המלחמה הזאת הגיעה ממש לא בזמן. לא שיש זמן מתאים למלחמה.
אלא שכאשר אתה אחרי כמעט יממה ללא שינה, אתה מתקשה מאד לתפקד.
אני מרים טלפון אליה. "איפה את?" אני שואל.
"אני בבית, איפה אני יכולה להיות בשעת בוקר כל כך מוקדמת בשבת?" היא שואלת בטון הכי תמים שהיא מסוגלת. היא רק שוכחת שאני יודע לקרוא אותה בין השורות.
האישור על כך שהיא משקרת מגיע מייד בדמות לחישה שהיא לוחשת כנראה למי שהיא נמצאת במיטתו, ואחריה היא מצחקקת, אבל תופסת את עצמה.
"אני ישנה, אפשר שנדבר אחר כך?" היא שואלת.
"מצטער שהפרעתי לך," אני עונה לה. עכשיו אני כבר בטוח שאגיע לבית ריק.
*
את עמליה אני מכיר עוד מימי התיכון. היא הייתה בת זוגו של חברי הטוב ביותר מיכאל.
כשמיכאל נהרג הרגשתי צורך לתמוך בה. איכשהו הפנו לזוג וכעבור שנתיים היא עברה לגור איתי בדירתי עם בנה הקטן שנולד שלושה חודשים אחרי האסון.
היא הבהירה לי שאין בכוונתה להתחתן איתי כיוון שהיא מוכרת כאלמנת מלחמה, וביקשה שנערוך הסכם ממון שייגן על זכויותיה.
חתמתי לה, למרות שאני הייתי בעל הרכוש. בכך גם היגנתי על רכושי וזכויותיי. מיכאל היה גבר מקסים, אבל לא הייתה לו קריירה מזהירה. אני לעומתו הייתי כבר רופא מוכר, בעל דירת גג, וחשבון בנק נאה.
המילים האלה עלו שוב כאשר ביקשה להיפרד ממני.
"את מבינה," אמר לה עורך הדין שלה, "שבכך שחתמת על הסכם ממון עם ד"ר אלון, הפכת להיות הידועה בציבור שלו."
ישבתי מולה עם עורך הדין שלי ושתקתי, העמדתי פנים שאני לא מבין את מה שנאמר בין השורות.
*
השעה שמונה בבוקר
מנהל בית החולים קורא לי ומעדכן אותי במה שקורה. בינתיים בית החולים שלנו מחוץ לתחום. הוא מונה בפניי את רשימת בתי החולים שפתחו את שעריהם לקבל את הפצועים בטבח הנוראי, בתקווה שיוכלו להציל את חייהם.
"אם כך אני מבקש את רשותך להשתחרר," אני אומר לו, "אני רוצה להצטרף לגדוד שלי."
"ומה יקרה אם בית החולים יתווסף לרשימה?" הוא שואל בחוסר נוחות.
"יש הרבה מנתחים טובים בבית החולים שלנו. אני בטוח שיהיה מי שייתן מענה בשעת הצורך. החיילים שלי זקוקים לי יותר."
אני קם. "אני נוסע הביתה לקחת את הציוד שלי. נתראה כשנתראה," אני אומר ופונה לעבר הדלת.
"תשמור על עצמך," הוא קורא אחריי, "מלחמה היא לא משחק ילדים, אתה יודע."
"אני אעשה הכל לשמור על עצמי," אני אומר לו וחושב שאני לא בטוח שהוא השתתף אי פעם בפעולות צבאיות, שלא לדבר על מלחמה.
*
אני נכנס לדירתי, ולא מופתע שהיא חשוכה ושקטה. אני עובר בחדר של הילד, ורואה שהוא לא שם, וגם לא מי שמטפלת בו. זה שעמליה לא פה, אני כבר יודע.
אני מרגיש פתאום צמא גדול וניגש למזוג לי מים צוננים מהמקרר. על האי במטבח מונחת מעטפה עם כתובתו של עורך הדין שלה.
אני מוציא מתוכה את ההסכם שמסתבר שהוא הכין לפני כמה ימים, ועובר עליו בזריזות. אין בו שום דבר חדש. למעשה הוא העתק של הסכם הממון, שרק כותרתו שונתה.
