לילי לשם
אני מתעוררת בבהלה. מסתבר שנרדמתי על הספה, והשארתי את דלת היציאה למרפסת פתוחה, מה שגרם לרוח השובבה לחדור לחדר ולקרר אותי.
אני רועדת מקור ומחבקת את עצמי בניסיון להתחמם.
'אז את בבית מלון בתל אביב,' אני מדברת אל עצמי. את זה אני מצליחה להבין, רק לא מה השעה, או איזה יום היום.
'איפה הנחתי את הטלפון הנייד?' אני ממשיכה לדבר לעצמי ומגששת בידי על הספה. בסוף אני מגלה שהוא נפל על השטיח.
מקלחת הבוקר גורמת לי להתעורר, ומרגיעה את השרירים התפוסים שלי. כשאני יוצאת ממנה ומתיזה עלי בושם, מרגיש לי שאני חוזרת לעצמי.
אני מכינה קפה ויושבת לראות אם יש לי הודעות. משמח אותי מאד שאיש לא מחפש אותי. רק אז אני נזכרת שאני עם הסים הישראלי שלי. ההודעות מין הסתם מחכות לי וודאי במחשב.
ובכל זאת אני לא ממהרת לפתוח אותו כדי לקרוא אותן. אני בחופש!
אני ניזכרת במפגש האחרון עם חברות בארץ, ועל כך שמירית כעסה עליי שאני לא מעודכנת בכך שהיא נפרדה מהחברה שלה.
למרות שאיני מחובבות הרכילות, אני מבינה שעליי להתעדכן מה קורה בביצה התל אביב.
*
"את איומה," אמרה לי מירית בדמעות, "חודשים אני מנסה להתגבר על הפרידה ממנה, ואת באה ושואלת מה שלומה, כאילו כלום לא קרה."
"את כנראה שוכחת כמה חודשים נעדרתי מהארץ, חודשים שבהם לא טרחת אפילו פעם אחת לשלוח לי הודעה," עניתי לה.
"כי הטלפון הישראלי שלך סגור," היא ענתה ומחתה דמעה.
"אבל המחשב שלי לא," עניתי לה, "אבל למדתי את השעור שלי. זה לא יקרה שוב."
*
אני נכנסת לרשת החברתית וקוראת במהירות את מה שכותבים חבריי. אני כבר יודעת מי נמצא עם מי, ומי כבר לא. מי קבלה טבעת, והעמידה פנים שהיא מופתעת, ומי מטייל בעולם.
כיוון שאין רבים שיודעים שאני בארץ, תיבת ההודעות שלי עדיין לא מפוצצת. אני עוברת עליה, כותבת תגובות קצרות וממשיכה הלאה.
ואז אני רואה הצעת חברות מ דולפין כחול.
ברור לי שזה חשבון פייק. בטח גבר ש'אשתו לא מספקת אותו,' או שהוא ב'מערכת יחסים פתוחה,' ומחפש הרפתקאות.
למרות שגברים כאלה לא נוהגים להשאיר פרטים על עצמם, אני נכנסת בכל זאת לקרוא מה הוא כתב על עצמו. אני מופתעת לראות שהוא אכן כתב.
מקום מגורים: תל אביב
ארץ מוצא: ישראל
לימודים: אוניברסיטת תל אביב
הפקולטה למנהל עסקים ומדעי המחשב
מצב משפחתי : רווק
תאריך לידה : 1.1.1992
'אז אתה מבוגר ממני בשמונה שנים זה לא הרבה?'
הוא כנראה שם לב שאני כאן ושולח לי הודעה.
דולפין כחול: היי.
מה יש לי להפסיד? אני מחליטה לענות לו.
לילי לשם: היי
דולפין כחול: מה דעתך על ארוחת בוקר בשבת באדוות הגלים.
לילי לשם: אז כזה אתה?
לילי לשם: עוד לא החלפת איתי מילה, וכבר מבקש להיפגש?
אני צריכה לבחור שמלה?
דולפין כחול: מתוקה אחת.
דולפין כחול: את מוזמנת ללבוש מה שבא לך. מכנסיים זה בסדר גמור מבחינתי.
