כשהבטן מקרקרת אין לך ברירה אלא לחפש כל דרך למלא אותה.
העורך שלי, שבינתיים פוטר לאחר שהתלוננו עליו על שהטריד מינית את העובדות במערכת העיתון, הציג בפניי שתי אפשרויות.
"יש לך שתי ברירות הודיה," הוא אמר בטון שלא משתנה לשתי פנים, "או לכתוב את המדור הזה, גם אם זה לא בדיוק כוס התה שלך, או לחפש את מזלך באחת מפינות הרחוב. אין ספק שיש לך גוף מושלם שיכול לפרנס אותך."
בלעתי את הרוק. כבר שמעתי בחדרי חדרים שאין לו גבולות. התנחמתי בכך שלפחות הוא לא נגע בי.
כך נולד המדור שלכם, מוניקה.
העורך רצה שאחתום בשמי, אבל מבחינתי זו כבר הייתה חציית קו אדום.
חלמתי להיות עיתונאית רצינית, וידעתי שהמדור הרדוד הזה לא יוסיף לי דבר, פרט לכך שיעזור לי לשלם את חשבונותיי.
היום חוגג המדור שנה. הוא הפך לאחד המדורים הכי פופולריים בעיתון. איני יודעת האם זה מעיד על רמת הקוראים, או שהוא מהווה עבורם בריחה מהחדשות המעיקות שמתפרסמות בעיתון.
*
אני זוכרת את היום הראשון בו הוא התפרסם. שמחתי על כך שהתעקשתי לפרסם אותו בשם בדוי.
ההמתנתי לתורי על ספסל מחוץ לאולם הדיונים של הרבנות בו עמדתי לקבלתי את הגט.
המקום היה מלא באנשים שהמתינו כמוני לתורם. אני זוכרת שחשבתי לעצמי האם זה כך כל יום? איך זה שכל כך הרבה אנשים מתגרשים?
כשהוא זרק לאוויר את המשפט – לא טוב לך תתגרשי? כאב לי לשמוע. היום אני מודה לו על ששחרר אותי מכבלי הקשר הלא נכון הזה, לא עבורי, ולא עבורו.
הוא חזר להיות הרווק ההולל שהיה לפני שהכיר אותי ונשבה בקסמיי (אני לא יכול לחיות בלעדייך…) ותמונותיו כל יום עם אישה אחרת, ממלאות את מדורי הרכילות, ואילו אני התחלתי לגשש אחרי הדרך שלי בחיים חסרת כל כפי שהייתי ביום שנישאנו.
אני זוכרת שראיתי לא מעט אנשים אוחזים בידם את הנייד וקוראים את המדור שכתבתי. זה היה מוזר לראות איך אנשים מגיבים למילים שלי. גיחכתי לעצמי. אם זה מה שמעסיק אותם, מה הפלא שהם מתגרשים? כמובן שזו הייתה תגובה לא הולמת, בעיקר שגם אני הייתי שם.
פתאום פנתה אליי מישהי שאינני מכירה, מין אחות לגורל. "את חייבת לקרוא את המדור הזה. מי שכתבה אותו ממש גאון. זה אולי יראה לה שיטחי בהתחלה, אבל יש בו המון דברי חוכמה."
המילים שלה צצות ועולות לי היום, בזמן שאני יושבת לכתוב כמה מילים לציון שנה למדור.
*
"מה יהיה איתך?" שואלת שרי שיושבת בדלפק הקבלה של העיתון מוקפת בזרי פרחים ובלונים. "אנשים מעריצים את המדור שלך."
שרי מביטה לצדדים ומסמנת לי להתקרב. "הסתבכתי," היא אומרת לי נבוכה ומושיטה לי את הנייד שלה.
אני קוראת את מה שכתב לה מי שמזדהה בשם מחפש אותך. "מעולה," אני אומרת לה, "הוא מזמין אותך למסיבה שכל כך רצית."
"מה מעולה בזה?" היא רוטנת, "את לא מבינה שהוא מזמין אותך? הרי זו את שכותבת את המילים בשמי."
"מילים הן רק אבני משחק, מתי תלמדי את זה?" אני עונה לה כאילו שלמילים אין ערך, "הוא מעוניין בך לאחר שראה את התמונה שלך."
