לאורך חייך אתה אוסף חברים שונים.
אלה שהיו איתך בבית הספר, בתיכון או באוניברסיטה.
חברים מהבית, מהשכונה, או כל קבוצת נוער.
וישנם החברים מהצבא, שהם עולם נפרד בפני עצמו.
מה שאתה עובר איתם בלתי ניתן להשוואה.
הם רואים אותך בשיא חולשתך, ומשתאים כשאתה בשיאך.
הם יודעים דברים, שלא שיתפת איש. ואתה, כמו האחרים תהיה מוכן להקריב את חייך למענם.
אז נכון שהגעתי להישגים מרשימים ביותר, טיפסתי בסולם הדרגות, הגעתי לעמדה בכירה. ועדיין, כשאני עם חבריי בצבא, אני מרגיש הכי שלם עם עצמי.
מי שלא חווה את זה, לא יוכל להבין.
בסופו של דבר כאשר אתה מקבל צו קריאה, אתה עוצר את חייך, ואין זה משנה באיזה מקום אתה נמצא מבחינה מקצועית, ומתייצב.
*
אנחנו יושבים על גג הפנטהאוז שלי.
לא פעם קורה שכאשר נקבע מפגש חברים, איכשהו זה מגיע לכך שלמישהו לא מסתדר ושוב נפגשים אצלי.
אווה מקבלת את זאת כעובדה ולא מתלוננת. היא מארחת למופת. איני צריך לתת לה הוראות מה לקנות, היא אפילו לא שואלת כמה יבואו.
"אני לא מבינה אותך אווה," אומרת לה מורן בת זוגו של אייל, "איך את מסכימה כל פעם שכולם יתאספו אצלכם."
"זאת בחירה של הראל," היא עונה לה, ואני מנסה להבין האם יש ביקורת בדבריה, האם היא ממורמרת על כך ששוב הנטל נופל על כתפיה.
אני מביט עליה, ועיניה לא מסגירות דבריה.
"ספרי לי איך העבודה החדשה?" מסיטה אווה בחדות את השיחה.
אני לא יודע למה היום מכל הימים, פתאום אני מרגיש שהגזמתי, שנכנעתי כמו תמיד – "טוב אז תבואו אליי."
אני עומד ליד הגריל וצולה את הבשרים. מידי פעם אווה ניגשת ומניחה לידי מגש עם עוד ערמת בשרים וחוזרת לשבת עם חברותיה.
אני מרגיש באוויר את הריחוק ממנה. מתי זה קרה?
אני גבר מאד מחוזר, ולמרות שאני יוצא מידי פעם עם חברים לפאב לבד, אני לא מתחיל עם נשים אחרות.
*
"אם באמת היית אוהב אותה, כבר היית כורע ברך ומציע לה נישואים. אתם הגברים חיים כמו מלכים. אז מה אם אתם מעניקים לנו קורת גג, המחיר שאנחנו משלמות לא תמיד שווה את זה," אמרה לי פעם מורן באחד מפגשי הפאב מהם נעדרה אווה.
"לא טוב לך, את יכולה ללכת," אמר לה אייל באדישות.
"לא דיברתי עליי מאמי," היא אמרה לאייל שהביט בה במבט שלא משתמע לשתי פנים.
עכשיו כשאני חושב על כך, אני תוהה איך הייתה אווה מגיבה, או יותר מכך, מה היא הייתה חושבת על האמירה של מורן.
מי יודע מה השתיים האלה מדברות ביניהן כשאני לא בסביבה.
*
"הנוף מהדירה שלכם עוצר נשימה," אומרת דנה, חברתו של שי.
"להראל יש טעם משובח," עונה אווה ואני מנסה לנחש על מי היא מדברת על הדירה או רומזת על עצמה.
"ברור," אומרת דנה, "הוא בחר בך."
"נו באמת דנה. דיברתי על הדירה שלו," עונה אווה וקמה, "מישהי רוצה משהו לשתות?"
"יש לך קולה זירו?" שואלת מורן.
"איך את שותה את הזבל הזה?" שואלת אווה וגורמת לי לחייך.
אחד הדברים שאהבתי אצל אווה כשרק היכרנו, היא העובדה שאווה לא בררנית באוכל, ועם זאת מקפידה על תזונה בריאה. שלא כמורן, שיכולה לשגע פילים כי בדיוק נגמרה הקולה זירו במסעדה.
