אלוף

"מה את רוצה ממני סטייסי? אל תגידי לי שלא דיברנו על זה לפני שקיבלתי את ההחלטה לעשות זאת."

*

אני זוכר את השיחה ההיא.

סטייסי ואני ישבנו במטבח בבית הוריה. אני זוכר אפילו שאחותה הקטנה  ריילי שפכה את השוקו על מפת השולחן, ואימה החליפה אותה במפה מעוטרת בפרחים בצבע בורדו עם עלים ענקים בצבע ירוק. כל מה שעבר לי בראש בזמן שהיבטתי בה עושה זאת, איזה חוסר טעם משווע.

"את מבינה שזאת הזדמנות של פעם בחיים?" שאלתי אותה לאחר שסיפרתי לה על ההצעה לקבל מילגת לימודים בשל היותי שחקן כדורסל מצטיין.

"ברור, ואני בעד. זה יכול לפתור לך את בעיית שכר הלימודים. תוכל ללמוד מה שאתה באמת רוצה, ולא לעבוד בחברה של דודך כל החיים.

אני בהחלט רואה אותך מצליח ובונה לך קריירה מפוארת," היא אמרה ומרחה לי ריבת תפוזים על הבייגל שעליו מרחה קודם חמאה.

אני זוכר שהבטתי על הבייגל שהונח על הצלחת שלי וחשבתי כמה פעמים אני עוד אומר לה שאני מתעב את הטעם החמצמץ של ריבת התפוזים, ולמה אינה יכולה לזכור שאני אוהב ריבת תות השדה. גם העובדה שאימי נהגה למלא את המזווה בצנצנות של ריבת תות, לא גרמה לה לזכור זאת.

מעניין שדווקא ריילי זכרה זאת. "שוב את מורחת לו ריבת תפוזים? איך את לא זוכרת שהוא אוהב ריבת תות שדה?"

"זה לא עניינך, מה את בכלל מבינה," היסתה אותה סטייסי.

ריילי הביטה בי לרגע, ויצאה מהחדר.

עבור סטייסי השיחה הזאת היא פרי דמיוני. היא לא התקיימה כלל.

*

"אני לא מבין כמה פעמים אני צריך להסביר לך שמערכת האימונים שלי קשוחה, ואני לא יכול להרשות לעצמי לצאת איתך בערבים למסיבות ופאבים," אמרתי לה שוב כשהודיעה לי שהיא יוצאת עם חברות.

"אני צריך לסיים את עבודת הגמר שלי, ואחר כך אני פורש לישון, תיהני עם החברות שלך." לא הייתה טיפת כעס במילותיי. שהיא תעשה מה שהיא רוצה,העיקר שתניח לי.

"איזה מין חבר אתה?" היא ענתה לי בכעס.

האמת שחשבתי מה לענות לה. מבחינתי לא הרגשתי בזוגיות איתה כבר תקופה ארוכה. אני לא זוכר מתי פעם אחרונה הגיעה לאימונים שלי, שלא לדבר על המשחקים בהם השתתפתי.

כל ההילה של חברתו של קפטן קבוצת הכדורסל, כבר לא השפיעה עליה. "זה לא שאנחנו בתיכון ואני מתחרה עם חברותיי על ליבך," היא אמרה לי בלעג כשניסיתי לשאול אותה מה גרם לשינוי ביחס שלה כלפיי.

לא שהיה לי איכפת. כבר ידעתי שהיא לא העתיד שלי. למה המשכתי איתה? אולי כי היא הייתה שם, ולא הייתי צריך להשקיע במערכת יחסים חדשה. פתטי? אני יודע.

מצד שני תהיו במקומי. סדר יומי עמוס יותר ממספר השעות ביממה. אז אל תשפטו אותי.

בנות שמחזרות אחריי לא חסר לי. סטייסי מספקת לי את הכיסוי לכך שאני לא מתעניין בהן. עוד חסר לי שיצא לי שם של אוהב בנים, רק בגלל שאני לא נענה לחיזוריהן.

*

"צ'סטר  אדינבורו, מי אתה חושב שאתה?!" היא מסננת לעברי, "אם נדמה לך שאתה הגבר היחיד בעולם, אז תרשה לי לחדש לך. מחזרים אחריי ללא הפסקה.

אתה כמו ריילי, מה שמעניין אותך זה לשבת וללמוד. אולי באמת אתה מתאים לה יותר. אני בטוחה שאתה יודע שהיא מאוהבת בך.

העובדה שכולם קוראים לך סטאר עלתה לך לראש יותר מידי," היא ממשיכה בנאום חוצב הלהבות שלה.

אני מביט בה משועשע. ולחשוב שהיא מכירה אותי עשור, ועדיין לא יודעת שקוראים לי סטאר בגלל שמי צ'סטר, ולא משום סיבה אחרת, למרות שאני הכוכב של הנבחרת.

"תודה שאת משדכת לי את אחותך הקטנה. אני לא נוגע בקטינות," אני אומר ורק אחר קולט מה אמרתי. אבל זה מאוחר מידי.

"קטינות, אה… לך לכל הרוחות צ'סטר," היא אומרת ויוצאת את דלת חדרי בטריקה.

אני מביט על השעון. מחר בבוקר יש לי מבחן מסכם, ומייד אחריו יש לי אימון ואז אנחנו נוסעים למשחק. 'בחרת לך טיימינג מעולה.'

אני מותש מהמריבות האלה. אני לא מאמין שאני עדיין איתה.

רק אז אני קולט שלמרות שהיא צעירה ממני בשנתיים שנים, היא הייתה כבר מזמן צריכה לסיים את התואר הראשון, בזמן שאני עומד לסיים את התואר המשולב שלי שיעניק לי תואר דוקטור במדעי החיים.

*

"אתה חושב שאני לא מבינה מה אתה עושה?" היא נבחה, כן נבחה כי אין דרך אחרת לתאר את הצורה בה דיברה אליי.

כמו תמיד, כשהיא הייתה מתחילה להשתולל, אני הייתי מביט בה באדישות.

השיחה התרחשה כאשר סיפרתי לה על ההצעה של הפרופסור שלי, הצעה שעדיין התלבטתי לגביה. בסופו של דבר זה לא פשוט להתאמן עם נבחרת הכדורסל ולעסוק באקדמיה.

"אני לא מבינה למה אתה לא מסתפק בכדורסל, שכן זה מה שאתה אוהב," היא הביטה בי בכעס.

"מתי היית פעם אחרונה במשחק שלי?" שאלתי למרות שידעתי את התשובה.

"אתה כזה תינוק. מה אתה צריך שאחזיק לך את היד כשאתה משחק? שאצעק את שמך כמו כל הילדות המטופשות האלה שמסתכלות על השחקנים בעיניים מעריצות."

שמחתי שלא סיפרתי לה על החוזה שבו הוצע לי סכום של שבע ספרות.