"אבל אני לא יכולה לדבר איתו כמוך. הוא יגלה שאני תרמית את גדולה," היא אומרת ונאנחת אנחה גדולה, "הכל בגללך."
"בואי נדייק את הדברים. זו את שביקשת שאכתוב לך תשובה עבורו, שארשים אותך כדי שירצה לדבר איתך. לי אין שום עניין בגבר הזה," אני מנסה לעשות סדר בדברים, "עוד תגלי שהשפה בה אנשים כותבים, והאופן בו הם מדברים במציאות, שונה בתכלית. אני אומרת לך זאת מניסיון.
אני דווקא חושבת שמסיבה זו תפאורה טובה עבורך. האווירה קלילה, ואתם לא לבד. תמיד תוכלי לזייף כאב ראש ולפרוש," אני אומרת לה.
"אני איומה," היא עונה לי כשהיא מבינה שאני מתכוונת לכאבי הראש הדימיוניים שהיא שולפת כשבא לה יום חופש מהעבודה.
"בואי נחזור לענייננו. מה אני עונה לו?" אני שואלת אותה. שרי מושכת בכתפייה.
נשמע מעניין.
אני אשמח להצטרף אליך.
אשמח להיפגש.
"יש לך שלוש אפשרויות, תבחרי אחת מביניהן," אני אומרת לה.
"תודה. מה הייתי עושה בלעדיך," היא אומרת, "ועכשיו תאמרי לי מה לעשות עם כל הזרם הבלתי פוסק של הזרים שמגיע אלייך."
"אליי?" אני עמידה פנים שאני מופתעת, "כולם מיועדים למוניקה. אפילו כאן במערכת רק בודדים יודעים מיהי באמת, והם נשבעו לשמור על שתיקה. אני מציעה שתוציאי מהזרים את הפתקים שצורפו, ותתני אותם לחברינו העיתונאים עם ברכות חמות לשבת."
"ואם ישאלו לכבוד מה?" היא שואלת. אני לפעמים תוהה כמה חסרת דימיון היא.
"תאמרי להם שזה ממוניקה שחוגגת שנה להיווסדה. אין צורך שתזכירי את אחוזי הריטינג העולים לגבהים ביום פרסום המדור," אני עונה לה, ולא מזכירה במילה אחת שגם המדור שלי אותו אני מפרסמת בשמי, אחראי לעליה באחוזי הקריאה של העתון.
"תראי מי פה, אמיתי לבנון!" היא קוראת בהתרגשות.
הוא ניגש ישר אליי ונוהם לעברי. "מה את עושה פה?? זו את שהמפיצה עליי שמועות?" המבט בעיניו יורק אש, אבל אני לא מתרגשת.
"אני עובדת כאן כעיתונאית," אני עונה לו בשקט שמערער מעט את יציבותו, אבל הוא מתעשת מייד.
"ממתי את עיתונאית?" הוא אומר בטון מזלזל.
"מה לעשות," אני נאנחת בתאטרליות, "אין לי יותר שוגר דאדי שיפרנס אותי."
"את לא נורמלית," הוא רושף לעברי, "אני דורש שתפסיקי לעקוב אחריי.
"אתה באמת חושב שאתה מעניין אותי?" אני אומרת, ממשיכה עדיין בטון רגוע, "כפי שאמרתי לך, אני עיתונאית. אני מכירה איך העסק הזה עובד. איך מי שרוצה ששמו ימרח על פני מדורי הרכילות, מדליף היכן אפשר למצוא אותי ומעמיד פניי מופתע למראה צלם הפפארצי'."
"את הזויה," הוא מסנן.
"רק בוקר הראה לי צלם מסרון ממך, המיועד לו ולעוד קבוצת צלמים, ובו מצויין שאתה עומד לסעוד בבית קפה מסויים עם בתו של הקבלן שבונה את המגדלים בלב העיר. ואני הזויה."
אני מסובבת אליו את גבי ופונה בצעדים מהירים למעלית.
אני מופתעת לראות כמה המפגש עם אמיתי לא עורר בי כלום, למרות שחלקתי איתו חמש שנים מחיי. אני שוקעת בהרהורים.
