שבועות של הכנה מונחים על השולחן לפניי בסדר מופתי.
עוד כשעה, למעשה קצת פחות, יתמלא חדר הישיבות, ותתחיל המצגת שתסמל את העידן החדש של החברה.
כאשר הטלפון נייד מצלצל אני מתעלם ממנו. זה לא הזמן לנהל שיחות. אני יודע שלו הייתה זו שיחה חשובה, היא הייתה עוברת דרך המזכירה שלי.
מי שמתקשר לא מרפה ומתקשר שוב. אני מביט על הצג ורואה את שמה של סינדי.
'מה את רוצה ממני עכשיו?' אני ממלמל.
בחוסר רצון מופגן אני עונה לשיחה.
אם חשבתי ששום דבר לא יוריד אותי מהענן עליו אני מרחף, התבדיתי.
"אני צריכה שתאסוף את הבנים לספריה," היא אומרת לי מייד.
אני מתעלם מהטון המצווה שאינו לרוחי. "זה לא יקרה. יש לי עוד מעט ישיבה," אני עונה לה בקור.
אין טעם שאציין כי היום הוא יום ההשקה. אני לא זוכר מתי פעם אחרונה היא התעניינה בעבודה שלי, אם בכלל.
"הם יחכו לך בסיום יום הלימודים," היא ממשיכה, כאילו לא אמרתי דבר, "אני מחוץ לעיר."
*
בתקופה האחרונה אני שומע את המילים האלה 'אני מחוץ לעיר,' לעיתים דחופות מידיי. כשזה לא על חשבון שעות העבודה שלי זה לא מטריד אותי. היום זה צורם לי יותר מתמיד.
*
"היה בינינו הסכם שאת עובדת חצי משרה, ומטפלת בילדים ואני דואג לפרנסת הבית," אני מגיב באיפוק.
"מה אני אמורה לעשות?" היא נאנחת.
"להודיע למאהב שלך שבעלך עסוק," אני יורה את מה שעובר לי באותו רגע בראש.
"אתה…כלומר," היא מגמגמת.
"יש לי היום השקה. מצטער שאני מקלקל לך את התוכניות, אבל אני לא יכול לצאת."
"איך אני לא יודעת מזה?" היא מתרעמת.
"ממתי את מתעניינת בעבודה שלי, ובכלל בחיים שלי?" אני שואל ומנתק את הטלפון בלי לחכות לתשובתה.
*
זמן רב אני מרגיש שמערכת היחסים בין סינדי לביני ריקה מתוכן.
למה אני נשאר? בגלל הבנים שלי שאליהם אני קשור בעבותות אהבה.
סינדי שיודעת זאת מנצלת זאת כל הזמן. היא יודעת שבכל מה שקשור לבנים אתן את כולי.
אין ספק שהיא מופתעת לשמוע שאני מסרב.
מידי פעם היא זורקת לעברי את המשפט – אני איתך רק בגלל שבמשפחה שלי לא מתגרשים.
אני מריץ בראשי את השיחה בינינו ומחליט שאתן לרפאל, העוזר שלי, להציג את המצגת. אני סומך עליו ויודע שהוא שוחה בחומר.
*
אני מתקשר לסינדי. "אני יוצא לקחת את הבנים," אני אומר לה קצרות.
"באמת?" היא שואלת מופתעת, ולא מצליחה להסתיר את השמחה שמתעוררת בה.
"רק יש לי בקשה אחת," אני ממשיך, "אל תחזרי היום הביתה. אני רוצה להיות איתם לבד."
"אבל…" היא מתחילה לומר.
"אצלכם לא מתגרשים," אני מצטט אותה, "זה לא אומר שאני חייב להיות איתך הלילה."
שוב אני מנתק בלי לתת לה אפשרות לענות לי. אני מכיר אותה ויודע שאם לא אעשה כך, זה יהפוך לדיון ארוך ומתיש בו היא תמציא לי שקרים לגבי הסיבה לכך שהיא מחוץ לעיר.
*
אני קורא לרפאל ומעדכן אותו.
