לילי לשם
מצד אחד אני שמחה שאני בארץ בימים אלה, הייתי יוצאת מדעתי אם הייתי נמצאת כעת בחוץ. מצד שני אני כועסת על כך שכשסוף סוף היכרתי את מי שאני מחפשת כל כך הרבה זמן, עליי להפרד ממנו.
הוא מנשק אותי בלהט, מתעלם מכך שאנחנו לא לבד. אני מבינה את הצורך שלו. גם הוא מתקשה להיפרד ממני.
"תבטיחי לי שתעני לי כשאתקשר," הוא אומר.
"אני מבטיחה," אני עונה לו, "אני אהיה זמינה סביב לשעון."
"את יודעת שאני ביחידה כזו שהנייד לא צמוד אליי," הוא מסביר את מה שאני כבר יודעת.
"קשה לי להפרד ממך. הספקנו כל כך מעט יחד, ועדיין אני מרגיש שאני כבר קשור אלייך."
"אני לגמרי מבינה את מה שאתה מרגיש. כבר הרבה זמן לא הייתה לי מערכת יחסים קבועה, מהסיבה הפשוטה שנעדרתי הרבה מהארץ.
אחת המחשבות שעלתה לי בראש בדרך חזרה הייתה שהגיע הזמן להתיישב. למצוא מקום מגורים לטווח ארוך, ולפתוח את הלב לזוגיות."
הנייד בכיסו מצלצל צלצול מיוחד. אני נושמת עמוק. אני מכירה את הצורך הזה בצלצול מיוחד שמסמן לך שהשיחה הזו היא לא שיחה רגילה.
אני מופתעת לראות שהוא לא מתרחק ממני. "אני עם האישה שלי," הוא אומר לאיש שיחו, "תן לי כמה דקות להיפרד ממנה. רק תגיד לי אם אישרת את בקשתי."
"ממתי יש לי אישה?" הוא עונה כנראה לשאלתו של מי שמעבר לקו, "מהרגע שהיא גנבה לי את הלב."
הוא מקשיב רגע ועונה לו. "החיים הפרטיים שלי הם מחוץ לתחום. אני מבקש שתכבד זאת."
הוא מסיים את השיחה. "בואי נעלה לחדר שלך. אני אעזור לך להוריד את המזוודות. דורון בדרך. שנינו יורדים כעת לדרום.
אני מבקש שלא תשאלי שאלות כי איני רוצה לשקר לך. אני משרת ביחידה מיוחדת השייכת לחיל המודיעין."
אנחנו עולים לסוויטה במלון. עדיין לא פרקתי את המזוודות ולכן אין לי הרבה דברים לארוז.
הוא מביט סביבו בהתפעלות. "סוויטה, לא פחות."
"זה אמור היה להיות הבית שלי בחודשים הקרובים," אני אומרת לו נבוכה, "סגרתי עם סוכן על דירה, אבל משהו השתבש.
העבודה שלי מצריכה פרטיות, ולכן לא עמדו לרשותי הרבה אפשרויות בזמן כזה קצר."
"אם כך אני מבין שאת עובדת מהבית," הוא אומר.
"אני כבר מבינה שאצטרך להתייצב ב…משרד," אני אומרת לו.
ואז מצלצל הטלפון הנייד שלי בצלצול המיוחד שלו ומגלה לו את הכל.
אני מרימה אליו את עיניי, אבל לא עונה לשיחה.
"תעני," הוא מורה לי, "אני רק רוצה לשמוע את הקול."
"שומעת," אני עונה לאביתר.
"אני יודע שאת בשלבי התאקלמות, אבל את מתבקשת להגיע תוך שעה," אומר אביתר.
"עכשיו אני רגוע," אומר עידו, "לפחות אני יודע איפה את תהיי. בואי נסע לדירה שלי, תורידי שם את המזוודות שלך ואקח אותך אליו."
עידו שיר
אני עומד מול אביתר. הוא מביט עליי בעיון ומנסה לנחש מה אני עומד לאמר. אני עומד כשידיי בכיסיי, מקרין עוצמה, ורואה שאני מצליח לערער אותו.
"אני מבקש שתבטיח לי, לא, שתתחייב בפניי, שאתה לא מוסר לה שום מידע עליי. אני לא רוצה שהיא תדאג לי.
תבין שאני צריך להתרכז בעבודה שלי, ולא להיות מוטרד מהפחד שלה."
"אתה מוכן להסביר לי על מה אתה מדבר?" שואל אביתר.