*
שבע שנים קודם
"הבת שלי מתה," אמרה לי סבתא ביבושת, "גם אבא שלך, ואחיך. אני לא מבינה לא לא היית איתם, למה דווקא היא הלכה."
עמדתי מולה המומה. שום דבר לא יכול להכין אדם לבשורה כזאת.
"תצטרכי למצוא לך פתרון. אני לא מסוגלת לגדל אותך."
חשבתי שאולי מירלה אחותה של אימא תציע לי בית, אבל התבדיתי. "יש לי שלושה ילדים לטפל בהם. אני עמוסה מעבר לראש.
הייתי בת שבע עשרה. לא ילדה קטנה שצריך לטפל בה. נותרה לי רק שנת לימודים אחת והיה לי כבר תאריך גיוס לצבא. שנה אחת, ואת זה לא יכולתי לקבל ממנה.
מה הפלא שעם סיום השרות הצבאי נעניתי להצעת הנישואים של אמיתי, שבא מבית חם ומבוסס, והאמנתי שיבנה לי בית.
הייתי כל כך תמימה. כשהבעתי את רצוני ללמוד באוניברסיטה הוא תמך בי, כיוון שלא החסרתי ממנו דבר. הבית תמיד היה נקי, האוכל מוכן בזמן, ונעניתי לתשוקותיו מתי שביקש, והוא הירבה לבקש.
מתי חל השבר? אולי כשהבין שאני בונה את חיי גם בלעדיו. כשראה שלמרות שאין לו סיבה לבוא אליי בטענות, היו חלקים בחיי שלא היה לו חלק.
"מה יש לך ללמוד ספרות ולשון?" הוא לעג לי, כשהבעתי את רצוני להמשיך לתואר שני, "אל תגידי לי שאת רוצה להיות מרצה באוניברסיטה כמו אביך? מקומך בבית." כשהבין שאני לא מתכוונת לוותר, הוא התחיל להערים עליי קשיים, והדרך לרבנות הייתה קצרה מאד.
אמיתי הוא גבר יפה תואר, אבל היום הוא נראה לי כל כך…אני אפילו לא מוצאת המילה הנכונה להגדיר מה אני מרגישה כלפיו. בעצם אני יודעת, אני מרגישה כלום.
*
"העורך מבקש שתכנסי אליו," אומר לי טליה שיושבת בעמדת העבודה הסמוכה לשלי. אני מביטה בה בשאלה. "היה על פניו חיוך מרוצה," היא אומרת ונדה בראשה כאילו היא מסכימה עם מה שאמרה.
"תרשי לי לברך אותך," הוא אומר וקם ללחוץ את ידי, "המדור שלך קוצר הרבה שבחים. אני זוכר כמה לא רתית אותו. עם זאת שלא תחשבי שלא שמתי לב לשינוי שהעברת אותו ונתת לו הרבה מהצבעים המיוחדים שלך, והרבה יותר תוכן. המתחרה היחיד שלו הוא המדור של אוריה, שהוא בעצם גם שלך.
אני מניח שאת תמשיכי לכתוב את שלך, מוניקה, אבל הייתי רוצה שתשקלי לנהל מדור. יש בך היכולת להעשיר את האחרים. תחשבי על זה.
ולבסוף, אני מניח שאת כבר מבינה שתקבלי בונוס שמן במשכורת הבאה. הרווחת את זה בענק."
אני מודה לו וחוזרת לכמדת העבודה שלי.
"נו הסכמת?" שואלת אותי בטליה בעיניים נוצצות, בזמן שאחרים מוחאים לי כפיים.
"יום שישי זה לא זמן להחלטות," אני עונה לה בחיוך.
יום שישי בצהריים
אנחנו יושבים בבית הקפה אדוות הגלים. בית קפה חדש שהפך להיות המקום הלוהט של צעירי העיר. מפגש הגברים כבר הפך להיות עניין של קבע, ואין זה משנה אם אתה נשוי או לא. לרבים המפגש הוא המפלט היחיד ממציאות חייהם הבועטת.
עד מהרה גולשת השיחה לנשים האחרות שבחייהן. חלקם זקוקים לריגושים, אבל עדיין אוהבים את הבית והאישה. חלקם לא מאושרים, וזו הדרך שלהם לקבל קצת חום שחסר להם.