"אני לא כמוך. אני שונאת לשתות מים," נעלבת מורן.
"אף אחד לא ביקש ממך לשתות מים קרים, רק בגלל שזה מה שאני אוהבת. יש כאן משקאות מוגזים, רק לא קולה זירו," אומרת אווה ומצביעה על מבחר בקבוקי השתיה המונחים על השולחן.
היום אני רגיש יותר מתמיד לכל מילה, והעובדה שהיא אמרה יש כאן , ולא יש לנו , פתאום צורמת לי. ואולי בעצם זאת הצורה הנכונה להתבטא. אני מבולבל.
אייל נעמד לידי ומתחיל לפטפט, רק שהראש שלי לא בפטפוטי הסרק שלו. אני תוהה איך זה שכשאנחנו במילואים אנחנו מנהלים שיחות איכותיות, אינטימיות, ובחיים הרגילים הוא נשמע משעמם.
לשמחתי שי מצטרף ומוביל את השיחה לנושאים מעניינים יותר.
השעה כבר שתיים אחר חצות. כיוון שיום שישי היום, איש לא ממהר לעזוב.
אני מסיים להכין את הבשרים, והולך לקחת בקבוק בירה. אני מסתכל סביבי, אבל לא מוצא את אווה בשום מקום.
'אז לא נדמה לי, היא לא סתם דיברה כפי שדיברה,' אני חושב ויורד לחפש אותה.
אני מוצא אותה בחדר השינה. על מיטת הקינג הגדולה מונחת מזוודה גדולה כשחלקה כבר מלא בבגדיה.
"אז אתה עוזבת אותי," אני אומר בקור, "כל זה בגלל שלא קניתי לך טבעת?"
"שתית יותר מידי?" היא שואלת ומביטה על בקבוק הבירה שלי.
"אם לא שמת לב, לא ישבתי כל הערב ופטפטתי, הייתי עסוק בצליית בשרים," אני עונה באיפוק, משתדל לא להתפרץ עליה, "זו הראשונה שלי.
תגידי, יש משהו שאני מחסיר ממך? אני מפרנס אותך, מעניק לך חיים נוחים."
"אתה שמעת ממני פעם את המילה נישואים?" אני שואלת אותו.
"אני לא יודע מה את מדברת עליי מאחורי גבי, אבל מורן רמזה לי ש…" הוא מתחיל לאמר.
אני מרגישה שמפלס הכעס מתחיל לבעבע בי. "מורן אישה מקסימה. היא חברה של חברך הטוב אייל ומכאן הקשר שלי איתה. היא לא אחת שאני יושבת ומדברת איתה שיחות אישיות.
מצאת לך זמן לדבר. אני חייבת לסיים לארוז," אני אומרת וממשיכה למלא את המזוודה.
"לאיפה את מתכוונת ללכת?" הוא שואל.
אני נושמת עמוק כדי לא לאמר מילים שאתחרט עליהן. "סיפרתי לך בתחילת השבוע שאני צריכה לטוס לפגישות בניו יורק ואפילו ברכת אותי בדרך צלחה."
"אני זוכר שאמרת משהו כשהייתי באמצע יום עבודה, אבל לא ידעתי שאת טסה היום," הוא עונה ומקמט את מצחו. אני משערת שהוא מנסה להיזכר מה אמרתי לו ולא מצליח.
"שלחתי לך באותו יום את פרטי הטיסה," אני מוסיפה וכבר מבינה שהוא לא טרח לקרוא את ההודעה. 'האם אני מופתעת?'
הנייד מצלצל. זו אפרת. בלית ברירה אני עונה לה. "אהיה מוכנה עוד עשר דקות," אני אומרת לה קצרות.
"עם מי דברת?" הוא יורה לעברי.
"עם העוזרת האישית שלי. אני מניחה שגם העובדה ששכרתי עוזרת אישית, לא בדיוק נקלטה בזכרונך," אני עונה, סוגרת את המזוודה, ומורידה אותה על הריצפה. "תתנצל בשמי על כך שנאלצתי לעזוב. לזכותי יאמר שקיבלתי התראה של… מתי הודעת לי?…חצי יום, ועדיין דאגתי לכם לארוחת כיד המלך.