אין לי שום בעיה לחתום על כך שאין לי כל עניין ברכוש שלה, בעיקר שעל מה ששלי היא חתמה מראש שהיא מוותרת. היא כל כך הייתה עסוקה לשמור בקנאות על רכושה, ולא היה לה מושג כמה גדל חשבון הבנק שלי בשנים שהיינו יחד.
אני לא באמת יודע מה יקרה במלחמה הזאת שנכפתה עלינו, אני רק רוצה לצאת אליה כשהפרק הזה מאחוריי. 'לפחות אם יקרה לי משהו, היא לא תהנה מכך,' אני חושב במרירות.
אני מוציא את העט מתיקי וחותם על כל דף. אני עובר שוב על ההסכם ומוודא שלא פיספסתי אף דף. אני סורק אותו ושומר אותו בענן שלי.
רק אז מכניס את ההסכם למעטפה חדשה, רושם עליה את כתובתו של עורך הדין שלי, ומחליט למסור את המעטפה לשומר במגדל המגורים שלו, שסמוך לשלי.
בכל זאת, אני שולח לו עותק גם במייל, כדי שיהיה ברור מתי שלחתי אותו.
אני מתקשר אליו. "חתמתי על הסכם הפרידה מעמליה, אני אשאיר לך אותו אצל השומר במגדל שלך," אני אומר לו להפתעתו.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה לשנות כלום?" הוא שואל.
"מבחינתי הנושא סגור," אני עונה לו, "יש לי רק בקשה קטנה. אני יוצא למילואים. אני מבקש שהיא לא תדע מזה."
*
שלוש שעות אחרי
אני מתייצב בנקודת הכינוס שהורתה לי שגית הפקידה הפלוגתית.
"טוב שאתה כאן ד"ר אלון," אומרת שגית, "זו הולכת להיות מלחמה כפי שלא היכרנו."
אני מביט על הילדה הצעירה הזאת. לפי הדרגות שעל זרועה, אני מנחש שהיא כנראה בת תשע עשרה. המבט על פניה לא מסגיר את גילה הצעיר. היא פועלת בקור רוח, מחלקת פקודות במקצועיות, ועובדת ללא הפסקה.
"המ"פ בדרך. הוא ביקש שתחכה לו לתידרוך," היא אומרת בזמן שהיא קוראת הודעה מהנייד שלה, "אולי כדאי שתכין לעצמך בינתיים קפה. הייתי מכינה לך בשמחה, אבל הלחץ פה הוא בלתי נסבל."
אני נזכר שלא שתיתי קפה מאתמול, וניגש למטבחון. על השיש יש מגש עם כריכים, ואני לוקח אחד. אני רוצה לחזור למשרד וחושב שגם שגית כנראה לא שתתה כלום, ומכין גם לה קפה.
"איזה נחמד מצידך," היא אומרת ומחייכת חיוך ביישני. "לא קמתי מהכיסא, אפילו לא לשירותים."
"ד"ר אלון," קורא בשמחה זוהר שמשרת יחד איתי במילואים, "עכשיו כשאתה פה אני יודע שיהיה בסדר. יש מי שידאג לי במקרה ש…"
"תעשה לי טובה ותשמור על עצמך," אני עונה לו, "באתי לכאן במטרה לברוח מהעבודה בבית החולים. אל תספק לי תעסוקה."
"ממש אתה," הוא אומר בלעג, "תזכיר לי מי מסתער תמיד ראשון?"
הוא מבחין בכוס הקפה שבידי. "תראה אותך. אני פה שעה, ואף אחד לא הציע לי כוס קפה, ככה את אוהבת אותי שגית?"
"תרגע זוהר, הדוקטור הכין לעצמו, אני לא קמתי אפילו לפיפי," עונה לו שגית כשעיניה עסוקות בקריאת הודעה נוספת.
'זה לא אמיתי מה שקורה כאן,' היא ממלמלת.
לאט לאט מתברר לנו גודל האסון.
"תגידי לי שזה לא אמיתי," אומרת לי עופרי ופניה חיוורות כאילו ראתה לנגד עיניה סרט אימה.
"מה השעה?" אני שואלת ומנסה לפקוח את עיניי.
"שבע בבוקר," היא אומרת כמעט בלי קול, "את קולטת מה קורה פה? אנחנו ישנות לנו שנת ישרים ואילו הם…" היא פורצת בבכי.
