"אני מצטער קים," אמר לי בעל הבית שלי, "תאמיני לי שאני עושה זאת בלב כבד."
אני מנסה להבין מה קרה. אני משלמת תמיד את שכר הדירה כמה ימים לפני הזמן. האם יתכן ששכחתי לשלם החודש?
“אנחנו זקוקים לכסף, כעת כשהוריי עוברים לדיור מוגן," הוא ממשיך להתפתל מולי, ואני חושבת בכמה כבר אפשר להעלות את שכר הדירה שגם כך מרקיע שחקים ונוגש נתח גדול מההכנסה שלי.
"אנחנו נאלצים למכור את הדירה," הוא מנחית עליי את הבשורה שמשאירה אותי לא מוכנה.
ברור לי שדירת גג בלב תל אביב היא כיום מחוץ לאמצעים הכספיים שלי.
"מתי?" אני שואלת אותו עניינית.
"יש לך חודש, וגם זה לא פשוט עבורי, להתפנות מכאן."
הוא יוצא, סוגר אחריו את הדלת בשקט, ואני מרגישה שהאוויר סביבי קופא. מה עכשיו?
ברור לי שתל אביב תישאר עבורי חלום בלתי מושג.
אחרי דקות ארוכות של הלם, אני אוספת את עצמי ונכנסת לחפש דירה להשכיר.
אני כבר מבינה שעלי להתפשר על דירה מחוץ לעיר הגדולה. אחרי חמש שנים בדירה שחשבתי שהיא תהיה שלי לאורך שנים, באזור שאני כל כך רגילה אליו, קשה לי לדמיין את עצמי במקום אחר, אבל המציאות מראה לי שאין לי ברירה.
אני בודקת מספר דירות בשכונות צפונה מהעיר. אחרי שבע דירות אני מתייאשת. בכל אחת אני מרגישה פגם. באף אחת מהן אני לא מרגישה בבית, כך שאין לי מה להתפשר על הפגמים.
"תקשיבי קים," אומר לי סוכן הנדל"ן, "אף פעם לא נתקלתי באדם כמוך. את רואה בכל דירה את החסר. אני מבין שאת כועסת על כל העולם שדירת הגג שלך נלקחה ממך, אבל עלייך לקחת את עצמך בידיים ולהתגמש."
"אתה צודק," אני אומרת לו, למרות שאני רותחת עליו בתוכי.
"חבל שאת לא יכולה לבוא איתי לראות את הדירות," אני אומרת לאימי שמתגוררת באילת, "תהיי כנה איתי, לדעתך אני אישה ממורמרת?"
"את? ממורמרת?" היא פורצת בצחוק, אבל מפסיקה מייד, "את האדם הכי גמיש ולא אנוכי שאני מכירה. בכל דבר את מחפשת את הטוב. אחרת לא היית מחזיקה מעמד עם החבר שלך כל כך הרבה זמן.
בחרת לך סוכן יהיר, ו… עצלן. עדיף שתחפשי לבד ברשת. את יודעת בדיוק מה את מחפשת, ושאף אחד לא ינסה למכור לך מה שאת יודעת מראש שלא מתאים לך.
אם את מתלבטת תשלחי לי ונבחר יחד.
אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור יותר. אני חייבת לסיים את הפרויקט. אנחנו לקראת סוף שנה והלחץ עליי גדול."
"זה בסדר אימא," אני אומרת, "הייתי רק צריכה חיזוק שאני לא כזו נוראית."
"בהחלט לא!" אומרת אימי נחרצות, "הוא אדיוט."
אימי צדקה. אני נכנסת לרשת, מגדירה בדיוק מה אני רוצה, ולמרות שהמבחר מצומצם, יש לי הרגשה טובה שאמצא ביניהם את מה שאני מחפשת.
אני מופתעת כשעולה השאלה האם אני מוכנה לגור בקוטג' טורי.
אני נכנסת מתוך סקרנות לקרוא את הפרטים ומתאהבת. אני שולחת מייד קישור לאימי שעונה לי בהתלהבות. "זה האחד בשבילך."
אני שולחת הודעה לבעל הדירה.
"אני יכול להבין מה כל כך בוער לך גבירתי הצעירה. האם קיבלת צפוי פנוי?" הוא שואל כשאני מביעה את רצוני לראות אותו בהקדם.
