במשך ימי המילואים מצאתי עצמי שולח הודעות להוריי ואחיותיי. לה כתבתי פעם בשבוע אולי, וגם זה פסק. הרגשתי שאני מאלץ את עצמי לכתוב, גם אם זו רק הודעה קצרה בנוסח של 'אני בסדר.'
הרגשתי שהמרחק עושה את שלו. לא רק מצידי, אלא גם מצידה.
"אז מה אתה אומר עדי? אני מתקשה להאמין שאנחנו באמת משתחררים. אני עוד לא יודע איך אחזור לחיים בלי לחשוב על מה שקורה פה," אומר דניאל.
הוא מעיף מבט לצד. "ידעתי שאסור היה לי להתקרב אליה," הוא אומר ומסמן בראשו לעבר הילה לוחמת בסדיר. אני לא יודע איך אחזור כעת לאישתי."
אני תוהה למה הוא מתכוון. הרי פרט לכך שהוא חיבק אותה, ואולי נישק אותה נשיקה חטופה, לא היה ביניהם משהו רציני.
"מגיע לי יותר," הוא אומר ונוגע לי בנקודה מאד רגישה.
"ואתה?" הוא ממשיך, "אני לא שומע אותך מדבר על שחף בכלל."
"אני לא יודע מה לאמר לך," אני אומר לו, "אני מרגיש שהתרחקתי ממנה מאד עוד לפני שהתחיל הכל. כל דבר שהיא עושה מטריף אותי"
"מה למשל," הוא שואל. רק אז אני ניזכר שאני מדבר עם פסיכולוג.
זה יכול היה להרתיע אותי, אבל משום מה המבט המתעניין שעטה על פניו עודד אותי לדבר.
"נדמה לי כאילו היא יושבת כל הזמן וממציאה על מה להוציא כסף," אני אומר ומרגיש את מפלס הכעס שבי עולה.
"אני יודע שכסף זו לא הבעיה, אם כך מה באמת מטריד אותך?" הוא מקשה.
יש לי רשימה ארוכה של דברים ואני לא יודע במה להתחיל. אני עוצר רגע לסדר את מחשבותיי.
*
"אני רוצה לצבוע את הקיר בצבע שקט יותר. משהו כמו לבן שמנת," אמרה שחף.
"ומה רע בצבע הזה? הרי בחדר השינה אתה ישן בעיניים עצומות. מה זה כל כך מפריע לך? כי אני לא ראיתי שכשאנחנו 'עושים את זה' את נראית מוטרדת," עניתי לה בכעס.
"אתה באמת לא רואה?" היא שאלה אותי מופתעת.
"אני לא מאשר לך להוציא על זה כסף," יריתי לעברה בלי לחשוב.
"לא ביקשתי ממך שתשלם עבור זה. אבל אתה יודע מה? זאת הדירה שלך," היא ענתה לי נעלבת.
בינתיים עד היום כל ההוצאות…" התחלתי לאמר לה.
"אולי אני לא בעלת קריירה משגשגת כמוך, אבל עדיין מפרנסת את עצמי יפה. לפעמים אתה נותן לי להרגיש כמו דיירת, ולא כמו אחת שחולקת איתך את חייך."
אני יודע שהיא צדקה, אבל לא יכול להודות זאת בפניה.
עכשיו כשדניאל שואל אותי על הדברים שמציקים לי אני מתחיל להבין שהבעיה היא לא בשחף אלא בי. מה יש בה שגורם לי כך להתנהג אליה?
*
"נראה לי שלוקח לך זמן רב לענות לי. אולי כדאי שתברר זאת קודם עם עצמך," אומר דניאל.
"איזה מזל שאני לא שוכב על הספה בקליניקה שלך," אני אומר.
"כי מה? זה היה עולה לך כסף רב?" הוא עוקץ אותי.
"מה פתאום. פשוט הייתי מבזבז את זמנך," אני עונה לו. מצבי הכלכלי מעולה, ואני יכול להרשות לעצמי כל מה שאני רוצה. כמובן שאת זה אני לא אומר לו. מה שהייתי רוצה לומר לו דווקא, שלא הכל כסף כפי שהוא מנסה להציג.