אני מאלצת את עצמי להתעורר, מפהקת פיהוק גדול וניגשת לראות על מה היא מדברת. אני עומדת לנזוף בה על כך שהיא מעירה אותי בשעת בוקר כל כך מוקדמת, כשהיא יודעת שעבר עליי שבוע מטורף כמעט ללא שעות שינה, וכי אני עדיין מחלימה מדלקת ריאות חריפה.
אני מביטה בבעטה על מה שנגלה לנגד עיניי.
ואז מגיע הטלפון מאימא.
"אלה שלי," היא אומרת בבכי, "את לא מבינה איזה אסון נפל עלינו."
"רק עכשיו נודע לי מה קורה. אני באה הביתה," אני אומרת לה וניגשת מייד למחשב להזמין כרטיס טיסה. בו זמנית אני שולחת מסרון לאילנית שעובדת כדיילת, ושואלת היכן היא.
"אני ברומא, ועולה לטיסה עוד ארבע שעות," היא אומרת לי בקול מתוח, "שמעת מה שקורה בארץ?"
"אני עדיין לא קולטת איך זה קרה. יש סיכוי שאת מעלה אותי לטיסה איתך?" אני שואלת.
"תני לי כמה דקות," אומרת אילנית.
"אני אשלם כל מחיר," אני אומרת לה מייד.
לשמחתי אילנית מצליחה למצוא לי מקום.
עופרי מחליטה להישאר ברומא. אני לא יודעת אם זה בגלל שהיא פוחדת לחזור לארץ, או בגלל לאונרדו שמחזר אחריה.
"כך או כך,'"אני אומרת, "זה בסדר גמור שאת נשארת." בראשי כבר נרקמת תוכנית. "אולי אזדקק לשרותייך כאן," אני אומרת כדי להרגיעה, למרות שברור לי שאני יכולה להסתדר לבד.
אני נכנסת לרשימת הספקים שלי ומצליחה למצוא ספק שמתעסק בציוד צבאי. אני מבקשת ממנו שישלח לי בדחיפות הצעת מחיר לציוד שיש ביכולתו לספק לי. "מדובר בכמויות גדולות," אני אומרת לו.
"אני מצטער אלה, שמעתי שהמדינה שלך מותקפת. אני אעשה כל מאמץ לארגן עבורך בהקדם סחורה. אני אחייב אותך רק במחיר העלות," הוא אומר.
"אני לא מבקשת ממך דברים בחינם," אני עונה לו. אני לא רוצה ממנו ומאף אחד אחר טובות. אני לא אוהבת להיות חייבת.
"אני מניח שאת לא יודעת שאני יהודי. זו גם המדינה שלי, וחשוב לי שהיא תנצח," הוא אומר לי, מה שמשנה את החלטתי.
"אני טסה עוד כמה שעות, נתכתב באמצעות המייל," אני מסיימת את השיחה וניגשת לארוז את המזוודות שלי. אין לי מושג מתי, ואם בכלל אחזור לפה. אני מחליטה שמה שלא אוכל לקחת אשאיר לעופרי להחליט מה יעשה בו. "לכל דבר יש תחליף," אני אומרת לה.
אני משאירה לה חלק מהבגדים שלי, ומקפידה לקחת את הדוגמאות והגיזרות שהכנתי כאן. 'לכל דבר יש תחליף,' אני אומרת כשאני רואה את הערמה הגדולה של הבגדים שאני אוהבת, נשארת נטושה על המיטה שלי.
*
מוצאי שבת
המטוס נוחת בשדה התעופה בן גוריון ואני ממהרת לקחת מונית הביתה. ביקשתי מאימא שלא תגיע לשדה. אני מעדיפה שהיא תשאר קרוב לממ"ד.
"אני במונית בדרך הביתה," אני אומרת לה.
"לשלך או שלי?" היא שואלת.
אני מודה שלא ציפיתי לשאלה שלה. מקולה אני מבינה שהיא רוצה אותי איתה. "אבא נקרא למילואים, ואני לבד. חשבתי שיהיה נחמד…" היא אומרת ומשתתקת.
"אני מגיעה אלייך," אני אומרת ומודיעה לנהג על שינוי כתובת.
