לואיז
שום דבר לא מכין אותך לרגע הזה.
בתאוריה את יודעת מה עומד לקרות, אבל כאשר את רואה ילדה קטנה מגיחה מתוכך לעולם את מביטה בה נפעמת ולא יכולה להכיל את האושר הזה.
שלושים וששה שבועות בדיוק ארך ההריון.
"היא פטיט, קטנה, אבל לפי הבכי שלה את רואה שהיא חזקה.
אני מצטערת על הסבל שהעברנו אותך, אבל את ביקשת לידה טבעית. אני שמחה שהקשבתי לך ולא לקחתי אותך לחדר ניתוח.
הרופא בדק אותה והיא פשוט מושלמת," אומרת לי דניאל בהתרגשות.
אני מביטה בעיניים דומעות באנני הקטנה שלי. "תראה אותה, כל דבר בה בא ממך," אני אומרת לפטריק שמביט בה מוקסם.
אנני פוערת את פיה. אני מקרבת אותה לחזה שלי ושמה את הפיטמה בפיה. היא מתחילה לינוק במרץ כאילו זה מה שעשתה כל הזמן.
"תראי אותה," קוראת דניאל בהתפעלות.
"ברוך בואך לעולם אנני שלנו," אני אומרת לה, "את כזאת ברת מזל. יש לך את האבא הכי מדהים בעולם."
"אני לא מאמין שאנחנו אחרי," אומר לי פטריק, "אני מקווה שכעת תתחילי להירגע. תבטיחי לי שאת ממשיכה לנוח. עכשיו זה למענך, לא רק למענה. אני רוצה חזרה את הפרחחית שלי, אבל מוכן לחכות."
אני מנסה לנתק את אנני ממני אבל היא לא מרפה. "היי קטנטונת, תנשמי קצת," אני אומרת לה, מכניסה את אצבעי ומושכת את הפיטמה מפיה.
פטריק ממהר לקחת אותה ממני. הוא יושב עם חולצה פתוחה ומניח אותה על החזה שלו.
הרגשות סוערים בי למראה שני האהובים שלי, למראה חזהו החשוף כשאנני נחה עליו, ולמחשבה שהיום אנחנו מתחילים במסע חדש ומרתק. מעכשיו אנחנו ממש משפחה. יצרנו יחד משהו שהוא יחודי רק לנו.
אחרי דקות ארוכות באה האחות ולוקחת את אנני מאתנו.
"אני לא מאמינה שעברת את הלידה בצורה חלקה כל כך. אין לך אפילו קרע אחד קטן," אומרת דניאל, "אני מציעה שתקומי לאט ותלכי לשטוף את עצמך. תזכרי שאת אחרי לידה כך שהגוף שלך עדיין חלש. אם את מרגישה מסוחררת תקראי לאחות."
"אני אכנס איתה," אומר מייד פטריק, "כלומר אהיה לידה," הוא מוסיף מיד ומחניק חיוך.
"אני לא מאמינה מה עובר לך בראש כשאני אחרי לידה," אני נוזפת בו.
"אני לא זוכר מתי פעם אחרונה התקלחת לבד," הוא עוטה על עצמו מבט תמים.
"פטריק…" אני אומרת לו.
"אני גבר שיש לו אישה מדהימה. אין לי כוונה להתנצל על כך שאני נמשך אלייך בטירוף. וכן, אני גבר מורעב ומותר לי לפנטז," הוא אומר.
"לפחות אתה מפטנז עליי," אני אומרת נבוכה כשאני חושבת על כמויות הדם שזורמות ממני.
"את יודעת שאני צוחק מתוקה. בסך הכל אני כאן לשמור עלייך בזמן שאת מתקלחת."
המקלחת מרגישה לי פינוק אמיתי. אני נותנת לפטריק לחפוף את שיערי, למרות שחפפתי אותו רק אתמול. המים מלטפים את גופי ואני מתקשה להאמין שהתינוקת כבר לא בתוכי. מרגיש לי ריקנות כזאת פתאום.
