ג'ון
אם לא די בכך שאין לי מושג מה קורה עם מילה, עכשיו עליי לטפל בקטארי שבא לכאן עם האצבע הכרותה.
אין לי ברירה אלא להפעיל במלוא הכח את הסוכנים בקטאר.
הידיעות שמגיעות אליי סותרות ואני משאיר אותן לעצמי.
תוסיפו לזה שאני מריח שמייסון יודעת יותר משהיא מספרת לי.
שלא אצא מדעתי?
מעולם לא היו בינינו סודות. גם כשחזרתי אליה לא הסתרתי ממנה את מעשיי.
מייסון היא אישה מאד חכמה וברור לי שאם היא מסתירה ממני מידע זה רק כדי להגן על מילה ולכן אני לא לוחץ עליה. ואולי, זה מה שאני רוצה שיהיה, ומייסון בעצם אומרת רק את מה שהייתה רוצה שיהיה.
חוויתי לא מעט רגעים בודדים בתפקידי כמפקד העליון. אני לא חושב שהייתי אי פעם בודד כמו היום.
בלילות אני נזקק לעשות איתה אהבה יותר מתמיד. לעיתים אני מתמסר לה ולעיתים אני מתפרק בתוכה בנזקקות גדולה, כמעט בכוח, אבל עדיין שולט בעצמי.
קשה לי עם תיאו. הוא עוטה על פניו מסכה קשוחה ואני יודע שהוא כל הזמן בשליטה. ברור לי שאת כל הסערות הוא משאיר בפנים ולא נותן לי לגעת בהן. מדאיג אותי שהוא לא משחרר את הכאבים שלו.
שמעתי שהייתה מישהי שרצתה אותו בנפאל.. אני מבין שהוא דחה אותה. כך הוא עושה גם ביחידה. הוא לא נותן לאף אחת להתקרב אליו. האם הוא באמת מתנזר לגמרי מנשים אינני יודע, ואין זה משנה. מילה לא כאן והיא לא בקשר איתו.
ועדיין, אני יודע שהיא חסרה לו וזה ניכר בדברים הקטנים.
המבטים שהגעגוע ניבט מהם, היד שלו על הכיסא שלידו כשהוא מעביר אצבע מלטפת על המושב בהיסח הדעת, או מניח את ידו על גב הכיסא.
ברגעים האלה אני מניח את ידי מתחת לשולחן ומאגרף אותן חזק עד כדי כאב. אני מרגיש כל כך כשלון. מה שווה התפקיד שלי, העוצמה והכבוד שנילווים אליי, המורא ששמי מטיל על כולם. אפילו אנשי העולם התחתון משפילים את עיניהם מולי, ובכל זאת את הילדה שלי אני לא יכול להציל.
ברגעים האלה אני מתכנס בתוך עצמי עד שמבטה של מייסון נופל עליי ואני מייד מרפה. אני מחייך לעברה. "הכל בסדר," אני ממלמל לעברה ושב להיות מי שאני.
מבינינו שיין היחיד שפחות שולט בעצמו. הוא מתאים ליחידה שלנו כמו כפפה ליד, אבל כשהוא בביתו של תיאו, אני רואה אותו הולך חסר מנוחה בגינה וממלמל לעצמו.
"אתה יודע מי אני," הוא אומר לי הלילה כשאני יוצא אחריו, "לא סתם זכיתי לתואר שלי. איך זה שאני מנותק מכל מה שקורה? שאיש לא מעדכן אותי. לו היה בידי פרור מידע הייתי הופך עולמות ומחזיר אותה. הייתי מפר הוראות ויוצא לחפש אותה גם אם היה עליי לסכן את עצמי," הוא אומר ביאוש.
תיאו
איך השתנו לי החיים מהיום ההוא שראיתי את מילה במטווח. איזה דרך עברנו אחד לקראת השניה. כעת היא טבועה בי. אין אישה שיכולה לתפוס את מקומה.