"אתה לא רציני," הוא מגרד את ראשו.
"אתה בקיא בחומר. אני סומך עליך," אני מעודד אותו.
אני מכניס את המחשב לתיק וממהר לצאת מהמשרד.
כעבור רבע שעה אני מחנה את הרכב מול הכניסה לבית הספר.
"אבא!" רצים לקראתי הבנים. הם מיטיבים להראות לי את האהבה שהם רוכשים כלפיי. אני יוצא במהירות מהרכב ומתכופף לאסוף אותם לחיבוק.
"איזה כייף לך," אומר אחד התלמידים, "איזה ג'יפ יפה יש לאבא שלך."
"כייף לי כי יש לי אבא כזה. ג'יפ כל אחד יכול לקנות," עונה יונתן, הבכור שלי.
אני מחניק חיוך. מסתבר שהוא מפנים את מה שאני אומר לו.
*
"אבא כולם מקנאים בי שאנחנו עשירים," אמר בתמימותו יונתן.
דווקא שמחתי לשמוע את מילותיו. זה נתן לי הזדמנות ללמד אותו שעור.
"העושר האמיתי הוא לא ברכוש שיש לך, אלה במי שאתה, ביחסים במשפחה שלך. כל אחד יכול לקנות ג'יפ, גם אם אין לו את כל הסכום במזומן."
"אם כך אני מאד עשיר," קבע יונתן בפנים רציניות, "יש לי אותך ואת בן."
התרגשתי לשמוע את מילותיו. צרם לי שהוא לא הזכיר את אימו, אבל העדפתי לא להגיב על כך.
*
"מה אתם מתכננים לבנות היום בחוג לגו?" אני שואל אותם בדרכינו לספריה.
"אני רוצה לבנות מטוס," אומר יונתן.
"ואני רוצה לבנות מסוק," אומר בן.
אני מביט עליהם מבעד למראה וחושב לעצמי כמה הם דומים לי, וכמה אני שמח שהם ירשו את האופי השקט שלי, ולא את האופי התזזתי שלה.
שניהם תלמידים מצטיינים, ואובחנו כבעלי מנת משכל גבוהה. אני צופה להם עתיד מזהיר, ורק מקווה שבחיי האהבה יהיה להם מזל טוב משלי. ועדיין אני לא מצטער על הקשר עם סינדי, כיוון שבזכותו יש לי אותם.
"הכל בסדר אבא? אתה נראה מהורהר," מתעניין יונתן.
"אני חושב על כמה אני בר מזל שיש לי בנים כמוכם," אני עונה בחיוך.
"גם אתה עשיר," הוא אומר בחיוך ממזרי.
"בהחלט," אני עונה.
אני מחנה את הרכב, והילדים בקושי מתאפקים לא לרוץ במגרש החניה לתוך הספריה. "זוכרים את הכללים?" אני מזכיר להם.
"זוכרים," היא אומרים בטון לא מרוצים וצועדים לצידי.
רק כאשר אנחנו נכנסים לספרייה אני מסמן להם בראשי שהם יכולים להתקדם לפניי.
אני ניגש למדפים של הספרים החדשים, אבל שום ספר לא מושך את תשומת ליבי. בלית ברירה אני מתיישב ליד אחד השולחנות, מוציא את המחשב שלי ופותח את התוכנה של המשרד.
בצידו התחתון של המסך מופיעה הודעה שגלי, אישתו של עוז אחי, שיתפה פוסט של אתר בשם מאמינה באהבה. אני מחייך לעצמי. 'באמת יש עדיין מי שמאמין באהבה בעולמנו? אני סקרן לראות את האתר, אבל אז עולה הודעה מרפאל, ומלוא תשומת ליבי מופנית אליה.
אני מחייך מרוצה. הוקל לי כאשר אני שומע שהמצגת זכתה למחיאות כפיים סוערות.
רפאל: כולם שאלו עליך, והצטערו שלא פגשו אותך.
רפאל: הם הביעו את הערכתם על כך ששמת את בניך במקום הראשון. זה הוסיף לך עוד נקודות זכות.
