בינינו, איזה גבר לא מפנטז על אישה צעירה ויפה, שתספק את כל תשוקותיו?
הייתי עייף מהחיים שלי. התקשורת בינינו עסקה בעניינים של הבית. אני הירבתי להאריך בשעות העבודה, וכשהגעתי הביתה הייתי עייף וגם היא.
למי היה ראש למשימות של 'תעשה לי טובה, אתה יכול לעבור בחנות הנוחות בתחנת הדלק ולהביא חלב? הייתי בקניות וזה פרח מזיכרוני.' ביחוד כשזה קורה דווקא אחרי שבבוקר מילאתי דלק.
הגורל הפגיש אותי עם גאלה, יפיפיה בלונדינית, בעלת עיניים כחולות, ותנועות גוף פתייניות. ואני התפתתי.
היום ברור לי שהיא בחרה בי בגלל מעמדי, והעובדה שהיא זיהתה שאני גבר בעל אמצעים.
מעולם לא הטריד אותה שאני נשוי. לא הייתי צריך להצהיר זאת, טבעת הנשואין על אצבעי עשתה זאת במקומי.
מכיוון שהיא עבדה עבור לקוח גדול שלי, לא היו בינינו יחסי עובד מעביד, והדרך לרומן בינינו הייתה קצרה.
*
התחלתי שוב לחיות. היא הכתיבה לי את הקצב, וקיבלתי תמורה מלאה.
כבר מהפגישה הראשונה הבנתי שיש לה טעם יקר, אבל הרגשתי גאה על כך שאני יכול לפנק אותה במה שהיא רוצה, וידעתי שאת התמורה אקבל במיטה.
עם הזמן היא הביעה בפניי את מורת רוחה מכך שביקשתי שנבלה בביתה, ולא כל ערב במועדון.
למדתי לקבל את העובדה שעליי להמתין לשעת לילה מאוחרת כדי להיפגש איתה.
הבוקר כשהייתי אחרי המקלחת של הבוקר, ספל הקפה הייתה מוכנה עבורי על השולחן, האדים עדיין עלו ממנה.
“הגיע הזמן שנסיים את מערכת היחסים שלנו," אמרתי לענבר, "אני מניח שאת יודעת שאני מגיע הביתה בשעות המוקדמות של הבוקר, רק כדי להתארגן לקראת יום העבודה החדש. זה לא מתאים לי יותר."
היא שתקה. היבטתי בה מופתע. פניה היו שלוות. שום סימן של כעס לא ניבט מהן, גם לא עצב. נראה היה כאילו דיברתי על גבר זר, על משהו שלא נוגע לה. לא ידעתי איך להגיב.
"את שותקת," אמרתי לה לבסוף.
"מה יש לי לענות לך? כבר החלטת. אתה מוזמן לעזוב מתי שאתה רוצה."
לא ציפיתי שכך זה ייגמר, אבל אני חש הקלה.
זה לא פשוט לעמוד מול הגבר שאת אוהבת ולשמוע את המילים שאמר.
אני לא טיפשה. ידעתי שזה יגיע, ובקרוב.
כשגבר לא מתקשר, כשהוא נעלם עד השעות הקטנות של הלילה, ברור שהוא לא נשאר במשרד. כשזה קורה מידי יום, אין ברור מזה.
למרות זאת אני זקוקה לזמן להתאבל על מה שחשבתי שתהיה אהבת הנצח שלי.
הילדים, בחוש המיוחד לילדים, כבר הבינו שהבית מתפרק.
"אנחנו רוצים להישאר איתך אימא," אמר לי מתן הבכור לפני כמה ימים.
"למה אתה אומר זאת?" התפלאתי.
"כי זה ברור שאבא לא גר פה יותר," הוא ענה לי.
'לפחות אני לא אצטרך להתמודד איתם,' עוברת בי במחשבה, 'הם כבר יודעים.'
*
"אני אסע עם הילדים להוריי בקיבוץ עד מוצאי שבת. זה ייתן לך זמן לארוז את הדברים שלך. אני אודה לך אם לא תביא את החברה שלך למיטה שלי," אני אומרת לו, מפנה את הגב וחוזרת לחדר השינה כדי להתקלח. אני מודה על כך שהילדים כבר לא בבית.