אני יושבת במונית ומבטי מופנה לעבר החלון. יש אווירה מתוחה באוויר. נהג המונית מקשיב לחדשות. הוא רוצה לומר את אשר על ליבו אבל רואה שאני שקועה בעולם אחר.
הדרך הכה מוכרת לי משדה התעופה לתל אביב, נראית לי כל כך שונה. מין עיר קפואה, כל זאת עד שאני שומעת מעליי את מטח הטילים.
"אין איפה להסתתר," צועק בהיסטריה נהג המונית, "זהו החלטתי, אני לא נוסע אפילו עוד נסיעה אחת."
הוא עוצר בפראות את המונית, מורה לי לצאת, ומשתטח לצד הכביש. אני עושה כמוהו ומכסה על ראשי בידיי.
הנסיעה הביתה נראית לי כמו מסע בלתי נגמר.
אני מגיעה סוף סוף לבניין של אימא ומתפללת שאספיק להגיע לדירתה לפני המטח הבא. אני נושמת לרווחה כאשר הדלת נסגרת מאחוריי, ואימא נועלת אותה ומבריחה אותה עם השרשרת.
שוב יש אזעקה, ואני חושבת על נהג המונית שבטח בהיסטריה כעת. אנחנו ממהרות לממ"ד, כשאני נושאת איתי את תיק הגב שלי ובו המחשב וסט בגדים להחלפה. אני רוצה לומר לאימא שהייתי צריכה להכניס גם את המזוודה ובה כל היצירות שלי למקרה והדירה תפגע, אבל יודעת שהיא תחשוב שירדתי מדעתי.
"אני מכירה אותך," אומרת לי אימא כשאנחנו יושבות על המיטה בממ"ד, "את בטח תרוצי מחר ליחידה שלך, אבל אני מבקשת ממך שלא תעשי זאת. את עדיין לא בריאה לגמרי. בעצמך אמרת שאת עדיין מרגישה חלשה. דלקת ריאות גם בגילך זה לא משחק ילידים. תמצאי לך מקום להתנדב. הצבא זקוק להרבה עזרה מהעורף."
בדרך כלל אני מתווכחת עם אימא, אבל כעת כשאני מרגישה עדיין מותשת, אני יודעת שלא אועיל לצבא אם אתגייס. עדיף שאחכה עוד שבוע כשאחזור לעצמי.
אני פותחת את המחשב ומוצאת בו מייל מהספק ברומא. "אני מצטער אלה, היצרן שלי לא מוכן למכור סחורה לישראל. הוא פוחד שיחרימו אותו."
'הנה זה מתחיל,' אני ממלמלת.
"מה אלה שלי?" שואלת אימא, ואני מבינה שאמרתי בקול את מחשבותיי.
"ספקים בחו"ל מסרבים לשלוח לכאן סחורה," אני מתחילה לספר, אבל אז הנייד שלי מצלצל.
אני שמחה לראות את שמה של רונה. "אלה-לי שמעתי שחזרת," היא אומרת, "איפה את?"
הלב שלי מתרחב כשאני שומעת את שם החיבה שהיא המציאה לי. "אני בבית אימי," אני משתפת אותה.
"רשמתי אותנו כמתנדבות לאריזות ציוד רפואי," היא אומרת לי, "לא שאלתי אותך, אבל אני בטוחה שתסכימי."
*
בשש בבוקר רונה שולחת לי הודעה שהיא מחכה למטה.
לוקח לי זמן להתאפס על עצמי, להבין היכן אני, ולמה לעזאזל רונה מחכה לי בשעה כל כך מוקדמת.
אני בוהה בהודעה, בזמן שאני מכריחה את עצמי להתעורר.
אמש הייתי כל כך עייפה שנרדמתי עם בגדיי, מה שעוזר לי להתארגן במהירות. אני ממהרת לצחצח שיניים, תוך כדי זה שאני מתרוקנת בשירותים, משהו שממש לא מתאים לי.
אני פוגשת את אימא במטבח. היא יושבת עם עינים אדומות מחוסר שינה, ובוהה בחלל. "אני עם רונה. הנייד שלי פתוח למקרה שאת צריכה אותי," אני אומרת, מעמידה פנים שאני לא רואה מה עובר עליה. אני מכירה את אימא שלי ויודעת שברגעים כאלה עליי להניח לה לנפשה.