"מה אני אמור לעשות?" אומר לי דויד בעל הבית שלי, "הסטודיו שלך הוא היחיד שממשיך לפעול כרגיל. מעולם לא היית לי בעיה של איחור בתשלום מצידך."
"אתה מבין שהזמנים הם לא זמנים רגילים, אנחנו כבר מעל מאה יום במצב לא נורמלי," אני עונה לו ובמוחי כבר נרקם רעיון.
"גם אני זקוק לכסף," הוא אומר.
אני כבר מתחילה להריח שהוא רוצה להכפיל לי את שכר הדירה וזורקת באוויר הצעה. "אם תתן לי לשכור את הדירה מעל הסטודיו עם חוזה מדי חודש בחודשו, אני אשלם לך עוד היום את שכר הדירה."
"אני רוצה תשלום ראשון ואחרון," הוא אומר.
"אתה יודע שזה לא הוגן. הרי סיכמנו," אני אומרת כאילו כבר חתמנו על חוזה, "שהחוזה יהיה מידי חודש." אני רק משחקת איתו. אני יודעת שאתן לו מה שהוא רוצה.
"יש לי ברירה?" הוא נאנח ונוקב בסכום חודשי גבוה יחסית.
"השכירות היא לדירה מרוהטת אני מבינה," אני מעמידה אותו בפני עובדה.
"היא לא מי יודע מה," הוא מתפתל. הוא כבר מכיר אותי, "תעלי ותראי."
הדירה אכן די דלה בריהוט, אבל מה שקיים בה הוא במצב טוב.
אני מסתובבת בין החדרים. האור חודר מבעד לחלונות הגדולים ושוטף אותם באור וחום. למרות שניכר שהדירה לא נצבעה כבר כמה שנים, הצבע הלבן מאיר אותה.
אין לי כוונה לאמר לו שהוא בא לי בדיוק בזמן. כל הרכוש שלי ארוז כבר במזוודות, ותיכננתי לעבור לגור בסטודיו, עכשיו כששמעתי שעדי משתחרר ממילואים.
*
כשעדי עזב היה בינינו מתח גדול. כבר תכננתי בראשי מה לאמר לו.
אבל אז פרצה המלחמה, וחשבתי שאין זה הוגן לעזוב במצב כזה. שיערתי לעצמי שהוא ייצא הביתה לחופשות. רציתי להיות שם להכין לו אוכל חם, לכבס את בגדיו, להיות שם בשבילו.
התברר לי שהוא לא יצא כל אותה תקופה. הוא מפקד על יחידה מיוחדת, מה שמסביר את העובדה שעבד ללא הפסקה.
אני מניחה שעם הוריו ואחיותיו הוא יצר קשר. לא רציתי לשאול אותם עליו, כדי שהוא לא יצטרך לספק להם הסברים למה הוא לא כותב לי.
עכשיו כשמדברים על שחרור אנשי מילואים, זה הזמן שלי לעזוב. כבר ברור לי שאני לא חסרה לו.
*
בהפסקת הצהריים אני נוסעת לדירה, מעמיסה את חפציי לתוך הרכב, עושה סיבוב אחרון לראות שהכל מסודר ונקי, ונועלת את הדלת.
אני עוצרת בסניף הבנק המקומי ומושכת מהכספומט את הסכום הדרוש לכיסוי חודש שכירות וחוזרת לסטודיו.
בסיומו של יום עבודה, כאשר הסטודיו מתרוקן, אני מוציאה את הדברים מהרכב, ומניחה את הכל בחדר השינה.
לשימחתי הדיירים שעזבו השאירו כלי וחומרי ניקוי, מה שמאפשר לי גם לנקות את הדירה באופן יסודי, להעלים כל זכר מהם.
אני לא יכולה להאמין באיזה טינופת הם חיו פה. למזלי האוויר שנושב מהים מתערבב בחומרי הניקוי, ו הדירה מתחילה להריח כמו בית נקי.
עכשיו כשהמקרר ריק ומריח שוב טוב, אני יושבת לכתוב רשימת קניות מהסופר.
אני נוסעת לסופר הקרוב ביותר, ומופתעת לראות שהוא גדול ומרווח ויש בו גם מחלקה של ציוד לבית.