כשאני מסיימת להתקלח אני ניגשת לארוז מזוודה לילדים ולעצמי. בזמן שאני בוחרת מה לקחת אני מתקשרת לאימי. "אני באה אליכם עם הילדים, נדבר כשאגיע," אני אומרת לה.
אימי היא החברה הטובה ביותר שלי, והיחידה שאני משתתפת אותה במה שעובר עליי.
"טוב את עושה," היא אומרת לי, "את זקוקה לאוויר אחר. העניין הוא שלא נהיה בקיבוץ. אחותי, דודה שלך, הזמינה אותנו לבוא איתם לצימר בהרי ירושלים. תני לי לברר אם יש אפשרות להוסיף גם אתכם. אני מבינה שאת באה רק עם הילדים."
אנחנו מסיימות את השיחה ואני ניגשת לסדר את המיטה. בהחלטה של רגע אני מושכת מעליה את המצעים. אין לי שום רצון להריח את הריח שלו מהם. אני מכניסה אותם למכונת הכביסה, וניגשת להציע את המיטה עם סדינים נקיים, המדיפים ריח של בריזת ים, מבשם הכביסה האהוב עליי.
קשה לי לנשום, ולכן אני פותחת את החלון ורוח קרירה ממלאת את החדר.
'האם מצפה לי משהו מיוחד בעבודה היום?' אני מנסה להיזכר, אבל לא מצליחה להתרכז. ברור לי שהתשובה נמצאת בתא ההודעות הנכנסות שלי, אבל כאשר אני רואה את שמי צמוד לשם משפחתו, אני מרגישה שאני מתמוטטת.
'יש לך שני בנים לגדל, את לא יכולה להרשות לעצמך ליפול,' אני נוזפת בעצמי.
למרות שיש עדיין זמן עד שתתחיל המשמרת שלי, אני מחליטה לצאת מייד לעבודה.
אני מתפלאת לראות שבן עדיין יושב ליד הדלפק במטבח ואוחז בספל הקפה שלו שבטח כבר התקרר.
"ענבר," הוא קורא לי.
"אני ממהרת," אני חולפת על פניו, חוטפת את צרור המפתחות שעל השולחן ליד הדלת.
"אני יודע שאת מתחילה לעבוד עוד שעה וחצי," הוא מנסה לגרום לי לעצור.
"זה לא עניינך יותר," אני אומרת ויוצאת מהבית, מתאפקת לא לטרוק את הדלת אחריי.
הוא צדק. יש לי עוד הרבה זמן עד לתחילת המשמרת, ואני מתלבטת מה לעשות.
'אולי אני אעשה קעקוע, דווקא בגלל שזה הכי לא מתאים לי? אני חושבת שאקעקע את המילה Freedom, או אולי ציפור עפה?'
אני מבינה שאני מאבדת את שפיותי ועליי לחשוב בהיגיון.
החנויות במרכז הקניות כבר פתוחות. אולי אתחדש בבגד חדש, כזה שעולה כמה אלפים?
שוב אני מבינה כמה המחשבות האלה מיותרות.
בסוף אני עוצרת בבית הקפה השכונתי הקטן, שסמוך לבית החולים, אבל רחוק מביתי, או אם לדייק מהבית שלו, בו אני גרה.
'אז בעצם זו אני שצריכה לעזוב,' אני מנהלת דו שיח עם עצמי, 'הוא בוודאי לא יוותר על הרכוש שלו.'
מי שמצילה אותי מרצף המחשבות, היא נינה חברתי לעבודה שמנפנפת לעברי בידה ובאה אליי בצעדים מהירים.
"לא ידעתי שאת מבקרת בבית הקפה שלנו," היא אומרת לי.
אני לא שואלת למה התכוונה בית הקפה שלנו, אלא מודה לגורל שזימן אותה הבוקר לכאן.
"את נראית מהמם," היא אומרת לי בחיוך, "אני כל כך אוהבת את הבחירה שלך בבגדים. את כזו פשיניסטה. אם לא הייתי יודעת את גילך, הייתי חושבת שאת עדיין נערה בתיכון, ולא אימא לשנים."
