה מנותק קשר, ושאם אימך מתקשרת אליי, זה אומר שאתה שלי," היא אומרת ומלטפת את לחיי.

עינב קמה מניחה את השמיכה על הספה,  לוקחת את ידי ומניחה על בטנה. "כל יום נשאתי תפילה שתחזור אליי, עכשיו כשסוף סוף הגשמת לנו את החלום."

"אני מבין נכון?" אני שואל מופתע.

"כן אהובי, יורש העצר שלך צומח בתוכי. אתה מאושר?" היא שואלת.

"כל כך פחדתי שתכעסי עליי שנעלמתי בדיוק כשהיית זקוקה לי," אני אומר ומביט בה באהבה.

"בהתחלתי כעסתי מאד על הגורל שלקח אותך ממני. אבל אז הגיע קול ההגיון. בסופו של דבר זה לא היה תלוי בך.

ואולי בגלל שדווקא שיחררתי קרה הנס, והגיע תשובה חיובית.  מאותו יום ספרתי את הימים עד שאוכל להראות לך שחלומנו מתגשם."

בר אבידן

מאמינה באהבה