אני כותב לרפאל שאני מודה לו על כך שהעביר את המצגת, ומשבח את תיפקודו.
אני מעיף מבט על הילדים שנראים שקועים בפרויקט שהטיל עליהם המדריך. הם יושבים בשקט מופתי ומקשיבים לכל מילה. רק כאשר הוא מסיים את ההסבר, המקום שוב מתעורר לחיים וקולות צהלה של ילדים נשמעים מכל עבר.
סינדי לא יכולה לסבול את הרעש שהילדים עושים, ולכן מעדיפה שאני אקח אותם, 'כי אני אדיש לרעשים.'
פעם עוד ניסיתי להסביר לה שזה רק מעיד שיש חיים במקום, ושילדים לא צריכים לגדול בסביבה סטרילית, אבל אני כבר לא מנסה להסביר לה כלום.
בלב כל המהומה הזאת יושבת אישה צעירה וקוראת. המילים שעולות מהספר שלפניה גורמות לה לחייך. אני מוקסם מהחיוך שלה. הוא כל כך אמיתי. אני תוהה איזה ספר היא קוראת.
שעה ארוכה אני מביט בה מהופנט. לבסוף היא ממלמלת משהו בצרפתית, וסוגרת את הספר בכעס. היא קמה, מחזירה אותו למקומו, וחוזרת לאסוף ערימת ספרים שהשאירה על השולחן. היא מעיפה מבט מהיר על השעון, שוב ממלמלת משהו בצרפתית, וניגשת כמעט בריצה לספרנית שרושמת את הספרים, ואז היא נעלמת מעיניי.
אני יושב ומהרהר באישה הזרה וכמה מלאת שמחה היא.
פתאום שוב מהומה גדולה והבנים רצים אליי. "איזה כייף היה," הם קוראים פה אחד.
בהחלטה של רגע אני מחליט לנסוע עם הבנים לבית הוריי. אני יודע שבימים האלה שאנחנו אוכלים אצל הוריי הם זוכים לארוחת ערב מזינה.
"האוכל שלך כל כך טעים סבתא," אומר יונתן.
"לא כמו האוכל שאימא קונה לנו," מוסיף בן.
אני מושך בכתפיי. "עכשיו את מבינה?" אני שואל את אימי ולא מוסיף.
למרות שאינני יודע אם סינדי באמת תעדר מהבית, אני נשאר עם הילדים לישון אצל הוריי. כיוון שזה קורה לא מעט, דאגתי שתמיד יהיו אצלם בגדים להחלפה לילדים.
למחרת בבוקר אני מביא את הילדים לבית הספר ונפגש עם כמה חברים לארוחת בוקר בנמל.
הבוקר עובר בעצלתיים. אני נהנה מהשמש המלטפת, משירת הים והבריזה הנושבת ממנו. הראש שלי ריק ממחשבות. אפילו ההתרגשות של ההשקה נעלמה. אני כבר אתעדכן בפרטים ביום ראשון.
בצהריים אני אוסף את הילדים מבית הספר והם מבקשים שנלך לגן המשחקים. אני נענה לבקשתם ונותן להם לטפס שעה ארוכה על המתקנים השונים, אותם הם מכנים 'נינג'ה לילדים.'
כאשר אנחנו חוזרים הביתה, סינדי כבר שם. אני מופתע לגלות שהבית מוצף בריח של תבשילים. בהחלט ארוע חריג.
אני אומר לה רק שלום, ומתעלם ממנה. אין לי כוונה לשאול אותה מתי חזרה, או לדבר על מה שהיה.
אני מבקש מהבנים שיניחו את התיקים בחדרם ויכנסו להתקלח.
כשהם מסיימים אני ניגש להתקלח בעצמי. עבר עליי שבוע קשה. אני ממלא את האמבטיה, נכנס לתוכה ומתמסר לחומם של המים שמרפים את שריריי.
אני מפעיל את הפלייליסט שלי, עוצם את עיניי וקורא לשקט לעטוף אותי.