"אני אוהבת אותך אלה שלי," היא אומרת וקמה לחבק אותי, "תשמרי על עצמך. אל תהיי גיבורה. אם יש אזעקה תמהרי לתפוס מחסה."
"אני מבטיחה לך אימא," אני אומרת, נושקת על לחיה וממהרת לרדת למטה.
רונה מחייכת כשהיא רואה אותי. "לא ידעתי מה לעשות, לא ענית לי," היא אומרת לי.
רק אז אני קולטת שהיא צודקת. "הייתי עסוקה בלהתעורר. אני עדיין לא מאופסת. ספרי לי לאן אנחנו נוסעות."
אני נושם עמוק ונושף החוצה, אבל האוויר לא ממלא את ריאותיי.
זה לא שאני פצוע בגופי, זאת הנפש שלי שמתקשה להכיל את כל מראות הזוועה האלה.
מה שעובר לי בראש כעת זה שהייתי רוצה לקחת תת מקלע ולרסס את כולם שם ברצועה.
אני שוב נושם עמוק. אני חייב להתעשת מייד.
"ד"ר רונן. הגיע משלוח חדש של ציוד רפואי," אומרת שגית, "ואם לא איכפת לך להקשיב לנייד שלי, אני אודה לך. אני כבר לא יכולה להתאפק, שלפוחית השתן שלי עוד רגע מתפוצצת. הרגעים השפויים היחידים כאן עבורי, זה שאני יכולה ללכת להתרוקן בשירותים בלי להיות מחוברת לנייד."
"אני פה, תלכי," אני אומר, וחושב באיזה עולם מטורף אנחנו חיים שזאת הפנטזיה הכי פרועה שלה.
אני מתחיל לפתוח את הקרטונים שעליהם הסמל של חיל הרפואה.
אין לי מושג מי ארז את הקרטונים האלה, אבל אני בהחלט מתרשם מהסדר. הכל ארוז בצורה נגישה והגיונית.
כשאני עומד לסגור חזרה את הקרטון אני רואה שמודבקת על המכסה רשימת מלאי שכתובה על נייר ושבראשו לוגו אל – אופנה ללא גיל ובתחתיתו מודפס השם אלה ומספר הטלפון.
בסוף רשימת המלאי נכתב תשמרו עליכם למעננו.
אני מהרהר בשלושת המילים. 'למען מי עליי לשמור על עצמי?' אני חושב בליבי.
מידי יום מגיעים קרטונים מהעורף. מייד כאשר אני פותח את הקרטון, עוד לפני שאני בודק אם יש רשימה מצורפת, אני יודע מי מהם נארז על ידי אלה.
*
יום שישי בערב
החברים מאלתרים ארוחת שבת ועורכים קידוש.
אתה יכול לזהות ביניהם מי רגיל לכך ולמי זה זר, ובכל זאת כולם מקשיבים ברצינות ואומרים אמן אחרי כל ברכה.
את הארוחה אנחנו מעבירים בשקט, וכל אחד שקוע בהרהוריו. לאחריה כל אחד פורש לפינה אחרת ומתקשר הביתה.
כיוון שכבר דיברתי עם הוריי אני חוזר לחדר כדי לנוח מעט.
כבר כמה ימים מסתובבת במוחי המחשבה להתקשר לאלה ולהודות לה על התרומה שלה למאמץ המלחמתי. עם זאת אני מהסס. אין לי מושג מיהי. האם היא נשואה? האם היא אישה מבוגרת? אולי היא באמצע ארוחה משפחתית ואני עלול להפריע לה?
אני מנסה להרדם אבל לא מצליח.
בסופו של דבר אני מחליט להתקשר. "מדבר ד"ר רענן אלון," אני מציג את עצמי.
"אני מקשיבה," היא אומר בקול קפוא.
"הכל בסדר אלה," אני ממהר לומר, "החבילות שאת אורזת מגיע לבסיס שלי, ורציתי להודות לך על מה שאת עושה למעננו."
"לא נשמתי. אבא שלי במילואים ולרגע לא חשבתי על כך ששיחות כאלה לא מגיעות בטלפון," היא אומרת ומשחררת אנחה.
"אני מצטער. ואני לרגע לא חשבתי שאני עלול להבהיל אותך," אני מתנצל.