אני בטוחה שיש כאן כמה נשים שתשמחנה לשמוע זאת. לא נעלם מעיניי איך מביטות עליך אלה שהגיעו היום בלי בן זוג. תהנה לך."
אני נכנסת לחדר האמבטיה, בודקת את האיפור ושמחה לראות שהוא מושלם. אני מוציאה את מברשת השיער מהמגירה ומסרקת את שיערי. האור מעל המראה מאיר את העגיל שלי וגורם לו לנצנץ כמו כוכב, כאילו רומז לי מה עליי לעשות.
את העגילים האלה קנה לי הראל ליום הולדתי האחרון. אני מסירה אותם במהירות, מחליפה אותם בעגילי פנינה שקניתי פעם בסוהו, אני מורידה גם את השרשרת שהראל קנה לי, ומניחה הכל על משטח השיש ליד הכיור באמבטיה.
כשאני יוצאת הראל כבר לא בחדר.
אני לוקחת את המזוודה, אוספת את הנעליים מהארון בכניסה ויוצאת מהדירה.
אני אלופה בהעמדת פנים, ולכן אפרת לא מבחינה בסערה שעוברת עליי.
היא מחכה לי מחוץ לרכב, ופותחת את תא המטען כדי שאניח את המזוודה שלי שם.
"איזה עגילים מהממים," היא אומרת לי בזמן שאני פותחת את הדלת להיכנס לרכב.
"זה מסוהו," אני אומרת לה, "מחנות שנקראת שוזרת החרוזים. אני מבטיחה לך שאקח אותך לשם."
"איך בא לי," היא אומרת, אבל אני מרגישה שטון הדיבור שלה משתנה.
כאשר אני נכנסת לרכב, היא עורכת הכרה ביני לבין בן הזוג שלה. אני מרגישה את המתח באוויר.
כשאנחנו מגיעות לשדה התעופה, הוא לא טורח לצאת מהרכב, ולא אומר מילה. 'אולי זה בגללי,' אני אומרת לעצמי וממהרת להתרחק מהם, בזמן שהיא רוכנת לעבר החלון ומדברת איתו.
כיוון שאנחנו טסות במחלקה ראשונה הבידוק עובר מהר ואנחנו מגיעות לדיוטי פרי.
אפרת מוציאה את הנייד ומקלידה משהו במהירות. אני ניגשת לאחד מבתי הקפה ומזמינה לאטה. אפרת עומדת כל הזמן במקומה ומקלידה ללא הפסקה.
אני חסרת מנוחה. הזמן זוחל ואני רוצה כבר למצוא את עצמי יושבת במטוס.
הטעם המר שהשאירה בפי השיחה עם הראל תקוע לי בגרון. דווקא המילים של מורן הן צצות ועולות בראשי. "הם חושבים שבגלל שהם נתנו לנו להיכנס לדירה שלהם, הם יכולים לעשות איתנו מה שהם רוצים." אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה.
"בסך הכל כולם גברים צעירים, כאלה שלא חסרות להם מחזרות. את מבינה שאם הוא לא שם על אצבעך טבעת, הוא בגדר רווק," היא המשיכה את נאומה.
הדבר האחרון שמטריד אותי כעת, האם הראל בחר מישהי שתהיה איתו הלילה. מה שפגע בי יותר מכל היא העובדה שהוא התייחס אליי כאל אחת שמנצלת אותו.
הראל,
מעולם לא הרגשתי שיש בינינו סודות.
אני מודה על השיחה האינטימית בינינו,
כעת אני יודעת מה אתה מרגיש.
כשאחזור אדאג לפנות את חפציי מדירתך.
מאחלת לך את כל הטוב שבעולם.
אווה.
אני עוברת על ההודעה מספר פעמים, ולא מוצאת מילים אחרות לדייק את מה שאני באמת מרגישה. אני שומרת אותה כטיוטה ומחליטה לשלוח אותה רגע לפני שנמריא.
אפרת מגיעה אליי בפנים אדומות מבכי. "אני לא יכולה לנסוע. אם אסע הוא יעזוב אותי," היא אומרת ותולה בי מבט מתחנן.