ביום אני מתפקד מעולה. יחידת הסייבר שהולכת וניבנת מעניקה עניין לחיי, ובעיקר ממלאת את יומי עד אפס מקום.
הבעיה מתחילה ברגע שאני נכנס הביתה ועולה לחדר השינה.
מידי לילה אני נצמד לכר של מילה, מחבק אותו ומדמה שזאת היא בזרועותיי. ריח מבשם הכביסה שמזמן העלים את ריחה מכלי המיטה לא מורגש באפי כשאני מדמיין אותה.
יכולים לעבור ימים שלמים בלי שהיצר שלי יתעורר, אבל כשזה קורה, ותמיד זה כשאני מתקלח אני בטוח שידי הנוגעת בגופי היא שלה. יכולתי להעיד על כך בשבועה. רק כך אני נרגע מעט.
בימי חמישי כשאני יוצא למועדון אנחנו מוקפים נשים יפות שמוכנות לעשות הכל כדי למשוך את תושמת ליבם של רווקי העיר. אבל לא את שלי. הלב שלי תפוס חזק. אני אפילו לא יכול לדמיין אותי עם אישה אחרת ומפנטז שהיא מילה. אני יודע שאשקר לעצמי.
לעיתים כשאני פותח את הארון בחדר האמבטיה להוציא בוקסר נקי, אני לא מתאפק ומוציא את המגירה עם התחתונים שלה ומריח אותם. אני יודע שהם מריחים משאריות של חומר הכביסה שניקה מעליהם כל טיפת ריח מגופה , ועדיין אני שב ועושה זאת, מדמיין אותם לרגע על גופה המושלם, ומרגיש שנגעתי בה לרגע קט.
אני יודע שזה נשמע מטורף, זה מה שקורה לי בלילות, דעתי נטרפת עליי מגעגועים אליה.
ישנם ימים שאני לא מסוגל עוד ואני יוצא לטיול בגן שלנו, יושב על כיסא ליד הבריכה.
"אתה עלול להתקרר," אני שומע את ג'ון שמתיישב לידי.
אני צוחק צחוק קצר ועצבני. "להתקרר? אתה חושב שיכול להיות לי יותר קר מהלב הקפוא בתוכי?
לא תמיד אני מצליח להפשיר את גופי שכמהה אליה, אל גופה, אל החום שהיא מבעירה בי. חום שמחמם לי את הלב כשאני רואה אותה. חום ששורף אותי היום מגעגוגעים שאני לא יודע איך להשביע אותם.
בלילות אני מתפרק לרסיסים ותוהה האם אוכל לאסוף את סך חלקיי עם עלות השחר.
אפילו עברה בי המחשבה לחטוף מטוס ולדרוש מהטייס שיקח אותי אליה. אבל איפה היא? לאן הוא יקח אותי?
הבוקר מחזיר לי את השפיות. אני לא יודע כמה פעמים זה עוד יקרה. אולי יום אחד אשאר בארץ הטרוף ולא אחזור.
אל תדאג, אני יודע שאני מדבר שטויות כעת, אבל זה נחוץ לי דווקא כדי לשמור כל שפיותי. אני מתנצל שהרשתי לעצמי להישבר כך לידך. עכשיו אתה רואה מי אני, ללא מסכה, לא באמת גבר."
"תיאו," הוא נוזף בי, "גבר הוא לא אחד שלא מרגיש כלום, להיפך. אני מעריץ גברים שיכולים להביע את הרגש שלהם. זה לא הופך אותך לגבר פחות עוצמתי, אלא לאנושי יותר.
מה שאתה עובר הוא בלתי יתואר. המלחמה שלך לשרוד בעצמך, והרצון שלך להגן על האישה שאתה אוהב.
אני מקווה שאתה יודע שהיא לא הייתה הולכת לאמיר לו ידעה שהוא ימלט רק אותה. היא בחיים לא הייתה עושה זאת. מילה הייתה בוחרת למות ולא לעזוב אותך.