אחרי שאני ממלאת את העגלה עם ירקות, מוצרי חלב ולחם, אני ניגשת לבחור כלי מטבח. אני מחליטה להסתפק בסט אחד מכל דבר. זה לא שרכשתי את דירת חלומותיי. אני לוקחת כמה מגבות, וסט אחד של כלי מיטה.
חורף כעת, והחשיכה מגיעה מוקדם. אני חוזרת לדירה, ומרגישה גל קור בתוכה. השארתי את החלונות כדי לאוורר אותה ואני לא מתחרטת על כך כיוון שעכשיו היא מריחה ממש טוב. אני ממהרת לסגור את החלונות ולהפעיל את החימום.
עכשיו אני יכולה להתחיל לסדר את הקניות. אני מניחה את המצרכים במקרר, ואת כלי המטבח בתוך הארונות.
כיוון שיש בדירה מכונת כביסה ומייבש, אני מכניסה את המגבות והסדינים למכונת הכביסה, וניגשת לפרוק את המזוודות עם בגדיי.
כשעליתי לדירה בבוקר והירחתי את הריחות הלא נעימים, הבאתי איתי כמה נרות מהסטודיו. אני מניחה אחד על השולחן ליד המיטה, ומדליקה אותו. ריח נעים ממלא את חדר השינה. אני מפעילה רשימת השירים אקראית מהיוטיוב, וניגשת לסדר את הארון שלי.
הנייד מצלצל. למרות שאני יודעת שאין סיכוי שהוא מתקשר, הלב שלי קופץ.
"לא שמעתי ממך כל היום," אומר שאולי אחי.
"לא תאמין מה אחותך המשוגעת עשתה," אני אומרת בחיוך.
"אני מאמין לך שלא אצליח לנחש," הוא עונה.
"שכרתי את הדירה מעל הסטודיו," אני אומרת ומצפה לשמוע את תגובתו.
"אני מבין שהוא חזר," הוא עונה לי.
"אין לי מושג. לא נראה לי שאם כן, שהוא יודיע לי על כך," אני עונה.
"אני באמת לא מבין מה קרה ביניכם שכך התרחקתם," הוא אומר.
*
"יש לי גבר מדהים להכיר לך," אמר לי שאולי, "אנחנו לומדים יחד. את מסכימה?"
זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ואולי זו הבעיה. הכל קרה כל כך מהר. 'אולי זו הסיבה שזה לא נבנה נכון,' אני חושבת לעצמי.
תהיה הסיבה אשר תהיה, החלטתי לא לחכות לשיחה של 'יחסינו לאן.' השארתי את טבעת האירוסין שהעניק לי, על שידת הלילה ליד מיטתו. אפילו לא הרגשתי צורך לכתוב דבר. הרי היה מובן לשנינו, שלא נבנה יחד את חיינו.
*
"אני כבר אאסוף משהו בדרך ואגיע אליך. בא לך משהו מיוחד?" הוא שאל, למרות שידע את תשובתי.
"תבחר אתה," עניתי לו את הצפוי.
שאולי הפתיע אותי אחרי פחות מחצי שעה. "תשמעי, הדירה משגעת!" הוא קרא בהתפעלות. כבר מרגישים את הטביעת היד שלך בה. והעובדה שיש פה חניה פרטית זה בכלל בגדר נס."
מעולם לא ראיתי את המפקד כל כך נרגש. הוא אסף את כולנו והודה לנו בדמעות על התרומה שלנו למען המדינה.
"זה לא מובן מאליו שאדם עוזב את משפחתו, את מקום פרנסתו, ומקדיש את כל זמנו למען המדינה.
ועכשיו לכו למשפחות שלכם. אני בטוח שהם מחכים לכם בזרועות פתוחות."
'ממש,' אני חושב בליבי ומבין שיהיה עליי להודיע לה שאני חוזר. זה עומד להיות מעמד לא נוח בכלל, אבל אין לי ברירה ועליי לעשות זאת.
אני בטוח שכולם חיכו למילים האלה, אבל לא חשבנו שנשאיר מאחור לוחמים שעבורם יום השחרור הוא בלתי ידוע.