"אני לא מאמינה שאני אימא. עליך אני דווקא מאמינה. כשהנחת את אנני על החזה שלך יכולתי לראות מייד את החיבור ביניכם," אני אומרת לו.
פטריק מגיש לי את הבגדים ומוציא מכיסו את הנייד.
"תראי אותך עם אנני. את מדברת עליי? תראי את המבט בעינייך כשאת מביטה עליה. כמה אהבה, כמה רוך, כמה…" הוא נחנק כשהוא מדבר על שתינו. "אהובות שלי. אני מוצף אושר שיש לי את שתיכן."
*
אני עוברת לחדר פרטי שפטריק הזמין עבורי. אנני כבר רחוצה ולבושה, ואני ניגשת לעריסה להסתכל עליה. "אני מתקשה להאמין כמה היא דומה לך," אני אומרת, "היא כל כך יפה."
אני נשכבת במיטה ועוצמת עיניים. אני מרגישה כעת את העייפות מתפשטת לי בכל הגוף.
"לולי," אני שומעת את קולה האהוב של סבתא. אני פוקחת את עיניי מיד.
"ראית את אנני?" אני שואלת.
"עכשיו אחרי שראיתי שאת בסדר לולי, אני יכולה לגשת לראות את הקטנה," היא אומרת.
"תשבי סבתא," אומר פטריק ומצביע על הכורסא ליד מיטתי.
הוא מוציא את אנני מהעריסה ומניח אותה בזרועותיה של סבתא.
"זכיתי," היא אומרת בדמעות ורוכנת לנשק את אותה.
תיאו
ארבעה שבועות עברו
שיין נשאר בביתי. בהתחלה הוא הרגיש עדיין שהוא מפריע לפרטיות שלי. "בכל זאת זה לא מגורים של האקדמיה המשטרתית," הוא אמר לי, "זה ביתך הפרטי."
"זה רק אתה ואני פה," עניתי לו, "בכל מקרה אני לא מתכוון להזמין לפה אף אחת, אז איך בדיוק אתה מפריע לי?"
*
אני רואה ששיין מתהלך בחצר חסר שקט. כבר למדתי שאני צריך להתאזר בסבלנות שאין לי ולחכות שיספר לי מה קורה.
"אני לא מבין מה קורה שם. אני לא מצליח לקבל שום מידע לגבי מה שקורה, זה כאילו הוצאתי מחוץ לשרות הבטחון הבריטי," הוא אומר לי ביאוש.
"אתה לא בדיוק בחופש," אני עונה לו, "אמנם אנחנו לא בפעילות מבצעית מלאה, אבל הישיבה מול המחשבים לחיסול התקפות סייבר היא בהחלט עבודה, אחרת היינו שנינו משתגעים.
אני בטוח שראש השרות שלך בקשר עם ג'ון ומעדכן אותו."
"אתה מבין," הוא עונה לי, "אני רגיל להיות מעודכן בכל הנעשה באופן שוטף."
"אל תשכח שמי שמעורב בכל מה שקורה שם הם סוכנים בריטים. לדעתי זאת הסיבה שמנטרלים אותך. עליהם לבחון בזהירות מי עבר את הקווים ומי נשאר נאמן," אני מסביר לו.
"אתה רומז שהם חושדים בי?"הוא מביט בי בריכוז.
"נראה לך? אם היו חושדים בך ג'ון לא היה מאפשר לך להיכנס ליחידה שלי," אני עונה לו, "כולם יודעים מה התפקיד שלך. אני בטוח שאם יכלו היו יוצרים איתך קשר, ואת זה מנסים אצלכם למנוע. בהעדרך, הם רוצים לראות למי הם יפנו."
"כל הזמן שאני פה אתה לא מזכיר אותה," הוא זורק לי פצצה באוויר.