כשהרגשתי ריקנות במערכת היחסים שלי האחרונה שלי סיימתי אותה. "אני לא מבין אותך. אז רבתם, בגלל זה מתגרשים?" נזף בי רן.
"לא רבנו," עניתי, "זו הייתה טעות להתחתן איתה."
אני נושך את שפתיי. הבטחתי לעצמי לא לאמר מילה רעה עליה. העובדה שלא התאמנו לא הופך אותה למפלצת.
*
"יש משהו שאני עושה שלא מעצבן אותך?" שאלתי עייף מההערות הבלתי פוסקות שלה.
"אני לא יודעת מה גרם לי להתחתן איתך," היא ענתה לי.
היבטתי בה. לא רציתי לפגוע בה ולאמר לה שאיני מרגיש כלום אליה, שהיא אדם זר עבורי. "אם כך אני מניח שאין טעם שנמשיך במערכת היחסים האומללה הזאת."
כיוון שתמיד שמרתי בקנאות על חיי הפרטיים, איני רואה סיבה לפתוח כעת את הנושא אפילו שרן הוא חברי הטוב.
*
"אתה אף פעם לא מדבר על נשים," הוא זורק לעברי הערה סתמית כביכול.
"אתה מנסה לרמוז שאני נעדיף גברים? " אני מגחך, "זה נכון. אני מרגיש נוח יותר לשבת איתכם. אבל לא במיטה. שם רק נשים מספקות אותי."
"יש מישהי שאני מדבר איתה, והזמנתי אותה למסיבה מחר בערב. היא כותבת נפלא, אבל משום מה זה לא מסתדר לי עם איך שהיא נראית. היא תמיד מעלה תמונות פרובוקטיביות, משהו בין ברבי לבחורה פתיינית. אולי תבוא גם?" הוא שואל.
"בתור מחזיק הנר?" אני שואל, "האמת היא שקבעתי לצאת עם מואב לשייט."
"באמת?" הוא עונה נעלב, "איך זה שהוא לא הזמין אותי."
"הוא אמר שהוא רוצה להתייעץ איתי בקשר למשהו. אין לי מושג בקשר למה," אני עונה, למרות שמואב סיפר לי שהוא בתסבוכת עם אישתו וביקש לשמוע את דעתי.
"הוא בטח שמע שידברת על הבית ביוון," הוא מעלה ניחוש.
"יכול להיות שאתה צודק. הוא לא היחדי ששואל אותי לגבי זה," אני עונה לו ושמח לשמוע שזה מה שעולה לו בראש.
"מה באמת קורה עם הבית. סגרת כבר את העיסקה?" הוא מתעניין.
"נתתי כבר הוראה להעביר את הכסף לסוכן. אני מניח שביום ראשון זה יסגר.
שבת בבוקר
סיכמתי עם מואב שאני דואג לכריכים, והוא לכל השאר. אני מחמם את הבגטים בתנור, בזמן שאני מוציא מהמקרר, הרוסטביף וחותך ירקות. התנוא מתריע שהבגטים חמים, אני מוציא אותם וחותך אותם לאורכם.
אני מתחיל למלא את הכריך, מורח חרדל דיז'ון ומוסיף פרוסות של מלפפון חמוץ. נשאר לי רק לעטוף אותם ולהכניס לתיק שהכנתי אתמול עם בגד הים המגבות, ובגדים להחלפה.
יש לי הרגשה מוזרה. משהו גורם לי לגשת לבדוק את תחזית מזג האוויר. כשאני מפעיל את הטלוויזיה מנסרת את השמים יללה של אזעקה. אני עומד המום מול החדשות, ולרגע לא קולט שהאזעקה מופעלת ממש כאן.
שבת לפנות ערב
אני נפגש שוב עם החברים איתם ביליתי רק אתמול בבית הקפה, אלא שהפעם כולם לבושים במדים ועל פניהם ארשת פנים רצינית.
אני חושב לעצמי איזה מדינה יש לנו. איך בין רגע אתה עוזב את המשפחה, האישה, הילדים, את המשרה הנחשקת והופך לחייל מין השורה בין ערב רב של חיילים שמשאירים את החיים מאחור ומתאחדים יחד. ואין זה משנה שעל כתפי יש דרגת קצין, גורלי כגורלם.