אנחנו מתקשים להיפרד. זו הפעם הראשונה שאנחנו חווים ממש מלחמה. אנחנו חוזרים לחיים, אבל לא כפי שהיינו.
אני לא ממהר להתקשר אליה, אלא יושב שעה ארוכה ברכב ומנסה לנשום.
לבסוף אני מחליט לתת לגורל לקבוע מה יקרה. ובכל זאת,כשאני בכניסה לתל אביב אני מתקשר אליה. היא לא עונה.
עדי: שוחררתי ממילואים. אני בדרך.
העובדה שהיא לא קוראת את ההודעה רק מאשרת לי את מה שרציתי, והוא לנסוע קודם לבית הוריי.
רק כעבור כמה שעות היא שולחת לי הודעה.
שחף: ברוך שובך. הדירה כולה לרשותך.
אני מביט על המילים. האם הבנתי נכון והיא לא שם?
פתאום דחוף לי לחזור לדירה.
אני מתקשר לאחותי רביד ומודיע לה שאני בדרך לדירה. "את מוזמנת לבוא," אני אומר לה ולא מפרט.
אני כל כך שקוע במחשבות שלא שם לב לזמן שעובר. אני מתפלא כשאני מגלה שאני מול הבניין שלי, כאילו שכל הדרך מבית הוריי נמחקה.
'יהיה בסדר,' אני מדבר אל עצמי, מוציא את התיק מתא המטען ועולה לדירה שלי.
אני מכניס את המפתח למנעול ומסובב אותו לאט. כשהדלת נפתחת אני רואה שהדירה מוארת בשרידי אור טבעי של קרני השמש החודרים מבעד לתריסים.
שקט עוטף אותה. נדמה שאפילו האוויר בה קפא. אני נכנס למטבח ושואף לתוכי את הריח. האוויר נטול ריחות. לא נראה שהיא בישלה פה לאחרונה. אני פותח את המדיח, והוא ריק.
במקרר מונח בקבוק חלב, יוגרט מהסוג שאני אוהב, ומיכל עם פירות, וזהו.
ההעדרות שלה מתחילה לחלחל להבנתי.
אני מביט על הסלון, עובר בין החדרים, דבר לא השתנה בהם. גם הצבע של חדר השינה נשאר כהה כפי שהיה.
אני פותח את הארון וכבר לא מתפלא לראות שהצד שלה ריק.
ליד המיטה מונחת המצלמה היקרה שרכשתי עבורה, ולידה טבעת האירוסין. אני מחפש את המילים שהשאירה, אבל מבין כבר שלא אמצא דבר.
אני לוקח בידי את המצלמה ומחפש איזה תמונות יש בה. היא מחקה הכל.
אני מתיישב בליאות על המיטה, ופתאום הכל נראה לי זר וריק. אני מביט על המדף מתחת לטלוויזיה התלויה על הקיר, מדף שעליו עמדו תמונותינו שתיעדו רגעים שמחים שלנו. המדף ריק.
אני נכנס להתקלח, מחליף בגדים, ושולח הודעה לרביד שאני יוצא לסיבוב, לוקח את המצלמה ומחליט לרדת לנמל.
כאשר אני נכנס לרכב ומביט על עצמי במראה אני קולט שהשיער שלי גדל פרא. אני עוצר במרכז המסחרי אצל רונן הספר הקבוע שלי. לשמחתי הוא פנוי לקבל אותי מייד.
"אז עכשיו זה אתה," אומר לי הספר שעובד איתו.
"למה אתה מתכוון?" אני שואל.
"היא הייתה פה קודם, האישה שלך," הוא עונה לי. אני מרגיש שאני לא נושם.
"אתה מתבלבל," עונה לו רונן, "זו האחות של אחיה."
"אה," עונה הספר ומגרד את ראשו, "הן כל כך דומות."
"מה עובר עליך," עונה לו רונן, "אתה מדאיג אותי. שחף ברונטית עם גוונים, וגיסתה בכלל ג'ינג'ית. אתה לא זוכר שהריצפה היה מלאה בתלתלים אדומים, ואחרי שהיא הלכה צחקנו שזה נראה כאילו סיפרתי כבשה?"