"בעלי הדירה שלי," אני עונה ולא מציינת בכוונה שאני גרה בדירת גג בלב העיר, "זקוקים לטענתם לכסף כדי לממן את השהות של הוריהם בדיור מוגן."
אני מצרפת את מספר הטלפון של הבן שהתקשר להודיע לי על הפנוי. אני מקווה שהוא יהיה הגון מספיק לספר ששילמתי תמיד את שכר הדירה בזמן, וגם שמרתי על הדירה.
"אני אחזור אלייך," הוא אומר לי, ואני מקווה שמה שמונע ממנו לקבוע איתי הוא הרצון שלו לאמת את דבריי עם בעל הדירה שלי.
כשהטלפון מצלצל אחרי כמה דקות אני מופתעת לראות שזו הודיה, אחת מהתלמידות שלי בסטודיו.
"נו מה יהיה?" היא שואלת.
"הלוואי וידעתי. איך שזה נראה כעת, המלחמה הזאת הולכת להיות ארוכה," אני עונה לה.
"מי מדבר על המלחמה. תתעוררי, את לא בחזית," היא עונה לי נרגזת.
"אם כך על מה דיברת?" אני מגייסת את כל הסבלנות שאין לי כעת.
"דיברתי על זה שעבר יותר מידי זמן מהשיעור האחרון. זה לא שלא שילמתי לך על החודש הזה," היא אומרת.
"את צודקת," אני עונה וחושבת שביקשתי מהמזכירה להחזיר את הכסף ששילמו הרקדניות לחודש אוקטובר, ולא להפקיד את שאר השיקים. מעניין מדוע היא לא עשתה זאת. "אם לא, אני אדאג להחזיר לכן את הכסף."
אני שולחת הודעה למזכירה, שמחזירה לי תשובה שהיא שלחה את השיקים לפני עשרה ימים.
אני נכנסת לחשבון הבנק שלי, ורואה שכל השיקים שאכן שהיא שלחה, נפרעו.
"אני רוצה פיצוי," היא מרימה מעט את קולה.
"על מה בדיוק?" אני שואלת עדיין באיפוק.
"על זה שהשיעורים התבטלו," היא עונה.
"החזרתי לך את הכסף, עוד לפני שדרשת. איזה פיצוי את רוצה?"
'חוצפנית,' אני חושבת בליבי.
"לא מספיק שיורים עלינו טילים כל הזמן, את לוקחת ממני את הדבר היחיד שגורם לי הנאה?" היא מסננת בכעס.
"בקשר לטילים, אני מקווה שאת לא חושבת שאני אשמה בכך. את מוזמנת ללמוד אצל מורה אחרת," אני אומרת לה, "אני אשלח לך שחרור מהחוזה שעליו חתמת. אין לי כוונה לפתוח את הסטודיו כשאינני יכולה לערוב לשלומן ולחייהן של התלמידות שלי."
"אני אומר לכולן לעזוב אותך," היא אומרת בהתנשאות.
"כולן קיבלו את כספן חזרה. אינני חייבת לכן דבר," אני עונה, "אני מבינה שאין לנו מה לדבר יותר."
"לא תשאר לך אפילו תלמידה אחת," היא ממשיכה.
"מדהים שאת מאיימת עליי בתקופה שהמדינה עובר טלטלה כזו גדולה," אני עונה לה, "תמיד אוכל לעבוד כרקדנית באחת מלהקות הבלט בעולם. ההזמנות זורמות אליי כל הזמן. תעשי כרצונך," אני מוסיפה ומסיימת את השיחה בלי לתת לה לענות.
אני נושמת עמוק. כששוב מצלצל הטלפון אני מרגישה שאין לי כח לענות. רגע לפני שהצלצול מפסיק, אני רואה את שמו של מי שמשכיר את הקוטג' הטורי.
"אז מתי את עוברת לבית?" הוא שואל כאילו כבר סיכמנו הכל.
"עדיין לא דיברנו על התנאים," אני מזכירה לו.
"אחרי מה ששמעתי מבעל הבית שלך, אני רוצה אותך כדיירת. הוא הסכים לומר לי כמה שילמת, ושתמיד שילמת לפני הזמן. אני מבקש פחות. מה שתתני, אני אקח. הוא אמר שאת בחורה מאד הגונה, ולכן איני דואג."
