יממה, קצת פחות

10:00 בבוקר

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

מידי יום אני מבריקה את הבית, דואגת שהמקרר יהיה מלא בכל הדברים שהוא אוהב,

אופה עוגות שהוא אוהב, ומחלקת אותן לשכנים ולחברים, כשאני מבינה שהוא לא יבוא.

"איפה את?" הוא שואל. הוא נשמע מאד עייף.

"בארץ החלומות. חולמת שאתה פה, זרועותיך מקיפות אותי ואני נבלעת ביניהן,"אני עונה ומייד מתחרטת.

"נעים לי לשמוע," הוא מפתיע אותי.

*

כשרק היכרתי אותו במסיבת השחרור של אילה, הוא ניגש אליי אחרי שכל הערב הסתכל עליי מרחוק.

"אני מנחם, חבריי קוראים לי מני.  אם להודות על האמת, אני לא סובל את השם שלי. הוא גלותי מידי בעיניי, ולעיתים אני מתקנא באלה שיש להם שם עברי יפה, ולא שם של סבא של סבא. "

"ואני יובל, כי הוריי חשבו כמוך ששם עברי יפה יותר. וגם כי אימי סרבה להנציח את בנות משפחתה שניספו בשואה בשמי, ובחרה בשם שאין בו אף אחת מאותיות שמן.

ושכחתי כמובן לציין, שהיה לה חשוב לקרוא בשם ששייך לשני המינים, כי אופיו של אדם הוא הקובע, כך היא טענה."

*

"מה את עושה כעת?" הוא ממשיך לשאול.

"אני קוראת את אותו המאמר בפעם המי יודע כמה, ולא קולטת מילה. כל זאת כשהדד ליין נושף בעורפי," אני עונה לו.

"אני סומך עלייך, את תמיד מוצאת על מה לכתוב," הוא עונה לי בקולו המרגיע.

"מותר לי לאמר שאני מתגעגעת?" אני לא מתאפקת ושואלת.

"מותר לך? חובה עלייך," הוא אומר בטון פוקד, אבל מייד מתרכך, "זה שאני מפקד לא אומר שאין לי צורך לשמוע שאת מתגעגעת אליי. את חסרה לי בטירוף.

כל פעם שאני תופס תנומה קצרה, אני מדמיין שאת איתי, אני מחבק את מה שיש לידי, אם זה מעיל או כרית מאולתרת ומדמיין אותך בן זרועותיי. חום גופך כל כך חסר, ואני יכול להריח את הבושם שלך שמזכיר לי מבשם של פרח היסמין.

אז כן, אני אוהב שאת מבטאת את מה שאת מרגישה, כמו למשל את העדרותי, במילים. וכמה שאת טובה בזה, כולם יודעים."

"עלה לי רעיון פשוט למחזר כתבה, רק שלהעניק לה תפאורה ברוח התקופה," אני אומרת.

10:10 בבוקר

אני יודע שהמילים שלי, אלה שנאמרו ממעמקי ליבי, גרמו לרגש שלה לעלות על גדותיו ולכן היא מתקשה להתייחס אליהן. מה שהיא לא יודעת זה שאני עומד להשקיט מעט את געגועיה.

"נשמע לי רעיון מבריק. אגב, אני מקווה שאת עובדת מהבית ולא מתרוצצת אחרי כתבות בין האזעקות," אני אומר. אני מכיר אותה ויודע שהיא מסוגלת להגיע רחוק כדי להשיג מידע לכתבה.

"ברור. הגן לא פועל, ורועי איתי בבית," היא אומרת. אני מרגיש שהיא רוצה להוסיף משהו, אבל משתתקת.

"הוא שואל אליי?" אני נותן לה פתח לדבר על הנושא.

היא משתתקת לרגע. "כן," היא אומרת בשקט, "כמעט כל הזמן. אתה מבין שהוא קטן מידי כדי להבין מה זה אבא לוחם בחזית, והוא לא מבין למה עדיין לא חזרת מהעבודה. כששואלים אותו איפה אבא, הוא עונה בבית משפט."