אני מודה שאני המומה, אבל לא מראה לה זאת. "תעשי מה שטוב לך. החיים שלך חשובים יותר." כמובן שאני לא מציינת את העובדה שבכך היא בחרה לסיים את עבודתה איתי.
*
"איך אני אסחוב את כל הקלסרים האלה במזוודה?" שאלה אותי אפרת ביום חמישי בבוקר, "אני צריכה מקום לבגדים שלי וגם רוצה להשאיר מקום לקניות. בסופו של דבר אני לא טסה כל יום לניו יורק. תקחי אותם את."
אני מודה שהמילים האלה צרמו לי. לא בגלל שהיא לא צדקה בקשר למקום שהם תופסים, אלא בקשר לקביעה שאני אקח אותם, וגם בגלל שלו הייתה מעורבת יותר בפרוייקט הייתה יודעת שבעצם אין לנו צורך בהם כיוון שכל החומר והמצגות נמצאים ממילא במחשב שלי. זה לימד אותי שבעצם הנסיעה שלה איתי מיותרת.
"אני אסתדר," עניתי לה.
אני שמחה שהבחירה לא לנסוע בה ממנה, ומנעה ממני אי נוחות.
*
"אני צריכה שתוציאי לי את המזוודה," היא אמרה לי בתקיפות.
"אני אחרי בידוק ולא יכולה לצאת מפה," עניתי לה בפנים רציניות, "מצטערת תצטרכי לעשות זאת לבד."
"אבל אני לא יודעת מה לעשות," היא אמרה בכעס.
"גם אני לא. מעולם לא הייתי במצב כזה," אני עונה לה ומושכת בכתפיי.
"את מפקירה אותי," היא ירתה לעברי בכעס.
"את ששומעת את עצמך?" עניתי לה הפעם בקור, "זאת אני שהפקרתי אותך? את מצפה ממני שלא אסע בגלל שהחבר שלך לא מרוצה מכך שאת נוסעת?"
"אני לא רוצה לעבוד עם אישה חסרת לב כמוך," היא אמרה לי בכעס.
'תספרי עד מאה אווה,' דיברתי אל עצמי, 'כי עד עשר לא זה לא מספיק.'
השארתי את כוס הלאטה, שהאדים עדיין עלו ממנה, על השולחן ופניתי לעבר שער העלייה למטוס. 'אני כבר אפצה את עצמי בבית הקפה ליד השער.' דיברתי אל עצמי, 'ואולי יותר מזה, בסטארבקס בניו יורק."
אני מתיישבת ליד שער היציאה ומרגישה שאני יוצאת מדעתי.
השעה ארבע בבוקר, שזה אומר שזה תשע בערב בניו יורק.
אני מחייגת לאליאנה שמחכה לי מהצד השני של האוקיינוס.
"אווה, מתי תגיעי כבר?" היא שואלת.
"זה יקח עוד זמן כיוון שלא מצאתי טיסה ישירה," אני אומרת לה, "תאמיני לי שאני כבר רוצה לנחות אצלך בסלון."
"מה אצלי בסלון, את חושבת שלא אחכה לך באולם מקבלי הפנים? " היא צוחקת, "אני רוצה שיהיה כבר מחר."
"גם אני רוצה שהיום הזה יסתיים אלי," אני עונה לה, "נפרדתי מהראל, וגם מהעוזרת האישית החדשה שלי."
"מה??" היא עונה לי בצעקה, "אני ממש לא יודעת מה אני רוצה לשמוע קודם. את נפרדת מהראל??"
חמש בבוקר
בחרתי לא לספר לאיש על כך שאווה נסעה. תהיתי כמה זמן ייקח עד שמישהו ישים לב העדרה.
אחרון החברים עזב לפני דקות אחדות. איש מהם לא חיפש אותה, לא שאל לאן נעלמה, אפילו לא מורן. אני תוהה האם היא ידעה על הנסיעה.
אני נשאר לבד. בכל מקום אירוח אחר הם מתנדבים לעזור, אבל לא כאן. איני יכול לבוא אליהם בתלונות, כך הרגלתי אותם. כאן ישנה אווה שדואגת להכל. רק לא היום.
אני מסתכל מסביבי ולא יודע מהיכן להתחיל.