לילי לשם: לילי לשם: לימדו אותי שהכלה לובשת שמלה לבנה. אני טועה?
דולפין כחול: אני אוהב נשים חכמות.
דולפין כחול: בואי נתחיל מזה שתסכימי להיפגש איתי לארוחת בוקר.
לילי לשם: אז אתה בכל זאת מתעקש על פגישה, במקום לנהל איתי שיחות עומק ברשת.
דולפין כחול: אני מאמיןשאפשר להכיר אדם באמת, רק פנים מול פנים. ברשת אדם יכול לעטות על עצמו איזו מסיכה שהוא רוצה.
לילי לשם: ואת זה אומר מי שמשתמש בחשבון פייק. מעניין…
דולפין כחול: אמרתי לך כברשאני אוהב נשים חכמות.
לילי לשם:זה משפט הפתיחה הקבוע שלך?
דולפין כחול: אחכה לך בעשר בבוקר בבית הקפה.
לילי לשם: אתה כל כך בטוח שאגיע? כדאי שתכין לך תוכנית ב'.
דולפין כחול: תתפלאי, אני ממש לא בטוח, אבל מקווה שכן.
דולפין כחול: ולא, אין לי כוונה להזמין מישהי אחרת למקרה שלא תגיעי.
עידו שיר
'אני מעוניין רק בך.' את המילים האלה אני אומר לה בליבי, לא כותב לה אותן.
לו ידעה כמה אני מתאפק לא לבקש להפגש איתה מייד. מבחינתי לחכות עד שבת נראה רחוק מידי, ובכל זאת זה היום שאני נוקב בו, ועדיין עבורה זה מהר מידי.
אני תוהה האם היא יודעת מי אני.
לילי לשם: חזרתי רק אתמול משהיה ארוכה בחו"ל. אני עדיין לא מאופסת על עצמי.
לילי לשם: אני מבטיחה להודיע לך מראש אם אגיע. אני לא אחת שמשחקת.
דולפין כחול: נשמע טוב.
דולפין כחול: אני יודע שאני נסתר מעינייך. אני יכול להבטיח לך שאני רווק ולא גבר נשוי שמחפש הרפתקאות. כשנפגש אספר לך הכל. גם את שמי כמובן.
לילי לשם: סתם מעניין אותי מה גרם לך לפנות אליי.
דולפין כחול: אענה לך על הכל כשנפגש.
לילי לשם: עוד נראה.
לילי לשם: בינתיים אני חייבת לעבוד.
אני מאוכזב. השיחה נגמרת מהר מידי. לו ידעה כמה קרוב אני לספר לה מי אני כבר כעת.
אני יודע שאני חייב להיות שקול. אני עומד להציע לה חברות בשמי האמיתי, אבל עוצר בעד עצמי.
יום שישי אחר הצהריים
אני סופר את השעות עד לפגישה שלנו.
דורון מתקשר ומציע שאבוא איתו לשייט לילי. "השייט מרגיע את הנפש שלי. אני יודע שאתה מכור למים, וחשבתי שיהיה נחמד אם תצא איתי לשייט לילי. אני זורק את הרשתות חונה, ולפנות בוקר מעלה את שלל הדגים, אותם אני מביא לבית הקפה.
בהתחלה הדייגים כעסו עליי, אבל אחרי שהצעתי להם להצטרף לסירה שלי, הם נרגעו."
"למה לא בעצם," אני עונה לו, "אין לי חשק גדול לצאת למועדון. אני עדיין זקוק למנוחה."
דורון מתקשר אחרי זמן לא רב ומודיע לי שהוא בכניסה לבניין. 'אתה כנראה זקוק לאוויר באופן דחוף' אני מדבר אליו בליבי.
*
"אני לא כמוך," אמר לי פעם דורון, "כשאתה בסערת רגשות, ואני מניח שגם לך זה קורה, איש לא יודע על כך. יש לך יכולת לשלוט על מחשבותיך באופן שאני לא מסוגל."