אני מביט עליו ותוהה האם הוא מעמיד פנים שאינו מבין, או שהוא באמת לא קלט שאנחנו בזוגיות.
"אני יודע שלאן שאני הולך זה לא משחק ילדים. אני לא מתכוון להשאיר מכתב. יש בכך להודות שאני מרגיש שלא אחזור. זה לא עומד לקרות, אני חייב לחזור אליה, עכשיו כשסוף סוף פגשתי בה. אני מתכוון לשאת אותה לאישה," אני ממשיך לאמר לו את שעל ליבי.
"אתה מוכן לאמר לי על מי אתה מדבר?" הוא שואל.
"תבטיח לי שלא תאפשר לה לעקוב אחריי," אני אומר בתקיפות.
"על מי אתה מדבר עידו?" הוא אומר פעם נוספת, ואני מבין שהוא באמת לא יודע.
"על לילי," אני אומר את שמה.
"לילי שלנו?" הוא בהחלט מופתע.
"לילי שלי," אני עונה לו, "כן."
"אם כך אתה לא מכיר אותה, ולא את היכולות שלה. לילי יכולה למצוא נמלה על הירח. אין דבר שניסתר ממנה. היא אישה מבריקה," הוא אומר.
"אני יודע, ולכן אני מבקש ממך שתתחייב בפניי שתמנע ממנה גישה אליי," אני אומר.
"אני מצטער עידו. את זה תצטרך לבקש ממנה," הוא אומר ומשפיל את עיניו. הוא מעולם לא סרב לבקשתי. אבל לצערי אני יודע שהוא צודק.
"לפחות תעשו אתה וכולם כאן, כמיטב יכולתיכם," אני אומר לו. אני יודע שהוא יעשה הכל כדי לרצות אותי.
"איפה לילי?" אני שואל. הוא מביט עליי ושותק.
אני דווקא מרוצה שהוא שומר עליה, ולכן שולח לה הודעה.
עידו: תפגשי אותי בחדר הישיבות.
לילי: כבר מגיעה.
למרות שאינני יודע מה תפקידה, אני מתיישב בראש השולחן ומחכה לה.
לילי מגיעה מייד. אני מסמן לה לשבת על הכיסא הסמוך אליי.
"אני מבקש שלא תחפשי אותי. אני עומד להכנס עמוק לשטח אוייב, והראש שלי אמור לעסוק רק במטלות שלי.
אני מבטיח לך שאחזור אלייך. אני מתכוון לכך, ואנחנו נתחתן. אני צריך שתבטיחי לי."
"אני מבטיחה," היא עונה ללא היסוס, "ועכשיו אני צריכה שתנשק אותי."
אני קם ודוחף את הכיסא חזק כל כך שהוא נופל, ואוסף אותה בזרועותיי. הנשיקה מגיע מייד, נזקקת, מלאת תשוקה. 'אני אחזור,' אני ממלמל כשאני ניתק ממנה, ומקווה שאמלא את הבטחתי
"אתה מבין," אני אומר לדורון בזמן שאנחנו דוהרים לעבר נקודת הכינוס, "אף פעם לא חשבתי על איש כשיצאתי לפעולות. זה היה רק אני. עכשיו כשיש לי אותה, זה אחרת."
"אתה מפחד?" הוא שואל אותי. אני מביט עליו ומבין שזה הוא שחושש ממה שעתיד לקרות. 'אני לא יכול לעשות את זה,,' הוא ממלמל.
אני ניגש למפקד ומבקש ממנו שיאיר את דורון במפקדה האחורית. "הוא לא במצב להכנס לשטח."
אני נושם עמוק ומצטרף לקבוצת לוחמים. כולי חדר מטרה.
כאיש מודיעין ישנן ידיעות שמגיעות לאזניי בלבד. אני תוהה כמה מהפעולות שנעשו הן מעשה ידיה. המילים של אביתר על כך שלילי יכולה למצוא נמלה על הירח, גורמות לי להאמין שיש לך חלק בהן.
אני בוחן אותה לראות האם היא עוקבת אחריי, אבל מבין שהיא פועלת מתוך נתונים שהיא מקבלת מהאנשים במפקדה בארץ.
האכזבה שהיא לא מקיימת את דבריה, הופכת לגאווה גדולה על היכולות שלה. אני מרגיש בטוח כשאני מבין שיש עלינו השגחה כל הזמן.