*
לפני שהיכרתי את אווה, הייתי שוכר חברה שתארגן עבורי את המסיבה. הם דאגו לקטרינג, לסידור המקום, ולניקיון בסופה.
מאחר שלא פעם מישהו מחבריי מבטל ברגע האחרון, קורה שאני מתנדב לעשות זאת אצלי. באחת הפעמים התקשרתי לחברה שלא יכלה להגיע.
"זה לא כזה מסובך," אמרה לי אווה והדהימה אותי ביכולת האילתור שלה.
כעת כשאני עומד מול הבלאגן שאחרי, אני מבין כמה זה הפך להיות מובן מאליו עבורי שאווה תנקה את הכל.
*
לשמחתי, שלא כתמיד, כלי ההגשה הם כלים חד פעמיים כך, שאין לי צורך להדיח כלים. עכשיו כשאני יודע שאווה טסה, זה נשמע לי לגמרי הגיוני. מסתבר שגם על זה היא חשבה.
האוכל חוסל כמעט כולו, ואת השאריות זרקתי לזבל. נשאר לי רק לקחת שקיות הזבל הגדושות לחדר הזבל.
אני מעיף מבט בשקיות מהמעדנייה ומוצא בהן כמה קבלות. אני עובר עליהן ומרגיש שאני יוצא מדעתי כשאני מבין שהיא הוציאה אלפי שקלים על המסיבה מכרטיס האשראי שלה.
אני קולט שאף פעם היא לא ביקשה ממני כסף, למעט ביום שהיא שילמה על הרכב החדש שלה וביקשה ממני שאלווה לה ליום אחד שלושים אלף אותם היא החזירה לי למחרת.
אני מעיף מבט על השעון לראות מה השעה. אני מופתע לראות שעברה רק שעה. ואז אני מבחין שיש לי הודעה מאווה.
אני מתקשר אליה.
הגעתם לתא הקולי של אווה רוזן. אעדר מהארץ למשך השבועיים הקרובים. נא השאירו הודעה ואשתדל ליצור קשר כשאוכל.
אני מתלבט מה לאמר לה כשאזעקה מחרידה את השקט של שבת בבוקר. אני מנתק מייד ונכנס לאפליקציה של אחד העיתונים כדי לראות במה מדובר.
*
שבועות אנחנו נלחמים בשטח, מנותקים מהעולם. היום לראשונה אנחנו יוצאים להתרעננות בת שתי יממות בבית.
"חכה לי, אני כבר מתארגן," אומר לי אייל.
"אני נוסע להוריי בעומר, לא לתל אביב," אני עונה לו. הדבר האחרון שאני רוצה כעת הוא להיכנס איתו לשיחות אישיות. היו לי די מאלה בשעות המנוחה שלנו.
"לא יזיק גם לי לבקר את הורייך," הוא מפתיע אותי," זה מזכיר לי את הימים ששרתנו בסדיר. הם תמיד קיבלו אותי בזרועות פתוחות, ונתנו לי להרגיש בבית."
הוא שוכח שהימים האלה שונים מכל מה שידענו. 'איך לא עולה בדעתו לשאול אם אני מסכים?'
בלית ברירה אני ממתין לו. אני כבר אמצא תרוץ שלא יישאר שם יותר מידי.
"אני לא מבין מה היא רוצה. יש לה קורת גג, כרטיס אשראי, רכב. למה שתטרח לחפש עבודה רצינית אם יש לה אותי?" רוטן אייל כשאנחנו מתחילים לנסוע.
"אתה מדבר כאילו היא אישה מוחזקת. אני בטוח שאתה מקבל ממנה תמורה, אחרת לא היית איתה," אני עונה לו.
"אתה יודע, היא לא האישה היחידה בעולם," הוא קורץ לי.
"ובכל זאת בחרת להכניס אותה לביתך ולתת לה את כל מה שציינת. אז למה בעצם?" אני שואל את אייל שנע בחוסר נוחות מולי.
"זה בדיוק מה אני שאני שואל את עצמי. למה להגביל את עצמי לאחת, כשיש כזה מבחר בחוץ?" הוא אומר מהורהר, "זה לא שאני רוצה להתחתן איתה."
"אני מניח שגם היא לא ממהרת להתחתן," אני עונה, למרות שאני יודע כמה היא לחוצת חתונה.