"זה עניין של בחירה," אני אומר לו למרות שאני יודע שקל לומר זאת יותר משלבצע, "האם אתה בוחר להתקע במקום שגורם לך אי נוחות, או מעדיף להמשיך הלאה."
"לא הכל תלוי בי. אני בהורות משותפת עם אישה שאין לי היום כלום איתה, ועדיין היא זו ששולטת בסדר של חיי, וזאת מבלי להתחשב מהם הצרכים שלי.
ניסיתי להסביר לה אני בהקמת עסק חדש, אבל לשווא. היא התלוננה שאני אנוכי וחושב על עצמי, וכי רק החלומות שלי מעניינים אותי ולא הילדה. מה אני אמור להשיב על האשמה כזאת?"
אני שמח שדורון מצא את העיסוק שמרגיע אותו. הרי ברור שיכול היה לקנות, כמו כל בעל מסעדה, את הדגים ישירות מהדייגים.
*
"אתה רוצה שאביא משהו?" אני שואל אותו.
"אני בספק אם יש לך בכלל משהו במקרר," הוא צוחק, "הבאתי לנו צידנית עמוסה בכל טוב, וגם בירות צוננות."
את הלילה אני מבלה איתו. שמיכת שחורה מנוקדת בכוכבים פרושה מעלינו, לחישת הגלים שמתקרבים לסירה ונסוגים, מתחתינו.
אני מרוקן את הראש שלי מכל המחשבות שהעסיקו אותי בימים שהייתי מחוץ לגבולות המדינה. אולי זו הסיבה שכעת כשאני נטול מחשבות, הלב שלי מתרחב כשאני חושב עליה.
אנחנו חוזרים עוד לפני עלות השחר ואני עוזר לדורון לסדר את הדגים במכלי קרח. מין פעולה מונוטונית חסרת רגש. אני דוחה אתה מחשבה הזאת שאני לוקח מי שהיו בחיים ומקפיא אותו.
מהנמל אנחנו נוסעים לבית הקפה, ומניחים את המיכלים בחדר הקירור בירכתי בית הקפה.
חמש וחצי בבוקר. דורון מוריד אותי בפתח הבניין. מייד כשאני נכנס לדירה אני פונה למקלחת כדי להוריד ממני את הריחות של הים והדגים.
אני מאריך במקלחת, גם כי אני מרגיש צורך לשפשף את הריחות ממני, וגם כי אני מותש וכל פעולה אורכת זמן רב.
אני מספיק לצאת וללבוש תחתונים וג'ינס כשאת האוויר מחרידה אזעקה. אני חוטף את הטלפון נייד והמחשב האישי ומזנק לתוך הממד.
החדר הזה הוא ממוסך ולכן אני מרשה לעצמי להפעיל את המחשב כדי לראות מה קורא.
בהודעה מוצפנת אני רואה את המילים שמקפיאות לי את הלב ישראל הותקפה מדרום.
המחשבה הראשונה שלי היכן היא לילי.
אמנם שש וחצי בבוקר, אבל אין ספק שהיא ערה.
דולפין כחול: איפה את?
היא עונה לי מייד.
לילי לשם: בחדר מוגן בבית המלון.
אני מבקש שהיא תשלח לי את שם בית המלון. מסתבר שהיא נמצאת מאד קרוב אליי.
דולפין כחול: אני בדרך אלייך. חכי לי בלובי.
אני מכבה את המחשב, מכניס את הטלפון הנייד לכיסי, וניגש לארון הבגדים ממנו אני מוציא חולצת טריקו, ומהכספת שמוחבאת בתוכו אני לוקח את האקדח עם מחסנית.
זה לא זמן להשתמש במעלית, ולכן יורד בריצה דרך חדר המדרגות לקומת הכניסה. את המרחק לבית המלון אני גומע בריצה מהירה, מודה על הכושר המעולה בו אני נמצא.
כאשר אני מגיע, אני רואה אותה יושבת בלובי, רחוק מהחלון, ובידה התיק שבו אני מעריך נמצא המחשב שלה.
היא פותחת זוג עיניים גדולות. "זה אתה?" היא שואלת, ואני מנסה לפענח את המבט בעיניה.