"מה יש לי לאמר? היא עזבה את המקום בו היה איתה קשר. יש לה יכולת השרדות ולו רצתה יכלה למצוא דרך לספר היכן היא. אפילו עם ג'ון היא לא יצרה קשר," אני אומר.
"אתה בטוח?" הוא שואל.
"אתה רואה איך ג'ון מתייחס אליי. ועדיין יש הרבה דברים שהוא לא מספר לי. זאת זכותו. אם היה יודע היכן היא אני בטוח שהיה לפחות אומר שנוצר איתה קשר," אני אומר לו בבטחון. האם אני באמת בטוח? ממש לו.
החיים שלי נכנסים לשיגרה כפי שהיו לפני שהיכרתי אותה, למעט העובדה שאני בן בית בביתו של ג'ון.
הערב מגיע ואנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב עם ג'ון ומייסון. האוכל כבר מונח על שולחן האוכל ואנחנו מתענגים על המאכלים שמייסון טרחה להכין במיוחד עבורינו.
אני מביט עליה. העיניים שלה עצובות מאז חזרנו. מי שלא מכיר אותה לא היה מאמין שהיא לא אימה הביולוגית של מילה.
בסיום הארוחה, אני קם לעזור לה להוריד את הכלים מהשולחן.
"שב תשתה את התה," היא עוצרת בעדי, "אפיתי לך את העוגיות שאתה אוהב." הקול שלה יציב אבל היא מדברת בשקט.
"את כל הזמן עובדת," אני אומר לה.
"ומה כבר יש לי לעשות כעת," היא מפטירה, נושאת ערימה של כלים והולכת למטבח.
"אימא שלה לא מתעניינת היכן היא?" אני שואל.
"אני לא מבין," הוא עונה לי בפליאה, "אימא של מייסון יודעת היכן היא."
אין לי מושג האם הוא מעמיד פנים או באמת לא הבין את השאלה. ואולי, אולי הוא רוצה שאומר את שמה.
"אני שואל על מרגרט, אימה של מילה," אני אומר לו.
שקט משתרר מסביב. "היא האדם האחרון שמילה תיצור איתו קשר," אומרת בכעס מייסון שנכנסת לחדר האוכל מהמטבח. ומילותייה תלויות באוויר.
"זה לא כל כך פשוט להמצא במקום זר, כשאין לך אמצעי קשר. היא תחזור כשתוכל. לא הכל תלוי בה," היא אומרת בבטחון.
שלושתינו מסתכלים עליה. אני בטוח שאני לא היחיד שחושב ברגע זה האם היא יודעת משהו שאנחנו לא יודעים, או זה החוש האימהי שבה כלפיי מילה, או שמא זה מה שהיא רוצה להאמין שיקרה.
ג'ון שובר לבסוף את השתיקה. "את רוצה לספר לנו משהו?"
"תשתו את התה שלכם, הוא מתקרר," היא אומרת ושבה למטבח להמשיך להדיח את הכלים.
ג'ון מזנק מכסאו והולך אחריה. "מייסון?"
"אמרתי כל מה שיכולתי," היא עונה לו, "תניח לי."
ג'ון חוזר בצעדים איטיים. אני רואה את המאבק על פניו. "זה טבוע בנו כגברים הרצון להגן על האישה שאנחנו אוהבים. והנה אני עם כל העוצמה שלי לא יכול לעזור לה לשאת את הכאב."
"וממני אתה מונע לצאת לחפש אחריה," אני רוטן.
"כבר הסברתי לך תיאו. לא מספיק שאני דואג למילה? אני לא מסוגל לדאוג גם לך. אתה יודע שבשבילי אתה כמו בן," אומר ג'ון.
"כל עוד אני קשור למילה," אני עונה, "השאלה האם אני בכלל קשור אליה? האם היא בכלל זוכרת את קיומי?"
"הנסיבות אינן חשובות. האם היא נעדרת מבחירה, או מאילוץ. הבחירה בידך האם לחכות שתחזור או לשחרר אותה ממך, אותך ממנה," הוא אומר בקול חסר רגש, "אני לא אשפוט אותך אם תבחר לעשות זאת. אין בידי שום מידע שיכול להקל עליך."