היא ביקשה ממנו שיקח את כולכם, אבל אתה דחית אותה והיא נשארה לבד איתו. סיפרו לי ששלחת אותה לדרכה. שלא תחשבו שאני מאשים אותך. אתה חשבת רק על טובתה, נהגת נכון. מי היה מאמין שהיא תמלט ממנו ולא תשאיר אחריה עקבות."
"אני מצטער שלא דרשתי שיהיה עלינו שבב כשיצאנו למבצע. אמנם היינו חשופים יותר, אבל לפחות כעת היינו יודעים היכן היא," אני אומר לו בעצב.
"מה שעצוב הוא שלא לכולם הוצאנו את השבב. באופן אקראי לחלק הוציאו ולחלק רק נטרלו אותו. ניסיתי לגלות מי מהיוצאים לתאילנד היה עדיין מחובר.
אני יודע בוודאות שהיא לא. כיוון שאין לי עדיין תשובות למה שקרה אני לא יכול לדעת האם זה הציל את חייה או לא," אומר ג'ון ושוב אני רואה את התנועה הבלתי נשלטת שלו כשהוא מאגרף את כפות ידיו עד שהן מלבינות.
"ג'ון, לא יכולת לעשות דבר. אנחנו סוכנים מיומנים. היינו בסכנת חיים, תירגלנו השרדות לא פעם. מילה יודעת להסתדר בתנאים לא אנושיים. האופן שבו היא מנתחת את המצב הוא מבריק. היא רואה כמה צעדים קדימה.
כח גדול מאיתנו התערב כדי להכשיל אותנו, משהו שלא יכולנו לצפות.
אני מאמין בה. היא תחזור אלינו. אני יודע היום שאמיר אל סולטאני מאוהב בה. הוא יכול להציע לה עולם ומלואו, אבל היא לא איתו וזה אומר המון.
יש סיבה לכך שהיא לא נעזרה בו כדי לחזור לניו יורק. זה שאנחנו לא יודעים מהי לא משנה את העבודה שהיא יודעת למה בחרה לעשות כן.
יש ימים שאני מרגיש שהיא קרובה ממש קרובה. אני מדמיין אותה יוצאת מאחד הבניינים הסמוכים למטה יחידת הסייבר, מנפנפת לעברי בידה ואומרת 'חזרתי,' ויש ימים שהייאוש גובר עליי. אני נותן לו מקום, לא דוחק בו, גם לא מלבה את האש שבו, עד שהוא שוב נעלם." אני באמת רוצה להאמין בכך.
"בוא נלך לישון, כבר מאד מאוחר," אומר ג'ון ונפרד ממני.
אני נכנס חזרה לביתי, ביתנו, עולה לחדר השינה שלנו, מלטף בידי האחת את הסדינים הקרים מהעדר גופה של מילה, מחבק בידי השנייה את הכר שלה ונרדם.
*
עשיתי לי מנהג קבוע להיפגש עם פטריק גולד בסופי שבוע. אני מאד מתרגש בשבילו עם הולדתה של אנני.
בעקבות הקמת יחידת הסייבר התקרבנו עוד יותר.
למרות שאת היום אחרי הלידה ביליתי איתו כדי לרכוש לקטנה מוצרים, אני לא מוותר ונכנס לחפש לה מתנה.
אני לא יכול שלא לחשוב על מילה.
*
"אני לא מבינה מה קורה פה," אמרה לי מילה, "משהו לא מסתדר לי עם מספר הגלולות."
היא הביטה בחפיסת הגלולות למניעת הריון, קימטה את מצחה וניסתה לספור את הימים.
"אני בטח עייפה מידי," היא מלמלה והחזירה אותה למקומה במגירה ליד מיטתה.
"אני רוצה ממך ילד," אמרתי לה בלהט תשוקתי. אני תוהה האם זה אי פעם יקרה.
*
אני ניזכר שלואיז אמרה שכולם מביאים לאני מתנות בוורוד, ולכן אני בוחר לה מובייל של חיות בשלל צבעים.
"אני יכולה לשאול אותך משהו?" שואלת אותי המוכרת.
"כן," אני עונה לה, סקרן מה יש לה כבר לשאול גבר שקונה מתנה כזאת.
"זה לאנני של לואיז ופטריק?" היא מפתיעה אותי.
"איך ידעת?" אני עונה לה מופתע.
"ראיתי אותך ביום הלידה כשבאת לקנות עם פטריק את הדברים לקטנה. נראית אז די אבוד כששאל אותך לדעתך. מאז אני רואה אותך כמעט כל שבת פה בוחר מתנה עבורה.
שאלתי אותך כי לואיז חיכתה שהמובייל הזה יגיע. היא מאד תשמח," היא אומרת ומאשרת בכך שבחרתי נכון.
המוכרת עוטפת את המתנה ואני שולח הודעה לפטריק שאני בדרך ושואל אם הוא רוצה שאביא משהו מהדרך.
"היום לא," הוא עונה לי להפתעתי, "אתה לא תאמין. לואיז קמה בשיא המרץ הבוקר כאילו לא הייתה מעולם בהריון. ניחוחות ארוחת הבוקר כבר באוויר, אנחנו מחכים לך."
נעים לי להרגיש רצוי. הדבר האחרון שאני רוצה זה להרגיש שאני מעיק עליהם.
"תראי מה הבאתי לך," אני אומר לאנני ששוכבת בעריסה הקטנה בעוד לואיז מתחילה להניח את ארוחת הבוקר על האי במטבח. היא מציצה בסקרנות לראות מה יש בידי.
"אימא תפתח את האריזה עבורך. טוב מתוקונת?"
"איך ידעת שזה מה שאני רוצה?" היא שואלת מופתעת, "המוכרת גילתה לך?"
"אני זוכר שאמרת שכולם מביאים לאנני מתנות בוורוד וחיפשתי לה משהו אחר," אני עונה לה.
היא ניגשת אלי ומחבקת אותי. "תודה. אתה דוד מושלם," היא אומרת ולא יודעת כמה המילים האלה מכאיבות לי.
אנחנו מתיישבים לאכול ופטריק מתעניין איך מתקדמת העבודה ביחידת הסייבר.
"העולם מלא בנוכלים. לצערי יש מי שנופל ברישתם. אנחנו עסוקים כל היום בהצלת אנשים, בעיקר קשישים ונשים בודדות, מלאבד את כל רכושם.
העולם הפך שדה קרב אחד גדול, ואנחנו גיבורי העל שלו."
"זה מצחיק שאתה אומר את זה," אומרת לואיז, "בדיוק על זה אני עובדת כעת, על משחק חדש עם גיבורי על. אשמח לשמוע לדעתך לגבי שמות עבורם."
"אני לא חושב שמישהו יסכים לוותר על עולם הדרקונים שלך. אני לא מכיר מישהו שמשחק במשחקי מחשב שלא מכור להם," אני אומר לה.
"ולכן, עולמם של גיבורי העל שלי יתרחש בעולם הדרקונים," היא משתפת אותי בעיניים נוצצות.
"הלוואי שהיית מצליחה להחיות אותם שימצאו את מילה שלי," אני אומר לה בעצב.
"הסיבה שעד היום סירבתי לצרף אותך לאבירי רובין הוד היא שהיטלתי עליהם משימה מיוחדת והיא לעקוב אחרי ה'קינים' של תוקפי הסייבר בקטאר.
אני יודעת היום שמילה לא שם, אם כי אין לי מושג היכן היא.
אתה מוזמן להצטרף כעת אם אתה רוצה. זה ימלא לך את הלילות אם תנדוד שנתך." אני מתרגש מהרגישות שהיא מגלה כלפי המצב שלי.
"כולנו מייחלים למצוא אותה. אני פועלת באפיקים שמצויים בידי. בסופו של דבר היא יצאה למשימה כדי להציל את התוכנה שלי."
עד לרגע שלואיז אמרה את המילים האלה לא קישרתי בינה לבין המשימה שהוטלה עלינו.
הנייד על השולחן מתריע על הודעה.
"זאת שוב אחותי," אומרת לואיז בשקט. היא מתכנסת בעצמה וקוראת את ההודעה.
"תקשיבי ללב שלך," אומר לה בשקט פטריק, "אני אתמוך בכל מה שתחליטי."
פטריק מסמן לי לצאת איתו החוצה. אני אוהב את הגן היפיפה שבביתם. מרגש אותי לחשוב שהבית הזה עבר אליו מסבתו, מה שאומר שהעצים שנטועים בו הם בני קרוב לשלושת רבעי מאה.
הרוח נושבת בין העלים חרשית ומלטפת את פנינו. אני רואה שפטריק משחרר ממנו את האוויר.
"לואיז היא לא אחת ששומרת טינה. היא מאד כועסת על אחותה, בעיקר בגלל שמילה עדיין לא חזרה. היא תולה את האשמה בה שגרמה לכל המהומה הזאת, ועדיין זאת אחותה.
אני מרגיש שהיא מוכנה לסלוח לה ומפנה לה את הבמה למרות שאני אישית יכול לחיות עד יומי האחרון בלי לראות אותה. קשה לי לסלוח על הסבל שהיא העבירה את לואיז, ביחוד כשהיא הייתה בהריון לא פשוט.
כמובן שאת מה שאני אומר לך אני לא אומר ללואיז. גם כך קשה לה עם המצב.
לו יכולתי למחוק את הנשים שהייתי איתן לפני שהיכרתי את לואיז הייתי עושה זאת בשמחה. הראשונה שהייתי מוחק זאת ג'וליה," אומר פטריק. אני מרגיש שזה מקל עליו לומר את הדברים בקול ואני שמח שהוא מרשה לעצמו להתפרק לידי.
לואיז יוצאת לגן כשאנני הקטנה בתוך מינשא הצמוד לחזה שלה.
"אני חושבת שכדאי שאפגש איתה. זה יבהיר את הדברים בינינו לכאן או לכאן. אין טעם שאתחמק ממנה. היא אחותי. אני יודעת מה אתה חושב. אם היא אחותי איך היא מתנהגת כך, ולכן אני פונה לקול ההגיון שלך," היא אומרת לפטריק.
"אני יודע שאת רוצה להיפגש איתה. זה תלוי באוויר כבר כמה זמן. תזכרי שאת לא לבד, אני איתך," הוא אומר לה ברוך.
לואיז קובעת עם ג'וליה להיפגש איתה ואני מרגיש שעדיף שאשאיר אותם לבד.
"אני אלך," אני אומר ללואיז, "שיהיה לך בהצלחה בפגישה עם אחותך. תהיי איתי בקשר, אני מעוניין שתחברי אותי לאבירים שלך. יש לי בבית את כל הציוד הדרוש והחדר שלי ממוסך ומוגן."
"נדבר בערב, תתן לי גישה למחשב שלך ואחבר אותך," אומרת לואיז. היא מדברת אליי אבל אני רואה שהמחשבות שלה רחוקות ממני.
אני מתכופף לעברה של אנני, נושק על ראשה ומסמן בראשי לפטריק שאני הולך. הוא מצטרף אליי ומלווה אותי לרכב.
"תחזיק מעמד," אני אומר לו.
"לקחת לי את המילים מהפה. זה בדיוק מה שרציתי לומר לך. שמעת את לואיז, היא פועלת בכל מקום לאתר את האישה שלך."
אני יוצא חזרה לדרכי. מילותיו של פטריק ללואיז מהדהדות במוחי.
'אישה שלי, תזכרי שאת לא לבד, אני איתך. נפגש בקרוב,' אני מדבר אליה בקול רם לתוך החלל הריק של הרכב שלי.