אם לרגע האמנתי, עכשיו ברור לי שזו לא הייתה שחף.
אני ניזכר בפעם הראשונה שראיתי אותה, לאחר שאחיה סיפר לי עליה.
*
זה היה על שפת הים בשקיעה. היא ישבה על החול בגבה אליי. לא ראיתי את פניה, אלא את הבד עליו ציירה את קרני השמש שצבעו אתה מים. הייתי כהרגלי עם מצלמה, והנצחתי אותה.
כשהבטתי בתמונה, נדהמתי לראות שהשיער הארוך שלה צבוע בפסי זהב, בדיוק כמו המים.
כשהתקרבתי, ראיתי שהיא השתמשה בצבע זהב כדי לצייר את קרני השמש, בטכניקה שלא ראיתי מעולם.
"את כל כך מוכשרת," לא התאפקתי ואמרתי לה.
היא הביטה בי בעיון, ואחר כך על המצלמה שאחזתי בידי. על המסך הקטן נראתה תמונתה. "צילמת אותי," היא אומרת,
הושטתי לה את המצלמה שתראה. "אני מוכשרת? תראה אותך" היא קראה בהתפעלות, "אתה יכול לשלוח לי את התמונה?"
"לשם כך יהיה עלייך לתת לי את מספר הטלפון הנייד שלך," אמרתי בחיוך.
היא לא היססה לרגע והכתיבה לי את המספר.
"את מרשה לי לעשות בו שימוש?" שאלתי.
היא שוב הביטה בי במבט מצומצם ובחנה את עיניי. "כן," היא אמרה לבסוף.
לא שיערתי באותו יום לאיזה מסע נצא יחד.
*
אני מסיים להסתפר ורוצה לשלם לרונן. "חיילים זה בחינם," הוא עונה.
"אני כבר לא חייל, השתחררתי היום," אני עונה לו.
"ומה עשית עד היום שיחקת?" שואל רונן, "זה עליי."
אני מוותר, ובכל זאת כשאני יוצא אני משאיר לו שטר של חמישים שקל בכוס שעליה כתוב ברישול טיפ.
אני נוסע לכיוון הנמל, אבל רואה שהוא די עמוס במכוניות ולכן ממשיך לנסוע ליפו. הבטן מסמנת לי שהגיע הזמן שאוכל. אני לא זוכר מתי שמעתי את בטני מקרקרת גם אם לא אכלתי שעות רבות.
אני נכנס למסעדה שבעליה מערביי המקום.
אני פותחת את הדלת ונשטף בגל של קללות בערבית מפיה אימא שרודפת אחרי הבן שלה. היא רואה אותי, נעצרת במקום וסוקרת אותי. ברור לי שהיא מחפשת לראות האם אני נושא עליי נשק, וכשהיא רואה שלא היא מעלה חיוך על פניה.
"תפדל," היא אומרת לי ומצביע על אחד השולחנות.
"שוקרן," אני עונה לה, "אני לא נשאר לאכול. אני אקח איתי …" אני מצביע בידי על מאפים שונים ומבקש שהיא תארוז לי אותם.
"אני אוסיף לך גם חומוס טרי טרי, רק עכשיו סיימתי להכין אותו, ולמעלה אני אשים פול," כמובן שהיא מחייבת אותי גם עליו.
אני עומד לשלם לה כשהיא עוזבת פתאום וחוזרת עם קופסה ובה שתי חתיכות כנאפה. "הילדה היפה שלך אוהבת את הכנאפה שלי. זה עליי," היא מפליאה אותי.
אני נזרק באחת לעבר.
*
"אני רוצה להכיר לך את אחת המסעדות האהובות עליי," אמרה שחף, כשבאתי לבקר אותה לראשונה בסטודיו שלה.
"אני אגלה לך סוד," היא אמרה ורכנה לעברי, "האוכל טעים ככל שיהיה, לא מעניין אותי. מרגע שאני מתחילה לאכול, אני מפנטזת על הקינוח. כשתטעם את הכנאפה שלה, תתמכר לה."
והיא צדקה.