אני מביט על החיילות שמקבלות את פנינו. כולן חיילות בסדיר שמעולם לא נפגשו עם מצב מלחמה. הן נראות לי פתאום ילדות, ואני מרגיש חמלה כלפיהן. הן משתדלות להעמיד פנים שהכל בסדר, אבל החשש ניבט מעיניהן.
פתאום שקט משתרר. הבנות מתלחששות בהתרגשות. "תשאלי אותה אם זו היא?" לוחשת חיילת אחת לשנייה.
אני מעיף מבט לאחור ומופתע לראות חיילת צעירה לבושה באפוד מגן. על הזרוע שלה יש סמל של היחידה שלי. מה שמפתיע אותי שעיניה מאופרות באיפור עדין, ושפתיה משוחות בשפתון. כשהיא מסתובבת אני רואה על גבה את הכיתוב PRESS.
"את…" מגמגמת את החיילות ומצביעה על הרשימה לפניה.
"אני סגן אוריה קשת," היא עונה, "מתייצבת לפקודתכם. היכן אני יכולה לקבל את הנשק?"
"את יודעת לירות?" אני שואל אותה משועשע.
"נראה לך סרן,"היא אומרת לאחר שבחנה את הדרגות על כתפי, "שהייתי מסכימה לחצות את הגבול אם הרובה היחיד שיריתי בו היה רובה מים?" היא עונה לי מייד, "אל תתן לעובדה שאני מסומנת כעיתונאית, להטעות אותך. את שירותי הצבאי העברתי לצד הלוחמים כאחת מהם. אני מקווה שלעולם לא אצטרך לטפל בך, או בכל אחד מכם. למקרה שחלילה אצטרך, אני מבטיחה לך שזה לא יהיה עם המצלמה שלי, אלא עם הציוד הרפואי שאני מיומנת בו."
'נראה כמה זמן תחזיקי מעמד,' אני חושב בליבי והולך לשבת עם חבריי שהמתנה מתוחה לפקודה.
חבריי לעומתי, דווקא מגלים סקרנות בה.
"תגידי מתוקה," קורא לעברה רן, "תמיד את מופיעה למלחמה מאופרת ומבושמת?"
"תגיד לי אתה המפקד, אתה לא נוהג למרוח צבעי קרב על פנייך בצאתך למלחמה?" היא שואלת ומרימה גבה לעומתו.
הוא מגחך. "איזה השוואה מקורית."
"שאלת, אז מגיעה לך תשובה. ראשית מעולם לא השתתפתי במלחמה. שנית, קיבלתי קריאה להתייצב כשהייתי בתחילתו של יום עבודה. תאמין לי שהמחשבות שלי עסקו בידיעות שזרמו למערכת, ולא בכך שאני מאופרת ורצוי שאסיר את האיפור. עניתי לשאלת המפקד?"
היא לא מחכה שרן יענה לה, מוציאה את הנייד שלה ומתחילה להקליד.
"זו באמת היא," קוראת בהתרגשות הפקידה הפלוגתית שניגשת לשולחן שלנו ומצביעה על הנייד שלה.
רן מציץ על המסך וממהר להכנס לנייד שלו. "פששש… היא כנראה עיתונאית בכירה," הוא אומר בהתפעלות, "אם המילים שלה מופיעות בעמוד הראשון באפליקציה של העיתון."
אני נכנס לקרוא מה היא כתבה שכל כך מרגש את כולם.
יומן מלחמה 1 / אוריה קשת
קשה לתאר את התחושות מול שטף ידיעות הבלתי נתפסות
שזורמות אלינו ללא הפסק על המעשים הכל כך לא אנושיים
שנעשים כלפי עמנו.
למרות שאי אפשר לעכל את מה שמתרחש,
בעיקר כשהארוע עדיין לא הסתיים,
דבר אחד ברור –
חיינו השתנו לנצח.
אני יושבת במאהל במקום הכינוס ומביטה סביבי.
אני לא חושבת שיש מדינה בעולם שבניה ובנותיה
מקפיאים את חייהם, עוזבים ללא היסוס
את המשפחות, הילדים, העבודה,
ומתייצבים מיד להגן על הבית של כולנו.