"למה נדמה לי שמייסון יודעת?" אני שואל אותו בשקט.
"יתכן וכן," עונה ג'ון, "אם היא בוחרת לא לשתף אפילו אותי, אין דבר שאוכל לעשות. אני מניח שיש לכך סיבה טובה והיא כדי להגן על מילה."
הנייד של ג'ון מצלצל והוא ממהר לענות לשיחה.
ג'ון
"אני שמח לבשר לך שלואיז ילדה," אומר פטריק גולד בקול נרגש.
"ברכותיי. אני שמח מאד בשבילכם. איך הקטנה?" אני שואל.
"הרופא בדק אותה והיא בסדר גמור. אמנם קטנה קצת, את בריאה ומתוקה. זה מדהים כמה היא דומה לי." הוא בהחלט נשמע כמו אב גאה.
"אלה רגעים מיוחדים במינם," אני אומר לו וניזכר בלידתה של מילה.
"תמסור ללואיז את ברכותיי. זה בהחלט תחילתו של מסע מרתק," אני אומר.
"לואיז מבקשת שתאתרו את אחותה. ג'וליה שלחה לה מכתב והיא מקווה שמילותייה באמת כנות. אם תשאל אותי היא רוצה את זה יותר עבור סבתה. אני רק השליח. אתה יודע מה דעתי על ג'וליה," אומר פטריק.
"אין בעיה ידידי, אני אדאג שיווצר ביניהן קשר," אני עונה לו ושולח מיד הודעה למי שיכול לעזור לי בכך.
אני מסיים את השיחה ומקבל התראה להתקשר מיד למטה.
"מישהו שדורש לראותך מייד. הוא טוען שבא מקטאר," אומרת לי הפקידה התורנית, "אני שולחת לך את הכתובת שבה יהיה עוד שלושת רבעי שעה."
היא שולחת לי טקסט עם כתובת של בית קפה בלב ניו יורק.
"יש לנו פגישה בעיר. תבואו מצויידים," אני אומר והולך להוציא את האקדח שלי מהכספת.
אני מוציא כמה 'זבובים' ומוסר אותם לתיאו ושיין. "זה אמצעי מעקב," אני מסביר לשיין, "גם אצלכם משתמשים בסוג הזה?" הוא מהנהן בראשו לחיוב.
"יש לנו אורח מקטאר," אני משתף אותם בדרך, "יותר מזה אני לא יודע."
אני מעיף מבט על תיאו שיושב דרוך לידי. אגרופיו נעולים ואני חייב להרגיע אותו. "תנשום ילד," אני אומר לו, "אני צריך אותך הכי חסר רגש שבעולם."
הנייד של שיין מתריע על הודעה. "אתם לא לבד," הוא מקריא בקול את ההודעה שקיבל. "אני מניח שאם ההודעה הגיע אליי זה מאנשיי."
אני רואה שגם שפת גופו הופכת להיות דרוכה.
אני רוצה לאמר להם שמה שקורה שם בקטאר קורה לבת האהובה שלי, ואני יודע שאסור לי להישבר. מה שלא יהיה שהוא רוצה, ואני מניח שזה כסף רב, אני חייב להיות איתו קשוח. אני חייב שגם הם יהיו בשיאם ערנותם.
את הדרך על הכביש המהיר לניו יורק אני גומע במהירות מטורפת. אני לא לבד. יש לי ליווי משטרתי סמוי שמאפשר לי לנהוג כך.
*
כאשר יצאתי משביל הגישה בביתי לעבר הכביש עצרתי בצד הדרך לדבר עם המלווים שלי.
"כיוון שההודעה הגיע למטה אין לי כוונה להסתיר את נוכוחותכם. מי שזה לא יהיה לא טיפש. הוא יודע שיש מי שימור עליי.