כל מילה שהוא אומר גורמת לי לחשוב על אווה. כמה היא שונה מהנשים האחרות שאני מכיר.
"אתה בטח מבין אותי," הוא אומר ומחכה שאביע הזדהות איתו.
"מה שאני לא מבין," אני מסיט את נושא השיחה, "איך זה שכשכולנו נפגשים בימי שישי, אתה מנהל שיחות רדודות, וכעת אתה מדבר בפתיחות על עניינים שבינך לבינה."
כמובן שאני לא מוסיף שהשיחות האינטימיות בינינו הן חד צדדיות, ואני שמח על כך שאני לא נגרר אחריו לספר לו מה עובר עליי.
"אתה אף פעם לא מדבר על אווה. אתה חושב שלא שמתי לב שהיא נעלמה באמצע המסיבה?" הוא אומר פתאום משום מקום.
"כבר היה אחרי שתיים בלילה, והיא הייתה צריכה להגיע לשדה התעופה," אני עונה לו בטון חסר רגש.
"דווקא ביום שיש מסיבה? היא לא יכולה לחכות שכולם ילכו?" הוא רוטן, כאילו שהניקיון והסדר של אחרי הוטלו עליו.
"מעניין שאתה מעלה את זה. כבר שלוש פעמים הודעת ברגע האחרון שאינך יכול לארח את המסיבה בביתך, שלוש פעמים שנתתי לה התראה של כמה שעות להתכונן לארח את החברים שלי. איך היא הייתה אמורה לדעת שעוד פעם לא יסתדר לך לארח?" אני עונה לו באיפוק, "וכיוון שידעת שהיא איננה , מדוע לא הצעת לעזור לי לנקות אחרי הכל? הרי המסיבה הסתיימה לפנות בוקר בשבת, ולא היה עליך ללכת לעבודה?"
"מעניין שמאז לא הזכרת את אווה," הוא מתעלם ממה שאמרתי.
"יודע למה? כי היא לא משאירה לי הודעות באמצע המלחמה ומבקשת את פרטי האשראי שלי כי 'בא לה לקנות משהו כדי לפצות את עצמה כי היא כעת לבד.'
יש לך בכלל מושג שאווה זו שמימנה את המסיבה הפרועה שלנו אז בליל שישי לפני שפרצה המלחמה? אז בבקשה, אל תשווה בין האישה שלי לשלך או לכל אישה אחרת," אני כבר לא יכול להתאפק.
"אני לא מאמין שאתה מדבר אליי כך. אני רואה שאווה סובבה לך לגמרי את הראש," אומר אייל נעלב.
לו רק ידע את האמת.
"אני מציע שתוריד אותי אצל הוריי, ותמשיך עם הרכב שלי לעיר. אם תוכל לאסוף אותי בדרכך חזרה, אודה לך. אם לא, אבקש מאבי שיסיע אותי למקום הכינוס."
אני לא מתפלא שאייל מקבל את ההצעה שלי. אני מבקש ממנו שיוריד אותי בכניסה לישוב. אני זקוק להליכה ברגל. השעה שעת בוקר מוקדמת בניו יורק ואני מקווה לתפוס את אווה לפני שהיא יוצאת לעבודה.
הלב שלי מחסיר פעימה כשאני רואה את מספר הטלפון של הראל. אני מתפללת בכל ליבי שזה הוא שמתקשר, בעיקר בגלל שאני לא לבד.
אני מקבלת את השיחה אבל לא מדברת עדיין. אני רוצה קודם לשמוע את הקול של מי שמתקשר.
"אווה?" אני שומעת את קולו של הראל. אני לא שולטת בעצמי ומשחררת אנחת רווחה.
"את בסדר?" הוא שואל.
"כן," אני עונה בקול רועד.
"את לא. מה קרה?" הוא שואל.
"אני יודעת שאתה בעומק שטח האויב, ולא ציפיתי לשמוע את קולך," אני עונה לו.
"היכן את?" הוא שואל.
"אני בבית הוריך בעומר. אימך ביקשה שאבוא. לא פשוט לה כששלושת בניה נמצאים בלב המלחמה. לא יכולתי לסרב," אני עונה לו.
"מה אתן עושות?" הוא ממשיך לשאול.