אני לא יכול לספר הרבה על המעשים שלנו בשטח. אני מתורגל מאד בשמירת סודות. אני רק יכול לאמר שהמידע שאנחנו אוספים בהחלט עוזר למפקדים לקבל החלטות.
בפסקי הזמן הקצרים בהם אנחנו תופסים תנומה, אני מזמין את לילי להצטרף אליי לחלומי, ולשמחתי היא מגיעה. זה מדהים איזה שיחות אני מנהל איתה בחלומי. אני מרשה לעצמי לספר לה על מבצעי הלחימה שלנו, והיא מספרת על כך שהיא שומרת על הבטחתה לא לעקוב אחריי.
"מעניין מי הפיל את הרשת," אומר לי בנימין שנלחם לצידי, וקורץ לי.
"אתה יודע משהו שאני לא יודע?" אני מעמיד פנים שאני לא מבין למה הוא מתכוון.
"יפה לך," הוא עונה לי, "כבשת את הדובדבן שבקצפת. איש לא העז לגעת בו. או אם לדייק, הדובדבן לא איפשר לאיש להתקרב אליו. אתה בר מזל."
למרות שאני מבין בדיוק על מה הוא מדבר. "אני לא יודע מה קורה לך. אתה מדבר מאד מוזר," אני מושך בכתפיי. אני לא אתן לו את התענוג לשמוע אותי אומר שאני מאוהב בה מעל הראש.
לילי לשם
למרות שיכולתי בקלות לזהות היכן עידו נמצא, אני נחושה בהחלטתי לקיים את בקשתו, ועדיין אני מתקשה לנשום.
החדר בו אני עובדת הוא חדר ממוסך, כך שאיש לא יכול לעקוב אחרי מעשיי, גם אם הוא עומד מעבר לקיר. אני יושבת בו לבד עם מחשב ומספר מסכים. אני כבר לא זוכרת מתי יצאתי למרדף עם מסך אחד בלבד.
הקשר היחיד שלי עם העולם החיצון מתבצע באמצעות שפת הסימנים מבעד לחלון הגדול שמחבר את החדר עם המסדרון.
מידי פעם אני יוצאת להתרעננות מחוץ לחדר, ואז אני זוכה לעקיצות על האימוג'ים שאני ממציאה להם. הם מעמידים פנים שלא הבינו, אבל אני מכירה אותם טוב מידי, ואינני מאמינה להם, ועדיין משתתפת במשחק שלהם.
המשחקים הקטנים האלה נחוצים לנו. אני המוח של הכל והידיעות שמגיעות מהשטח מחזיקות אותנו כל הזמן במתח.
אמנם אנחנו חווים נצחון אחרי נצחון, אבל גם מודעים לידיעות הפחות טובות.
אני יודעת שעידו השביע את כולם לא לחלוק איתי מידע אודותיו. ככל שהלוחמים נכנסים עמוק יותר, אני נעשית יותר חסרת מנוחה.
הלב שלי קופא כשאני רואה את המפקדים מדברים ביניהם ומעיפים מבטים מהירים לעברי.
אני מתרגלת נשימות, אבל מתקשה לנשום. אני עוצמת עיניים ומנסה לתרגל את מה שלמדתי.
*
"אני יודע שאת פועלת מאד בזהירות," אמר לי אביתר, "ועדיין יש סיכוי אחד קטן שלמרות אמצעי הזהירות מישהו יצליח לפצח את ההגנה, ויחשוף אותך.
בזמן אמת זה יכול להיות מאד מלחיץ, ולכן אני רוצה שתלמדי טכניקת של נשימות שייקלו עלייך בשעת לחץ."
"זה לא יקרה," עניתי לו בבטחון, "מהסיבה הפשוטה שכל עוד אין לי נגיעה אישית לעניין, אין לי בעיה להעמיד פנים."
אלא שהיום יש לי נגיעה מאד אישית ולכן קשה לי כל כך לנשום.
*
אני נזכרת במה שאביתר הדגים לי בשיחה ההיא, נושמת עמוק ונושפת בכוח את המתח שהצטבר בי, להפתעתי זה עוזר ואני מצליחה לעטות חיוך על פניי.
אני נותנת פקודה למחשב לסיים את המשימה שהיטלתי עליו, ויוצאת להכין לי קפה.
אביתר מביט בי בשתיקה. גם המפקדים האחרים שאיתו שותקים.
"אני מקווה שאני לא מפריעה," אני אומרת ועוברת ביניהם, "אני מתה לקפה."