*

 כבר חצות ואני מסיים לחזור על החומר.

כחלק מההתכוננות לקראת משחק יש כמה חוקים שעלינו להקפיד עליהם.

אחד מהם הוא המנוחה לקראת, וגם להמנע מ…

אני יודע שעליי ללכת לישון, אבל השיחה עם סטייסי צפה ועולה.

שוב אני חושב על כך שאני לא מבין מה היא עושה עדיין באוניברסיטה.

אני בן עשרים ושמונה, מה שאומר שהיא בת עשרים ושש ועדיין לא סיימה את התואר הראשון. משהו לא מסתדר לי פה.

ואז אני ניזכר באחותה הקטנה ריילי. אם כך זה אומר שריילי בת עשרים ומשהו. ממש לא קטינה. אני ממש מקווה שהיא לא ביצ'ית כמו אחותה.

*

השעה חצות. ברגע זה לחצתי על 'שלח.' לא נותר לי אלא לחכות מה יאמר הפרופסור שלי על עבודת הגמר שלי באומנות. 

מרגיש לי כל כך מוזר אחרי כל כך הרבה שנות לימוד שאין לי יותר עבודות להכין.

*

"מה את חושבת לעשות עם עצמך לאחר שתקבלי את התואר השני? אני יכול לקוות שתמשיכי ללימודי הדוקטורט?” שאל אותי פרופסור ביוקנן.

"קיבלתי הצעה לשחזור יצירות אומנות," אני ממעטת במילים. אני יודעת שיש לא מעט אנשים שמעוניינים בעבודה הזאת ולכן איני רוצה לנדב מידע.

"זה נשמע מעניין," הוא אומר, "באיזה מוזיאון מדובר?"

"השיחות שלי מתנהלות עם איש שמתווך ביני לבין מזמיני העבודה," אני עונה לו. אני רוצה שיחשוב שאיני מכירה את מי שאני אמורה לעבוד מולו.

"אני מבין," הוא ענה לי מאוכזב.

*

אני יודעת שעליי לתת תשובה בקשר להצעת העבודה, בתקווה שהיא עדיין רלוונטית.

שלוש עשרה שעות מקדימה טוקיו את ניו יורק, מה שאומר שכעת שםאחת  בצהריים .

אני זוכרת שניסיתי לשאול פרטים על העבודה, אבל במייל החוזר קיבלתי תשובה רק לגבי תאריך התחלת העבודה. הפליא אותי שלא קיבלתי תשובה לגבי המקום בו היא תתבצע.

אני זקוקה לשינוי ולכן מחליטה לקפוץ למים הקרים.

ריילי: הגשתי היום את עבודת הגמר.

אני מעוניינת לדעת האם המשרה

עדיין פנויה.

במידה וכן אשמח להיפגש איתך.

אני מתפלאת שהתשובה מגיעה מייד.

א: מתי את פנויה לדבר?

ריילי: אתאים את עצמי אליכם.

א: אהיה איתך בקשר בימים הקרובים.

אני מאוכזבת מהתשובה. אני מנסה להבין מה זה אומר. אמנם למדתי אומנות יפנית, אבל אינני מכירה את אורח החיים ואת מה שעומד מאחורי המילים. לא נותר לי אלא לחכות.

אני מלאת אדרנלין ולא מצליחה לישון. 'מעניין אם עוד מישהו הגיש כבר את עבודת הגמר,' אני חושבת לעצמי, ונכנסת לראות אם מישהו פרסם פוסט רשת החברתית.

אני לא מתפלאת לראות שאיש מחבריי לא העלה כלום. אני כבר מכירה אותם ויודעת שהם לא שקדנים כמוני ותמיד דוחים את הכל לרגע האחרון.

הם מזכירים לי את אחותי סטייסי שתמיד לועגת לי שאין לי חיים, וכל מה שמעניין אותי זה להשקיע בלימודים. לא פלא שהיא עדיין לא סיימה את לימודיה, בעוד שאני כבר מסיימת את התואר השני.

אז נכון שוויתרתי על חיי חברה סוערים, אבל אני מרגישה שרכשתי ידע עצום ואני מוכנה להסתער על שוק העבודה. שוב אני נזכרת בהצעה שהגיע מיפן ומקווה בכל ליבי שאתקבל.

אני נכנסת לקרוא את התגובות שנשלחו אליי. אני המומה המומה לקרוא ההודעה צ'ארלי דבלין עקב אחריי.

אני מקמטת את מצחי בניסיון להיזכר מיהו, אבל לא מצליחה. אני מתלבטת דקה ארוכה האם לבדוק מיהו. אני לא מהסטודנטיות האלה שחיות ברשת החברתית, אלא משתמשת בה בעיקר כדי לבדוק הודעות.

יש משהו בשם הלא מוכר הזה שגורם לי להיכנס לחשבון שלו. הוא כזה מעצבן! אין אפילו תמונה אחת שלו, או שום מידע אישי. אין דרך אחרת אלא לקרוא את הפוסטים שלו.

מסתבר שהוא איש מדעים, הכי רחוק ממה שאני. הדף שלו מלא בשיתופים של פוסטים בנוסח האם ידעת ש…

אני גוללת וקוראת בעניין את מה שהעלה צ'ארלי ולא שמה לב לזמן שעובר.

כיוון שסיימתי את לימודיי ועדיין אינני עובדת, אני יכולה להרשות לעצמי לישון עד מאוחר. אני נכנסת למיטה ונרדמת מיד, לראשונה בלי שכיוונתי את השעון מעורר.

אני פוקחת את עיניי בבהלה, ורואה שחדרי מוצף שמש שחודרת מבעד לתריסים. אני זורקת מעליי את השמיכה ונזכרת שאין לי באמת סיבה לקום מהמיטה.

אני עוטפת שוב את עצמי בשמיכה ומסתכלת על הצל שנוצר משלבי התריסים על הקיר ממול.  'אז כך מרגיש חופש,' אני מחייכת לעצמי.

אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה לא קמתי מוקדם בבוקר. כבר עשור אני עובדת בחופשות. את העבודה האחרונה עזבתי לפני שלושה ימים כדי להתרכז בעבודת הגמר, שהיא הייתה ההתחייבות האחרונה שלי לקבלת התואר. כיוון שאני לא מרבה לבלות, הצלחתי לחסוך סכום מכובד מאד, ואני יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד.

יש משהו בהצעת העבודה שקיבלתי מיפן שקוסם לי מאד.

על הקינצוגי שמעתי לראשונה בקורס שלקחתי על תולדות אומנויות המזרח.

הרעיון שאת לוקחת כלי שבור, לא שלם, ובעזרת פסי זהב, מחברת אותו מחדש למשהו שלם משהיה טרם שנשבר, מציתה לי את הדמיון.

'אולי גם אני אמצא יום אחד את מי שחוטי הזהב שלו יהפכו אותי לשלמה?'

אני כל כך רגילה להיות פעילה משעת בוקר מוקדמת, ולא מצליחה להמשיך להתפנק במיטה.

אני קמה ופותחת את ארון הבגדים שלי, במטרה להחליף בגדים. אני קולטת שיש בו אי סדר גדול. בלי לחושב הרבה אני שופכת את כל תכולת הארון על הרצפה ומתחילה לסדר אותו מחדש.

אני מקדישה מחשבה לכל בגד. 'מה חשבתי לעצמי,' אני מדברת אל עצמי בקול, 'מה גרם לי לקנות את האסון האופנתי הזה?'

*

"את כזאת מרובעת," גערה בי חברתי מלאניה כששוב בחרתי חולצה בצבעים רגועים.

"את חייבת להכניס צבע לחייך. את כבר בת שמונה עשרה!"

אז נכון שלא העליתי אפילו גרם אחד מיום שנכנסתי לתיכון, אבל זה עדיין לא מצדיק שאשמור בגדים שלא אלבש יותר.

*

'אני מקווה שיימצא לך בית הולם,' אני אומרת לחולצה ומקפלת אותה יפה, לפני שאני מכניסה אותה לשקית המיועדת לתרומה.

אחרי שעה וחצי השקית מפוצצת בבגדים, והארון שלי מסודר להפליא.

אני מחליטה לסדר את שולחן הכתיבה שלי והמדפים מסביבו.

אני המומה לראות איזה אי סדר נוצר בפינת העבודה שלי.' מתי כל זה קרה?' אני מתפלאת. זה רק מלמד אותי כמה הייתי שקועה בעבודת הגמר, אם לא שמתי לב למה שקורה מסביב, מה שהכי לא אופייני לי.

'אולי זה קרה כי אני גרה לבד, ואין מי שיעיר לי על איך שאני חיה.'

הסכום שעליי להוסיף כדי לחיות לבד בדירת שלושת החדרים בקומה השמונה עשרה, בהחלט שווה את החופש שלי.

*

אני לא שוכחת כמה התקשיתי ללמוד באותם חודשים שחלקתי את הדירה עם סטייסי.

אמנם החבר שלה צ'סטר לא הגיע לשם, אבל זה לא מנע ממנה לארח אחרים עד השעות הקטנות של הלילה.

"את כזאת חנונית. לא יקרה לך כלום אם תחגגי קצת. תאמרי לי את האמת, היית בכלל פעם עם גבר?"

מה כבר יכולתי לענות לה? היא ידעה על הרומן שלי עם קפטן הנבחרת, זה שהיה איתי דווקא בגלל שאני שקדנית, ועם אחרות כי היו מגניבות ממני.

אני נאנחת כשאני נזכרת  בימים ההם. עברתי דרך ארוכה מאז. הביטחון עצמי שלי גדל, ויש דברים שלא אסכים להם יותר.   

*

כמות השקיות שנערמת ליד הדלת הולכת וגדלה. בצד אחד נמצאים הדברים שאני בוחרת לתרום, וממולם נמצאת שקית זבל אחת שמעידה  שבסך הכל הדירה שלי לא מבולגנת כפי שנראתה לי.

אני מביטה על השעון ולא מאמינה שהשעה היא כבר שלוש וחצי אחר הצהריים.

סיאול , קוריאה

טיסה 222 של חברת התעופה אסיאן איירליינס עומדת להמריא מסיאול בשעה תשע וחמישים בבוקר, לניו יורק.

נשארו עוד חמישים דקות עד להמראה.

אני מותשת מההמתנה שנמשכה שמונה עשרה שעות מאז שנחתתי כאן מטוקיו, שעות בהן כמעט לא עצמתי עין.    

הרופא של אחי ראן שנפצע במשחק כדורסל אמור להודיע לי האם יש כבר החלטה האם לנתח אותו. 'למה הוא לא מתקשר כבר?'  אני חושבת לעצמי.

*

החיים מלאי הפתעות. את יכולה לתכנן את יומך לפרטי פרטים, והגורל צוחק עלייך.

רק לפני יומיים ישבתי במשרדי וקראתי את המיילים שנשלחו אליי בעקבות המודעה שפרסמתי ברשת בה ביקשתי למצוא בין בוגרי פקולטה לאומנות ברחבי העולם את האחד או האחת שיתאימו לי. כמובן שדרשתי שהמועמד יהיה עם ניסיון מעשי מוכח.

היה משהו באישה הזאת מניו יורק, שלמרות שכתבה בכנות מפתיעה שמעולם לא עסקה בקינצוגי, שגרם לי לבחור בה.

כמובן שהמשכתי לשחק את המשחק ולא הודעתי לה שבחרתי בה.

הרגשתי שמחה ושלמה עם החלטתי. ניגשתי לאולם הגדול בו היו מונחים שברי הכלים אותם רציתי לתקן. חמישה כלי חרסינה יקרים.

עקבתי אחר אאוקי  שארז כל אחד מהם בתוך קרטון מרופד היטב.

"כל אחד מהם יקר כמוך ארתאני," הוא אמר והתכוון למשמעות שמי שפרושו אבן יקרה. הוא הירבה להשתמש בדימוי הזה כשניסה לחזר אחריי ללא הצלחה.

ואז צלצל הטלפון הנייד שבכיסי. שום דבר לא הכין אותי לשיחה מבית החולים הר סיני בניו יורק,  ולהודעה שאחי התאום ראן נחבל קשות בעת משחק כדורסל והוא מועמד לניתוח.

מאותו רגע החל המרוץ המטורף להספיק להגיע בזמן לבית החולים בקצה השני של העולם.

אאוקי  דאג לארוז לי את הכלים השבורים במזוודה מרופדת היטב, בזמן שאני רכשתי כרטיסי טיסה וארזתי את בגדיי במזוודה השניה, מתוך ידיעה שאני נוסעת לזמן בלתי מוגבל.

*

הכריזה המזמינה את הנוסעים בטיסה 222 של אסיאן אירליינס תופסת אותי לא מוכנה. אני מביטה מתוסכלת על הטלפון הנייד שלי ובודקת שוב אם לא פספסתי את השיחה. אני מחליטה להשאיר את הטלפון פתוח עד שתינתן ההוראה לכבות את המכשירים.

אני מתיישבת במקומי במטוס ובוהה בחלון. השעה שעת בוקר ועננים לבנים מכסים את השמיים. אני נזכרת שלא בדקתי מזג האוויר כעת בניו יורק, ומקווה שאני לא לבושה קיצי מידי. 'אז מסתבר שאת לא מושלמת,' אני חושבת לעצמי, 'איך יכולת לשכוח דבר כל כך חשוב.'

כניסת הנוסעים למטוס ממשיכה כאשר הטלפון הנייד שלי מצלצל.

"מדבר ד"ר רובינסון. עמיתי ד"ר גיא וייאטסטון לא יוכל לנתח את אחיך. לאחר התייעצות איתו, הוחלט שנמתין לראות מה מצב הרגל לפני שנחליט אם לנתח. אני מבין שאת בדרך לניו יורק. מתי את אמורה להגיע?"

"הטיסה אמורה לנחות בשדה התעופה JFK באחת עשרה וחמש דקות," אני עונה לו.

"כיוון שיש בינינו הפרש של שלוש עשרה שעות, כאן עדיין הלילה של יום אתמול. ישיבת הרופאים בעניינו של אחיך נקבעה לאחת בצהריים, מה שיאפשר לך להגיע העירה ולהתמקם בבית המלון.

אתקשר אליך ברגע שיהיה לי מה לספר לך. שתהיה לך טיסה נעימה." וכשהוא מסיים את המילים האלה, מסמנת לי הדיילת שהגיע הזמן לנתק את הטלפון.

אני נושמת לרווחה. אני מרגישה שהכל מסתדר.

'יש מי ששומר עלינו מלמעלה ראן,' אני מדברת אליו בליבי, 'אני מאמינה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.'

כשהגברים שיחקו, אני הייתי באמון של קבוצת הנשים ולכן לא הגעתי לצפות במשחק. כאשר נודע דבר פציעתו של ראן, האמנתי שצ'סטר חברו הטוב יעריך אם אבוא לעודד אותו. כמובן שזה היה עבורי רק תרוץ כדי להתקרב אליו.

"אני מאד מעריך את רצונך לעזור ריילי," אומר צ'סטר.

"קוראים לי היילי," אני אומרת, נעלבת מעט.

"אני יודע," הוא עונה לי קצרות.

"קראת לי ריילי," הייתי חייבת משום מה לומר.

"מעניין," הוא ענוה ומחשבותיו נודדות הרחק ממני.

"אז כפי שאמרתי, אם יש משהו שאני יכולה לעזור, רק תבקש. תרשום את מספר הטלפון שלי," אני תופסת אומץ ותחילה להקריא לו את המספר.

"מאד יפה מצידך, אבל אין צורך. אחותו בדרך לכאן. היא תגיע מחר בבוקר," הוא אומר.

אני מרגישה דחויה. 'למה נשמע לי שאתה לא רוצה שאגיע לבקר את ראן?'

"יש לך בעלות עליו?" מייד כשיוצאות המילים מפי, אני מתחרטת.

"אם את מנסה לרמוז שיש לי קשר רומנטי איתו, את כל כך רחוקה מהאמת. אני בעניין של נשים, ונשים בלבד," הוא מגחך.

'איזה מטומטמת את,' אני מדברת אל עצמי, 'איזה אישה שמעוניינת בגבר מדברת כך?'

"ממש לא הבנת אותי. זאת הייתה בחירה אומללה של מילים," אני אומרת לו נבוכה, "תאמין לי שלאף אחד אין ספק בגבריותך."

"באמת? זה דווקא מקובל בקרב ספורטאים שהם נמשכים לבני מינם. את יודעת, מקלחות משותפות… מופעי עירום שלא משאירים מקום לדימיון," הוא מרים מולי גבה לראות את השפעת דבריו עלי, ורק גורם לי להסמיק.

"ואצלנו זה שונה?" אני אוזרת לבסוף אומץ, "זה אומר שכולנו אוהבות נשים? כאילו שרק בין ספורטאים זה קיים."

"אני צוחק איתך. העיקר שהבנת שזה לא שאני רוצה אותו לעצמי. הוא זקוק כעת לשקט. הרופא ביקש שלא נבוא לבקר אותו כעת, שניתן לו לנוח."

"אני מבינה. בסך הכל רציתי לעזור," אני מנסה לצאת מהתסבוכת שאליה נקלעתי.

צ'סטר מבחין במצוקה שלי. "אני הולך לקנות משהו לאכול. רוצה להצטרף?" הוא מביט בי משועשע.

אני לא יודעת אם הוא צוחק עליי או לא. "נו מה את כבדה כזאת. זה לא שהצעתי לך נישואין שאת צריכה להקדיש לזה מחשבה."

"במשחק אני מאד מרוכזת במעשיי. מוכנה לכל תרחיש. כשמדובר בשיחה, בעיקר עם גבר אני מתקשה," אני מתוודה בפניו. כמובן שאת המשך המשפט 'בעיקר כשאני מאוהבת בו,' אני משמיטה.

"לך אני לא צריך להסביר שאמנם בעיני אחרים אני נחשב ל'סטאר,' אבל אני אדם רגיל כמו כל אחד, רק שהחוזקה שלי היא בענף הכדורסל. בדיוק כמוך," הוא אומר לי.

'האם נדמה לי, או שהוא מנסה להתחיל איתי?'

הכוונה שלו הייתה להרגיע אותי, אבל המילים שלו מסעירות לי את הבטן מהתרגשות. נכון שאני נחשבת לשחקנית מצטיינת, אבל בין זה לבין להשוות אותי אליו הדרך רחוקה.

בסופו של דבר אני נוחלת אכזבה כאשר אנחנו נפגשים עם חבריו והוא מציג אותי כחברת נבחרת הנשים. דווקא חבריו מגלים בי עניין, ואילו הוא עסוק בשיחה ערה על הצוללת שהתפרקה בדרכה לשרידי הטיטניק.

"יש לי יום ארוך מחר, אני הולך," הוא אומר לי, "את רוצה שאלווה אותך לדירה שלך?"

"אני נשארת כאן," אני עונה. באיזה שהוא מקום קיוויתי שהוא יגיב על כך.

"תהני," הוא אומר ועוזב מיד.

העובדה שהוא קרא לי ריילי בתחילת הערב שבה להציק לי. 'אולי בגללה הוא עוזב?' אני יודעת שהוא וסטייסי נפרדו. האם יתכן שכבר יש לו מישהי אחרת?

*

אם לדבר בכנות, העמדתי פנים שאני לא מבין שהיילי רוצה אותי.

הנסיונות המגושמים שלה לגרום לי לראות אותה, היו די עלובים. לא שיש לה סיכוי. דווקא מאחת שמשחקת כדורסל כמוני, הייתי מצפה שהיא תבוא לראות אותי משחק אם באמת הייתה מעוניינת בי.

ואז אני נזכר שטעיתי בשמה וקראתי לה ריילי. זאת הפעם השניה שהשם של הקטנה הזאת נישא באוויר. מעניין מה קורה איתה. האם היא כמו אחותה, פורסת את שנות הלימודים על פני שנים, רק כי 'כעת זה הזמן לבלות?'

אני מתלבט האם לחפש אותה ברשת החברתית, אבל זה מרגיש לי מטופש. 'מה בעצם אני רוצה לדעת? האם זה משנה לי מה היא עושה ועם מי היא יוצאת?'

לראשונה מזה זמן רב אין לי עבודות להגיש, ויש לי כמה ימים עד למשחק הבא. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, ומחליט להכנס לחנות הספרים ולרכוש ספר שישטוף לי את הראש, וירחיק ממני את המחשבות.

אני מחכה למחר. ד"ר רובינסון הבטיח לעדכן אותנו לגבי מצבו של ראן. המאמן, שנמצא במתח לא פחות מאתנו, קבע לנו אימון בוקר כדי שלא נצא מדעתינו בזמן ההמתנה לידיעה.

*

כיוון שאנחנו מייצגים את האוניברסיטה, כל פעילות שלנו מתועדת ברשת, ונמסרת הודעה מראש על כל אימון. המאמן נהנה מקריאות ההערצה של הבנות שבאות לצפות בנו.

אני מודה שאותי זה לא מרגש, ואף פעם לא העפתי מבט לעבר היציע כדי לראות מי מהן שם.

"זה מדהים איך שהן לא מפספסות אף אימון," אמר המאמן בשביעות רצון. 'למה יש לי הרושם שהאופן שבו הוא מביט בהן הוא לא סתם ממבט תמים?'

אני מחייך כשאני רואה את ההודעה על קיום האימון בדף של הקבוצה ברשת החברתית.

קבוצת הכדורסל של האוניברסיטה

תתכנס מחר בבוקר בשעה תשע.

מנהלי הקבוצה ושחקניה מאחלים החלמה מהירה

לשחקן ראן קאטו.

לא עוברת דקה והפוסט מקבל מלא לבבות, חיבוקים ותגובות.

אני יכול לראות בדימיוני את חיוכו המרוצה של המאמן, כאילו זה מה שבאמת חשוב.

אני מכבה את המחשב והולך לישון.

*

עשר בבוקר

אחרי אימון של שעה אנחנו עושים הפסקה. אני ניגש למאמן לשאול אותו משהו. הוא רק מהנהן בראשו, אבל העיניים שלו נעוצות ביציע.

"אתה מסכים עם מה שאמרתי?" אני בוחן אותו, למרות שלא אמרתי כלום.

"בטח, בטח," הוא מעמיד פנים שיש לו מושג מה ששאלתי.

"תראה איזה מעריצות יש לקבוצה," הוא לא מתאפק ואומר.

אני מעיף מבט חטוף לעבר היציע מושך בכתפיי, ומחזיר שוב את מבטי למאמן.

'רגע, דימיינתי או שזו באמת היא?'  אני מסתובב שוב לעבר היציע ורואה אותה יוצאת מהאולם, אני רואה רק את גבה, לא את פניה, אבל בטוח שזו היא.  אני לא יכול להסביר את השינוי בקצב פעימות הלב שלי.

אני ממהר לצאת מהאולם, ומבחין בה נכנסת למונית ונעלמת.

אני מגרד בראשי. 'האם אני מדמיין אותה, או שזו באמת היא?'

אני נכנס לרשת החברתית ומקליד את שמה.

'את כל כך יפה,' אני לוחש לתמונה שעולה על הצג.

עכשיו אני לא יכול להתאפק ונכנס לקרוא את הפרטים שלה.

בחישוב מהיא אני מגלה שהיא בת עשרים ושלוש, 'בהחלט כבר לא ילדה,' אני ממלמל.

אני לומד שהיא רווקה ולא מצויין האם היא במערכת יחסים. זה לא אומר עדיין שאין לה חבר. אני נשאב לחשבון שלה וקורא את מה שהיא מעלה. אני מוקסם ממנה.

אני מגלה שיש גבר בשם צ'ארלי דבלין שמרבה להגיב לה. 'אז יש לה חבר,' אני חושב לעצמי מאוכזב.

מעניין אותי לראות מה הם תחומי ההתענינות שלה, ורואה שהיא אוהדת של הקבוצה שלנו, מה שגורם לי לחייך. 'אז אולי באמת זו היא הייתה.'

"אדינבורו!" רועם קולו של המאמן, "מישהי סובבה לך את הראש?"

"הייתי זקוק לאוויר. יש לך בעיה עם זה?" אני עונה לו בטון כועס.

הוא מביט בי מבולבל לרגע. הוא לא רגיל שאני עונה לו כך. "מה פתאום. פשוט דאגתי לך," הוא אומר וחוזר בצעדים כבדים חזרה לאולם החזרות.

'ממש,' אני ממלמל.

*

חודש עבר

מידי יום אני מבקר את ראן בדירתו. "אין חברים כמוך," הוא אומר לי. "כשרק פצעתי הייתי אטרקציה, כולם באו לבקר, גם כשאמרתי שאני חלש וזקוק לשקט.

החדר בו הייתי מאושפז בבית החולים היה מלא בפרחים ומכתבים ממעריצות. הרגשתי שאני נחנק.

זה נמשך כמה זמן? שבוע? ומאז דממה. כאילו העובדה שהוחלט שאינני זקוק לניתוח הבריאה אותי בין לילה. אני רוצה שתדע שזה שאתה בא איתי כל יום לטיפולי הפיזיותרפיה עוזר לי מאד גם נפשית. אין חברים כמוך, כבר אמרתי לך."

"כמה זמן אנחנו משחקים זה לצד זה? כמעט עשר שנים אני חושב. אתה, בניגוד לאחרים, מקבל את העובדה שאני מוביל את הקבוצה ולא מנסה להתחרות בי אלא משחק יחד איתי. אין בינינו משחקי אגו. אתה חושב שאני לא יודע מה מדברים מאחורי גבי? כל אחד היה רוצה להיות במקומי.

מי כמוך יודע שאת המקום שלי תפסתי בזכות עבודה קשה, לא פחות מהכשרון הטבעי שלי לשחק.

בכל מקרה כל זה עומד להיגמר. עליי לקבל החלטה גורלית בימים אלה. האם אני ממשיך בכדורסל המקצועי, או מניח את הנעליים ומשחק רק להנאתי.

גם באוניברסיטה אני חייב לתת תשובה. עליי לבחור בין משרת הוראה או פנייה לשוק הפרטי שבו הונחו לפניי כמה הצעות מפתות מאד, לא רק מבחינת השכר, אלא בעיקר בתחומי מחקר שמעניינים אותי מאד," אני משתף אותו.

ארתאני נכנסת לחדר ובידה מגש ועליו שתי כוסות עם תה טפיוקה.

"היילי קרטר שוב התקשרה ושאלה אם היא יכולה לבוא," היא אומרת לראן.

"המעריצה שלך," הוא פונה אליי, "היא חושבת שאני מטומטם. היא לא יורדת ממני. היא באה להתעניין כביכול בשלומי, אבל מדברת כל הזמן עליך סטאר."

"אני מקווה שאמרת לה שלא תבוא," הוא אומר לארתאני ונאנח, "הבחורה הזאת לא מתייאשת."

"אמרתי לה את התשובה הקבועה," היא אומרת, "מצטערת, אבל הוא בדיוק נרדם. איך היא לא מתייאשת?"

"שוב תודה שבאת צ'סטר," היא פונה אליי, "זה מאפשר לי לנצל את הזמן ולעבוד, לא שאני מתלוננת שאני כאן עבורך ראן."

"אני חייב ללכת. התחלתי לארגן את הדירה. עדיין לא ברור לי מה אבחר לעשות. כך או כך עליי למיין את ערמות חומר הלימוד שהינחתי בצד בחודשים האחרונים," אני אומר וקם ללכת, "הסדר עוזר לי לארגן גם את המחשבות שמתרוצצות לי בראש."

"אני יכולה לבקש ממך משהו?" שואלת ארתאני.

"בטח," אני עונה.

"חזרתם מוקדם היום ולא הספקתי לעבור בסטודיו. אתה מוכן לעבור שם בשבילי ולמסור את החבילה הזאת? כל הפרטים רשומים עליה," היא מבקשת וניכר עליה שקשה לה לבקש.

"אין בעיה," אני אומר לה ומסתכל על הכתובת הרשומה, "זה קרוב לדירה שלי, כך שזה ממש בדרך."

אני רושם את הכתובת במכשיר הניווט, למרות שאני מכיר את הדרך בעל פה, ויוצא לדרך.

תוך דקות ספורות אני מגיע ליעדי. הבניין בו ממוקם הסטודיו נמצא מרחק שני רחובות מהדירה שלי, ועדיין אני מביט בו בעניין כאילו ראיתי אותו בפעם הראשונה. בהתחלה חשבתי להחנות את הרכב בדירה, אבל אני שמח לגלות שיש חניה בחצר האחורית.

רק כאשר אני נכנס לסטודיו ועומד מול המזכירה, אני שם לב שאיני יודע למי עליי למסור את החבילה.

"ארתאני קיטו ביקשה ממני למסור את החבילה," אני מנסה את מזלי, אולי היא תדע למי היא מיועדת.

"היא יושבת בחדר בצד ימין," היא אומרת ומצביע על המסדרון משמאלה.

"תודה," אני אומר ומרגיש הקלה.

"אני פונה למסדרון ומוצא עצמי מול דלת עץ בצבע השמים מעוטרת בציור של ים ושחפים. אני נוקש עליה וממתין.

"היכנס," אני שומע קול של אישה, ופותח את הדלת באיטיות.

אני סוקר את החדר הגדול ומוצא אותה יושבת מול החלון ממנו נשקף גן יפיפה. "אני כבר מתפנה," היא אומרת בעודה רוכנת על השולחן, "עבודת הקינגצוגי דורשת דיוק מירבי."

אני מתקרב לשולחן עליו היא עובדת ומחסיר פעימה.

'זו את,' אני לוחש.

"הייתי צריכה לדעת שהיא תשלח אותך ברגע שאמרה לי שמסרה את החבילה לידי חבר של ראן," היא אומרת בלי להביט עליי, "הוא לא מפסיק לדבר בשבחיך. 'אין חברים כאלה,' הוא אמר לי. 'אתה בר מזל,' אמרתי לו. אני מודה שלא הפתיע אותי לשמוע אותו מדבר עליך כך."

היא מדברת בזמן שאצבעותיה העדינות מורחות את אבקת הזהב המחברת בין שני חלק כלי חרסינה עדין. היא כל כך מדייקת ויוצרת תפר מושלם.

"את מדהימה," אני אומר לה ומביט מוקסם על הכלי עליו היא עובדת.

"אני נהנית כל כך מהעבודה הזאת. היא מלמדת אותי המון על החיים ומשמעותם," היא מפליאה אותי בתשובתה.

"איפה לומדים לעבוד בצורה מושלמת כזאת?" אני שואל.

"בלימודי התואר השני שלי התמחתי באומנויות המזרח. שעות כל גבי שעות צפיתי בסרטונים. שיננתי כל תנועה ואני כל כך נהנית לראות את זה קורה לנגד עיניי," היא ממשיכה לשתף אותי ועדיין לא מעיפה לעברי מבט אחד.

אני לעומתה סוקר בעיון רב כל תו מתווי פניה. היא כל כך שונה מסטייסי.

פתאום היא מרימה את עיניה ומחייכת כשהיא תופסת אותי מסתכל כך עליה. אני נבוך אבל לא מראה לה זאת. "כמה זמן לא התראינו ריילי?" אני שואל אותה.

"אני חושבת שהפעם האחרונה שנפגשנו הייתה ביום ההוא שסטייסי דחפה אותי וגרמה לי לשפוך את השוקו על מפת השולחן במטבח. אני לא אשכח את המפה הכל כך חסרת טעם שאימי פרסה על השולחן במקום זאת שהוכתמה. הייתה לה אובססיה לחג המולד, וכל מה שהיה מעוטר הירוק, אדום וזהב, נחשב בעיניה שיא היופי. הייתי נותנת הכל כדי שהיא תהייה פה," היא אומרת לי והכאב ניכר על פניה.

"אני זוכר את היום ההוא במטבח. היא כעסה ואמרה שאת כזאת קלמזי. אני מביט כעת על ידיך ורואה כמה היא טעתה. עכשיו כשאת מספרת מה באמת קרה, אני מבין שאת לא היית אשמה. אבל לא רק, אני ניזכר שבכל דבר היא האשימה אותך," אני אומר לה ולא מסיר עיניי מאצבעותיה היפות. בניגוד לסטייסי, הצפורניים שלא לא צבועות, ועדיין ידיה מושלמות בעיניי.

"אנחנו הכי שונות שאפשר, אבל המוות של ההורים בתאונה הנוראה הקצין זאת יותר. ברור שעל כל אחד אובדן של הורים בגיל צעיר משפיע אחרת," היא אומרת. אני מרגישה שיש לה מה לומר בנושא, אבל היא שוקלת את מילותיה בזהירות.

"בעוד אני סיימתי את התואר השני, היא לא ממהרת לסיים את הראשון. 'את כמו צ'סטר,' היא אמרה לי פעם בכעס כשהעדפתי להכין שיעורים ולא לעזור לה לארגן מסיבה באמצע השבוע, 'גם הוא מין חנון כזה שיש לו רק לימודים בראש.' מפיה זה נשמע כמעט כמו קללה," היא מחייכת.

"כשנפרדנו היא אמרה לי את אותן המילים קצת אחרת. היא אמרה שאני מתאים להיות איתך. אני יכול לשאול אותך משהו?"

היא מסיטה את מבטה ממני. 'האם נראה לי שאני רואה אדמומיות קלה על לחייה?'

"תשאל," היא אומרת ומביטה בעיון על השבר האחרון שעליה לחבר כדי שהכלי ישוב להיות שום שלם.

"את צופה באימוני הקבוצה שלי?" אני שואל.

"לא רק," היא אומרת בשקט.

"את באה למשחקים?" אני שואל בהפתעה.

"כשאני יכולה כן," היא עונה ומניחה את השבר על השולחן, "אני צריכה להיות מרוכזת. זאת לא עבודה שאפשר לעשות כשאת לא."

"אני מביך אותך?" אני שואל, ובעצם רוצה לשאול משהו אחר לגמריי.

"אני מניחה שאחותי סיפרה לך ש…" היא אומרת ומפסיקה.

"שמה ריילי?" אני לא מרפה. אני רוצה לשמוע אותה אומרת זאת. למה? כי אני מבין שאני מרגיש כמוה.

*

לא היה לי מושג שהגורל יפגיש בינינו היום.

לאחרונה התרבו הסימנים בדרך. כמו ביום ההוא שקראתי להיילי קרטר ריילי. זה קרה אחרי שלא ראיתי את ריילי שנים. מה גרם לי לקרוא אז לה כך? אין לי תשובה. כשם שאין לי תשובה מדוע לא שאלתי את ארתאני למי אני אמור למסור את החבילה.

אני רק יודע שריילי התחילה לעלות במחשבותיי לא מעט, ביחוד אחרי שראיתי אותה ברשת החברתית.

עכשיו כשאני עומד לידה אני מרגיש את הלב שלי דוהר במהירות שאני לא רגיל לה, באופן שלא הירגשתי מעולם עם סטייסי.

אני ממתין כעת לשמוע את תשובתה.

*

"אז אתה יודע," היא צוחקת.

"מה שאני יודע מתוקה, זה שאני מפתח רגשות כלפייך כאלה שגורמים לפרפרים שלי בבטן להשתולל.

בהתחלה ביקשתי מסטייסי שתבוא לצפות בי משחק, אבל היא אמרה שיש לה דברים יותר מעניינים לעשות. 'אתה באמת חושב שבנות מתעניינות בקבוצת גברים שרצה מזיעה על המגרש מצד לצד?' היא שאלה אותי בזלזול." אני מפסיק את דבריי ומסתכל עליה.

"מסתבר שיש כאלה שכן," מחייכת בביישנות ריילי, "ביחוד כשיש מישהו שמעניין אותן."

"אני לא יודע איך לא ראיתי את זה כל הזמן. כמו למשל אז כשנזפת בה שאיננה זוכרת שאני אוהב ריבת תות שדה." מעניין אותי אם היא עדיין זוכרת את השיחה ההיא במטבח.

"אתה זוכר שאמרתי? זה היה באותו יום שהשוקו נשפך על המפה," היא צוחקת.

"אני מתחיל להיזכר בהרבה דברים ומבין שטעיתי לאורך כל הדרך," אני אומר ונאנח.

"הייתי אז צעירה מידי בשבילך. אתה היית בשנה אחרונה של בית הספר התיכון, ואני עדיין ביסודי," היא אומרת, "חלמתי אז שאפגוש גבר כמוך."

"והיום, אני מבוגר מידי בשבילך?" אני שואל.

"אתה מצחיק אותי," היא עונה ומזדקפת. הביישנות על פניה נעלמה. "תגיד לי אתה, האם אני עדיין צעירה מידי בעינייך?"

"מתי את מסיימת?" אני שואל אותה בפנים חתומות. איני רוצה שהיא תראה מה המילים שלה עושים לי.

שעה חמש בערב

ריילי הייתה אמורה לסיים, אבל כשהיא עונה לטלפון היא אומרת שהיא זקוקה לעוד שעתיים.

"את מתחמקת ממני?" אני יורה לעברה. אני בהחלט מאוכזב.

"ראית בעצמך איזו עבודה סיזיפית זאת. זה לא משהו שאפשר להפסיק באמצע. אני חייבת לראות שהכל מתאחה כפי שצריך, אחרת כל מה שאני עובדת עליו היה לשווא," היא עונה לי, "אני מאמינה שעוד שעה אסיים, אבל לוקחת מרווח בטחון."

"יודעת מה, תתקשרי אליי את," אני אומר.

"אתה כועס," היא קובעת, "אם כך אני חושבת שאין טעם שניפגש, אם אתה לא מבין במה כרוכה העבודה שלי. חשבתי שאתה, יותר כולם, אחרי שראיתי אותי עובדת, וכאחד שהוא חנון כמוני, לא תזדקק להסברים."

ריילי מנתקת את השיחה עוד לפני שאני מספיק להגיב.

אני מחליט לשלוח לה הודעה.

צ'סטר אדינבורו:

אבוא לאסוף אותך בשבע.

אם לא תהיה מוכנה, אחכה,

אלא אם כן תודיעי לי אחרת.

היא עונה אחרי כמה דקות.

ריילי או'בריאן:

אהיה בכניסה בשבע בדיוק.

אף פעם לא התרגשתי כך לפני פגישה. אני מתלבט מה ללבוש. אני רוצה להראות במיטבי.

'תרגע,' אני גוער בעצמי, 'זה לא פעם ראשונה שאתם נפגשים. אתה מכיר אותה מאז שהייתה ילדה קטנה.'

אבל המילים האלה לא מצליחות להשקיט את ההתרגשות שלי. אני יודע שהפעם זה שונה. הפעם אני רוצה לכבוש אותה, רוצה שתהיה שלי.

כשאני בא לאסוף אותה מהסטודיו, אני המום למראיה. 'אז עברת בבית והחלפת בגדים. מסתבר שאני לא היחיד שמתרגש,' אני מחניק חיוך.

"מה חשבת לעצמך צ'סטר, שאפגש איתך כשאני לבושה בבגדי עבודה?" היא אומרת וחיוך על שפתיה. היא בהחלט נראית כמו אישה בוגרת שיודעת מה היא רוצה.

"לאיפה את רוצה שאקח אותך?" אני שואל.

"אתה המזמין, אתה תחליט," היא קובעת בהחלטיות.

"אל תשכחי שאני רק מתחיל ללמוד אותך," אני אומר לה ונוקב בשמות של כל מיני מסעדות ובוחן את תגובתה.

"אם כך סיכמנו על התאילנדית," אני אומר לה.

"הבנת נכון," היא עונה לי.

כאשר אנחנו מגיעים למסעדה, אין בה כמעט מקום לשבת.

"בוא ניקח איתנו את האוכל, נראה לי צפוף ורועש מידי," היא אומרת לי לשמחתי.

אנחנו מזמינים את האוכל ונוסעים לדירת הגג שלי. אני מביט על ריילי בעיון. אני לא יכול לשבוע מהיופי המיוחד שלה.

היא לא מתרשמת מגודל הדירה, ולא מתכולתה. היא באמת מתעניינת רק בי ובמה שאני מדבר.

אני לא זוכר שאי פעם ניהלתי שיחות ארוכות כאלה עם מישהי, בטח לא שיחות עמוקות כל כך. אני מגלה כמה שאנחנו דומים ולא רוצה שהמפגש בינינו ייגמר.

השעה כבר שלוש בבוקר ואני מרגיש שיש לנו עוד הרבה על מה לדבר.

"אני לא מאמינה שכבר שלוש בבוקר," היא אומרת, "אולי כדאי שנלך לישון קצת."

אני קם להוריד את הכלים, אבל היא מהירה ממני ועושה זאת לפני שאני מספיק לומר מילה.

"אני אקח אותך הביתה," אני אומר וניגש לקחת את מפתחות הרכב שלי.

"מה פתאום. אני אזמין מונית," היא אומרת ומוציאה מכיסה את הטלפון הנייד שלה.

אני יודע שאני לא רוצה שהיא תלך, ולכן לוקח מידה את הטלפון הנייד לפני שהיא מחייגת. אני מצמצם את הרווח בינינו ומביט לתוך עיניה.

"אני לא רוצה שתלכי," אני אומר לה.

אני רואה את המאבק שמתנהל בתוכה, את ההיסוס איך להגיב לדבריי.

"אני לא אחד שנוהג לארח כאן נשים. אני רוצה שתשארי, כי אני מתקשה להיפרד ממך. אני רוצה אותך איתי לא רק הלילה, אלא תמיד," אני אומר לה ומנשק אותה, מניח את כל האהבה שלי כלפיה על שפתיה.

ריילי נענית לי בתשוקה גדולה. היא בהחלט כבר לא ילדה קטנה.

אני נושא אותה למיטתי, פושט מעליה את שמלתה, והיא את חולצתי. הנשיקות בינינו נעשות סוערות יותר ויותר. אני לא יכול להפסיק לנשק אותה.

"אני רוצה אותך בטירוף," אני לוחש לה.

"אני שלך," היא עונה לי.

חודש נוסף עבר

כל בוקר אחרי האימון אני נוסע לקחת את ראן לשיקום. "הרופא אמר שההתאוששות שלי היא בגדר נס," הוא משתף אותי, "בקרוב לא אהיה זקוק יותר לטיפול."

"איזה כייף לשמוע," אני עונה לו בשמחה.

"תדע לך שיש לך חלק גדול בשיקום שלי. אתה דחפת אותי להתאמן גם כשלא היה לי כוח נפשי לעשות זאת," הוא אומר, "אני חושב שאני מוכן לחזור לחיים. מה דעתך שנצא הלילה למועדון השחקים?"

"אני אשמח," אני אומר לו להפתעתו.

"באמת?" הוא לא מסתיר את הפתעתו. הוא מכיר אותי ויודע שאני לא אוהב מועדונים. "האמת היא שמגיע לארתאני לצאת קצת לבלות. היא כאן שבועות, ועדיין לא יצאה אפילו לילה אחד לבלות."

"אם כך קבענו," אני עונה לו.

"אני חייב לציין שהשתנת מאז שאתה עם ריילי. מרגיש לי שאתה סוף סוף רגוע, שאתה במקום הנכון."

שעה שמונה בערב

אני לא זוכר מתי פעם אחרונה רקדתי. עם ריילי זה נראה לי הדבר הכי טבעי לעשות. אנחנו מוקפים בחבריי לנבחרת שרוקדים בחלקם עם בנות הזוג שלהם, וחלקם עם מישהי מזדמנת.

"השולחן שלכם מוכן," אומרת לנו המלצרית, ואנחנו יורדים מהרחבה והולכים בעקבותיה.

בקבוקי השמפניה כבר מונחים על השולחן והכוסות מתמלאות אחת אחרי השניה.

"אני רוצה להודות לכולכם על התמיכה בי בימים הקשים. תשמעו לי, תשתדלו לא להיפצע. האימונים בנבחרת הם כלום לעומת אימוני הפיזותרפיה," אומר ראן לכל צחוקם של כולם.

"אני רוצה גם להרים כוסית לסטאר, ומברך אותו על החלטתו לעבור לשחק בקבוצה של המקצוענים," הוא מגלה את מה ששמרתי עד לרגע זה.

*

"זאת ההצעה שקיבלתי," אמרתי הבוקר לריילי, והינחתי לפניה את החוזה שהוצע לי, "זה סכום שרבים יכולים רק לחלום עליו. העובדה שאני מכונה האלוף של האוניבסיטאות, גרמה לכך שהתנהלה מלחמה בין הקבוצות במטרה להחתים אותי. כל זה לא שווה אם את לא תצטרפי אליי. ההחלטה בידייך."

"אתה יודע שגם אני קיבלתי הצעה שקשה לסרב לה בעקבות העבודה שלי עבור ארתאני. היכולת שלי להפוך את הכלים למושלמים כל כך, עשתה לה כנפיים. זה החלום שלי," היא ענתה לי,  והרגשתי שהבטן שלי מתהפכת.

"אתה מבקש שאבחור בין העבודה שאני אוהבת לבינך," היא אמרה ושתקה לרגע, "זו בכלל לא שאלה."

"אני מבין אם כך שאת מוותרת עלינו," ניסיתי להסתיר את אכזבתי.

"זה לא מה שאמרתי," היא חייכה אליי, "ברור שאני בוחרת בך."

אני בהחלט מרגיש שאני יכול לחגוג היום. למרות שאינני מרבה לשתות, הלילה הזה אני חורג ממנהגי.

*

"ככה אתה בוגד בי?" אומרת סטייסי שרק עכשיו אני קולט שהיא עומדת ליד השולחן. "ואיתך, " היא פונה לריילי, "אני לא רוצה לדבר יותר בחיים."

אני מביט בה באדישות וחושב לעצמי איך בכלל הייתי איתה, וכמה מגוחכת ההאשמה שלה בזמן שהיא עומדת שם כשזרועה נתלית על גבר שאינני מכיר.

"מה את רוצה סטייסי," אני אומר לה, "בעצמך אמרת שריילי מתאימה לי  יותר."

"למה? בגלל שהיא זוכרת שאתה אוהב ריבת תות שדה?" היא אומרת בלעג.

"יפה שסוף סוף את זוכרת, אבל לא. אלא בגלל שהיא רוצה שאהיה מאושר. בגלל שהיא מוכנה ללכת אחריי לאן שאלך.

היא יודעת מה שאת לא הבנת מעולם. חברי מכנים אותי 'סטאר לא בגלל שאני הכוכב של נבחרת הכדורסל, אלא ככינוי חיבה לשמי צ'סטר.

אמנם היא מגיעה לאימונים שלי, אבל היא רואה את הגבר שאני, לא רק את השחקן הנערץ.

אבל בעיקר בגלל שבזכותה למדתי איך זה מרגיש לאהוב ולהיות נאהב באמת."

בר אבידן

מאמינה באהבה