המילים האלה מעלות בי זכרונות מהעבר.

*

"אני מתלבט באיזה תחום לבחור," אמרתי ליובל כשעמדתי לסיים את התואר בעריכת דין.

"לפי איך שנראה לי מהיכרותי איתך," היא ענתה לי ברצינות, "התחום הפלילי הוא לא בשבילך. לא שיש לי ספק שאתה יכול לנצח כל אחד, אלא שלא מתאים לך להסתובב בין עבריינים.

וגם, אני לא רוצה שיום אחד יתהפך עליך אחד מהם ותעלה בסערה השמימה עם הג'יפ המפואר שלך, כמו שקרה לפליליסט אחד שאינני זוכרת את שמו.

לגבי דיני משפחות," היא המשיכה באותה רצינות עצמה, "לא נראה לי שאתה הטיפוס להתעסק במלחמה המכוערת הזו של מי ייקח את הפסנתר, ולמי שייכת המתנה הנדיבה שהתקבלה מהדודה מחדרה, כל זאת לצד ההאשמות על בגידה מצידו, מצידה."

"את נשמעת כאילו בחרתי במקצוע הלא נכון," אמרתי לה.

"אני חושבת שמיציתי את אלה שלדעתי, וזו רק דעתי, לא מתאימים לך," אמרה יובל.

"זה משאיר אותי אם כך עם הרבה אפשרויות," עניתי לה, ולא אמרתי שבעצם היא לא בדיוק עזרה לי.

"אתה יודע בדיוק מה אתה אוהב לעשות," היא הפתיעה, "אתה אלוף במשא ומתן ובדיני חוזים. למה אתה בכלל מתלבט?"

במילים האלה היא סללה לי את הדרך להפוך לעורך דין מסחרי. והיא צדקה. זה באמת מה שאני הכי טוב בו, והתחום האהוב עליי ביותר.

כל פעם שאני זוכה המשפט, ועד היום זה קרה בכל אחד שהשתתפתי בו, אני אוהב לחגוג את נצחוני רק איתה.

*

"אני לא יכול לדמיין אותי כעת מתמודד עם סיכסוכים על רקע מסחרי. הכל נראה לי פתאום חסר… אני אפילו לא מוצא מילה להגדיר זאת. כאילו שייך לעולם אחר. רק את יובלי, נוכחת תמיד במציאות שלי, תהיה אשר תהיה," אני אומר לה ומביט על השעון.

"המפקד," קורא לי אחד מחיילי ואני מנצל זאת כדי לסיים את השיחה. כל כך קשה היה לי להתאפק ולא לגלות לה שהפגישה בינינו קרובה מתמיד.

"אני חייב לזוז. אני אוהב אותך," אני אומר ומסיים בחיוך את השיחה. כמובן שאין לי כוונה לאמר לה שמה שבאו להודיע לי, זה שההסעה הביתה מחכה לי.

זה לא פשוט אחרי כל כך הרבה ימי לחימה, ימים שהייתי כולי מרוכז רק בדבר אחד, בהגנה על החיילים שלי שמסתערים קדימה, להרפות.

אני מבקש שיעדכנו אותי מהמשרד בעורף מה קורה.

"אתה בחופש המפקד," עונה לי מירב הפקידה הפלוגתית, "מה שאומר שאתה על תקן של אזרח, ולאזרחים לא נותנים מידע."

"עוד רגע תאמרי לי שעליי להתייצב בבית משפט," אני עונה לה לא מרוצה.

"למה שתתיצב בבית משפט?" היא שואלת מופתעת.

"למקרה ששכחת, אני עורך דין. או אם לדייק פעם הייתי," אני עונה לה, "מה שמחזיר אותי לעובדה שאני מפקד כעת על היחידה שלנו."

"אמנם אני רק בשרות סדיר, אבל תאמין לי שאתה תודה לי. אתה לא רוצה להביא איתך הביתה את המלחמה. תנצל את הזמן כדי להריח אוויר אחר, לא כזה שעטוף בריח של עשן תותחים," היא אומרת.