"אימך הכינה אוכל לגדוד, כאילו שאני אכלנית כזאת גדולה, ובינתיים אנחנו עושות יום בנות. אימך סיפרה אותי, ואני צובעת את ציפורניה בלק בשלל צבעים," היא עונה.
"מתי חזרת?" אני מתעניין בעודי מתקרב לבית הוריי.
"לקח לי כמה ימים עד שמצאתי טיסה חזרה, וגם זה עם כמה עצירות ביניים.
הישיבות שלי בוטלו כיוון שהלקוחות שלי לא היו מעוניינים לעשות עסקים עם מי שבאה מ'מדינה של … לא משנה. בכל מקרה אני שמחה שהייתי זהירה והתעקשתי להציג בפניהם את המצגת בעצמי, ולא שלחתי להם אותה במייל כפי שדרשו. סליחה, אני מפטפטת יותר מידי."
"אני אוהב שאת משתפת אותי בחייך," הוא אומר.
"זכותך ללעוג לי," אני עונה ורוצה כבר לסיים את השיחה.
"אני לא צוחק ממך, להיפך אני מאד גאה בך," הוא אומר.
"הייתי רוצה לראות כעת את הפרצוף שלך כשאתה אומר את המילים הלאה. רק כך הייתי מאמינה לך. בכל מקרה אני מאחלת לך כל טוב ומקווה שתחזור במהרה בשלום."
"אז הנה אני אומר לך פנים מול פנים," הוא אומר בזמן שהוא עומד בפתח הדלת, "אני גאה בך מאד, ומצטער על כל מילה שנאמרה ופגעה בך. את אישה מיוחדת במינך, אישה נדירה. אני אוהב אותך ואם תסכימי אני רוצה שנתחתן ונקים משפחה."
אני לא יודעת מה גורם לי להלם גדול יותר, העובדה שהוא הפתיע והגיע, או המילים שאמר.
"האוכל מריח נפלא אימא," הוא מדבר עם אימו מעבר לכתפי, "אני מת מרעב."
"את ידעת שהוא מגיע?" אני שואלת את אימו של הראל.
"את יודעת כמה היה לי קשה להסתיר זאת ממך?" היא עונה בחיוך, "בואו תשבו לאכול ילדים."
"אני רק רציתי לתת לך חיבוק, ושתראי שהבן שלך בסדר. ברשותךאימא, אחרי האוכל אני רוצה לנסוע הביתה עם אווה. יש לנו הרבה על מה לדבר."
שעה אחרי אנחנו בדרך לתל אביב.
אני נוהגת, לא בגלל שזה הרכב שלי, אלא בגלל שניכר על הראל שהוא בקושי משאיר את עיניו פקוחות.
"אני מצטער. אני חייב לנמנם קצת," הוא אומר לי, "אני רוצה להיות עירני ומרוכז כשאני מנהל איתך את השיחה.
תמיד לקחתי כל דבר כמובן מאליו, מגיעה לך שיחה אינטימית ממני, כזאת שמראה לך את הלב שלי, את הרגשות שלי, ואת בקשת הסליחה שלי, שיחה לא התקיימה עד היום.
אני מבטיח לך עוד הרבה כאלה אחריה.
אם יש משהו שלמדתי בשבועות האחרונים זה ששיחות אינטימיות יש לנהל עם האישה שלך, לא עם חברים, למרות שבשיחות ההן אני המקשיב. מעולם לא דיברתי עלינו.
הן עוזרות לשחרר את כל הספקות, וגם מראות לאחר את מה שאתה מרגיש.
עוד למדתי, שראוי לאמר לאישה שלך כל יום כמה אתה אוהב אותה, וכי הדבר לא גורע דבר ממך.
מה שאני מנסה לאמר לך…" הדיבור של הראל נעשה איטי יותר והוא נרדם.
אנחנו מגיעים לדירתו ואני מעירה אותו. למרות שהשיחה בינינו טרם התקיימה, אני שוב מרגישה שאני חוזרת הביתה, והפעם זה לתמיד.
הראל נשכב על הספה בסלון, מושך אותי אליו. אני מתכרבלת בין זרועותיו ונרדמת איתו אחרי לילות רבים בהם לא ישנתי כמעט.
בר אבידן
מאמינה באהבה