"אתה כועס," קוטעת סינדי את השלווה שלי.
אני פוקח את עיניי ומתיישב. פתאום לא מרגיש לי נוח להיות חשוף כך לידה. "שום דבר שאת עושה לא יכול להכעיס אותי," אני עונה לה בקור.
"אל תדבר כך," היא אומרת ותולה בי מבט עצוב.
"אז לא אדבר," אני אומר, "ועכשיו אני מבקש שתתני לי לשטוף את עצמי ולהתלבש."
אני מודע לכך שאלה לא מילים שאתה אמור לומר לאישה איתה חולק את חייך. האם אני באמת חולק אותם איתה?
*
שבת בבוקר עולמי מתהפך.
אזעקות מנסרות את השמים וזמן קצר אחרי אני מקבל טלפון להגיע בדחיפות. "כדי שתתכונן לשהות ארוכה," אומרת לי נורית הפקידה, ולא מפרטת.
"מה קרה??" אומרת סינדי בזמן שאני אורז תיק לשהות ארוכה כפי שהורתה לי נורית.
"תקשיבי לי טוב," אני מתעלם משאלתה, "אם את לא מסוגלת לדאוג לבנים, תביאי אותם להוריי. קיבלתי קריאה להתייצב למילואים לזמן בלתי מוגבל."
אני מסיים לארוז, דוחף לתיק שני ספרים שנמצאים ליד מיטתי, וניגש להיפרד מהבנים.
"את מוכנה טילי?" אני שואלת את כלבת הזאב שאני מאמנת כבר שנתיים, "באים לאסוף אותנו לדרום."
אני בודקת שוב את הציוד של טילי, ורק אחר כך את שלי. אני ממלאת מים טריים, ולוקחת שקית חטיפים עבורה.
"את מוכנה רחלי?" שואל אותי מרק מפקד הצוות שלי.
נוצר בינינו קשר מיוחד כיוון שנינו עולים חדשים. הוא הגיע מאוקריאנה ואני מצרפת.
"מוכנה," אני עונה ומרגישה את פעימות ליבי מתגברות.
למרות שסיימתי את שירותי הצבאי, אני מרבה להגיע ליחידה בה שרתתי כדי לשמור על קשר קרוב עם טילי.
בשבילה אני ה'אדם' שלה ואני היחידה שהיא מקשיבה לה.
הלימודים באוניברסיטה הקשו עליי לקחת אותה לדירתי , כיוון שאני חולקת אותה עם עוד שלושה סטודנטים.
*
לפעמים אני תוהה איך היו נראים החיים שלי לו ההורים שלי היו חיים בארץ. שניהם אנשי אקדמיה והסבירו לי שבגילם, כשהעברית לא שגורה באופן שוטף בפיהם, קשה להם לעבוד בארץ.
בעבר דובר שהם ירכשו דירה בארץ ויגיעו לבקר בה לעיתים קרובות, ביחוד מאחר שבאתי לארץ לשרת בצבא.
איכשהו העניינים התגלגלו אחרת והיה עליה לטפל בהוריהם החולים, והתוכנית נדחתה.
כדי לא לצער אותם לא סיפרתי להם על הקשיים הכלכליים שאני חווה, ותמיד העמדתי פנים שהכל בסדר. היה לי חשוב שזה מה שיחשבו, כיוון שאני באמת מאושרת לחיות כאן. אני מרגישה מחוברת לאנשים פה.
אני נותנת שעורים פרטיים בצרפתית מה שממלא את חשבון הבנק שלי באופן ניכר, ולמרות שאני יכולה, אני מעדיפה לא להוציא סכום עתק כדי לחיות במקום מרווח יותר.
*
טילי מסתכלת עליי בצפייה כאשר רעש של המסוק המתקרב אלינו מושך את תשומת ליבה.
"כן טילי, באו לקחת אותנו לדרום," אני מאשר לה בתנועת ראש שהמסוק הגיע עבורינו.