אני לא אומר לה שהילדה היפה עזבה אותי, וזה כואב לי יותר מששיערתי שיקרה.
*
כבר ברור לי שלא אתאפק ואלך לפגוש אותה בסטודיו. אני פונה בסמטה המרוצפת בחלוקי נעחל ומטפס במדרגות המובילות לרחוב הסמוך. השלט ובו ציור של שחף לבן על רקע כחול, נגלה לעיניי בסופן.
אני מציץ פנימה ורואה מספר אמנים מרוכזים בבד שלפניהם. אני מחפש אותה ולא מוצא.
"שחף לא כאן," אומרת אחת מהן שיוצאת לקראתי. אני מנסה להזכר האם נפגשנו פעם. כנראה שזה ניכר על פניי. "אתה עדי," היא קובעת, לא שואלת, "יש כאן ציור של שחף שבו מופיעות פניך."
אין לה מושג איזה מהפיכה בבטן עושות לי המילים שלה.
"היא לקחה את כן הציור והלכה להתבודד. זה קורה לה לא מעט לאחרונה, היא זקוקה לזמן לעצמה," היא ממשיכה לנדב לי מידע. אני לא בטוח ששחף הייתה מרוצה לו שמעה אותה מוסרת לי את המידע, אבל איני יודע מה היא אמרה לה עליי.
"אני אמצא אותה," אני אומר בבטחון, למרות שאיני יודע האם זה באמת יקרה.
הלב שלי מדמם. אני מנסה להחזיק מעמד, להעמיד פנים שהכל בחיי מתנהל על מי מנוחות. אפילו את שאולי אני לא משתפת הפעם, אלא נאכלת לאט מבפנים.
הציור עבורי הוא הדרך שלי לפרוק את הכאב, ולכן אני מעדיפה לעשות את זה רחוק מעיני כולן.
את רוב הציורים אני לא מראה להן, אלא מוכרות אותם מייד. בימים אלה שהמדינה מדממת מכל פינה, אין בעיה למצוא מישהו שיתחבר למה שציירתי
אני יושבת על הסלע מול המים, ומתחילה לערבב את הצבעים. הים על גווני הכחול המתחלפים שלו הוא הראשון שמופיע על הבד.
עכשיו אני בהמתנה מה ייספר לי הים. ואז לנגד עיניי יש מופע של שחפים לבנים, שחגים מעל המים, צוללים, ועפים שוב.
אני טובלת את המכחול בלבן ומתחילה לצייר שחף. כאשר אני מתחילה מציירת את עינו נוטפת טיפת צבע ומכתימה את פניו של השחף.
'כמה סימבולית הדמעה," אני חושבת לעצמי, 'היא בטח מסמלת אותי.'
כבר ברור לי שלא אוכל למכור תמונה עם שחף בוכה, בטח לא בימים אלה.
'אצייר לך בן זוג שלא תהיי עצובה,' אני מדברת בליבי אל השחף המצוייר.
רגע אחד של חוסר תשומת לב, והרוח החצופה באה ומעיפה את הציור באוויר, והוא נופל לתוך המים. אני מספיקה לראות את השחף נמחק במים, ומתרחק למעמקיו.
אני פורצת בבכי. כמה סימלי המעשה הזה. אני מרגישה שהרוח באה להראות לי את האמת בפנים.
אני עוצמת את עיניי וניזכרת ביום ההוא נפגשנו לראשונה על החוף.
*
בהתחלה הייתי בטוחה שזה משפט פתיחה מכובס, אבל לבסוף הבנתי שהוא באמת התפעל מהיצירה שלי.
מה קרה שהפכתי להיות בעיניו סתם אחת שמשחקת עם מכחול, ולא עושה הרבה.
כשביקשתי לשנות את בצבע הקודר בחדר השינה, הוא כבר לא הסתכל עליי כעל האומנית המוכשרת שפגש. הוא לא הבין שהתדר של הצבע הדהד בגופי בכאב, ולא נתן לי מנוחה.
מה שחלמתי שיהיה מקדש האהבה שלנו, הפך לכלא עבורי.
*
אני פוקחת את עיניי ומהדקת את השמיכה שהבאתי איתי סביב כתפיי, ולמרות זאת אני רועדת מקור.