"את מדברת כאילו זה עניין של מה בכך. כאילו יש לי מתג שאני יכול לכבות את המלחמה ולהפעיל…בעצם איך קוראים היום להיפך ממלחמה?" אני מהרהר בקול.

"מה שבטוח שלום זה לא," היא עונה לי.

"הייתי אומר שגם מציאות זה לא בדיוק. המציאות שלנו היא מלחמה," אני משלים את המשפט, "בכל מקרה אני מודה לך על הדאגה."

אנחנו יוצאים לדרך. כיוון שאני לא זה שנוהג, אני יכול להרשות לעצמי לעצום את העיניים ולדמיין אותה.

אין לי מושג איך תראה הפגישה בינינו. 'האם היא תקפוץ עליי, תכרוך את רגליי סביבי ותנשק אותי בפראות?' המחשבה הזאת בהחלט מתאימה לה וגורמת לי לחייך.

"למה אתה מחייך המפקד?" שואל אותי החייל שמסיע אותי.

"אני מדמיין את הבית. אני תוהה האם היא ממרקת אותו, וממלאת אותו בריחות של הבישולים הנהדרים שלה. עוד לא טעמתי אוכל טוב משלה. או שמא היא שבורה לגמרי ולא מתפקדת, שגם זה הגיוני," אני עונה לשאלתו. הוא מקשיב בריכוז לדבריי, ואני רואה שהוא משקיע בכך מחשבה ומתלבט מה משניהם נכון.

"ומה אתה חושב?" הוא שואל לבסוף.

"משום מה נדמה לי שהלביאה שלי לא מרשה לעצמה לשקוע בעצב. היא הסלע שלי ויודעת את זה," אני עונה לו.

10:30

אני מרגישה שאני יוצאת מדעתי. אני מרגישה חוסר שקט ומתפללת שזה לא קשור למני.

אני נזכרת שיודפת גיסתי הציעה לי לקחת את רועי אליה.

*

"את יודעת שתמיד אמרתי שאת לביאה רצינית. מה לביאה? את סלע איתן, ועדיין. גם הילדים שלי בבית, למה שלא אקח את רועי אליי ואת תוכלי להתרכז בעבודה שלך. אם אני לא טועה יש לך דד ליין לעמוד בו." אמרה לי רק הבוקר יודפת.

'למה באמת אני תמיד צריכה להוכיח לכל העולם שאני בסדר? אני לא. אני ל-א בסדר, וזה בסדר."

אני יודעת מה עליי לעשות.

*

עכשיו כשרועי לא בבית, אני מביטה מסביבי. הבית מסודר. הבגדים כבר שוב בארון אחרי כביסה וייבוש. על הגז אוכל מבושל, ושני מגשים של עוגיות, למרות שאמרתי לעצמי שהגיע הזמן שעליי לשנות את המנהג הזה של בישול בשש בבוקר, כשמני לא כאן.

אני מתיישבת בחדר העבודה שלו, מוקפת בספרי דיני מסחר, ונושמת עמוק. הגיע הזמן שאתרכז בעבודה. תוך פחות משעה אני מסיימת את הכתבה, עוברת עליה שוב, ושולחת אותה למערכת.

במקום להרגיש הקלה, אני מרגישה שוב מועקה. אני מכינה לי כוס קפה ויוצאת איתה למרפסת.

תל אביב פרושה מתחתיי, והים נראה באופק. נדמה כאילו הוא לוחש לי לבוא ולרבוץ על החול החם. אני מסתכלת עליו במבט זועף. 'נראה לך?' אני ממלמלת, 'שאני אתרחק מהמרחב המוגן שלי?'

אני ניזכרת בשיחה שלי אתמול במערכת העתון.

*

בישיבה דיברו שעלינו לשדר לציבור לנסות לחזור לשיגרה מסויימת.

"מה זה בדיוק שיגרה מסוימת?" לא יכולתי להתאפק ושאלתי.