טילי מביטה על המסוק ועליי, וכשהוא נוחת ופותח את דלתו היא קופצת לתוכו, מחכה שאעלה בעקבותיה. אין זאת הפעם הראשונה שאנחנו טסות יחד, אין זאת הפעם הראשונה שאנחנו יוצאות לפעולה יחד. ובכל זאת הפעם הזאת שונה. מעולם לא חווינו מלחמה.
תוך זמן לא רב אנחנו מגיעות לנקודת הכינוס. ההמתנה בשטח מתוחה. אין לנו מושג מתי תינתן הפקודה להיכנס לשטח.
טילי צמודה אליי כל הזמן. לכל מקום שאני הולכת היא הולכת לצידי. כשאני הולכת להתקלח, היא שוכבת ליד הדלת ומקשיבה לזרם המים, ומזדקפת לישיבה כשהיא שומעת את המים מפסיקים.
"תתכונני רחלי, אנחנו נכנסים לשטח," אומר לי מרק.
אנחנו עולים על הנמר שמוביל אותך לתוך הרצועה. האווירה בתוכו מתוחה. אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו. כבר שמענו על אכזריותו של האוייב, וזו הפעם הראשונה שאני חושבת על כך שאני אישה לוחמת. "אני שומרת עלייך," אני לוחשת לטילי, "תשמרי עליי."
זוהי שעת המבחן האמיתי של טילי ושלי, ואנחנו עובדות זו לצד זו כגוף אחד.
טילי רצה קדימה ומראה לי את ממצאיה. אני יודעת שהלחימה היא משולבת, ויש עלינו הגנה מהיבשה, האוויר והים.
טילי מסמנת לי שגילתה מלכודת.
"רגלי!" אני פוקדת עליה לחזור, מעבירה את המידע לצוות שלי ונסוגה במהירות לאחור.
אני שומעת קול בלתי מוכר באוזניה. "תתרחקו, זה שלי." אומר.
יש משהו בקול הזה שגורם לי להחסיר פעימה.
מרק מסמן לי בראשו לעבר השמים, כאשר מול עינינו קורס המבנה הממולכד.
כל אותו היום אנחנו מלווים על ידי המסוק שעוקב אחרי כל הודעה שלנו.
אחרי שבועיים מאומצים אנחנו יוצאים להתרעננות. עצוב לי לראות שלא כל הלוחמים חזרו איתנו, אבל שמחה שכל ארבעת כלבי יחידת 'עוקץ' שנמצאים בצוות שלי חזרו כולם בשלום.
"אני עוקב אחריכם. אתם צוות מיוחד במינו," אומר אחד המפקדים שבא לבקר אותנו. "הקשר שלכם עם הכלבים הוא מיוחד במינו. שמתי לב שאתם לא נותנים להם להסתכן יתר על המידה, ועדיין משיגים תוצאות ראויות לשבח."
אני יושב בתא הטייס ועוקב בדריכות אחרי מה שנעשה על הקרקע. הייתי במבצעים בעבר, אבל מעולם לא במלחמה מהסוג הזה.
אני מזהה על הקרקע קבוצת לוחמים שפורצים קדימה. בשורה הראשונה אני רואה חייל עם כלב שרץ לפניו.
פתאום הכלב קופא ומסמן משהו לחייל שרץ אחריו. אני מופתע לשמוע בקשר קול של אישה שמסמנת את המקום כבניין ממולכד.
"תתרחקו, זה שלי," אני מורה להם.
לאורך כל היום אני שומע את קולה מוסר מידע מדוייק על מקומות ממולכדים.
בימים הבאים אני מוצא עצמי ממתין לשמוע מידע ממנה. מתעורר בי רצון לשבח אותה על עבודתה, אבל יודע שאסור לי להיכנס לשיחות אישיים.
אני עומד לצאת הביתה, כאשר מתקבלת בקשה להטיס כמה חיילים מיחידת 'עוקץ' לבסיס האם שלהם להתרעננות.
אני מוותר על היציאה הביתה. אני חייב לפגוש אותה.
"אני אבצע את המשימה הזאת," אני אומר למפקד היחידה.