אני רוצה לומר לה שהיא מגזימה, אבל שכאני רואה את בבואתי משתקפת בחלון לידו אני יושבת, אני חושבת לעצמי בסיפוק שדבר ממה שמתחולל בתוכי לא ניכר כלפי חוץ.
"את מכירה את דינה מהדיאליזה?" אני שואלת אותה.
"בטח, הקטנטונת הג'ינג'ית, מי לא מכיר אותה?" היא עונה בחיוך בזמן שהיא מתיישבת מולי ורוכנת לעברי.
"לאחותה יש בוטיק קטן, כזה שבקושי אפשר להבחין בו, אבל כשאת נכנסת לתוכו את מגלה כאלה אוצרות. הבגד שעליי זה ממנה," אני משתפת אותה.
"והמחירים?" היא שואלת.
"בהחלט סבירים, כך שבהתחלה חשבתי שהיא מוכרת בגדים יד שנייה." נינה מביטה בי בפה פעור.
"מה את אומרת. את חייבת לקחת אותי לשם," היא מבקשת.
"ברור. אני אביא הבנים לאימי ואבוא איתך." אני רואה חיוך גדול על פניה.
"איזה כייף לי שאת חברה שלי. את כזו מדהימה," היא אומרת ונוגעת בזרועי.
"אז מה קרה שקמת כל כך מוקדם היום?" היא חוקרת אותי.
"מוקדם?" אני צוחקת," את שוכחת שיש לי שני בנים שהולכים לבית ספר? האמת שסיימתי את כל מה שהיה לי לעשות בבית, והחלטתי להתפנק בבית הקפה."
"בהחלט מגיע לך," אומרת נינה, "את עובדת כל כך קשה."
וכי מה יכולתי לומר לה? שתכננתי לארוז מזוודה ולנסוע להוריי אחרי המשמרת, רק שבן משום מה עדיין היה בבית ולכן בחרתי לעזוב מוקדם?
לשמחתי המשמרת שלי הייתה שקטה ואני יוצאת בזמן לאסוף את הבנים מבית הספר.
בדרך אני מתקשרת לאפרת עורכת הדין שלי. "אני מבקשת שתערכי לי הסכם פרידה מבן. אין לי כוונה להילחם איתו. תתני לו לקבוע את התנאים. הבית שלו ולכן לא אתעקש עליו, למרות שביקשתי שהוא יעזוב," אני אומרת לה בנשימה אחת.
"ענברי, לפני הכל את מוכנה לספר לי מה קרה?" שואלת אפרת, וניכר בקולה שהיא בהלם, "את בטוחה שמה שזה לא יהיה הוא בלתי ניתן לשינוי?"
"יש לו כבר אישה אחרת וחיים אחרים. אין טעם שאחזיק בגבר שבא הביתה רק להחליף בגדים בבוקר," אני מוסרת לה את העבודות בטון יבש.
"אין לי רצון לנהל עכשיו סידרת דיונים ארוכה ולשמוע שאין בינינו יחסי אישות, שאת זה אני לא יכולה להכחיש שכן בשביל זה צריכים שני בני הזוג להיות נוכחים במיטה באותו זמן.
אני רוצה משמורת מלאה על הבנים, אבל גם אם זה לא יקרה, אני לא אתחיל במלחמות. זה מה שרצה הגורל, או אם לדייק בן, שיקרה.
אי אפשר להחזיק זוגיות כשצד אחד כבר לא מעוניין בה."
"אולי תדברו בכל זאת?" היא מנסה לשכנע אותי.
"זה נגמר," אני עונה לה.
יום שישי
אני מסיים לארוז את הדברים שלי. רק אז אני ניזכר שלא כתבתי על כל קרטון מה הוא מכיל. תמיד זו הייתה ענבר שעשתה את המטלות הלאה עבורי. היא אלופה בסדר וניקיון.
זו לא הפעם הראשונה בשעות האלה כשאני נמצא לבד בבית, שאני חושב עליה, וכמה אני זקוק לעזרתה.