אני רואה רחוק גבר עם מצלמה ותוהה האם גם הוא לוכד אותי במסגרת הצילום שלו. אני מחייכת לעצמי במרירות. הפעם אני מוכנה לעמוד מול המילים כמה אני מוכשרת, ויודעת שלא אאמין להן, ולא כי אני לא מוכשרת.
הגבר יורד במורד הרחוב ונעלם.
אני מסיטה מבטי חזרה למים. "חצופים!" אני קוראת לעברם, אבל עדיין לא מסוגלת לקום.
הטלפון הנייד מצלצל ואני בוהה בשמו של עדי.
עדי: מתי את מסיימת את יומך?
מה אני אמורה לענות על כך? סיימתי מזמן, או עוד לא התחלתי אותו,? או אם נדייק – אני לא מסוגלת לנשום.
אני נאנחת ומנסחת תשובה.
שחף: המושג של הזמן לא קיים עבורי.
עדי: אני מבין.
עדי: הסתפרת. אני זוכר שאמרת לי שכשאדם הולך לאיבוד הוא עושה מעשה קיצוני. הבטחת לי שלעולם לא תעשי קעקוע, כי ידעת שזה נושא רגיש אצלי בהיותי נצר לניצולי שואה. אני זוכר שאמרת לי שתספורת נשמע מענה טוב, כי עם קיצוץ השיער, מורידים את המתח.
עדי: אני מבקש שנדבר.
שחף: אין טעם לדון במה שנגמר מזמן. אין לי כוחות לשמוע כמה הכל באשמתי, וכמה אני לא בסדר.
שחף: אני מניחה שהיית כבר בדירתך. החזרתי לך אותה כפי שהייתה ביום שעברתי לגור אצלך.
שחף: מאחלת לך את כל הטוב שבעולם.
אני לא מסוגלת לדבר איתו יותר. זה מרגיש לי כל כך חסר טעם. אני מכבה את הטלפון הנייד, אוספת את השמיכה, כן הציור, והצבעים וחוזרת לסטודיו.
אני לא נכנסת לתוכו, אלא עולה ישר לדירה שלי.
השיחה הזאת לא מובילה לשום מקום.
אני מחליט לחזור הביתה, נכנס לרכב ונוסע. אני פותח את הרדיו על פול ווליום ושר את השירים בקולי קולו. ממש לא איכפת לי שאנשים יחשבו שהשתגעתי. ברגע זה אני לא יכול לסבול את השקט.
אחרי שלושה חודשים שהכדורים והפגזים שרקו סביבי, אני מתקשה לקבל את השקט.
אני נכנס לדירה שלי, לא מדליק את האור, ופונה ישר לחדר השינה. רק אז אני מדליק את האור. אני נכנס להתקלח, מאחר שהגוף שלי מלא שיער כתוצאה מהתספורת.
כאשר אני שב לתוך חדר השינה זה מכה בי. הצבע הכהה של הקיר גורם לי לחוסר שקט. אחרי חודשים רבים אני מבין סוף סוף למה היא התכוונה.
אני ניגש למטבח. אני מודה על כך שיש לי מים קרים כמה שארצה. ההבנה שזהו, אני כעת בבית מתחילה לחלחל למוחי.
המלחמה הזאת באה ללמד אותנו כמה דברים כמדינה, אבל גם כל אחד על עצמו.
אני מרגיש שאני מותש, ועוצם את עיניי. התמונות של שחף ושלי בשנה האחרונה רצות לנגד עיניי כסרט נע.
אני פוקח את עיניי ומבחין בכנאפה שנתנה לי האישה במסעדה עבורה.
'הגיע הזמן שתדייק את מה שאתה מרגיש,' אני מדבר אל עצמי בליבי.
עדי: אני מבקש להזמין אותך לדייט.
עדי: הפעם אני רוצה לעשות זאת נכון.
אני מצלם את הכנאפה ושולח לה את התמונה בצירוף המילים 'מחכה לך.'
היא לא מגיבה.
אני פותח את המחברת בה אני רשמתי דברים בהעדר המחשב בשטח,
ומתחיל לתעד תמונות מהעבר שעולות לי בראש.