"מתי אני יכולה לראות את הבית?" אני שואלת. הרי לא יתכן שאתחייב על חוזה כשלא ראיתי במה מדובר.
אני לא מאמין שאני יוצא סוף סוף הביתה. זה לא שלא הוצע לי לפני כן לצאת, אלא שיש בין חבריי ליחידה גברים נשואים ואבות, והעדפתי לתת להם לצאת במקומי.
אבי עובר כעת טיפולים לא פשוטים. "יש לאבא מחר תור בבית החולים לביקורת," משתפת אותי אימי. היא לא נוהג לספר לי כעת הרבה כדי שלא אדאג.
זה לא שיש לי הרבה זמן למחשבות אישיות כעת, כשאני עסוק ללא הפסקה בלחימה, אבל כשיש לי אני חושב עליו ודואג לשלומו.
קשה לי להשלים עם העבודה שהאבא החזק והגיבור שיש לי, בעל דרגת אלוף משנה בצבא, נלחם כעת על חייו ומתקשה בכך.
אני זוכר את הלילות בהם ישבנו רק שנינו והוא סיפר לי על ימיו בצבא.
*
עד שלא תהיה חייל, לא תבין מה זה עושה לבן אדם. זה משנה אותך לגמרי. גם מבחינת השקפת עולמך, וגם מבחינת קשירת הקשרים עם חברים שזה לנצח. מין חברויות כאלה, שמשכיחות ממך מה השארת בבית, וגורמות לך להיות מוכן להקריב את חייך למענם.
כך היה עם אחד החיילים שלי, ג'ימי, כך קראנו לו, שלא היסס לקפוץ על רימון כדי שאנחנו נשרוד את המתקפה.
הייתי גומע בשקיקה את הסיפורים שלו, ותוהה לעצמי כמה מהם הם פרי דימיונו. היום אני יודע שהוא צדק.
למרות שהוא צל של עצמו ומותש, הוא מוקף בחיילים שלו שמגיעים לעיתים תכופות ועוזרים לאימא לשאת בנטל, ביחוד כעת כשאני במלחמה.
*
"לעולם אל תספר בבית שאתה מגיע," אמר לי אחד מהחיילים שלי, "בימים אלה אי אפשר לדעת אם לא תבוטל היציאה. עדיף שתספר רק כשאתה קרוב לבית."
אז זהו שבמקרה שלי זה שונה. אני חושבת שאימי תתעלף אם אגיע בלי הודעה מראש. היא לא אוהבת שמפתיעים אותה, וזקוקה לזמן 'כדי להתארגן,' כדבריה, גם אם מדובר בבנה היחיד.
כשאני חוצה את הגבול ונמצא על אדמת ישראל, אני מתקשר לאימי.
"אני כל כך מאושרת לשמוע נדבי," אומרת אימי בהתרגשות, "לא העזתי לשאול, אבל כל הזמן ביקשתי בליבי שתבוא. ואבא שלך, הוא יהיה בעננים.
אתה יודע שהיום יש לו ביקורת. הוא מרגיש הרבה יותר טוב, ואני מקווה שזה ישתקף בבדיקות שלו. בכל מקרה נסע ישר הביתה אחרי שנסיים, שזה יהיה בסביבות השעה אחת.
עכשיו כשאימי יודעת, אני יכול להרגע. החיילים מנהלים איתי שיחה על המדינה. כיוון שהנוסעים ברכב באים משני קצוות של הקשת הפוליטית, הדיבורים ברכב מתחילים להתחמם.
"אני מבקש שתפסיקו מייד," אני פוקד עליהם, "בימים האלה כולנו יחד. כשהכל ייגמר, תריבו כמה שאתם רוצים."
"ואתה המפקד?" הם שואלים אותי," סתם מסקרנות, למי הצבעת?"
"אני מניח שלעולם לא תדעו," אני אומר בחיוך.
"ככה אתה עם חברים? אתה מבין שזה רק יכול לעורר שמועות," אומר לי יריב שנוהג ברכב.
"מה אתה אומר יריב," אני אומר, "אז מה אני בעיניך חס ושלום שמאלני, או שלא נדע ביביסט?"
"מעניין אותי לפגוש את הורייך," אומר יריב לא מרוצה.
"למה?" אני תוהה.