"נו את יודעת," התפתל מולי דביר העורך שלי.

"אני לא, לכן שאלתי," הקשיתי עליו.

"נו יובל, שיגרה…. כמו שהיה פעם," הוא מחפש את המילים. אני מביטה בו, בעורך הראשי של אחד העתונים הנמכרים ביותר במדינה, אדם שברזומה שלו עשרות שנות כתיבה, ומרחמת עליו שהוא לא מצליח לדייק במילים את מה שהוא מנסה לומר.

"אתה מבין," אני אומרת לו, "מה שהיה פעם לא קיים יותר. אנחנו עוברים כעת לידה מחדש לעולם שונה.

תסביר לי איך אני יכולה לחזור לשיגרה כשאני ישנה שבועות לבד רועדת מקור בשל חסרונו, והנפש חסרה אותו, את הגבר שבחרתי לחיות איתו את חיי?

איך אני יכולה לתפקד כשהבן הקטן שלי לא מבין למה אבא שלו עדיין לא חזר מהעבודה, ואני לא יכולה לתת לו תשובה מתי הוא יחזור?

איך אני יכולה להתרכז כשאני מחכה לשווא להודעות האהבה המוקלטות שלו לאורך היום שלא מגיעות?

יש לך מושג איך זה מרגיש כשאת מבשלת ואופה עבורו את האוכל שהוא אוהב, למרות שאת יודעת שהוא לא יגיע היום, ולו רק בשל התקווה שאולי הוא בכל זאת יפתיע ויבוא?

על איזה שיגרה אתה מדבר דביר?"

אני מחייכת לעצמי במרירות. מני תמיד אומר שאני הלביאה שלו. הוא תמיד משקיף עליי כמו אריה מרוצה. עכשיו הוא האריה השואג, שקם להגן על הלביאה ועל הגור הקטן שלו, ושועט קדימה, בעוד אני רוצה רק להתכרבל בחיקו.

אני מבינה למה דביר מתכוון, רק שמתקשה לעשות זאת.

*

'סיימת את הכתבה, היא כעת בעריכה. אין לך מה לעשות. את חייבת לקחת את עצמך בידיים," אני מדבר אל עצמי. יודפת הציעה שדביר ישן אצלה, ואני מנצלת ת ההצעה הנדיבה ומתקשרת לשלי ספרית שלי לשאול אם היא פנויה.

12:00

"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" שואלת אותי שלי, "זה לא קצר מידי?"

"הסברתי לך שאני רוצה ששיערי יהיה מספיק ארוך כדי לאסוף אותו לזנב סוס, אבל קצר," אני אומרת לה.

"אני מנסה להבין," היא מביטה בי ומקמטת את מצחה.

אני אוספת בידי את שיערי ומסמנת לה את האורך. "אם את אומרת," היא נאנחת ומתחילה לספר אותי.

"תראי איזה יפיפיה את," היא קוראת בהתפעלות כשהיא מסיימת לספר אותי, "יצא ממש מושלם."

אני לא הולכת שבי אחרי המילים שלה. הרי ברור שזה מה שהיא תגיד, אבל כאשר אני מסתכלת על עצמי במראה, אני מופתעת לראות כמה התספורת החדשה הולמת אותי. הסערה שהייתה בי  שוכחת מעט.

אני מוציאה את הנייד, מצלמת את עצמי ושולחת מייד למני. רק אז אני מזכירה לעצמי שהוא כעת בלב בלחמיה , ואני מתעסקת בשטויות.

אני שומעת קול של הודעה נכנסת. בהתחלה אני מתעלמת. אם יש לעורך משהו לומר לי, זה יכול לחכות.

אבל כשההודעות לא מפסיקות אני לוקחת את הנייד בחוסר רצון מופגן, בזמן שאני משלמת לספרית ויוצאת לרחוב הסואן.

אהבת חיי💗: וואו! כל כך יפה לך!

אהבת חיי💗: מתי את חוזרת?

אהבת חיי💗: עוד חמש דקות בבית

אהבת חיי💗: תבואי כבר!