הם מפנים לי את הדרך. האופן בו הם עומדים משני צידי המסדרון מרגיש לי כאילו אני חוצה את ים סוף, ואני תוהה האם אספיק לעבור, או שגל גדול ישטוף אותי ויטבעי אותי בתוכו.
אני מכינה קפה וחוזרת לכיוון חדרי. הם עדיין נשארים לעמוד קפואים משני הצדדים. "הכל בסדר?" אני מפתיע אותם.
הם מסתכלים אחד על השני במבוכה.
"עידו בסדר," הם עונים לי לבסוף.
"אני הבטחתי לו שלא אשאל," אני עונה להם, "אבל זה נעים לשמוע שהכל בסדר איתו."
"את צודקת לילי. אנחנו צריכים לעשות זאת לעיתים קרובות יותר," אומר אביתר נבוך, "אני מתכוון לעדכן אותך שהם דווחו שהכל בסדר."
"הוא ביקש ממך לא לדבר איתי עליו. הוא סומך עליי שלא אעשה זאת, ואני לא מתכוונת להפר את האמון שלו כלפיי.
אני עומדת כעת להפיל את הרשת כולה. תכינו את האנשים שלכם לשתי דקות דממה. זה דרוש לי לדייק את המיקום שממנו נשלחים מסרים. זה יקרה עוד דקה וחצי בדיוק."
אני פונה לכיוון חדרי, מושיטה את ידי לפתוח את הדלת ומסתובבת אליהם. "תתכוננו לבואה של הקוברה."
'קוברה על מה היא מדברת?' שואל אביתר. האחרים מביטים עליו בחוסר הבנה. יש מי שמושך בכתפו, יש מי שסימן שאלה ניכר על פניו.
שתי דקות אחרי, כל מי שנמצא כאן מתחת לאדמה כבר מבין. תמונתו של נחש קוברה סגול הבולעת שורות של נתונים נראה על המסכים.
המסכים כובים לשבריר השנייה, וההודעה המשימה הולמה בהצלחה חוזרת למלא את המסכים.
קוברה: הושמדה חדירה של גורמים עויינים לשמי הסייבר.
קוברה: כעת המרחב פתוח ומוגן.
לצידי עובד כעת רועי ממנו ביקשתי שיתן את אישורו לאנשינו להתחבר לרשת המיוחדת.
הימים עוברים. אני כבר לא סופרת את הימים מאז שנפרדנו, אלא משקיעה את כל כולי בעבודה.
מאוחר בלילה אני מגיע לדירתו כדי להתרענן להחליף בגדים, ולישון. באותה הזדמנות אני בודקת את תכולת המקרר למקרה שיחזור, וזורק את מה שכבר פג תוקפו.
בין אנשי הקשר שמדברים איתי מופיע הלביא.
הוא ממעט לדבר, מוסר מידע חיוני, ומיד פעם משבח את עבודתי. עם זאת הוא מעולם לא גולש לפסים אישיים.
למטה מגיעות ידיעות על כל מיני פעולות נועזות שלא כולן מגיעות לידיעת הציבור. לשמחתי הן לא בגיזרה בה נמצא עידו, כך שאני רגועה.
*
"את מאמינה שעברו מאה יום?" שואל אותי בבוקר אביתר.
"אני סופרת כל יום," עונה לו.
"לפעמים אני שוכח שבעצם גם לך יש גבר לוחם. שמעת מעידו?" הוא שואל.
"לא," אני עונה בשקט, משתדלת להסתיר את סערת ליבי.
"את לביאה אמיתית. אני מעריץ אותך," הוא אומר, "אני חושב שבאמת הגיע הזמן שהוא יחזור."
אני כל כך מתגעגעת אליו, ויודעת שאם אמשיך לדבר עליו אני אשבר. רק בבית אני מרשה לעצמי להרפות. מידי יום לפני השינה, אני מנהלת עם עידו בליבי שיחה דימיונית ורק כך אני נרדמת.
*
'אני כל כך מתגעגעת אליך עידו,' אמרתי לו בליבי בזמן שחיבקתי את הכרית שלו וניסיתי להירדם, 'זה לא רק שאני דואגת לך, אלא שאתה חסר לי כל כך. נתת ל להרגיש איך זה להיות חבוקה בין זרועותיך, לשמוע את ליבך פועם סמוך לאזני, נתת לי להרגיש כמה סוערות ומסעירות הן נשיקותיך.
הגוף שלי חסר אותך בטרוף, לא רק הלב שמתמלא כל יום יותר ויותר אהבה אליך.