"אני צריך להבין איך הם יצרו אדם כזה שאף פעם אי אפשר להוציא ממנו מידע, ואת זה אני אומר על סמך ניסיוני כחייל שלך. השתיקות שלך גורמות לדג להחוויר לידך."
"אתה מוזמן להכיר את הוריי," אני אומר לו כיוון שאני יורד אחרון. אבל כשהוא עוצר לידי בית הוריי, אני רואה שהרכב של אימי לא בחניה. "מסתבר שהוריי לא בבית, מצטער."
אני נפרד מיריב, מחפש אחרי המפתח של בית הוריי, ומגלה שאין לי אותו.
אני ניגש לאורי השכן שלהם לשאול אם יש לו במקרה מפתח. אני זוכר שאימי הזכירה משהו על כך שיש מפתח אצל בית מספר עשר.
אני נוקש על הדלת וממתין. אני עומד לעזוב כאשר הדלת נפתחת ומולי עומדת אישה צעירה שלא פגשתי מעולם.
"אורי בבית?" אני שואל.
"אין לי מושג, אני כאן גרה," היא עונה.
"אני לא מבין, הוא עזב?" אני שואל.
"עברתי לכאן לפני שבועיים. לא פגשתי את מי שגר כאן קודם. מי אתה?" היא שואלת.
"אני הבן של ערן וגלית," אני עונה לה.
"בוא כנס," היא אומרת ופותחת את הדלת לרווחה.
"עם כל האזעקות שהיו בעיר הבוקר, התור של אביך נדחה, והם עדיין בבית חולים. אימך דיברה על רצונה להשאיר לי מפתח של הבית שלהם, אבל איכשהו לא יצא לה לתת לי," היא מסבירה לי.
"לך להתקלח. אני מניחה שלא התקלחת הבוקר," היא אומרת ומשתדלת לא לעוות את פניה כשהיא מריחה את המדים המסריחים שלי.
"רק כעת כשאני בבית שלך שעטוף במבשם כל כך נעים, אני קולט כמה אני מטונף," אני אומר בחוסר נוחות.
"ממש לא בסדר," היא גוערת בי, "איך זה חייל קרבי כמוך לא מתייצב מגולח וצוחצח כשהוא שב משדה הקרב." רק כשהיא מסיימת את דבריה אני מבין שהיא מתלוצצת איתי.
היא מסמנת לי לבוא אחריה למקלחת, מוציאה מגבת ומניחה אותה ליד הכיור.
"אין לי סבון 'גברי,'" היא אומרת, "אבל אני בטוחה שיש לך בתיק שלך. באותה הזדמנות אני אשמח אם תביא לי את הבגדים שלך ואכניס אותם למכונת הכביסה. אני בטוחה שאימך תסלח לי אם לא אשאיר לה את הכביסה המלוכלכת שלך."
"אני רואה שאת חושבת על הכל. את עושה את זה הרבה, מאמצת חיילים, אני מתכוון?" אני לא מתאפק ואומר, למרות שאין לי מושג למה.
"כשהגעתי לכאן ההורים שלך אימצו אותי. הייתי עצובה ומבולבלת, והם לא הניחו לי לשקוע בעצבות. לשאלתך, לא, אני לא מאמצת אף חייל. גם אין לי חייל משלי," היא עונה והעצב משתלט על פניה.
"היי, לא התכוונתי לעקוץ אותך. אני פשוט לא רגיל שמטפלים בי כך. במערכות היחסים שהייתי בהן, תמיד הייתי זה שנדרש לתת," אני אומר לה.
"אתה כזה פטפטן, אולי תלך כבר להתקלח לפני שאתעלף פה?" היא אומרת ומניחה בתאטרליות את ידה על מצחה.
"אני אעשה זאת רק בשבילך," אני עונה לה.
"ישששש!" היא עונה, "ועכשיו תביא לי את הבגדים, כולל אלה שעליך," היא אומרת.
"אם כך תפשיטי אותי," אני אומר לה ומייד מתחרט, "סליחה," אני ממהר לומר נבוך.
"הייתי עושה זאת לידיעתך," היא אומרת, מפנה לי את הגב ויוצאת מחדר האמבטיה.