אני נושאת תפילה למען חיילנו, למען השבויים,
ולמען המדינה שמותקפת ללא הפסק בטילים.
איני יודעת כמה זמן תמשך הלחימה,
רק יכולה להעיד ממה שאני רואה בשטח
שאיש לא ישבור אותנו.
גאה בעם שלנו!
שלכם,
אוריה
אי שם בדרום הארץ
*
"את כותבת כל כך יפה," אומר לי דודי כשאנחנו מתארגנים למנוחה, "אני רוצה לכתוב לחברה שלי כמה מילים, אבל אני לא טוב בלהעלות את הרגשות שלי על הכתב. אולי תעזרי לי לכתוב?"
"אני אשמח לעזור לך," אני עונה לו, "תאמר לי מה אתה רוצה לכתוב, ואני אכתוב זאת עבורך."
השמועה על כך שאני היד הכותבת מאחורי מכתבים למשפחה ולחברים בבית מועברת מפה לאוזן. אני מצידי מעודדת אותם לכתוב במילים שלהם. לעיתים אני רק מפיחה חיים במילים שלהם, ולעיתים נאלצת לכתוב הכל מחדש. כך או כך, אני מועדדת אותם לשמור על קשר עם הבית.
לצערי, לעיתים אלה המילים האחרונות ששולח החייל לאהוביו. אני מתנחמת בכך שהוא שיתף אותם בימיו האחרונים.
אני שמה לב שניתאי לא כותב אף פעם. כאשר האחרים יושבים לכתוב כמה מילים, הוא מוציא ספר וקורא, אם כי אוזנו תמיד כרויה לנעשה סביבו.
יומן מלחמה 91 / אוריה קשת
יוצאים להתרעננות של כמה שעות ואני מנצלת את הזמן
לכתוב לכם כמה מילים.
למרות העייפות, למרות הימים הארוכים והמרחק מהבית,
אנחנו מוצאים איים של נורמליות.
השינה היא מצרך יקר ערך,
ועדיין כל אחד תופס פינה קטנה ולפני שהוא עוצם את עיניו
הוא מקדיש כמה דקות לכתיבת מילים הביתה.
אני מסתכלת עליו.
מעולם לא ראיתי אותו כותב.
הוא מנצל את הרגעים הקטנים לקרוא עוד פרק
בספר שהביא איתו.
אני מביטה על פניו. הוא מרוכז כולו במילים
ועדיין פניו רגועות.
יש לנו עם נהדר, ויחד ננצח!
שלכם,
אוריה
סמוך לגבול בדרום
אני שולחת את המילים לעורך.
"אני מחכה בשקיקה למילים שלך," הוא כותב לי, "יש בך היכולת לדייק במעט מילים את האווירה. היומן שלך הוא שינוי מרענן לעומת הידיעות האחרות שמגיעות. לא סתם הוקדש לו מקום בדף הראשי. אני מכיר אותך ויודע מה את לא כותבת. תחזיקי מעמד. גאה בך!"
אני עומדת מול המילים שלו מופתעת. זה לא שהוא לא חלק לי מחמאות בעבר, אבל לראשונה הוא אמר שהוא גאה בי.
הוא צודק. חש הרבה ממה שעובר עלינו שאינני מעלה על הכתב.
כל פעם אני בוחרת חייל אחר וכותבת עליו כמה מילים, אבל לעולם אינני מספרת על רגעי השבירה, על הכאב העצום כשחברך נופל לידך, על התסכול שלי שאינני יכולה להציל את כולם עם כל הניסיון הרב שיש לי.
*
"אני רוצה ללמוד רפואה," אמרתי לאמיתי סמוך לסיום שירותי בצבא.
"אני לא מבין מהיכן הרעיון הזה?" הוא ביטל את דבריי בזלזול.
חשבתי שהוא לא מאמין ביכולותיי. "אתה חושב שלא אצליח להתקבל ללימודים?" שאלתי בשקט.
"את אישה נשואה. אין לך שבע שנים ללמוד מקצוע ורק אז להתחיל לבנות קריירה. אני מבין ששירתת כפרמדיקית, אבל הגיע הזמן שתתחילי להתייחס ברצינות לחיים האמיתיים," הוא ענה ונאנח.