"אתה לא אמור להיות בדרך הביתה?" הוא שואל אותי מופתע.
"אלה חיילים שאני מלווה אותם כבר שבועיים. אשמח להטיס אותם לבסיס האם שלהם," אני עונה.
"יתכן שתצטרך להמתין איתם ולהחזירם חזרה, מה שלא יאפשר לך להיות בבית," הוא מנסה לשנות את דעתי.
"אני מדבר עם הבית כל יום. בניי לא הולכים לישון לפני השיחה היומית שלנו. הם יהיו בסדר," אני אומר לו.
"והאישה?" הוא מתעניין.
"גם מי שהייתה חתולה מפונקת למדה להיות בלית ברירה לביאה," אני עונה לו בחיוך. כמובן שאין לי כוונה לספר לו את האמת.
"צא לדרך," הוא אומר.
אני נכנס למסוק ומתניע את מנועיו זו הפעם הראשונה שאני מתרגש לקראת פגישה עם חיילים. אני רק מקווה שגם היא והכלבה שלה יהיו בין נוסעיי.
ארבעה לוחמים ממתינים לי ליד משטח הנחיתה. ניכר עליהם שהם יצאו זה עתה מאזור הלחימה. שפת הגוף שלהם מראה שהם תשושים. האם עולים אחד אחד. לוחם וכלבו בעקבותיו. רק כאשר הם מתיישבים הם מורידים את הקסדה מעליהם, ומסירים את הכיסוי מעל פניהם. אני מאוכזב לגלות שכולם גברים.
"צא לדרך," אומר לי אחד הלוחמים.
אני עושה כדבריו, מטיס אותם לבסיסם. "נפגש עוד שעתיים," הוא אומר לי.
*
הלחימה נמשכת ואני שוב שומע את קולה בקשר.
עיקר הגיחות שלנו הם בלילה. אני תוהה מתי הלוחמים ישנים.
הלילה הזה היו לא מעט נפגעים ואני מתבקש לצאת את המסוק לנקודת האיסוף כדי להטיסם לבית החולים.
"לאן?" אני שואל קצרות.
"הכי קרוב," הוא עונה לי, " סורוקה."
"איפה טילי?" אני שומע קול חלש, ולמרות זאת אני מזהה אותה.
'זו את,' אני ממלמל.
"אני רוצה את טילי," היא חוזרת על דבריה בדמעות, "אני לא עוזבת בלעדיה."
"אני אמתין, לכו תביאו אותה," אני אומר.
כעבור דקה שמרגישה כמו נצח הכלבה מועלית על המסוק. "אני מבקשת שתטפלו בה קודם," היא לוחשת.
*
אני מוריד אותם בבית החולים ומקבל הוראה לחזור לתמוך בלוחמים.
שעות ארוכות אני לצידם, עם הפסקות קצרות. יום רודף יום, עם פסקי מנוחה קצרים.
שוב עולה השחר ואני חוזר לבסיס. איני מסוגל ללכת לישון. עבר כבר שבוע מאז שהבאתי אותה לבית החולים, והמחשבות עליה לא עוזבות אותי.
"אני מבקש את רשותך לתת לי חופש כמה שעות אני חייב לנסוע לסורוקה," אני אומר למפקד הבסיס. הוא מאשר לי חופשה של יממה לאחר שאני מספר לו על הלוחמת והכלבה שלה.
אני נכנס לג'יפ ונוסע לכיוון בית החולים. אני סוחט את הגז ונוסע במהירות מופרזת. לא עובר זמן רב, ושוטר תנועה עוצר אותי.
"יש לך רישיון טייס?" הוא שואל. אני מצביע על הסרבל שלי.
הוא מחייך. "אני צריך להזכיר לך מה שהמהירות המותרת על הכביש?" הוא שואל ומביט בי בסלחנות.
"החברה שלי נפצעה בקרב. אני ממהר לסורוקה להיות לצידה," אני אומר לו. אני לא נוהג לשקר, אבל יש במה שאמרתי גרעין של אמת.