'מה עובר לך בראש?' אתה מתנהג כמו ילד בן שש עשרה שלא ראה אישה מעולם,' אני גוער בעצמי, 'היא בטח תחשוב שאני מסוג הגברים האלה שמתרגש מכל…'
אני מתפשט, מניח את בגדיי על הריצפה, ונכנס להתקלח. אני כבר אדאג לכביסה כשהוריי יחזרו.
אני משחרר אנחה כשהמים החמימים מתחילים לשטוף את גופי. כשאתה בלחימה, כולך מרוכז בה. אתה יודע שאתה לא יכול לפנטז על להגיע הביתה ולשטוף מעליך את היום. אתה כבר מתרגל לריחות אחרים, לזיעה שנדבקת לגוף, לזיפי זקנך שצומחים פרא. זה לא מטריד אותך, שכן אתה מרוכז באוייב שמולך.
עם המגע הראשוני של המים על עורי, אני מרגיש שכל זה נשטף ממני, גם אם זה לזמן קצוב.
אני שמח שהיא הזכירה לי להביא את תיק כלי הרחצה שלי. הריחות שמסביבי בהחלט מעידים על כך שאני במעוז של אישה. ריחות עדינים ומעוררים כמו שלא הירחתי ימים ארוכים.
מחשבותיי נודדות אליה. אני חושב שהיופי והעדינות שלה, ואולי זה החיוך שובה הלב, הם שהיממו אותי וגרמו לי להתנהג כפי שהתנהגתי.
אני מאריך במקלחת, ונהנה מכל רגע. אני שואף לתוכי את הריח של סבון הרחצה שלי, ומרגיש שאני בבית. בחוסר רצון מופגן אני סוגר את המים, עוטה על מותני מגבת, ונעמד מול המראה. הגבר שניבט מולי לא מוכר לי. הוא עייף מאד. ניכר על פניי שלא התגלחתי ימים רבים. אני מקצץ את זקני, ומשאיר רק זיפים קצרים.
"תראה אותך, סוף סוף אני יכולה לראות איך אתה נראה באמת," היא אומרת, מרימה את בגדיי מהריצפה, ונעלמת לפני שאני מספיק לומר לה מילה. אני מושיט ידי כדי לאחוז בה, אבל היא כבר לא כאן.
אני פותח את החלון כדי לתת לאדים לצאת, פושט מעליי את המגבת, ושמח שזכרתי להביא איתי תחתונים למקלחת. למה לא חשבתי להביא גם מכנסיים וחולצה? לזה אין לי תשובה. רק אז ניזכר שאין לי פה בגדים נקיים.
"אני לא יודע איך קוראים לך," אני אומר כשאני יוצא מהמקלחת.
"אני קים," היא אומרת ולא מעיפה מבט נוסף לעברי, אלא ממלאת לי צלחת.
"הבגדים שלי," אני מצביע לעבר התיק שלי.
"הבגדים שלך בכביסה. בוא תשב לאכול לפני שהאוכל יתקרר," היא אומרת ומתעלמת מכך שאני עומד מולה רק עם תחתוני הבוקסר שלי.
"אני אגלה לך בסוד, ראיתי כבר גבר לא לבוש, לגמרי לא לבוש," היא אומרת באגביות.
"זה מריח נפלא," אני מחמיא לה ומתיישב, לאחר שאני מבין שההופעה החשופה שלי לא מטרידה אותה.
"את המחמאות תיתן לאימך. בהעדרך, היא אימצה אותי. כל פעם היא מופיעה עם תבשיל אחר בתואנה שונה. 'מזמן לא עשיתי ממולאים, היא אמרה רק אתמול," אומרת קים.
אני נהנית לראות אותו מתענג על האוכל של אימו. עושה אהבה עם כל נגיסה.אני צופה בו בהנאה.
"ומה איתך?" הוא אומר פתאום.
"אין לי חשק לאכול," אני אומרת.
"את לא יודעת מה את מפסידה," הוא אומר, מנסה לפתות אותי לאכול.
"היה לי יום קשה. אני יודעת שהמלחמה מתנהלת בחזית, אבל זה לא אומר שהעורף חי את חייו כאילו לא קרה כלום. אני לא מדברת על האזעקות, אלא על הניסיון לשוות נורמליות," אני אומרת.
"ספרי לי," הוא מבקש, ולרגע אני רואה את עצמי יושבת מול גלית ומקשיבה לה.