"לצערי אני אחרי דלקת ריאות קשה, וכיוון שאני לא בדיוק שומרת על עצמי, אז היא ניגררת לאורך זמן, ולכן בחרתי להתנדב. היה לי ברור שלא יגייסו אותי במצבי," היא מסבירה לי.
"עכשיו אני מבין למה הנשימה שלך נשמעת כך. את חייבת לשמור על עצמך," אני אומר לה.
"סיימתי בימים אלה פרוייקט גדול ברומא, ולא היה לי זמן לשכב במיטה. מייד כשפרצה המלחמה חזרתי לארץ ישר למוקד ההתנדבות של חיל הרפואה שם שירתתי כחובשת קרבית," היא מספרת לי, "איך אתה? אני יודעת שזה לא משחק ילדים."
"אין לך מושג…" אני מרגיש שאני נחנק. בכל הימים מיום שהגעתי לכאן לא דיברתי עם איש על רגשותיי. "אני מפריע לך כעת? את לא עסוקה בארוחת שישי או …"
"בין כל הטילים שנופלים כאן, אין לי חשק גדול לארוחת שישי בערב. גם אימי שאיתה אני נמצאת כדי שלא תהיה לבד, לא בדיוק במצב רוח לכך. היא דואגת לאבא שלי שבחזית מין הסתם," היא מספרת לי.
"ואת?" אני שואל ומייד חושב שזה לא במקום לשאול אותה שאלה כזאת אישית.
"לפני שנה כשהחלטתי לקבל עליי את הפרוייקט ברומא נפרדתי מהחבר שלי. היינו תקופה ארוכה יחד. הוא היה אחרי כמה שנים בקבע, ורצה להרגיש את החופש, ונעדיף לנסוע לטיול למזרח הרחוק, מאשר לבוא איתי לרומא. לפי מה ששמעתי מאחרים הוא נכנס למנזר ומתרגל שתיקות כל היום. שיבושם לו," היא אומרת.
"הפסד שלו," אני אומר לה.
"ואתה?" היא שואלת.
"לא מחכה לי אף אחד. חתמתי על הסכם פרידה ממי שחייתי איתה ביום שיצאתי למילואים. לא שמעתי ממנה מאז," אני מספר לה בטבעיות, "ביננו, היא לא חסרה לי."
"הפסד שלה," היא עונה וגורמת לי לצחוק.
"הנייד שלי פתוח בימים אלה סביב לשעון. אתה יכול להתקשר מתי שבא לך לדבר," היא מפתיעה אותי, ומחממת לי את הלב.
"אני עלול לנצל את ההצעה שלך," אני עונה.
"חסר לך שלא. אני אחכה לטלפון היומי ממך, ואל תתן לי לדאוג יותר מידי. אתה זוכר שאני עדיין חלשה," היא אומר בטון רציני. אני לא מתאפק ופורץ שוב בצחוק.
"לא יכולתי להרדם. הראש שלי היה מפוצץ במחשבות. תודה שעזרת לי לשחרר אותן. אני מבטיח שאתקשר כשאוכל," אני מבטיח לה.
"וגם אם לא תרצה לדבר, תשתדל לשלוח לי הודעה בווצאפ, שלפחות אדע שהכל בסדר," היא אומרת.
"אני מבטיח," אני עונה לה
אני שומר את המספר שלה ברשימת אנשי הקשר ומתחבר אליה בווצאפ.
תמונתה עם חיוך של מלאכית עולה לנגד עיניי. 'את יפיפיה,' אני לוחש לה בליבי, ושולח לה מייד הודעה.
ד"ר רענן אלון:
לילה טוב אלה מתוקה.
אלה בלינסון:
תודה, לילה טוב גם לך.
תשמור עליך בשבילי.
*
השיחות היומיות עם אלה הן שמחזיקות אותי שפוי, ועוזרות לי לשחרר את המועקות. היא נותנת לי לדבר, ואני מרגיש שהיא מקשיבה לי. תמיד היא מוצאת מילות עידוד לומר לי, דבר שאיני רגיל לו.
"זה פשוט לא יאומן," אומרת לי שגית, "שהם מצליחים עדיין לירות טילים על תל אביב," בזמן שאני בודק משלוח חדש שהגיע ועורך רשימות של מה שחסר.