אני מבין שאמנם אני הגעתי לקשר שלנו עם הרכוש, אבל ענבר ידעה להפיק מכל דבר את המירב, והפכה את הדירה הקרה לבית חם.
אני עומד בבית שלי ומרגיש שרוח קרה נושבת סביבי. שום דבר לא השתנה בו, פרט לעובדה שענבר לא נמצאת כאן כעת.
אני עורם את הקרטונים כפי שסוכם בחדר בכניסה, ומרים טלפון לבעל הדירה שאותה אני עומד להשכיר.
"נפגש ביום ראשון ונחתום על החוזה," הוא אומר לי, ושוב לא נעתר לבקשתי שישלח לי את החוזה במייל כדי אוכל לעבור עליו. "אני רוצה לראות קודם מי אתה," הוא מפתיע אותי.
"אתה מוזמן להסתכל עליי בלינקדאן," אני עונה לו, "הכל גלוי בפניך. אם אתה לא רוצה להשכיר לי את הדירה, אני צריך לדעת זאת כדי לחפש לי פתרון אחר."
האמת היא שאני כבר לא רוצה להשכיר ממנו את הדירה. ההתנהגות שלו מאד לא מקצועית, ומי יודע מה צופן עתידי עם בעל דירה כמוהו.
אני מחייך במרירות כששוב אני חושב על ענבר שבטח הייתה משכנעת אותי לא להתעסק עם 'הטיפוס הזה.'
אני ניגש למטבח להשאיר לה פתק שאבוא לקחת את הדברים ביום ראשון לאחר חתימת החוזה על הדירה, כאשר הטלפון מצלצל. שמו של עורך הדין שלי מופיע על הצג.
"אני שולח לך את החוזה לחתימה. ענבר הסכימה לכל מה שדרשת. היא חתמה עליו, תחתום ותחזיר לי אותו.
זה אומר אגב, שהדירה נשארת בבעלותך. היא שכרה דירה שני בניינים ממך, במספר עשרים ושמונה, כך שתוכל להיות בקשר עם הבנים מתי שתרצה, בתאום כמובן."
מייד עם סיום השיחה נשמעת התראת על כניסת מייל, וחוזה הפרידה בינינו מצורף אליו. אני עובר עליו שוב, ורואה שלא טעיתי. הדירה נשארת בבעלותי.
אני מביט על הארגזים שארזתי, ונאנח. לו רק היה מתקשר בבוקר היה חוסך לי את העבודה.
אני לוקח אותם לחדר הארונות כדי לפרוק אותם, ורק אז שם לב שהחלק של ענבר ריק מבגדיה. איך לא שמתי לב לכך?
אני נכנס לחדר של הבנים. גם הארונות שלהם ריקים, עם זאת המיטות שלהם עדיין מוצעות.
אני מתקשר לבעל הדירה ומודיע לו שאני לא מעוניין בה יותר.
"ידעתי שאתה לא רציני," הוא אומר לי.
"אני מבין שזה מה שאתה חושב. קיבלתי כעת הודעה מעורך הדין שלי שמי שגר בדירה בבעלותי, עזב," אני מאלתר, "ולכן אני יכול לחזור להתגורר בה."
אני מרגיש מותש, ושולח הודעה לחברים שאין לי חשק לצאת הלילה.
"מה קרה? גאלה רוצה אותך רק לעצמה?" שואל מיקי.
"גאלה לא מעניינת אותי יותר," אני עונה.
שבת בבוקר
צלצול הטלפון מקפיץ אותי. אני מנסה להבין מי מחפש אותי בשעה כל כך מוקדמת.
"אתה נקרא להתייצב למילואים," אני שומע את קולה של הפקידה הפלוגתית.
"בשבת בבוקר?" אני צוחק.
"אני מבינה שלא שמעת את החדשות," היא אומרת.
אני ממהר להפעיל את הטלוויזיה ומבין מייד שהיא רצינית.
"אני מתארגן ובא," אני אומר לה.
*
"אני יוצא למילואים. אני לא יודע מתי אחזור," זה היה השקר הראשון שלי כשהעדפתי לבלות במיטתה של גאלה.
האם ענבר האמינה לי? נראה לי שלא . היא הביטה על המדים הנקיים שהחזרתי לארון ושתקה.