ללימודי הספרות הוא הסכים כשהראיתי לו שלוח השיעורים לא צפוף, וכי חשב, כך אני מניחה, שאבחר להיות מורה בתיכון.
היום אני שמחה בבחירות שלי. אני אוהבת לכתוב, להפוך רגשות למילים, ולפתור מחשבות באמצעותן.
*
רגע לפני שאנחנו מתאגנים לצאת אני רואה את ניתאי קורא את המדור שלי ומחייך לעצמו.
מייד עם כניסתו אנחנו בכוננות לקראת הלחימה, וחוזרים למציאות.
בערב אנחנו מתקשים למצוא מקום לתפוס בו תנומה. המבנים מסביבנו ממולכדים, וחיל ההנדסה שוקד במרץ על פינוי השטח.
כשאנחנו מוצאים סוף סוף מקום, הוא צפוף ובקושי יש בו מקום.
"בואי, סידרתי לך מקום," אומר לי ניתאי להפתעתי.
"ומה איתך?" אני שואלת.
"אם תצטופפי קצת, אהיה לידך," הוא אומר.
"תודה," אני אומרת, נשכבת ומפנה גם לו מקום.
"את כותבת לכולם, ואת,למה את לא כותבת?" הוא שואל כשהוא נשכב לידי.
"אין לי משפחה. הוריי ואחי נהרגו, ונשארתי לבד," אני עונה ומשמיטה את העובדה שאני גרושה.
"אני מצטער לשמוע,אני לא יכול לדמיין אותי ללא משפחתי," הוא מביט בי בריכוז, "וחבר?"
"עברה יותר משנה מיום שהתגרשתי ומאז אני לבד," אני עונה.
"גם אני כבר לא. לא יודע למה בכלל הייתי," הוא אומר.
ללא מילים, הוא מסמן לי בידו שאניח את ראשי עליו. "הגיע הזמן," הוא אומר לי.
"הזמן?" אני שואלת.
"שלך ושלי," הוא אומר וגורם לי להרדם עם חיוך.
במשך היום אנחנו עסוקים בלחימה, ממעטים להיות שקשר אחד עם השנייה.
בלשעות המנוחה אנחנו שוב מוצאים מקום אחד ליד השנייה, נעטפים בעולם שבו רק אנחנו קיימים.
אני לא יודעת מה קרה היום, מדוע הוא מתרחק ממני.
'הוא לא חייב לך כלום,' אני מנסה לבלוע את הדמעות. אין ספק שניקשרתי אליו. זה לא אומר
שהוא מרגיש אותו דבר.
"תלכי לישון," אומר לי אמיתי, "אני אגיע יותר מאוחר."
כבר ברור לי שהסיפור בינינו נגמר.
אני שומעת אותו יושב עם עוד קצין והם מתכננים את המהלכים של היום הבא. אני עומדת להניח את הראש על התיק שלי ומגלה שיש עליו נייר מקופל בקפידה.
אני פותחת אותו ומאירה עליו עם פנס.
אוריה,
את מאירה לי את הימים,
ומחממת את ליבי.
את מצילה את חיי
כל יום,
מעצם המצאותך לידי.
יום יבוא וכל זה ייגמר,
אין אישה שאני רוצה לחזור
איתה לחיים,
יותר ממך.
אוהב אותך.
ניתאי
*
יומן מלחמה 100 / אוריה קשת
מאה ימים ולילות עברו מהשבת הנוראה ההיא.
עדיין לא הצלחנו להביא את השבויים לביתם,
ייקח עוד זמן עד שנצליח למלא את המשימות.
אם לא די בכך, חזיתות נוספות נפתחות נגדינו.
אין דבר יפה במלחמה.
ועדיין,
זרעים קטנים של ניצחונות נשתלים,
הקשר שהתחזק בין חלקי העם שהיה משוסע,
והידיעה
שגם אם נעמוד בודדים מול העולם,
בסוף ננצח.
הדבר האחרון שחשבתי שיכול לקרות
הוא שבלב המלחמה יזרעו זרעי אהבה.
העובדה שזה קרה לי,
במציאות ההזויה,
רק מוכיחה שכמה שינסו להשמידנו,
נחיה לנצח.
שלכם,
הודיה,
עזה
בר אבידן
מאמינה באהבה