כשהיא אומרת את זה הלב שלי קופא. אני מתקשר מיד לאלה. היא לא עונה. אני מרגיש כאב עצום בחזה, ומקווה שהיא בסדר.
רונה ביקשה שאלך איתה לקנות בגדים. "החורף מתקרב ונעשה קר. אני חייבת לקנות כמה בגדים ארוכים," היא אומרת. בימים אלה אני לא מפעילה עדיין את הסטודיו שלי, ואת הליין שעיצבתי אני מוכרת למספר חנויות.
בדרך כלל הדגמים שלי נתפרים בחו"ל אבל בימים אלה אני מעדיפה לתת את הפרנסה לתופרות בארץ. למרות שאת הבגדים בעיצובי קונות נשים עתירות ממן, אני מחליטה להוריד את המחירים כך שיהיו שווים לכל נפש. בעונות הקודמות היו לי רווחים נאים מאד ואני יכולה להרשות לעצמי.
"את לא חוששת לפגוע במוניטין שלך?" שואלת אותי עופרי.
"אני אהיה בסדר," אני אומרת לה. איך היא יכולה להבין מה שקורה כעת בארץ, כשהראש שלה עסוק בלאונרדו שמחזר אחריה בלהט?
*
אנחנו מסיימות את הקניות, לאחר שרונה קיבלה בזכותי הנחות גדולות.
כיוון שהקניון לא רחוק מביתי אני אומרת לה שאלך ברגל הביתה. "את בטוחה?" היא שואלת.
"עד שנרד לחניון, תשלמי עבור החניה, ותצאי החוצה, אהיה כבר בבית," אני אומרת לה.
אני יוצאת מהחניון ופוסעת מספר צעדים, כאשר אזעקה מנסרת את האוויר. אני רוצה לפנות חזרה לתוך הקניון, אבל רואה אישה צעירה עם תינוק בידה. ברור לי שהיא לא תספיק להגיע למרחב המוגן. אני רצה במהירות לעברה, מורה לה לשכב על הריצפה ולכסות בגופה את תינוקה, ואני מסוככת על שניהם בגופי.
ואז שריקה שלא שמעתי כמותה בחיים מחרישה את אוזניי, ואני מרגישה רסיסים פוגעים בכל גופי.
"את בסדר?" אני מספיקה לשאול לפני שאני מאבדת את הכרתי.
*
"אני צריך אותך ערה," אני שומעת את קול זר קורא לי. הוא סוטר לי קלות על לחיי ואני פותח בקושי את עיניי. "מה קרה?" אני שואלת.
"את גיבורה," הוא אומר לי, "הצלחת חיים של אימא ותינוק."
אני מחייכת ורוצה לעצום את עיניי. "את לא עוצמת את עינייך. דברי איתי. איך קוראים לך?"
"הטלפון של אימא שלי…" אני מרגישה שאני מתעלפת.
"איך קוראים לך?" הוא חוזר על שאלתו.
"אלה, אלה בלינסון," אני עונה.
אני לא זוכרת כלום מהשעות הבאות. לא את דקירת המחט שהחדירו לתוך זרועי, לא את הנסיעה באמבולנס, לא את ההגעה לבית החולים.
כשאני מתעוררת, הכל נראה לי מטושטש, וראשי כואב. "את תהיי בסדר אלה שלי," אני שומעת את קולה של אימא, ונרדמת שוב.
אני מתקשר שעות ואין תשובה מאלה. אני יוצא מדעתי. אני מרגיש שמשהו רע קרה לה, אבל לא יודע למי להתקשר.
בשעת לילה מאוחרת סוף סוף יש מי שעונה לטלפון שלה. "זו חני אימא של אלה," היא אומרת בשקט.
"בבקשה תגידי לי שהיא חיה," אני אומר לה בקול רועד.
"היא פצועה, אבל אומרים שהיא תהיה בסדר," היא עונה לי בלחש. מסתבר שהיא מאושפזת בבית החולים שלי.
אני ניגש למפקד ומבקש ממנו שישחרר אותי לכמה שעות. "האישה שלי נפצעה קשה מרקטה," אני אומר לו.
"חשבתי שאתה גרוש," הוא מביט בי בחוסר אמון.
"יש לי אהבה חדשה, והפעם זה יהיה לנצח," אני עונה לו.