אני בדירה שלך. כל דבר פה מלמד אותי עליך יותר.
הספרים שמונחים ליד מיטתך, האופן שבו אתה מניח תמונה בדף האחרון שקראת. התמונות שבחרת לתלות על הקיר, בהן אתה נראה כל כך מאושר בים על הגלשן, התמונה המשפחתית שמוצמדת במגנט למקרר. אין ספק שהמשפחה שלך מאד אוהבת אותך. המבט שלהם מגלה זאת.
כשסידרתי את בגדיי בארון, לא התאפקתי והיצצתי לחלק שלך. בחלקו תלויות חליפות המעידות על טעמך המשובח, שכן אני מכירה היטב את בית האופנה מיו מילאן, והשאר מעידים שאתה ילד טבע.
אני יודעת שאתה עושה את מה שמאמין בו, הרי יכולת להשאר במטה כמוני. אני מעריכה אותך על כך שאתה נאמן לערכים שלך, זה לא עושה את זה קל יותר עבורי.
אתה כל כך חסר לי. איש לא יוכל להבין איך יתכן שאני מרגישה כך אחרי תקופת הכרות כזו קצרה, רק אתה.
אני הולכת לישון ומקווה שמחר יגיע היום שתחזור אליי.
*
"כן," אני עונה, משתדלת לשלוט על דמעותיי.
"אני אשאיר אותך לבד," הוא אומר והולך ממני בצעדים מהירים.
אני מביטה בו מופתעת.
"אני מקיים את הבטחתי," אני שומעת את קולו , ומרגישה את זרועותיו מחבקות אותי מאחור, "חזרתי אלייך."
הוא מסובבת אותי אליו, אבל לא מרפה מהחיבוק שלו.
אני מסתכלת עליו. הוא לובש עדיין את המדים המאובקים, שיערו ארך, פניו עטויים זקן פרא.
"לא יכולתי לחכות דקה," הוא אומר. הוא אוחז בפניי בעדינות, מלטף אותן באצבעו בעדינות, עוצם את עיניו ורוכן לנשק אותי.
רק כשאני פוקחת את עיניי, אחרי שכבר אלא נשארה בי טיפת חמצן בריאותיי, אני מבחינה בעמיתיי לעבודה שמקיפים אותנו.
חבריו של עידו מתקרבים אליו, אבל הוא מסמן להם שיחכו.
"הבטחתי לך שכשאחזור," הוא אומר, כורע על ברכו, ומוציא מכיסו קופסה שבתוכה טבעת, "שאשא אותך לאישה."
מבטו חודר עמוק לתוך עיניים, מראה לי את הסערה הגדולה שמתחוללת בתוכו, מגלה את מה שאינו מסוגל לבטא במילים.
"אני כל כך אוהב אותך," הוא אומר.
עיניו ממשיכות לדבר עם עיניי בעודו כורע על ברכו.
"הבטחתי לך," אני אומרת לבסוף, *שלא אשאל עליך. קיימתי את הבטחתי לך. עכשיו אני מבקשת לשאול אותך משהו."
"לא ענית לי על שאלתי," הוא אומר ועיני משדרות כאב.
"אין לי אפשרות לענות על שאלת שלא נשאלה," אני עונה לו.
הוא מביט בי רגע, משפיל מבטו על הקופסה בידיו, ומחייך במבוכה.
"אני כל כך מותש," הוא אומר, "אני ממש לא במיטבי."
הוא נושף האוויר מתוכו, מוציא את הטבעת מהקופסה. אני לא נושמת. היא בהחלט טבעת יקרה. "לילי שלי, התנשאי לי?"
"אלף פעמים כן," אני עונה לו מייד.
עידו עונד את הטבעת על ידי כשמסביבנו מתחילים כולם לרקוד ולשיר.
"היא הייתה שלכם מעל מאה יום, עכשיו ברשותכם אני רוצה להיות איתה לבד," הוא אומר ואוחז בידי.
אנחנו נכנסים לחדר שלי. עידו ניגש לחלון ומגיף את התריס, כך שמה שנעשה בחדר נעלם מעיניי מי שצופה בנו.
אחר כך הוא ניגש לשולחן ומשתיק את הרמקול, כך שמילה ממה שייאמר כאן לא יישמע בחוץ.
"התרגשתי לראות שלא היססת לרגע כשביקשתי ממך להנישא לי," הוא אומר ומחבק אותי.