אני ניזכר בשיר של עידן עמדי שהיא אוהבת ושולח לה אותו.
עידן עמדי – עד שיעלה היום הבא
כעבור שעה נשמעת נקישה על הדלת. היא נכנסת ומניחה את המפתחות שלה על השולחן במבואה. אני מביט על הצרור בחוסר הבנה. אם יהיה לה איתה את מפתח מדוע לה השתמשה בו?
"אני לא גרה פה יותר," היא פולטת בקול חסר רגש.
אני מבין שהיא לא במקום שרציתי שתהיה, אבל אני לא מוכן לוותר.
אני רואה את עיניה נוצצות כשהיא מבחינה בזר הפרחים שהכנתי עבורה על הדלפק במטבח, אבל משתדלת שלא אראה.היא שוכחת שאני מכיר אותה טוב מידי מכדי שלא אבחין בכך.
"אני מרגיש כזה מטומטם," אני אומר לה ומניח לפניה לוח של צבעים שהבאתי מהחנות לחומרי בניין במרכז הקניות הסמוך לדירה. "אומרים שעדיף מאוחר מאשר אף פעם לא."
"תסביר," היא אומרת קצרות.
"אני רוצה שנחליט יחד באיזה צבע לצבוע את הקירות. אני לא יודע איך לא הבנתי זאת עד היום," אני אומר.
היא שותקת.
"אני מצטער על הציור שעף למים. ראיתי שזה העציב אותך מאד." אני אומר לה ומניח את המצלמה לפניה ותמונתה ניבטת ממנה. היא מביטה בה מופתעת.
"הספקתי לצייר מעל המים רק שחף אחד. כשציירתי את עינו הצבע נשפך והכתים אותו," היא אומרת מהורהרת, "אחר כך הוא עף למים ונשטף."
"את מבינה מה זה אומר?" אני שואל אותה.
"ממתי נעשית מבקר אומנות?" היא מושכת בכתפיה.
"את היא השחף העצוב, אבלץזכרי שבא גל גדול ושטף ממך את הדמעות," אני אומר. נכון שאני לא התעניינתי מעולם באומנות, אבל כעת אני רוצה לראות העולם מעיניה, "ו…"
"בעיניי הוא רק שלח אותו למצולות," היא עונה בקול חסר רגש ששובר את ליבי.
"אני לעולם לא אתן לך ליפול למצולות, וגם לא אתן לך סיבות לבכות."
אני מראה לה את הרשימה שהכנתי במחברת. אלה תמונות שעלו לי מהעבר שלנו. תראי שכולן של ימים שמחים.
תמיד האשמתי אותך בדברים שלא ראיתי שהאשם בי.
רק כשחזרתי התחלתי לראות את הדברים באור הנכון. אני אוהב אותך כל כך. אני מבקש שלא תוותרי עליי."
"אתה יודע עדי, מילים הן לא תמיד בעלות ערך. קל לפזר הבטחות, ומי יכול להבטיח שיש להם כיסוי?" היא שותקת לרגע ואני מרגיש שאני מאבד אותה.
"אבל אתה דאגת לקשט את הבית בפרחים שאני אוהבת, ולהביא לי קינוח שאני הכי אוהבת, ובעיקר ראית אותי מול הים, ראית שאני זקוקה לזמן, ונתת לי אותו.
הרשימה הזאת מעלה בי חיוך על הפנים. כל הרגעים האלה הם הסיבה לכך שנענתי להצעת הנישואים שלך."
אני מביט על הפנים היפות שלה ומרגיש שהן כבר לא משדרות מתח.
"אני אשמח לצאת איתך לדייט, ואני גם יודעת איפה אני רוצה שזה יקרה," היא אומרת.
היא לוקחת את השקית עם המאפים והכנאפה ומזרזת אותי ללכת בעקבותיה.
"רק רגע," אני אומר, נכנס לחדר השינה וחוזר עם הטבעת שלה. היא מושיטה לי את ידה ללא מילים, ונותנת לי לענוד אותה על אצבעה. "הפעם זה לנצח," אני אומר לה.
"הפעם זה לנצח," היא עונה,
בר אבידן
מאמינה באהבה