"אחרים כבר יצאו לפחות פעם אחת הביתה," הוא עונה לי, "אתה משוחרר. תודיע לי מה קורה איתה."
אני אורז את התיק שלי ועומד לצאת כאשר מתקבלת ידיעה על פצוע קשה. "סידרתי לך לטוס איתו במסוק לבית החולים. הפניתי אותו לבית החולים שלך," מפתיע אותי המפקד.
אני ממהר לעלות על המסוק ומתחיל לטפל מייד בפצוע. אני מסדר לו שוב את חוסם העורקים ועוקב אחרי המדדים שלו. "אתה תהיה בסדר," אני אומר לו בחיוך מרגיע, "זה רק שאלה של זמן."
"אז מה הרגל הלכה?" הוא שואל.
"ימים יגידו. לפני שאנחנו מספידים אותה, ננסה לעשות הכל כדי שהיא תשאר מחוברת לגוף שלך," אני אומר וגורם לו לחייך.
הוא מניח יד על זרועי. "תודה לך ד"ר אלון. השם שלך נישא בפי כל. כולם אומרים שאם כבר להפצע, עדיף שזה יהיה בקרבתך. אתה מציל את כולנו."
'אני רק מקווה שאצליח להציל את אלה שלי,' אני ממלמל.
"אלה? זו שנפצעה בפיקוד בלב העיר?" הוא שואל.
"כן, אלה האהובה שלי," אני עונה לו בקול מאופק.
"אתה תציל אותה," הוא אומר בבטחון.
"אלה שלך סוככה בגופה על אישתי והתינוק שלנו. היא יכלה להספיק להיכנס למרחב מוגן, אבל כאשר הבחינה באישתי ורצה להגן עליה."
*
כעבור דקות כאשר המסוק נוחת במתחם בבית החולים, מבקש ממני הפצוע שאלך לאלה. "יש כאן מספיק רופאים שיטפלו בי, היא זקוקה לך יותר."
ובכל זאת אני מוביל אותו לחדר ניתוח, ורק אז הולך לשאול היכן אלה נמצאת.
אני נכנס לחדרה ועומד מול המיטה. "תראי לי את התיק," אני מבקש מהאחות. היא מסתכלת עליי בשאלה. "זאת האישה שלי, הנצח שלי, ואני חייב להבריא אותה."
היא מביטה בי מרחמים. ברור לי כבר שהמצב לא מזהיר.
"אלה שלי, אני פה. אנחנו ננצח את זה יחד, אני לא הולך לשום מקום," אני לוחש לה.
אני לא מבחין בין יום ללילה. אני לא עוזב את מיטתה, ודואג להעניק לה את הטיפול הרפואי לו היא זקוקה. בשבילי היא הפצועה היחידה בעולם.
המפקד שולח לי הודה שאני משוחרר מהמילואים. "תרמת המון. אתה נשמע מרוסק, עדיף שתשאר לידה."
אני משתף את חני שקיבלתי שחרור.
"יש לי בקשה," היא אומרת, "תסע הביתה, תתקלח, תחליף בגדים, וגם לא תזיק לך תגלחת הגונה. אני מבטיחה לך שלא אזוז ממיטתה."
אני מושך את הזמן, מבטיח לחני שעוד מעט אסע ביתה להתרענן. ואז נכנס אביה של אלה. כשאני מביט בו ורואה איך הוא נראה מותש ובעל זקן פרא, אני מבין שזה מה שעליי לעשות.
אני נוסע לביתי. אני לא חושב שאי פעם פעלתי במהירות כזו. תוך פחות משעה אני שוב נכנס למחלקה. הפעם בבגדים אזרחיים נקיים, פנים מגולחות וריח של מבשם גילוח.
אני נכנס לחדרה של אלה, מתעלם מהוריה שנמצאים בחדר, וניגש להעניק לה נשיקה על שפתיה.
"אהוב שלי," היא אומרת ופוקחת את עיניה, "אתה פה."
"ישנת טוב אלה שלי?" אני שואל.
"נראה לי שישנתי ימים," היא עונה ומפהקת.
"האמת היא שכן," אני מחייך, "יש לי המון מה לספר לך, אבל לפני הכל אני רוצה לומר לך שאני כל כך אוהב אותך."
בר אבידן
מאמינה באהבה