אני מגיע לבית החולים ופונה לאגף הפצועים. רק אז אני נזכר שאינני יודע את שמה.
"הבאתי אותה לכאן לפני שבוע," אני מנסה את מזלי, "אבל אינני יודע את שמה. אני רק יודע שלכלבה שלה קוראים טילי."
"אתה בטח מדבר על רחלי," היא אומרת לי, "היא אחרי ניתוח."
היא מסבירה לי איך להגיע אליה. הלב שלי מגביר את פעימותיו. עדיין לא ראיתי אותה, ובכל זאת אני מרגיש שאני קשור אליה.
אני מקיש על הדלת, ואין תשובה. אני פותח בזהירות את הדלת ורואה אותה שוכבת במיטה וטילי שוכבת לצידה על המיטה.
הכלבה מביטה בי בדריכות.
רחלי פוקחת את עיניה בקושי רב. "איך את מרגישה?" אני שואל אותה. פתאום זה מכה בי. זו האישה שראיתי בספריה.
"זה אתה," היא אומרת, ואני תוהה האם היא מזהה אותי משם.
"אני און," אני אומר לה, "אני יכול לשבת?"
"אתה המלאך השומר שלי," היא אומרת בשקט, "נפצעתי כשלא היית בשמים. אני יודעת, כי אני מזהה את הקול שלך.אני מודה שיש בך משהו מרגיע."
"נפגשנו פעם," אני אומר לה וממתין לראות את תגובתה.
"אני זוכרת אותך. כבר אז התרשמתי ממך וחשבתי לעצמי כמה חבל שאתה נשוי. יש לך בנים מקסימים. הם דומים לך מאד," היא אומרת.
"נכון. את פגשת אותי ביום שהחלטתי לסיים את נישואיי. אני לא גבר שמחפש הרפתקאות בחוץ. אני מאד נאמן למי ששלי.
עוד לפני שגיליתי שיש לה מאהב, הרגשתי שאין בינינו כלום ומה שמשאיר אותי איתה זה הילדים. באותו יום בספריה הבנתי שהילדים קשורים אליי הרבה יותר, ונוכחותה בחייהם לא מורגשת.
היא הביאה את הילדים להוריי בתואנה שקשה לי להיות איתם לבד. זה בסדר שהיא לא מתעניינת בשלומי, אבל העובדה שאיננה מתקשרת לאימי לשאול על הבנים, על זה אני לא אסלח לה."
"אני מצטערת לשמוע," היא אומרת, "אני בטוח שקשה לבנים שלך."
"אני מדבר איתם כל יום לפני שאני עולה לטיסה, ואם מתאפשר לי במשך היום. ועכשיו ספרי לי מה שלום טילי?"
"גם היא אחרי ניתוח. דרשתי שהיא תהיה איתי. הנאמנות שלה כלפיי הוכחה פעם אחרי פעם במהלך הקרבות. היא כמעט נהרגה, כדי להציל את חיי. כבר ראיתי את הסוף שלה. היה לי ברור שעליי להילחם על חייה, לא פחות מעל שלי."
"אני יודע שכלבי שרות נשמעים רק לאדם שאליו הם שייכים. הייתי רוצה להתקרב אליה," אני אומר.
אני מוציא מתיקי חבילת ממתקים לכלב שקניתי עבורה, ומגיש אותה לרחלי.
"טילי, זה און, והוא חבר שלנו. את רוצה לומר לו שלום?" שואלת רחלי.
טילי מרחרחת את הממתק, היא מקדישה לי מבט ארוך, אבל שומרת מרחק. אני מניח את ידי על ידה של רחלי. טילי מתקרבת מעט ומרחרחת את ידי.
רחלי מוציאה ממתק מהשקית ומגישה לטילי. "מותר," היא אומרת לה, וטילי לוקחת אותו ולועסת אותו בהנאה.
"חלמתי בלילה שאתה בא אליי. כשהתעוררתי הייתי עצובה. חשבתי לעצמי שאין סיכוי שאראה אותך, ועדיין שמעתי את קולך אומר – אני איתך."