"אני מכירה אותך טוב ממה שאתה חושב. אני חיה בעולמך כבר מאה ימים, מדברת איתך בלילות. אפילו הרשיתי לעצמי לקרוא את הספרים שנמצאים ליד מיטתך. רק כשאני מצטנפת בצד שלך ומחבקת את הכרית שלך, אני מצליחה להרדם."
"מה רצית לשאול אותי לילי שלי?" הוא שואל ומעיף מבט מסביב. הוא מבחין במסך על הקיר שנמצא במצב רדום, כאשר נחש קוברה סגול זוחל לאורכו ורוחבו.
"זו את?" הוא אומר מופתע.
"ומי אתה?" אני שואלת כשהוא מבין שאני היא הקוברה.
"את האישה שלי, ואני לא מתכוון לשקר לך. אני הלביא, האריה שלך. לא כולם כאן יודעים שזה הכינוי שהשתמשתי בו," הוא עונה לי בחיוך.
"עכשיו כשאני יודעת זאת, אין לי יותר שאלות. אני יודעת איפה היית, מה עשית, ומתי," אני עונה לו, .
"חזרתי לתמיד. החל משבוע הבא אני חוזר לעבוד כאן, ועד אז אני בחופש, וגם את," הוא מפתיע אותי.
לנגד עיניי מתעוררים המסכים לחיים, ועולה הודעה.
אני מודה לכולכם על השרות המסור.
התרומה של כל אחד מכם יקרה מפז.
אני גאה בכם!
תודה מיוחדת לקוברה הסגול שהיה לצידנו יום ולילה.
מצדיע לכם!
הלביא.
המסך מתמלא בתגובות שמחממות את ליבי.
עידו לא מתעניין בהם, כולו מרוכז רק בי.
"עכשיו את יודעת באמת מי אני," הוא אומר כשאני מבינה שהוא המפקד הבכיר.
"איך זה שלא נפגשנו?" אני שואלת, "אתה ידעת מי אני?"
"את כנראה לא מעריכה את עצמך. את היית חסויה מעיניי עד היום," הוא עונה, "אני מרגיש הקלה עצומה שאני יכול להוריד את המסכה מפניי לפנייך.
ועכשיו כבי את מסכייך ונצא לאוויר העולם," הוא אומר.
אני עושה כדבריו, מכבה את המחשב ומתנתקת מהמערכת. כיוון שהמחשב הוא אישי שלי, אני אורזת אותי בתיקי, ומכבה את האור בחדר.
אני לא זוכרת מתי הייתי בחוץ באור יום. השמש מסנוורת את עיניי.
אני מגישה לעידו את המפתחות של הרכב ששכרתי, וניגשת להתיישב במושב הנוסע.
לראשונה מזה חודשים רבים אני מרגישה שאני יכולה להרפות. עיניי נעצמות ואני שוקעת בתנומה.
"הגענו," אומר עידו, ומסמן בראשו לעבר בית הקפה אדוות הגלים.
"יש עוד הבטחה שאני צריך לקיים," הוא אומר, "אמנם באיחורשל מאה יום, אבל מי סופר."
אני סוקרת את המקום ומתפלאת לראות שהוא שוקק חיים.
"את מבינה," אומר לי עידו, "החיים נמשכים גם בצל המלחמה הנוראה. איש לא ישבור אותנו."
הוא יוצא מהרכב כדי לפתוח לי את הדלת, אבל שב למושב הנהג. "במחשבה שניה, אני רוצה להיות איתך לבד," הוא אומר ומתניע את הרכב.
*
כבר מעל מאה יום אני עושה את דרכי לדירה שלו, היום זה מרגיש לי שונה.
זו הפעם הראשונה שכשאני נכנסת לדירתו של עידו, אני מרגישה שהגעתי הביתה.
הוא חולץ את נעליו המאובקות בכניסה, מניח את התיק הגדול שלו לידן, אוחז בידי ומוביל אותי לחדר השינה.
"את יודעת כמה פינטזתי על מקלחת חמה? יותר מזה פינטזתי על מקלחת חמה איתך.
החיים כפי שידענו השתנו. יחד עם שמחת החזרה הביתה, קיים האושר הגדול שלהתאחד סוף סוף איתך.
אני יודע שהמעבר לחיים הרגילים יקח זמן, יתכן והנפילה עוד תגיע, אבל אני יודע שאצא מחוזק, כי הפעם אני לא צריך לעבור את זה לבד, כי יש לי אותך."
קישור לכל פרקי הסיפור
בר אבידן
מאמינה באהבה