12:48

המעלית נעצרת בפתח דירת הגג שלנו. אני נושמת עמוק. ארבעה שבועות הוא לא היה בבית, ואני לא יודעת מה לצפות. ברור לי שהמלחמה הזאת חרטה את נוכחותה עליו. 'תנשמי עמוק,' אני מורה לעצמי, 'וכנסי עם לביאה שלו וכך הוא צריך לפגוש אותך.חיוך.'

אני נכנסת בשקט הביתה, מחפשת אותו בכל פינה, אבל הוא לא כאן.

לרגע אני חושבת שאולי טעיתי, אולי לא הבנתי נכון. אני מוציאה את הנייד כדי לבדוק את ההודעות, שכשאני מבחינה בו יושב במרפסת, על הכיסא שאני נוהגת לשבת בו תמיד.

כיוון שהדלת של הסלון פתוחה לרווחה, הוא לא שומע אותי כשאני יוצאת אליו.

אני מביטה עליו יושב במבט מהורהר ומביט על הים.

"סוף סוף את פה," הוא מפתיע אותי וקם לאיטו. אני מתלבטת איך להגיב. העייפות ניכרת על פניו. אני מודה על כך שהוא כבר אחרי מקלחת ותגלחת. התמונות שהוא שלח לי הראו שנוא לא מרבה לעשות זאת אי שם בלב הקרבות.

הוא פורש את זרועותיו לקראתי ואני ממהר לזנק עליו, וכורכת את רגליי סביבו. הוא אוחז בי חזק וטומן את ראשו בכתפי.

"את השפיות שלי, עולם ומלואו עבורי, את חסרה לי בטרוף. את יודעת שאין ברירה ואני צריך להלחם עבורך, עבור רועי, ועבור הילדים שעוד יוולדו לנו," הוא אומר בנשימה אחת.

אני מקשיבה לו, גומעת כל מילה לתוכי, מאפסנת אותה בליבי, ומרגישה קצת הקלה.

"ואז הוא מפסיק את שטף דיבורו ומנשק אותי, בדיוק כמו שחלמתי. אני מרגישה את גופי מתמלא באהבה גדולה. אני לא לבד, גם אם זה רק ליממה, קצת פחות.

לבסוף הוא ניתק ממני, אוחז בידי ומוביל אותי לחדר השינה. אנחנו עוברים ליד חדרו של רועי ואני קולטת שהוא לא אמר מילה עליו.

"הוא כל כך גדל,  הוא אומר לי בעודו מתפשט. "אני לא יודע מי משנינו התרגש יותר, רועי או אני."

"איזה יופי שראית אותו, " אני אומרת בהתרגשות.

"כן, " הוא ממשיך מהורהר," הכנסתי את המדים למכונת הכביסה, ויודםת תעביר אותם למייבש. אמרתי לה שאני זקוק לזמן איתך, רק את ואני. ברגעים הבודדים שאנחנו לא נלחמים, אני מתגעגע אלייך בטירוף.

יודפת הציעה שנבוא לארוחת ערב. אמרתי לה שכמו שאני מכיר אותך, ברגע שתקלטי שאני בבית, תלכי להעמיד סירים על הגז.

שמחתי לראות שכבר עשית זאת. אני רוצה למצות כל רגע איתך.

אבל דבר ראשון שאני רוצה, זה שתבואי לישון אני. חסרות לי שעות שינה ואני רוצה להעביר אותן כשאת בזרועותיי. מין הרגשה כזו של שיגרה."

 נכון שהשיגרה שלנו לא תהיה כפי שהייתה בעבר, אבל במילים האלה הזכיר לי מני, שיש דברים שהם לנצח, כמו האהבה שלנו. וגם אם אנחנו, כל אחד מאיתנו, השתנינו, ביחד ננצח.

עד שיגיע הנצחון, נלמד לחיות מיממה, קצת פחות, של מרווחי נשימה, שיטעינו אותנו בימים של בדידות.

בר אבידן,

מאמינה באהבה