מה לא הייתי נותן שתהיה פה כעת ותעזור לי להתארגן.
*
אני מסיים לארוז את תיקי ומתקשר אליה למרות השעה המוקדמת.
בעודי מחייג נשמעת אזעקה. ענבר לא עונה. 'האם זה בגלל האזעקה או בגלל שהחליטה להתעלם ממני.'
כעבור כמה דקות אני מנסה שוב.
"איפה את?" אני שואל.
"יושבת בממ"ד," היא עונה לי בקור.
"קיבלתי צו שמונה," אני אומר אחרי שתיקה קצרה, מחפש מה לומר לה.
"כידוע לך אני גרושתך. אין צורך שתדווח לי," היא עונה באותו טון חסר רגש.
"את לא. אני לא חותם על ההסכם," אני עונה לה.
"מה אתה רוצה ממני. כל מה שרצית נתתי לך," היא עונה בטון עייף.
"אני לא יודע מתי אוכל להתקשר מהשטח, אבל מבטיח שאשתדל להודיע לך מה קורה איתי," אני אומר באיפוק.
"אמא!" אני שומע את קולו של מתן.
"אני כבר באה," אני שומע אותה עונה לו, "אני חייבת לסיים."
*
הלילה יורד, השבת הארורה הזאת עומדת להסתיים. כולנו עדיין בהלם. ברגעים המעטים שיש לי פנאי אני חושב על ענבר.
אני מנצל את הזמן להתקשר אליה. היא לא עונה.
אני נכנס לרשימת השירים שלי ושולח לה שיר שהיא אוהבת.
אני לא מספיק לראות אם היא ענתה כיוון שאני נדרש לכבות את הנייד.
עברה יממה מאז יצאנו לפעילות ואני שוב בבסיס.אני מוצא הודעה ממנה.
ענבר:
יש אזעקות ללא הפסקה, אבל הבנים בסדר.
למרות שלא הגיבה על השיר ששלחתי, אני מתרגש מכך שהיא לא התעלמה מכך שהתקשרתי.
בן:
תשמרי לי עלייך ועליהם.
אני שוב מצרף לה שיר.
כך עוברים שבועות. אני מתקרב אליה בצעדים קטנים, שולח לה שירים שהיא אוהבת. מאחורי כל אחד סיפור, לכל אחד מהן מילים שמקבלות משמעות בימים אלה.
בן:
יש מצב שנקבל חופשה ליממה. את רוצה שאבוא הביתה?
ענבר:
הבנים מתגעגעים אליך הם מאד ישמחו.
הפעם אני מחליט לקחת צעד גדול יותר.
בן:
ואת? את רוצה שאבוא?
אני מצרף לה את השיר כשאת עצובה.
זה אתה שהפסקת לאהוב אותי.
היא מפתיעה אותי בתשובתה.
חמש שעות אחרי…
אני עומד מול דלת לא מוכרת לי. אני מתוח כולי. אין לי מושג איך היא תגיב כשתראה שאני כאן.
אני נוקש על הדלת. אני מופתע לראות אישה זרה בפתח.
"ענבר בבית?" אני שואל.
"כך שמעתי," היא עונה לי במבטא רוסי כבד.
"אני בעלה. את יכולה לומר לה שאני כאן?" אני שואל.
"תצטרך לומר לה בעצמך. כפי שאמרתי לך היא בבית," היא אומרת, "אם אתה בעלה אתה צריך לדעת זאת."
אני מבין כבר שלא אקבל מידע על ענבר. אני מרגיש מובס, ובלית ברירה הולך לדירה שלי.
אני עומד מול דלת דירתי. על הדלת מתנוסס השלט שענבר הכינה ביום שהיא עברה לגור איתי.
כאן גרים באושר בן וענבר.
אני מוציא את המפתח מכיסי, ופותח את הדלת.
ריח של מבשם שטיפת ריצפה נישא באוויר, מהול עם ריח של תבשילים שעולה מהמטבח.
ואז אני שומע את קולה של ענבר מחדר העבודה. היא עומדת בגבה לדלת ואוחזת בנייד בידה.