"לאן את הולכת?" אני שואל באיפוק.
"לפני שאני עונה לך, תסביר לי איך מצאת אותי," היא מבקשת.
"חפשתי את קרולינה בונטי ברשת החברתית ולשמחתי גיליתי אותך ברשימת החברים שלה," אני מסביר.
"ומה הייתה ההצגה הזאת בבית הקפה?" היא לא מרפה.
שוב מנסרות האזעקות את האוויר. אני אוחז בידה ורץ איתה למרחב המוגן.
"חזרתי מטיסה. הייתי עייף ולא מרוכז. חיפשתי משפט פתיחה, והמזוודה שלך סיפקה לי אותו," אני צוחק.
היא מביטה עליי ואני רואה שהיא רוצה לשאול משהו אבל מתאפקת.
"שמי עידו שיר," אני אומר לה, "את יכולה לשאול אותי כל מה שאת רוצה."
"את מה שאני רוצה לשאול, אני לא יכולה, כיוון שאנחנו לא לבד," היא עונה.
"אמרתי לך שאומר לך הכל," אני מעודד אותה לשאול.
לילי לשם
אני יודעת שאסור לי לספר לו מדוע נשמרה תמונתו במחשב שלי, ועליי להיות יצירתית.
"כאשר הגעת לשולחן שלי הצ'אט שלי היה פתוח וכשסגרתי אותו המצלמה קלטה אותך. חיפשתי פרטים אודותייך, ואני מניחה שאתה יודע מה מנוע החיפוש ענה לי," אני מאלתרת.
"אם אני מבין נכון מהתיק שאת נושאת עלייך, מדריכת דיילות שלי, קיבלת קריאה להתייצב לטיסה. הייתי שמח להסיע אותך ליעד, אבל הרכב שלי בבית הוריי בקיבוץ.
אני עדיין ממתין לתשובה לגבי מה יקרה איתי. יש מי שרוצה אותי כאן באזור המרכז, ואני דווקא רוצה לרדת לדרום להלחם עם הסיירת שלי.
איני יודע מתי נוכל להיפגש שוב. אני יכול לקבל את מספר הטלפון שלך?" הוא שואל.
"אני מניחה שתתקשר אליי מטלפון חסוי. יש לי חוק ברזל, אני לא עונה לטלפונים חסויים."
"את צודקת. אז בואי נקבע שאשלח לך הודעה ברשת החברתית, ותדעי לענות לשיחה שלי," אני אומר, "את מבינה שמה שקורה כעת עומד להמשך זמן רב. אני לא מוכן לוותר עלייך. המרחק בזמן מרחיק מהלב, ואני רוצה אותך קרוב לשלי. למה? אין לי הסבר," הוא אומר לי.
אני מביטה סביבי, ומגלה שאנחנו נמצאים לבד במרחב המוגן. הייתי מרוכזת כל כך בשיחה שלא שמתי לב שהמקום התרוקן.
אני נדה בראשי. אני עוד לא יודעת דבר עליו, אבל ההשפעה של הנוכחות שלו לידי גורמות למילים שלו להיות מובנות.
אני מגישה לו את הטלפון הנייד שלי. "תתקשר אליך," אני אומרת.
הוא נדרך, ומאגרף את ידו.
אני יכולה לשער מה עובר לו בראש. בסופו של דבר גם אני מנהלת את חיי תחת מעטה סודיות.
*
"אני רוצה להבין, אתה מצפה ממני שאמציא חיים חדשים?" שאלתי את מי שראיין אותי.
"אני מבין," הוא אמר ועטה על פנה ארשת פנים מהורהרת.
שתיקה מעיקה השתררה בינינו. שנאתי שתיקות, הן גרמו לי מתח. עם הזמן למדתי להקשיב להן, ולנצל את פסקי הזמן לטובתי. לא כך היה באותו יום.
"אתה מבין שיש לי עבודה מעניינת ואיני מחפשת עבודה אחרת. זוהי עבודה מאד מאתגרתאני יכולה להכתיב בה את הקצב ולא מוגבלת להתנהל תחת מעטה סודיות," אמרתי לו ועמדתי לעזוב," אמרתי לו.