"והנה אני מקיים. אני איתך," אני אומר לה.
"אני לא רוצה שהביקור הזה ייגמר," אני אומרת.
"קיבלתי חופשה בת יממה. אני בוחר להיות בה איתך. התלבטתי לגבי הבנים. אני חושב שעדיף שאשמור איתם על שיגרת שיחות וידאו. כל כך הרבה זמן לא הייתי בבית, ואני יודע שיקשה עליהם להפרד ממני שוב כשהם יודעים שאיני יכול להבטיח מתי אחזור.
אני זזה ומפנה לו מקום. "אני בטוחה שאתה מאד עייף. יש בארון שמיכה, בוא לישון איתי."
אני רואה את החיוך מתפשט על פניו. "איפה היית כל החיים שלי?"
אני פושט מעליי את הסרבל, ונשכב לידה. טילי זזה מעט מניחה רגל אחת עליי ואת ראשה על רגליה של רחלי.
בחוש הכלבי שלה היא מבינה כעת שרחלי לא לבד, ומראה לי שנאמנותה נתונה גם לי.
אני עוטף בזרועותיי את רחלי שמתכרבלת ושוקעת מייד בשינה.
אני עוצם עיניים ומרגיש שעוד רגע אני נרדם.
הדלת נפתחת. "תראה אותם דוקטור," אני שומע קולה של האחות.
"ששש…" הוא אומר בקול שקט. "תני להם לישון. אני בטוח שגם הוא מותש כמוה."
אני מרשה לעצמי להרפות, וחולם עליה, עלינו.
המלחמה שלה בשטח נגמרה, שלי עדיין לא. אני יודע שהיא תראה אחרת כשלא אשמע עוד את קולה של רחלי בקשר.
אני יודע שאלחם גם עבורה, ואחכה לנחיתה כדי לשוב לצידה.
הטלפון מצלצל ואני תוהה מי מצלצל אליי בשעה כזאת.
"איך היא?" שואל המפקד הבסיס.
"היא עברה ניתוח, גם הכלבה שלה ושתיהן ישנות כעת," אני עונה לו, "יש לפניה שיקום ארוך."
"אנחנו נכנסים לשלב ג' של המלחמה. שלושה חודשים אתה בלב המלחמה. כמעט שלא ראית את הבית. אני חושב שהגיע הזמן שנשחרר אותך, לפחות בינתיים."
שלושה חודשים פעלה החברה שלי בלעדיי, שלושה חודשים התרגלו הבנים לסדר יום אצל הוריי, החיים בחוץ יחכו.
בשבילי עדיין לא נגמרה המלחמה. היא שוכבת כעת לצידי, ואני אעשה הכל כדי לנצח אותה איתה.
שוב נקישה על הדלת והיא נפתחת לאט.
טילי מזדקפת מעט.
"אני מרק, המפקד של רחלי," הוא מציג את עצמו, "אני רואה שהיא בידיים טובות." הוא מעיף מבט על הכיסא עליו מונח סרבל הטיסה שלי.
"טייס?" הוא שואל בהערכה.
"אני מלווה אתכם כבר שבועות," אני עונה לו בחיוך.
"טילי היא כלבה מיוחדת במינה, וקשורה מאד לרחלי. הנאמנות שלה כלפיה עמדה בכל מבחן אפשרי. כשרחלי השתחררה היא נהגה לבקר אותה לעיתים תכופות, ואין ספק שהן שייכות אחת לשניה.
רציתי לבשר לה שברגע ששתיהן תשחררנה מבית החולים, טילי תקבל שחרור רישמי מהשרות, ותהפוך להיות שלה."
שוב שלושתינו לבד.
לראשונה מזה שבועות רבים אני מרגיש שחזרתי הביתה.
מוקדש באהבה והערכה לכלבי יחידת 'העוקץ' ולחיילים שנמצאים לצידם.
בר אבידן
מאמינה באהבה
קישור לכל סיפורים הקצרים שהתפרסמו מיום פרוץ המלחמה.