"אני מצטערת, תצטרכי לחכות לתוצאות של הבדיקות. אם בדיקות הדם מראות שחל שיפור אפשר להתחיל להוריד במינון של התרופות. תשווי את התוצאות לכל השבוע האחרון כדי לוודא שאכן יש שיפור, ותעדכני אותי."
אני מניח את הנשק על השולחן, מה שגורם לה להסתובב.
"הבנים מחכים לך. תודיע לי מתי לבוא לאסוף אותם," היא אומרת ופונה לצאת.
"חכי," אני מבקש, מנסה לארגן את המחשבות בראשי. אני יודע שאסור לי לתת לה ללכת.
"נתתי לך כל מה שביקשת, מה אתה עוד רוצה?" היא שואלת.
"לקחת ממני את הדבר הכי חשוב," אני עונה לה בשקט, למרות שאני נסער.
"לא לקחתי את הילדים ממך. אפילו לא דרשתי משמורת עליהם. אתה יכול לפגוש אותם מתי שאתה רוצה. עובדה שהם מחכים לך כאן בביתך, בין אם זה נוח לי כעת או לא," היא אומרת.
"את יודעת כמה הבנים חשובים לי, ואני יודע שאת לא תמנעי ממני להיות בקשר איתם, ועדיין יש עוד משהו שאני רוצה," אני אומר לה.
"מה אתה רוצה שעוד לא קיבלת ממני?"היא מתרחקת ממני, ומפנה לי את גבה.
"אותך," אני אומר לה, "את היא הבית שלי ובלעדייך אין לי דבר."
"אני מבינה שהיא נפרדה ממך. תבוא אחרת," היא אומרת ועומדת לצאת מהחדר.
אני אוחז בזרועה ולא נותן לה לעזוב.
"יצאתי לחופש כדי להיות איתך. אני לא מחפש אף אחת אחרת. את היא הבית שלי. הספיקו לי שתיים שלוש פגישות להבין שאת היא העולם שלי. לא ידעתי איך לעמוד מולך ולהודות בפנייך שבגדתי בך. רציתי שתלחמי עליי, הייתי זקוק לאישור שאת אוהבת אותי."
ענבר
"אין לך מושג מה עובר עליי בחיי. כבר מזמן הפסקת להתעניין. להזכירך, אתה לא היחיד שמפתח קריירה, שעובד קשה כדי להצליח. רק שאני גם באה למשרה שניה בבית. הילדים לא צריכים לשלם את המחיר.
פעם יכולתי לבוא להתפרק אצלך, לשתף אותך בכל. אתה התרחקת. מה ציפיתי שאשתף אותך במה שאני מרגישה?
כשגבר מראה לך שאת לא מעניינת אותו יותר, את לא יכולה לכפות את עצמך עליו. וזה מה שהרגשתי, שהיחסים בינינו כבר לא מתאימים לך," אני אומרת לו.
"בימים אלה לא משחררים אותנו להתרעננות בבית. בעיקר כי קשה עוד יותר לחזור ממנו לשדה הקרב. אני ביקשתי אישור מיוחד לצאת," הוא אומר לי, "אני במקום מאד מסוכן. אני לא יודע מתי ואם אחזור מהתופת הזאת. הייתי חייב שתדעי שאני מצטער, שאת היא הבית שלי, ורק אותך אני רוצה, ואלייך אני רוצה לחזור כשהכל ייגמר."
"תבטיח לי שתשמור על עצמך," אני אומרת את מה שכל אחד ואחת במדינה אומרים בימים אלה, ואני מקווה שבעצם אמירתן של המילים הן יגנו עליו.
"ו…" הוא שואל.
"ותחזור אליי," אני אומרת את מה שהוא רוצה לשמוע.
"לתמיד?" הוא שואל.
"זה לא ברור לך? ברור שלתמיד." אני עונה.
אני ניגשת למטבח, לוקח את ההסכם עליו חתמתי וקורעת אותו לגזרים.
"אני מבטיח שאחזור, עכשיו שיש לי אותך."
שכל חיילנו יחזרו בשלום,
והשבויים לביתם.
בר אבידן
מאמינה באהבה