"את תשארי מי שאת, לילי לשם, ותהיי חופשיה לעשות כרצונך בזמנך הפנוי. זה לא שאת מתבקשת לוותר על חייך. בתוך כל זאת תתבקשי, וזאת בשל כישורייך המיוחדים, לבצע משימות מיוחדות," הוא ענה לי.
הבטתי בו בריכוז.
"את עדיין נקראת לשרות מילואים בשל המקצוע המיוחד שבו את עוסקת. תסתכלי על זה כעל שרות חליפי, ועל כך תקבלי תגמול הוגן," הוא המשיך.
"אתה בכלל מבין שאני לא מתווכחת איתך על תנאי החוזה, אלא על אורח החיים שלי?" התרעמתי, "כסף לא קונה הכל."
"אני לא לוחץ עלייך. כשתרגישי מוכנה לתת לי תשובה, ולא אקבל תשובה בשליפה מהמותן, תתקשרי אליי," הוא אמר, רשם משהו בתיק שלפניו, וסגר אותו.
"היה נעים מאד להכירך," הוא אמר והושיט לי יד.
כעבור שבוע של התלבטויות התקשרתי אליו, וקבענו להיפגש.
"אני שמח שהחלטת," הוא אמר עוד לפני ששמע את תשובתי.
"אתה יודע מה אני רוצה לומר?" שאלתי בטון חסר רגש ככל שיכולתי לגייס.
"את התשובה שלך ידעתי, רק לא מתי תמסרי לי אותה," הוא ענה וחייך חיוך נדיר, "את שוכחת שחקרתי ארוכות אודותייך לפני שפגשתי אותך פנים אל פנים. אני יודעת שהעבודה הזו תפורה עלייך."
כך הפכתי באופן חוקי להאקרית בשליחות המדינה. הוא צדק. אני מרגישה סיפוק עצום כל פעם שאני מקבלת משימה ומבצעת אותה. הוא גם קיים את הבטחתו שחיי ימשיכו להתנהל כרצוני.
כשעידו מגיש לי את הנייד שלו אני יודעת שאין לי ממה לחשוש. גם אם טביעת אצבעי תשאר על מסך הטלפון הנייד שלו, אין לי מה להסתיר.
*
"אין לך אמון בי," אני אומרת ועומדת לעזוב את המקום.
הוא תופס את זרועי ולא נותן לי לעזוב. "קחי," הוא אומר ומגיש לי את הנייד שלו.
אני מחייגת לעצמי ושומרת את המספר בספר הכתובות שלו בשמי הפרטי בלבד.
"אני רוצה תמונה," הוא מבקש. אני מצלמת תמונת סלפי שלי בנייד שלו ומגישה לו אותו חזרה.
אני בטוחה שהוא יצרף את התמונה לספר הטלפונים שלו, אבל הוא יוצר ספריה חסויה ומתייק אותה שם. אחר כך הוא מצלם אותנו יחד ושומר את התמונה שם.
"ומה איתי?" אני מעמידה פניי נעלבת.
"הרי אמרת שיש לך את תמונתי," הוא מחייך.
"מנוול," אני מסננת.
הוא צוחק ושולח לי את תמונתינו יחד. אני עושה כמוהו ומצפינה את התמונה הרחק מעיני כולם.
שוב יש אזעקה והמקום מתמלא באנשים. המתח מסביב ניכר מכל פינה.
"כשתהיה הפוגה את עוברת לדירה שלי. יש בה ממד ותוכלי לעבוד משם ללא הפרעה. אני אשלח את דורון לאסוף אותך," הוא אומר.
עידו שיר
אני יודע שהזמן אוזל ויהיה עליי לעזוב בקרוב מאד. אני מתעלם מכך שאנחנו לא לבד, אוחז בסנטרה, מעביר את אצבעי על שפתיה ורוכן לעברה. המבט שלה מאשר לי שהיא איתי. אני טועם לראשונה את שפתייה וכבר מתגעגע לנשק אותה שוב.
בר אבידן
מאמינה באהבה
הקישור לפרקים הקודמים:
