"מגרש החניה מפוצץ היום. מה קרה, מחלקים אוכל בחינם?" שואל אבא, "תרד כאן, אני כבר אמצא מקום חניה ברחוב הסמוך."
אני רוצה לאמר לו שאני רוצה לבוא איתו, אבל הוא משחרר את הנעילה של הדלת, ואני יוצא החוצה בשתיקה.
אני מביט על הג'יפ של אבא בזמן שהוא מתרחק ממני, מין מנהג שנטבע בי מאז שהייתי קטן, או אם לדייק מאז שאני בן חמש.
*
אני לא שוכח את היום בו חיכיתי שאבא יבוא לקחת אותי בפעם הראשונה.
אני זוכר את מילות הרעל שאימי ירתה באוויר עליו. אין כינוי שהוא לא זכה לקבל ממנה.
כמובן שהיא הסבירה לי שעד היום הוא לא בא כי הוא לא רצה לראות אותי.
רק כשבגרתי נודע לי איזו מלחמה הוא ניהל נגדה כדי שיזכה לימים שלנו יחד.
גם הסיפורים שלה על כך שהוא לא רוצה להתחלק איתה בהוצאות שלי התבררו כשקר, כי אין מילה אחרת לכנות את העובדה שהוא שילם לבד את כל הוצאותיי.
היא תמיד העמידה אותו במבחנים בכך ששלחה אותי עם בגדים ישנים ונעליים קרועות, רק כדי לגרום לו לחדש לי את המלתחה שכבר שילם עבורה.
אבא מצידו לא אמר עליה אף פעם מילה אחת רעה.
עד היום אני תוהה מה גבר כמוהו מצא באישה כמו אימא שלי. היום כשאני נער בוגר שטעם את המין היפה, אני באמת שלא מבין. נכון שהיא יפה, אבל חוץ מזה אני לא יכול למנות תכונה אחת שהייתה מרשימה אותי לו פגשתי אותה.
מצד שני, אני לא באמת יודע איך הוא מתנהג עם נשים, מהטעם הפשוט שמעולם לא ראיתי אותו עם אישה.
*
למרות שהיום אני יודע שהוא תמיד יחזור לקחת אותי, אני עדיין עוקב במבטי אחרי הג'יפ שלו שמתרחק, כאילו שעלי לחרוט במוחי את התמונה, שכן אולי הוא לא תחזור שוב.
'אתה חייב להיגמל מהמנהג הזה. אתה יודע שהוא לעולם לא יעזוב אותך,' אני גוער בעצמי ופונה לדלת הכניסה של המסעדה.
"אנחנו שניים," אני אומר למארחת, "אני ממתין לאבי שהלך להחנות את הרכב."
המארחת מצביעה על כמה מקומות פנויים ואני בוחר את השולחן הפינתי ליד החלון. אני אוהב לשבת ולצפות ברחוב, לדמיין את החיים של העוברים ושבים.
מכאן אני גם רואה את אבא מתקרב לדלת ונכנס למסעדה. יש לו הליכה זקופה ועוצמתית.
יד אחת שלו תקועה בכיס מכנסיו והוא אומר למארחת משהו ומסמן בראשו לעברי. אני תמיד מתרגש לראות אותו בא לקראתי. אני יודע שיהיה לנו אחר צהריים נפלא.
"ספר לי איך עבר יומך," הוא שואל אותי כשהוא מתיישב מולי, "אתה נראה לי מהורהר."
"אתה יודע שאימא אף פעם לא שואלת אותי איך היה היום שלי?" אני לא יודע מה גרם לי לומר לו זאת דווקא היום.
"מה אני אמור לענות לך על זה?" הוא מושך בכתפיו.
"כייף לי שאתה מתעניין בי. היה לי יום מעולה. קיבלתי חזרה שלושה מבחנים חזרה. בכולם קיבלתי ציון A," אני משתף אותי. אני רוצה שהוא יהיה גאה בי.
הוא לא מאכזב. "אני מאד גאה בך. אני שמח לראות שאתה משקיע בלימודים, ושאתה מבין שזה יפתח לך הרבה דלתות בעתיד.
אין זה משנה אם לא תגע יותר אף פעם בחומר שנבחנת עליו, אבל מה לעשות שהציונים שלך בשלב זה הם כרטיס הביקור שלך ללימודי המשך?
חשבת כבר לאיזה קורסים באוניברסיטה אתה רוצה להרשם?" הוא שואל ואני חושב על כך שכל מה שהיה לאימא לומר בקשר לנושא הוא שהיא מקווה שהיא לא תצטרך להלחם עם אבא כדי שיעזור לה לממן לי את הלימודים.
*
לא יכולתי להתאפק כשהיא העלתה את נושא שכר הלימוד.
"יש משהו שאבא שלי לא מימן לי?" יריתי לעברה בכעס, "באמת אימא אני כבר כמעט בן שמונה עשרה, הגיע הזמן שתפסיקי עם ההערות הניבזיות שלך כלפיו.
את חושבת שכל השנים אני עיוור למניפולציות שלך? מספיק עם זה!
במקום לשמוח שיש לי קשרים מעולים עם אבא שלי את… לא משנה, אני לא מעוניין לדבר איתך עליו יותר," אמרתי ויצאתי מחדרי בכעס.
למרות שלבשתי מכנסי ג'ינס, נעלתי נעלי התעמלות ויצאתי לריצה, מה שתמיד גורם לי להרגע. כמה רצתי באותו לילה אינני זוכר. מה שאני יודע רק, שכשחזרתי גיליתי בטלפון הנייד שנשאר על מיטתי, היו חמש הודעות מאבא.
בלייק מקלאוד:
ניל אני דואג לך.
תתקשר אליי כשתוכל.
אוהב, אבא
התקשרתי מייד אליו. "אני מצטער אבא, שכחתי את הטלפון הנייד בבית," אמרתי לו מייד, "אימא התקשרה אליך?"
"אין לי מושג," הוא ענה לי, "היא חסומה אצלי. אין לי שום עניין לדבר איתה. את הבקשות שלה היא מעבירה לי דרך עורך הדין שלי."
זאת הייתה הפעם היחידה שהזכרנו אותה.
היום זאת הייתה הפעם השנייה.
*
"אני רוצה ללמוד באוניברסיטת ייל," אני עונה לו. אני חושב שזה ישמח אותו שכן גם אבא וגם אביו למדו שם.
"מעניין למה בחרת דווקא בה? עם ציונים כמו שלך יכולת לבחור בכל אחת אחרת," הוא אומר לי במבט רציני.
"אני מעריץ גדול שלך אבא. אתה אחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר. אם היא הייתה טובה בשבילך, אני צריך לשאוף להיות ראוי לה גם," אני עונה לו.
על פניו מסתמן חיוך נדיר. "אף פעם לא דיברנו על כך, אבל אני רוצה שתדע שאני רואה בך המון ממני. למעשה, אני לא רואה בכך כלום מאימך."
"זאת המחמאה הכי גדולה שקיבלתי אי פעם," אני אומר לו בהתרגשות.
"שמעתי רבות על המסעדה הזאת, אבל מעולם לא סעדתי כאן," משנה אבא את הנושא, "בוא נסתכל התפריט ונראה מה בא לך לאכול."
"האמת שאני מורעב היום, אני לא יודע למה. בא לי לאכול סטייק," אני אומר לו ומחפש את תפריט הבשרים.
"כמה אני שמח שגם בזה אתה לא דומה לה. הוקל לי כשראיתי שאתה אוהב לאכול בשר. אני לא יכול לדמיין אותי הולך איתך למסעדה טבעונית ומזמין 'כאילו המבורגר' עשוי מכל מיני זרעונים."
"אני כל כך מבין אותך. כמה הרצאות קיבלתי ממנה על האופן בו אני אוכל. מתישהו אמרתי שעליה לקבל אותי כמו שאני, כי אני לא מתכוון להשתנות. אפשר לחשוב שהיא בכלל מבשלת." שוב אני נסחף לדבר עליה.
"אני לא רוצה לדבר עליה, " אומר אבא.
אני לא יודע מה מצאתי בסו אן שגרם לי להיות איתה, ויותר מזה להסכים להביא איתה ילד לעולם, ביחוד בזמן שזה ממש לא היה בתוכניות שלי.
במבט לאחור מה שמעניין אותי זה שיש לי את ניל, בני היחיד.
מהר מאד הבנתי שאין לי כוונה להעביר את חיי לצידה, משם הדרך למאבק משפטי ארוך ומייגע הייתה קצרה. כל פעם שחשבתי שהגענו לידי הסכמה, התגלה מכשול נוסף. היא שיחקה עד הסוף על הקלף של ניל, וסחטה ממני כל סנט שיכלה.
דבר אחד היא לא לקחה בחשבון, וזאת העובדה שאני חכם ממנה.
אחריה לא רציתי להיכנס למערכת יחסים עם אף אישה. הטעם המר שהנישואים האומללים האלה השאירו בפי לא נמוג עד עצם היום הזה.
למורת רוחה אושר לי להיפגש עם ניל פעמיים בשבוע ולארח אותו אצלי כל שבת שנייה. עם זאת הצלחתי לקבל גם ימי מפגש מיוחדים.
לא הייתה פעם אחת שלא הגעתי בזמן, ולא היה לה שום קלף שיכלה להשתמש נגדי אחרי שנחתם בינינו ההסכם.
אני יודע שהיא סיפרה נילל שקרים, אבל לשמחתי למרות גילו הצעיר הוא ידע להבחין בין אמת לשקר.
סו אן העמידה אותי בהרבה ניסיונות, וגרמה לי לא פעם לצאת באמצע ישיבה כי 'אין לי ברירה ואני חייבת שתבוא לקחת אותו כעת,' כדבריה.
מאחר שהייתי מוכן לעשות הכל למענו, נעניתי לה בכל שעה שדרשה, מה שהעלה את חמתה עוד יותר, שכן היא ידעה שהיא פוגעת במהלך סדר יומי.
"מה אני אמורה לעשות?" היא שאלה את עורך דיני הבוקר, כאילו רק כעת נודע לה שניל מסיים את יום הלימודים מוקדם מהרגיל.
יכולתי לומר לה שניל כמעט בן שמונה עשרה ואינו זקוק לאביו שישמור עליו, אבל שמחתי שניתנת לי עוד אפשרות להיפגש איתו.
*
אני מביט על התפריט ומתקשה לבחור. הכל נראה לי כל כך טעים. "בחרת כבר מה אתה רוצה לאכול?" אני שואל את ניל.
"אני מסכים איתך שיש פה מגוון רחב שמקשה על הבחירה," הוא עונה לי.
אני רואה אישה צעירה שהולכת בצעדים מהירים סמוך לחלון שלנו ושומע את דלת המסעדה נפתחת.
"מקנזי את פה! מה שלום הבוסית? היא עדיין מאושפזת?" השאלות האלה גורמות לכל הסועדים להטות אוזן לשיחה.
"החבלה ברגל היא לא רצינית," היא עונה, "אבל היא קיבלה מכה בראש וזאת הסיבה לכך שהרופא החליט להשאיר אותה להשגחה," היא עונה.
הסועדים מברכים אותה לשלום, והיא נעצרת לשוחח איתם.
לבסזף היא נעמדת סמוך לשולחן שלנו. "מה קורה פה היום נינה,” היא שואלת את המלצרית שמגישה שולחן הסמוך לשלנו, "מחלקים היום אוכל בחינם? אני לא זוכרת מתי ראיתי את המסעדה בתפוסה מלאה."
עכשיו כשהיא לידי אני מעיף עליה מבט זריז. היא לובשת שמלה צמודה שחלקה העליון שחור, וחלקה התחתון בדוגמה בשחור ולבן. אורכה של השמלה מכסה רק במעט את ברכיה, והיא נועלת נעלי עקב שחורות. אם הייתי רואה אותה ברחוב לא הייתי יכול לנחש שהיא מלצרית.
"מתי היית פה פעם אחרונה בשעות כאלה?" צוחקת נינה.
"את צודקת," היא עונה לה ומסמנת בידה משהו בידה למארחת.
המארחת ממהרת אליה עם טאבלט. "יש כאן שולחן שעדיין לא קיבל שרות," היא אומרת ומסמנת בראשה לעבר השולחן שלנו.
"שלום אני מקנזי," היא מציגה את עצמה, "אתם מכירים את התפריט שלנו?" היא שואלת בחיוך.
"זאת פעם ראשונה שלנו," מנדב ניל מידע, "גם שלך אבא, נכון?"
"אמת," אני עונה.
"אני יכולה להמליץ לכם על מבחר הבשרים שלנו. רוסטביף, סטייק, או המבורגר תוצרת בית. המנה מוגשת על מצע של פירה תפוחי אדמה , תפוחי אדמה בתנור, או אורז, בתוספת ירקות צלויים," היא אומרת ומצביעה על המנה בתפריט שאוחז ניל.
"אם אתה מעדיפים דגים, יש לנו היום בתפריט דג סלמון עם עשבי תיבול וירקות בתנור."
"אני מעדיף סטייק," אומר ניל, " ושיהיה עשוי מדיום."
"עם פירה תפוחי אדמה?" היא שואלת.
"נשמע מעולה," הוא עונה לה.
"ואתה אדוני?" היא שואלת.
"אני אקח את הסלמון," אני אומר לה.
"מקנזי, יש לנו בעיה קטנה," אומרת לה בשקט נינה.
"אני בטוחה שנוכל לפתור אותה," עונה מקנזי בחיוך, "תני לי רגע לשלוח את ההזמנה למטבח."
"יש דרישה גדולה למנת הפיטריות, רק שהטבח לא יודע לעשות אותה," אומרת לה נינה בשקט.
"ברור שלא, הבוסית לא רושמת את המתכונים שלה בשום מקום. תאמרי לו שאני רק מסיימת עם האורחים ואגיע למטבח להכין לו את המישרה לפטריות," היא עונה.
"אני מתנצלת על ההפרעה. מה תשתה אדוני? יין, בירה, משקה מוגז, או מים?"
"קנקן מים קרים," אני מקמץ במילים.
מקנזי עוזבת וחוזרת אחרי דקה עם קנקן מים, בקבוק קולה וצלחת של מתאבנים.
"מהמטבח נמסר לי שהמנה שלכם תהיה מוכנה תוך רבע שעה. בינתיים הבאתי לכם לטעום מהתאבנים שלנו על חשבון הבית.
היא עוזבת את השולחן ועבור ליד זוג שנכנס זה עתה למסעדה. "מקנזי כמה טוב לראות אותך," אומר לה הגבר, "שמעתי על התאונה. מה שלומה?"
"אני כבר חוזרת אליך, עליי לעזור רגע במטבח," היא אומרת ונעלמת מאחורי הדלפק.
כעבור כמה דקות אני שומע מאחוריי את קולה. "הנה תבשיל הפטריות שביקשת מיסיס סיימון, בדיוק כמו שאת אוהבת."
"אין כמוך מקנזי. כבר חשבתי שלא אזכה לאכול אותו היום, ואת יודעת שזאת המנה החביבה עליי," אומרת מיסיס סיימון.
"שיהיה לך בתיאבון," היא אומרת וניגשת לשולחן נוסף.
"אני איתך מר דנבר. זה קרה מאוחר בלילה כשהיא יצאה מהמסעדה בדרכה הביתה. היה גשם שוטף והיא לא שמה לב שהיה משהו זרוק על הכביש ליד הרכב שלה ונפלה.
אמנם אין לה שבר ברגל כפי שהיא חשדה, אבל היא נשארה להשגחה כיוון שקיבלה מכה ראשה."
"שמעתי שעזרת להכין את מנת הפיטריות המפורסמת שלכם," אומרת לה האישה שיושבת לידו.
"זאת בהחלט אחת המנות האהובות כאן, ואני לגמרי מבינה למה," היא עונה לה בחיוך.
"את יכולה להביא גם לי ממנה?" היא שואלת.
"בוודאי. הכנתי כמות גדולה של מישרה כך שהיא שוב בתפריט היום," היא עונה.
"תראה איזה ילדה היא. למרות מה שהיא היום, אין לה בעיה להיכנס למטבח ולעזור," היא אומרת.
מקנזי חוזרת ובידה שתי קערות. את האחת היא מגישה לאישה איתה היא שוחחה ואת השניה היא מניחה על השולחן שלנו. "אני מקווה שאתם אוהבים פטריות. אני מזהירה אתכם, אתם עלולים להתמכר," היא אומרת.
"ד"ר שיין מה את עושה פה?" אני שומע קול של גבר.
"משרתת את הלקוחות," היא עונה.
"אני כל כך שמח שהיית בלידה של… מלי," הוא אומר. יש משהו בטון שלו שלא מוצא חן בעיניי. אולי זה האופן שהוא מבטא את השם.
"מה הקשר שלך למלי?" היא שואלת עניינית.
"התינוק הוא הנכד שלי," הוא עונה לה בשקט.
"אני לא הרופאה הקבועה שלה. נקראתי ללידה, כי היא הייתה לידה לא פשוטה. שקלנו להכניס אותה לחדר ניתוח.
בשל המצוקה אליו נקלע העובר, התעדכנתי רק בפרטים ההכרחיים. הבנתי מאימה שהייתה לצידה, שמלי איננה נשואה ולכן האב לא נוכח," אומרת מקנזי בטון קר.
"למה שיהיה נוכח? הרי איננו בעלה, והתינוק הזה לא היה מתוכנן," הוא אומר לה.
"אם כך שנינו מסכימים שאין באפשרותי לחלוק איתך מידע יותר ממה שחלקתי. אני משאירה למלי להתמודד עם בנך," היא אומרת, "נינה את מוכנה לגשת לשולחן של מר קרוזו?"
"זה ממש חוצפה," אומר מר דנבר, "מה הוא מערב אותך בענייניו הפרטיים?"
"מר דנבר, בוא נשאיר להם להתדיין ביניהם. אני בטוחה שלתינוק המקסים הזה יהיו חיים טובים. ראיתי את המבט בעיניה של מלי. הוא היה מלא אהבה.
אתה יודע שגם אני גדלתי עם אימא חד הורית מאחר שאבי נפטר כשהייתי תינוקת בת חודשים ספורים, ותראה אותי היום. פרט לעובדה שאני מותשת מהמשמרת הארוכה של אתמול, אני חושבת שאני מתפקדת בסדר גמור."
אני פונה לשרת לקוחות נוספים כאשר אני מבחינה מבעד לחלון בדפני האחות שסייעה לי אתמול בחדר בחדר לידה. אני מסמנת לה בידי שתיכנס.
"ד"ר שיין מה את עושה פה? למה לא הלכת לישון," היא גוערת בי מייד כשהיא נכנסת.
אני מתעלמת מהטון שלה. "את מאמינה כמה לידות היו אתמול במחלקה? הייתי גאה בכולכן," אני אומרת לה.
"תמיד הסתכלתי עלייך בהערצה, אבל אחרי אתמול אין מילים בפי. האופן שבו ניהלת את הלידות הישרה על כולנו שלווה למרות המורכבות שלהן," היא אומרת לי.
"לך אני לא צריכה להסביר שהיום רוב היולדות נעזרות בדולה או מיילדת. אני מאד מעריכה את העבודה שלהן. הן מאד מקצועיות בעיניי.
הצוות הרפואי של בית החולים נכנס לפעולה כאשר הלידה מסתבכת. זה בדיוק הזמן שעליי להיות רגועה, ולא להראות כלפי חוץ מה אני עובר לי בראש או איך מרגישה לגבי מצב הלידה.
זה לא פשוט לתת הוראה ליולדת ללחוץ, כשאת לא יודעת איך התפתח ההריון, מה התנוחה של התינוק, ומה מצבה הבריאותי של האם.
מה שאת יכולה זה לדאוג שהיא תהיה רגועה. מה שאת מקרינה משפיע על האם, ולכן אני מחייכת ומדברת אליה ברוגע, גם אם בראש שלי אני כבר מבינה שעליי להזמין חדר ניתוח וצוות שיעבוד איתי."
"ברור שאני מבינה את זה," עונה לי דפני, "ועדיין אני הייתי מתקשה לעבוד בקור רוח כזה."
"קור רוח לכאורה," אני צוחקת, "תאמיני לי שבכמה לידות אתמול התהפכה לי הבטן, ביחוד בזאת של מלי," אני אומרת את שמה בשקט.
"אחרי שהלכת כולם דיברו על הלידה הזאת. ד"ר מקסון אמר שהוא בטח היה לוקח אותה לחדר ניתוח. 'צריך ללמוד מד"ר שיין,' הוא אמר בהערכה, 'שלא צריך למהר להוציא את סכין המנתחים.' את מבינה שכשזה בא ממנו זאת מחמאה הכי גדולה שאת יכולה לקבל."
*
כאשר בחרתי להתמחות ברפואת נשים, או אם לדייק בעבודה בחדר לידה, היה זה ד"ר מקסון שקיבל את פניי. למרות שמייד נודע לי שהוא הצעיר בין רופאי המחלקה, העמדתי פנים שאיני יודעת.
כמובן שהוא ניצל את העובדה שחשב שאינני יודעת כדי להתנשא מעליי, ולבקר אותי.
יום אחד לקחתי אותו הצידה לשיחה. "אני מאמינה שכל חיינו אנחנו לומדים ומתפתחים. אני גם מאמינה שכל אחד יכול ללמוד מנסיונו של האחר.
ברגע שהתנסתי בעצמי בכמה לידות, אני כבר בעלת ניסיון והיה נחמד אם היית מקשיב למה שיש לי לומר.
העובדה שאני מיילדת נשים לבד, בלי רופא שמשגיח עליי, העמידה אותי בפני נסיונות לא פשוטים שנדרשתי לתת עליהם פתרונות מיידים. תן לי קצת קרדיט.
אנחנו כאן צוות שעובד יחד, לא אחד נגד השני, או על חשבונו."
הוא הביט עליי במין מבט כזה של 'מה את בלבלת לי את המוח,' אבל משהו השתנה בו מאז.
מילות ההערכה שאמר עליי היום מראות שהוא הפנים את דבריי.
*
שעת העומס במסעדה חלפה, והיא מתחילה להתרוקן.
האב ובנו סיימו את לאכול את המנה העיקרית ואני ניגשת לשולחנם.
"האיתורית שלך משתוללת," ניגשת אליי נינה ומושיטה לי את התיק שלי.
אני מוציאה את האיתורית ואת הטלפון הנייד ומחזירה את התיק לנינה. "העולם יכול לחכות," אני אומרת. "מה אפשר להציע לכם כקינוח?"
"קפה," אומר האב קצרות.
"בא לי משהו מתוק," אומר הבן.
אני ניגשת למטבח למסור את ההזמנה ובדרך מציצה על האיתורית. אני שמה את האוזניות ומחייגת לבית החולים.
"ד"ר שיין מדברת, קיבלתי קריאה מחדר ניתוח," אני אומרת.
"כן, אני התקשרתי," אומרת לי מדלן, "יש כאן מקרה חירום ואני לא מוצאת אף רופא."
אני מתאפקת לא להגיב. "אני אחרי משמרת של ארבע עשרה שעות שמייד אחריה ביליתי עם אימי בבית החולים. אני לא מסוגלת לנתח אפילו זבוב," אני עונה לה, ומרגישה שעיניי נעצמות.
"את מכירה יולדת בשם מליאנה גרוסברג?" היא שואלת.
"היא לא מטופלת שלי. מעולם לא שמעתי עליה. מדוע היא בהמתנה לניתוח?"
"המדדים שלה צונחים. היא חיוורת כמו הקיר," אומרת בהיסטריה מדלן.
'אני צריכה טלפון,' אני ממלמלת, "נינה?," אני קוראת אבל היא לא שומעת.
"את מבינה שאני לא יכולה גם לענות לך וגם למצוא פתרון," אני אומרת למדלן.
"קחי את שלי," אומר לי האב ומושיט לי אתה טלפון הנייד שלו. אני רואה את תמונת האב ובנו מכסה את המסך ומחייכת.
אני מתקשרת למחלקה. "דורין, זו ד"ר שיין, אני צריכה מיילד דחוף לחדר ניתוח."
"אז למה את מתקשרת אליי?" היא שואלת.
"אולי כי את אחות ראשית במחלקת יולדות ואני נמצא מרחק של יותר משעה מבית החולים?" אני עונה לה באיפוק.
"יש יולדת בהמתנה במצב קשה. תבדקי בחדרי הלידה מי יכול להתפנות. זה ענין של חיים ומוות," אני אומרת לה בטון תקיף, “תדברו עם מדלן אחות חדר ניתוח."
אני עומדת להחזיר לאב את הנייד ושוב מחייכת למול תמונת האב והבן על המסך. "אתה יודע שאתה בר מזל ילד?" אני שואלת.
"אני יודע. אבל מאיפה את יודעת?" הוא מתפלא.
"יש משהו במבטו של אב שמספר את הסיפור כולו," אני אומרת לו.
"נשמע מעניין," הוא אומר.
"יש לי את הזכות הגדולה לראות את הפעם הראשונה שאב אוחז בידיו את בנו. לפי המבט שלו אפשר לדעת המון," אני אומרת לו, "למרות שלא כל האבות נוכחים בלידה."
"כמו הסיפור של… נראה שכולם כאן הקשיבו לשיחה של הגבר שנולד לו נכד. מדהים איך שהוא הוציא את הכעס עליך," הוא אומר ואני מופתעת לא מכך שהקשיב, אלא מהבגרות שבו הוא מדבר על העניין.
"אני לא נכנסת לסיפור האישי שלה. ברור שישנם הריונות לא מתוכננים, אבל בידי האישה הבחירה אם להמשיך אותו. לא שאני מעודדת הפלות, אבל אני לא אוהבת שאומרים שהילד הוא לא רצוי," אני אומרת.
"היום אמצעי מניעה נגישים לרכישה בכל בית מרקחת, ואין צורך בלי מרשם רופא, ולכן אני לא רואה סיבה לא להשתמש בהם.
אני מלצרית ממש גרועה, ומפטפטת יותר מידי. אני אלך להביא לכם את הקינוח," אני אומרת וממהרת למטבח.
בזמן שמקנזי הולכת להביא את הקינוח אני מהרהר בדבריה. אף פעם לא חשבתי על כך שעליי לנהל עם ניל שיחת גברים, ולדבר איתו על מיניות.
אני מרגיש לא בנוח להעלות כעת את הנושא.
"אל תדאג אבא, אני תמיד משתמש בקונדום," הוא אומר לי בלי שאמרתי מילה, "זה משהו שהחיים מלמדים אותך.
אני לא יודע איך אני הגעתי לעולם, אבל אני לא מוכן שיהיה לי ילד לפני שאהיה מוכן לכך."
"אתה באת כי הייתה בינינו הסכמה להביא ילד לעולם," אני אומר וניזכר בלילה ההוא שניל נולד.
*
הייתי ממורמר על סו אן שנידנדה לי שהיא רוצה ילד. למרות שהסברתי לה שאני עדיין משקיע בלימודיי, היא התעקשה. אני לא יכול להסביר זאת לעצמי מדוע הסכמתי, אבל זה קרה.
לא חשבתי שאמצא את עצמי נלחם בה על החופש שלי. דבר אחד היה ברור לי, והיא ידעה זאת, שניל הוא חלק מחיי לנצח.
מסתבר שמקנזי צודקת. לא משנה באיזה נסיבות תינוק נוצר, ברגע שבחרתם להמשיך עם ההריון זאת התחייבות לכל החיים.
אני זוכר את הלילה הזה שתקפו אותה צירי הלידה. שישים שעות עצר העולם שלנו. שהיתי לצידה עייף ומותש מהמתנה, כשניל הגיח סוף סוף לעולם.
זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. ברגע שאחזתי בזרועותיו ידע שנכרתה ביננו ברית נצחית.
כמובן ששמחתי שאושר לי שהוא תינוק בריא, אבל לא פחות מזה שמחתי כשראיתי את תווי פניו וראיתי בו את עצמי.
*
מקנזי חוזרת כשבידה האחת כוס קפה, ובשניה מגש ועליו שלוש עוגות. על העוגה האמצעית יש שלט קטן בוגר 2023. "הרשתי לעצמי לבחור עבורכם את הקינוח, שיהיה לכם בתאבון," היא אומרת בחיוך ומשאירה אותנו לבד.
"היא אישה מרתקת," אומר ניל ועוקב אחריה במבטו.
אני תוהה מה עובר לו בראש, שכן הוא לא מסתכל עליה כמו שגבר מסתכל על אישה, יש במבטו משהו אחר שאני לא מצליח להבין.
הוא מחזיר מבטו אליי. "אתה לא מגיב," הוא אומר לי.
"על מה?" אני מתמם.
"על מה שאמרתי על מקנזי," הוא אומר.
"אתה בוחן אותי?" אני שואל, "אתה רוצה לשאול אותי משהו?"
"אף פעם לא ראיתי אותך עם אישה," הוא אומר בשקט.
"מה בעצם אתה אומר לי ניל. אתה חושב שאני מעדיף גברים? " אני שואל ומרגיש שהבטן מתהפכת לי.
"זאת ממש לא הייתה כוונתי. רציתי לומר שאני … כלומר… אני מקווה ש…" הוא מאדים ומשפיל את מבטו.
"אימא שלך… היא לימדה אותי שיעור כואב. אני יודע שעברו שלוש עשרה שנים מיום שחתמנו על הגט, אבל אני עדיין לא רוצה זוגיות. יש לי את הדברים הכי חשובים בעולם ואלה אתה, והעבודה שלי שאני מאד אוהב."
"נינה, אני מרגישה שאני נרדמת בעמידה," אומרת מקנזי שניגשת לשולחן שלנו, "אני חייבת לנסוע הביתה."
"יש עוד משהו שתרצו להזמין?" היא שואלת אותי.
"אנחנו בסדר. האוכל היה נפלא," אני אומר לה. אני מתכוון לומר גם שאני מבין מה שהיא אמרה על הפטריות, אבל לא מספיק כיוון שהמארחת קוראת לה.
"אני לא מאמינה. אין אף מונית בסביבה. דבר כזה עוד לא קרה לנו," היא אומרת ומביטה במקנזי במבט מיואש.
"הייתי צריכה לבוא עם הרכב, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת לנהוג. אני ערה למעלה מיממה."
"את יכולה לבוא איתנו," אומר לה אחד הסועדים, "לאיפה את צריכה להגיע?"
"למגדלי רוטשילד," היא עונה. אני רואה את ניל נדרך.
"מצטער, אבל זה ממש לא בכיוון שלנו," הוא אומר.
"את יכולה לנסוע איתנו, נכון אבא?" ניל מביט בי בתחינה.
"כן," אני עונה לו קצרות. מכל המקומות שבעולם היא גרה במגדלי רוטשילד.
"זה בסדר מבחינתך אדוני?" היא פונה אליי.
"השם הוא בלייק," אני אומר לה ונמנע מלומר את שם משפחתי.
אנחנו ניגשים לג'יפ ואני פותח בפניה את הדלת של הנוסע. "אני אשב מאחור," היא אומרת לי.
"עשי כרצונך," אני אומר וניגש למושב הנהג.
"דייב רצה שאלך איתו לסרט," אומר ניל, "אבל אני אשמח לבלות איתך אם אין לך תוכניות."
"אתה יודע שסופי השבוע שלי מוקדשים רק לך," אני עונה לו, "אבל אתה רשאי לעשות מה שאתה רוצה."
"אני רוצה להיות איתך," אומר ניל ואנחנו ממשיכים לדבר על התוכניות לסוף השבוע. אני מעיף מבט בראי ורואה שמקנזי ישנה, ולכן אני מרשה לעצמי להתעכב במבטי על פניה. היא ניראת כל כך שלווה. הלוואי והייתי רגוע כמוה.
אני אוהב את הנסיעות עם ניל. אף פעם לא נגמרים לנו נושאי השיחה, וגם אם אנחנו שותקים לכמה דקות, אין זאת שתיקה מעיקה מהסוג הזה שאתה מפשפש במוחך נושא לשיחה.
אני גולש לתוך החניון בנסיעה איטית, ומחנה את הרכב בחניה בחניון אחד הסמוך לכניסה.
אני מעיף מבט לעברה של קנזי, היא עדיין ישנה. אם חשבתי שהיא תתעורר כשהנסיעה תפסיק, התבדיתי.
אני פותח את הדלת של המושב האחורי וקורא בשמה.
"מממ.." היא אומרת בעיניים עצומות.
"הגענו למגדלי רוטשילד," אני אומר לה, אבל היא לא מגיבה.
אני מתכופף אליה ומלטף באצבעי את לחיה. אני לא יכול שלא להריח את ריח המבשם העדין של הבושם שלה, מה שגורם לי לעצום את עיניי ללא שליטה.
"מקנזי הגעת הביתה," אני אומר לה שוב ונסוג לאחור.
היא מתמתחת. "ישנתי?" היא שואלת ומסתכלת סביבה.
"אנחנו בחניון של המגדל," אני עונה לה.
מקנזי מניחה את ידה על פיה ומחניקה פיהוק. "אני כל כך מודה לך," היא עונה לי ויוצאת מהג'יפ.
אנחנו נכנסים איתה דרך הדלת ללובי. "אני מודה לכם שהבאתם אותי הביתה," היא אומרת, "תהנה ממסיבת הסיום," היא אומרת לניל ומזמינה את המעלית.
"מר מקלאוד," קורא לי השומר בכניסה ללובי. אני מעיף מבט לעברה של מקנזי. נראה שהיא כל כך מותשת שלא שמה ליבה לכך.
אני מסמן לו באצבעי שאני מגיע ופונה שוב אליה.
"זה בשבילכם," היא אומרת, נותנת לניל שקית, ונבלעת במעלית לפני שהוא מספיק להגיב.
אני ניגש לשומר והוא מוסר לי חבילה שחיכיתי לה. "היא אישה מדהימה," הוא אומר לי, "תמיד מברכת אותנו לשלום בחיוך. היא שכרה את הדירה של מרטין הזקן כבר לפני כמה חודשים, אבל כמעט שלא נמצאת כאן."
מה גרם לו למסור לי את המידע הזה אין לי מושג.
"אני לא מאמין שמכל המקומות בעולם היא גרה בבניין שלנו," אומר לי ניל ומציץ לשקית שהיא נתנה לו. "תראה אבא מה מקנזי נתנה לי."
אני נד בראשי אבל לא מרוכז. אנחנו עולים בשתיקה במעלית לפנטהאוז שלי.
המחשבות שלי כולן מתרכזות רק בה. אני לא קולט שניל מדבר אליי, דבר שמעולם לא קרה.
"אתה חושב עליה, נכון?" הוא שואל. אני מביט עליו. "אני מדבר איתך והראש שלך במקום אחר. תראה מה היא נתנה לי," הוא אומר ומסובב אליי את הקופסה המלאה בפרלינים שעל כל אחד מהם יש ברכה אחרת. כולם עם מסרים למי שסיים את לימודיו.
נכון שהיא מדהימה? היא בכלל לא מכירה אותי ותראה איזה תשומת לב היא נתנה לי. ואימא שלי? אותה מטריד רק שאתה תשלם על הלימודים שלי מילת ברכה אחת לא קיבלתי ממנה. להיפך, היא שאלה מתי אני עוזב."
"אתה יודע שאתה מוזמן לגור איתי. החדר שלך הוא לא חדר אורחים, הוא החדר שלך. מעולם לא העזתי לבקש שתעבור לגור איתי. כל שיחה עם אימך לוקחת ממני הרבה כוחות נפש.
הבית שלי הוא הבית שלך. אתה יכול להזמין לכאן את החברים שלך. תהיה חופשי לעשות מה שאתה רוצה," אני אומר לו.
"אתה רציני אבא?" הוא שואל אותי, "כי אני ממש רוצה כבר היום לחיות רק איתך."
"אם כך סיכמנו," אני אומר לו.
"וזה לא יפריע ל..פרטיות שלך?" הוא שואל בהיסוס.
"מעבר לעובדה שאין לי אישה בחיי, הבית מספיק גדול וחדרי השינה שלנו רחוקים זה מזה," אני עונה לו, "כך שלכל אחד מאתנו יש את הפרטיות שלו."
"אני מקווה שזה עומד להשתנות," אומר ניל. אני מקמט את מצחי בניסיון להבין למה הוא מתכוון.
"היא מוצאת חן בעיניי," הוא אומר.
" יש לך חברה?" אני שואל בחיוך.
"לא מישהי מיוחדת. התכוונתי למקנזי," הוא עונה ברצינות.
"אני מסכים איתך שהיא אישה יפיפיהאבל אתה לא חושב שהיא מבוגרת מידי בשבילך?"
"אני לא מדבר עליי אבא. אני חושב שהגיע הזמן," הוא אומר לי את מה שאני לא רוצה לשמוע.
אני אוהב את ניל אהבת נפש. הוא נמצא במקום הראשוןן לפני הכל. למרות זאת אני לא מרגיש שאני יכול לחלוק איתו את מה שאני מרגיש כעת. אני תוהה האם הוא הרגיש שמקנזי נוגעת בי במקומות בליבי שהעלו מזמן אבק.
"אנחנו הולכים מחר לבארנץ' אצל סבתא. מה דעתך שנזמין את מקנזי לבוא איתנו?" שואל ניל. לפעמים הוא נראה לי כל כך בוגר, ולפעמים אני יכול להבחין בשרידי התמימות שנמצאים עדיין בו. "אני בטוח שהמשפחה מאד תאהב אותה."
"זה לא עובד כך," אני אומר לו, "גבר שמחזר אחרי אישה צריך להכיר אותה קודם, להפגש איתה לבד, לפני שהיא מכיר אותה לאנשים הקרובים לו."
"ואני חשבתי שדווקא לא יהיה עליה לחץ שהיא לבד איתך, ואתם מחפשים על מה לדבר כדי להפר את השתיקה המעיקה," אומר לי ניל.
אני חושב לעצמי איפה הוא שמע את כל זה.
"אני מודה לך שאתה דואג לי, אבל זה לא יקרה," אני אומר.
באותו רגע שאני אומר לו את המילים האלה אני כבר יודע שאעשה הכל כדי להיפגש איתה. מרגיש לי בתוך הלב שלא תהיינה שתיקות בינינו. לפחות כך נראה לי מהתנהלות שלה במסעדה.
חודשיים עברו..
ניל מרוכז כל כולו בשנת הלימודים. למרות שנתתי לו את זכות הבחירה בין לגור עם חברים לבין לחיות איתי, הוא בחר באפשרות האחרונה.
לא ביקשתי ממנו שיסביר לי מדוע, פשוט קיבלתי את רצונו באהבה.
היום לראשונה הוא הביא את מדי. "אתה צדקת כשאמרת שבראשית קשר עדיף להפגש בפרטיות, רחוק מעיניי כולם," אומר ניל. אני מחייך לעצמי, "היא יכולה להישאר לישון כאן?"
"זה הבית שלך ניל. ברור שכן," אני עונה.
אני מביט עליו באהבה גדולה. לנגד עיניי הילד שלי הפך לגבר. אני כל כך גאה בו. יש משהו בהבנה הזאת שהסעיר אותי. אני מאחל לו בכל ליבי שיהיה מאושר.
ניל נכנס לחדר שלו בו מחכה לו מאדי ואני שומע את דלתו נסגרת.
אני ניגש להכין לעצמי לשתות וניזכר ששכחתי לקנות חלב. בכל יום אחר זה לא היה משנה לי, שכן אני אוהב לשתות את הקפה בכל צורה, אלא שעכשיו מאדי פה ואולי היא תרצה לאכול בבוקר דגני בוקר.
אני מביט במקרר לראות מה עוד צריך לקנות, ולמרות השעה המאוחרת אני מחליט לרדת לחנות הנוחות שפתוחה ללא הפסקה, לקנות כמה מצרכים.
למרות שהחנות נמצאת מרחק של כרבע שעה הליכה, אני בוחר ללכת ברגל. אני מרגיש חוסר שקט והליכה תמיד עוזרת לי.
כאשר אני יוצא מהבנין אני פוגש את מקנזי. "מה אתה עושה פה?" היא שואלת אותי בפליאה אבל תופסת את עצמה, "היי. מה שלומך? מה שלום ניל?"
"אני לא מאמין שעברו …כמה חודשים זה היה מאז שנפגשנו? ולא ראיתי אותך מאז," אני עונה את הדבר הראשון שעולה לי בראש. כמובן שאני לא מספר לה שהיא לא יוצאת לי מהראש.
"בכל זאת גרים בעיר הזאת כמה מיליוני אנשים," היא צוחקת.
"רק שאנחנו גרים באותו בניין," אני אומר לה.
"עכשיו אני כועסת," היא עונה לי בטון רצינית, "איך לא אמרת לי? הייתי מזמינה אתכם לארוחת ערב." היא שוב מחייכת, "שעם הזמן שהיה לי הפנוי בחודשים האחרונים זה אולי יכול היה לקרות רק בסוף השבוע הזה."
"את עובדת קשה מידי," אני גוער בה.
"אתה צודק. ולכן אני מתחילה לעבוד בשבוע הבא במרכז רפואי פרטי, שיאפשר לי לעבוד שעות שפויות יותר," היא אומרת.
"אני הולך לקנות כמה מצרכים בחנות הנוחות. את צריכה משהו?" אני מציע.
"זה בסדר שאצטרף אליך?" היא שואל.
"אני אשמח," אני עונה לה.
"אני לא מאמינה שלא נפגשנו, למרות שבעצם עד היום הייתי יותר בעבודה מאשר בבית," היא אומרת.
"אני גר בפנטהאוז. המעלית בקומה שלי היא פרטית כך שסביר שלא נפגשנו, אבל זה לא יקרה יותר," אני אומר לה.
"ברור שלא," היא אומרת בהחלטיות. היא כזאת מתוקה.
"מאז שנפרדתי מאימו של ניל, לא הייתי ממש במערכת יחסים," אני אומר לה ומצפה לראות איך היא תגיב.
"אני מבינה אותך. חוויתי בגידה מצד מי שחשבתי שהוא בן זוגי, ומאז אני שומרת על הלב שלי. אני לא יודעת להסביר מה יש בך, אבל מרגיש לי ש… אני אפילו לא יודעת איך להגדיר את זה. טבעי לי ללכת איתך כעת באמצע הלילה לערוך קניות, כאילו שזה משהו שאנחנו כבר רגילים לעשות יחד."
היא מביטה עליי, חוקרת את עיניי. "אני יודעת מה משך אותי אליך," היא שוב מתפתיעה אותי.
"עברתי לך במחשבות מאז שנפגשנו?" אני שואל וקולט שלא עצרתי לשקול את מילותיי.
"לזה בדיוק התכוונתי. אנחנו מדברים בלי צורך לחשוב אם זה נכון לומר משהו. השיחה מתנהלת כאילו אנחנו מכירים כבר… התשובה היא כן, ולא פעם אחת. איך יכולתי לדעת שלא הבאת רק אותי לדירה שלי, אלא הגעת לדירה שלך?" אומר מקנזי.
"כל כך היית מרוכז בניל, שלא חייתי את חיי פרט לעבודה. אני מודה שהייתה לי דעה מאד מקובעת לגבי נשים.
הרגישות שלך כשנפגשנו והבנת שזה יום סיום לימודיו של ניל, ומה שעשית למענו ריגשו אותי מאד. אימו לא טרחה לעשות דבר למענו. להיפך היא שאלה מתי הוא עוזב את הבית, וודאה שאני אשלם את שכר הלימוד שלו. היא כל כך מנותקת ממה שקורה איתו, וזה משהו שראיתי לאורך כל השנים, שאפילו לא ידעה על מילגת הלימודים שקיבל בשל הצטיינותו בלימודים.
באותו לילה הוא עבר לגור איתי. אני יודע שמה שקרה במסעדה גרם לו להבין הרבה דברים. הוא מאד אוהב אותך."
"יש לך ילד מדהים. ניכר שהיחסים ביניכם מעולים. האופן שאתה מביט בו גרם לי להחסיר פעימה," היא אומרת.
אני מושיט לה את זרועי שתתלה עליה, אבל היא מפתיעה אותי ומושיטה לי את כף ידה. אני אוחז בה בהיסוס . "זה נעים לי," היא אומרת וגורמת לי לעטוף את כף ידה בידי.
*
שנה עברה…
אני אוחז בזרועותיי את בננו שזה עתה נולד
מקנזי מסתכלת עלי ודמעות בעינייה. "את בסדר מתוקה?" אני שואל.
"בגלל המבט הזה שאתה מביט בו, המבט שראיתי כשאתה מסתכל על ניל, בגלל זה לא היססתי אחרי זמן הכרות כל כך קצר להניח את ליבי בידך.
יש בו במבט שלך הבטחה לשמור עליו ולדאוג לו כל חייך.
"ועלייך, איך אני מביט עלייך?" אני שואל אותה.
היא נחנקת מדמעות. 'אוף, ההורמונים הארורים האלה. הפכתי לרגשנית ללא תקנה,' היא ממלמלת.
"כשאתה מביט בי, אני רואה שכתובה בעיניך המילה אהבה."
ט"ו באב 2023
בר אבידן
מאמינה באהבה