*
"אני מקווה שאני לא מעיקה עלייך קימי," אמרה לי גלית, "אני משתדלת להיות חזקה עבור ערן. זה לא פשוט כשאת לא יודעת דיוק מה עובר עליו. כלומר הרופאים לא יודעים מה יש לו, והם מנסים כל מיני טיפולים שמתישים אותו.
המילה סרטן מרחפת מעלינו, אבל זה ממש לא בטוח שזה מה שעובר עליו, ולכן כל הניסויים עם התרופות השונות.
גם נדבי לא פה, ואיתו תמיד יכולתי לדבר. הוא מקשיב נהדר. בדיוק כמוך.
את תגידי לי אם אני מעמיסה עלייך?" היא מרימה אליי מבטה. איזה עיניים מדהימות יש לה.
"על מה את מדברת? אני מודה על הקשר איתך. זה לא פשוט לי שאימא שלי גרה כל כך רחוק, וגם כך אין לה הרבה זמן בשבילי," עניתי לה וחייכתי אליה.
את המבט המדהים האלה אני רואה כעת בעיניו של נדב, והלב שלי מחסיר פעימה.
*
"עזוב, זה שטויות לעומת מה שעובר עליך," אני עונה לו.
"דווקא את 'השטויות האלה,' כפי שאת קוראת לזה, אני רוצה לשמוע. אני רוצה לגעת בעולם שלך, בשיגרה הפשוטה שחסרה לי כל כך," הוא עונה לי והעיניים שלו עושות לי מהפיכה בבטן.
הוא מניח את ידו על שלי ואני מרגישה פתאום כל כך מטופשת שמה שקרה היום כל כך מסעיר אותי, ובכל זאת אני מספרת לו. "זה מגוחך מצידי?"
"אני שמח, אם אפשר לומר זאת כך, שזה מה שמפריע לך. זה מלמד אותי המון עליך," הוא אומר ודוחף את הצלחת שלו. "בינינו, אני מסוגל לחסל את כל הסיר, רק שאחר כך בטח אשלם על זה. לא זוכר מתי פעם אחרונה ישבתי ואכלתי בנחת, בלי להסתכל על השעון, בלי לחשוב על מה מחכה לי. נעים לי מאד בחברתך. ספרי לי מה חסר לך בשיגרה שנלקחה מאתנו?"
"אני רקדנית. הריקוד כל כך חסר לי," אני משתפת אותו.
הוא קם ממקומו ומושיט לי יד. "בואי נרקוד," הוא מפתיע אותי.
אני אוחזת בידו והוא מתחיל להוביל אותי בצעדיי ריקוד שלא היו מביישים רקדן מקצועי.
בלי לחשוב אני מניחה את ראשי עליו, נושמת את הריח שלו לתוכי, מתמכרת לחום גופו. לרגע העולם לא קיים, ואני מרגישה מוגנת.
"ברור לך כבר שאני מתאהב בך, נכון?" הוא שואל, אוחז בסנטרי ומרים אותו. "בא לי לנשק אותך." את המילים האלה הוא אומר בשקט, באופן שכמעט לא נשמע.
"בשיחות שלי עם אימך היא מדברת עליך המון. את העיניים שלך אני כבר מכירה ממנה, אני חושבת שאני יכולה לומר את אותן מילים בדיוק," אני עונה לו.
נדב רוכן לעברי, מצמיד אותי אליו כדי לנשק אותי.
ואז נשמעת נקישה על הדלת.
אני ניגשת לפתוח את הדלת.
"את לא מבינה," אומרת לי גלית בבכי.
"לא נכון," אני אומרת ומרגישה את הדמעות נקוות בעיניי.
"נדבי לא עונה לטלפון," היא ממשיכה, "לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן, והוא בטח היה והלך," ואולי לא בא בכלל."
"הוא פה איתי," אני אומרת לה.
"באמת?" היא מביטה בי כלא מאמינה.
"הצעתי לו שיחכה לכם כאן," אני עונה לה.
"אמא!" קורא נדב בשמחה וממהר לחבק אותה.
היא נעטפת בחיבוק שלו בעיניים עצומות. "ילד שלי, אתה בבית."
אחר כך היא פוסעת צעד לאחור. "נדב, אתה לא לבוש," היא מביטה בו מופתעת.
"המדים שלי בכביסה אימא. תאמיני לי שאת צריכה להודות שלא ראית אותם ואותי כשהגעתי," הוא אומר לה.
"כאילו שלא חזרת אף פעם מסריח ומטונף מהצבא. שכחת שאני אימא שלך, וכבר ראיתי הכל? אני לא מקנאה בקימי שככה פגשה אותך," היא אומר ומפנה את פניה אליי. אני מחייכת. "למה נדמה לי ש…"
"את מוכנה סוף סוף לספר מה קורה עם ערן?" אני מסיטה את השיחה מאתנו, כיוון שאני מרגישה שהיא מרגישה שקורה בינינו משהו.
"את לא תאמיני, אתם לא תאמינו," היא אומרת בהדגשה שמאשרת לי שמה שחשבתי הוא נכון, "הבדיקות שלו מעולות, כלומר הוא לא לגמרי בריא אבל זאת לא המחלה ההיא שחשבו. זו הייתה דלקת ריאות מאד חריפה. האנטיביוטיקה האחרונה שהוא קיבל התחילה להשפיע עליו. הריאות שלו כבר לא מצפצפות. העייפות, כך אמר הרופא, היא בגלל שהגוף שלו מותש מכל התרופות שהוא קיבל."
אני רואה שעיניו של נדב מאירות בזמן שהוא מביט על הדלת. "אבא! כל כך התגעגעתי אליך," הוא אומר וממהר אליו, "תראה אותך, אתה כבר נראה הרבה יותר טוב."
גלית מביטה על השולחן ומחייכת כשהיא מבינה שהגשתי לנדב את האוכל שהיא הכינה. היא צונחת על הכיסא לידי בעוד נדב מתכוון ללכת עם אביו לשבת בסלון. "יש לי המון מה לספר לך אבא," אומר נדב.
"זה מאד לא פשוט שיש לך בן יחיד. אני מאמינה שכל אימא חרדה לשלום בניה, אבל כשיש לך רק אחד, זה קשה כפליים. תבטיחי לי קימי שלא תסתפקו באחד כמוני," היא אומרת לי ומביטה על נדב באהבה גדולה.
"אני מבטיח לך אימא שנעשה זאת," אני שומעת את קולו של נדב מהסלון.
'אז הוא מקשיב לשיחה שלנו,' אני חושבת בחיוך.
"לא העזתי לומר לך זאת," אומרת גלית, "אבל מהרגע שראיתי אותך חלמתי שתהיי עם נדבי שלי. את אישה כל כך מיוחדת."
"אני מסכים איתך אימא," אומר נדב שמתקרב עם אביו לשולחן, "גם אני הרגשתי כך מהרגע הראשון שפגשתי אותה. בוא אבא תאכל משהו. לשם שינוי הממולאים שאימא הכינה יצאו מעולה," הוא אומר וניגש להביא לאביו צלחת.
אני רוצה לגעור בו, אבל הוא מביט בי. "מה? זה מה שתמיד אימא אומרת כשהיא מצפה שנחמיא לה על האוכל. היא יודעת ששנינו, גם אבא וגם אני, אוהבים כל מה שהיא מבשלת."
"שלושתינו," אני מתקנת אותו.
"שלושתינו?" הוא שואל.
"שלושתינו אוהבים את מה שאימך מבשלת," אני מתקנת אותו.
"באמת? כי אני לא רואה שאת טעמת ממנו," הוא אומר ומביט בי בצמצום.
"אני לא רואה פה צלחת עבורי," אני עונה לו.
"אם הייתי יודע שזה מה שריקוד יעשה, הייתי רוקד איתך מזמן," הוא עונה מרוצה וממלא לי צלחת גדושה.
"הרבה זמן חיכית לך כדי לרקוד," אני אומרת וממלאה את פי בכף גדושה מהאוכל.
נדב מתיישב לידי, אוחז בידי הפנויה ומניח אותה על רגלו, עטופה בידו.
כך אנחנו יושבים ארבעתינו, אוכלים ומדברים. בחוץ העולם לא קיים, גם לא הזמן שמתקדם ונוגס בשעות החופש שלו.
אני מוצפת אושר ויודעת שמצאתי את האחד לרקוד איתו את ריקוד חיי.
שכל חיילנו יחזרו בשלום,
החטופים כולם לביתם,
והשקט על ארצנו היפה.
בר אבידן
מאמינה באהבה.