אני מבקש שתהיו בקשר עם בית הקפה, ותפעילו מעקב מסביבו. אין לי מושג מה צפוי לי בפגישה."
*
אני לא בקשר עם איש. הקשר שלי דומם. אני סומך בעיניים עצומות על מי שמלווה אותי.
אני בוחר להחנות את הרכב בסימטה צדדית. אני מעיף מבט זריז לכל עבר. אני מזהה את המכוניות של אנשיי. פרט להם אין הרבה אנשים בסביבה.
אני נכנס לבית הקפה מלווה בתיאו ושיין. אני שמח לראות שהם הולכים לצידי בצעד בטוח ומפגינים עוצמה.
"הייתי צריך לדעת שזה אתה מחמוד אל מחמודי ," מגחך שיין.
"נראה אם תמשיך לחייך כשאראה לך את המתנה שהבאתי לכם," הוא אומר.
אני מתיישב מולו, תיאו ושיין יושבים כל אחד מצדו האחד.
הוא מוציא מכיסו סמרטוט שעולה ממנו סרחון בלתי נסבל.
יש לי הרגשה שאני יודע מה יש בו. כבר הייתי במצב הזה לא פעם.
"מאיפה אתה?" אני שואל אותו.
"בלי שלום? בלי להתעניין בשלומי?" הוא מעמיד פניי נעלב, "ככה מקבלים אורחים?"
"אני אמנם יליד ניו יורק," אני עונה לו, "אבל יש לי השכלה עולמית. היכרתי לא מעט אנשים כמוך. בוא נדלג על שיחת הנימוסין, כיוון שגם אותך לא בדיוק מעניין מה שלומי ברגע זה."
אני מסמן למלצרית שתבוא. "תביאי לנו ארבעה ספלי קפה . שיהיה שחור חזק. בלי סוכר. בא לי נקניק עם בייקן אבל אוותר על זה כעת."
הוא מבין שלא סתם הזכרתי את הבשר האסור עליו לאכילה. הוא לא יראה לי כמה זה מרתיח אותו.
"איך הגעת לכאן?" אני שואל.
"במחלקה ראשונה של אייר קטאר," הוא אומר בטון מלא חשיבות עצמית, "הן בהחלט יודעות לפנק הדיילות האלה. לא יפה מצידי. אני יודע שאתה לא תבין. אתה יכול רק לראות מרחוק את המחלקה הזה." הוא חושב שהוא לועג לי.
"הטיסות האחרונות שלי הייתה במטוס מנהלים. שם אין מחלקות בכלל," אני עונה לו באדישות.
הפנים שלו מאדימות מכעס. אני בהחלט נוגע לו בנקודות רגישות.
"אז הגעת היום במחלקה ראשונה של אייר קטאר. כל הכבוד לך. אני מניח שיש מי שמשלם לך משכורת מאד נאה," אני אומר לו להפתעתו.
הוא מרים מולי גבה ומאשר לי בכך שאין הוא איש שרות, שכן לא הבין שמסרתי נתונים למי שמצותת לנו כעת.
המלצרית חוזרת ומניחה את ספלי הקפה לפנינו. היא לבושה שמלה קצרצרה וחושפת רגליים ארוכות ויפות. הוא בולע בעיניו את גופה החשוף והדימיון אצלו פועל. מבט עיניו מגלה הכל.
לבסוף הוא חוזר להסתכל עלינו ורואה את המבט האדיש על פניי שלושתינו. הוא נבוך שנתפס בקלקלתו אבל מתעשת מייד.
הוא פותח את הסמרטוט ומגלה לפנינו אצבע כרותה. "אם אתה רוצה עוד חלקים מהאישה יהיה עליךלהענות לדרישותיי," הוא אומר והרוע נוטף מדבריו.
תיאו ושיין קופאים. אני מתחיל לצחוק. "אתה באמת חושב שאני מטומטם?! אני שם את כל מה שיש לי שלא אתה ולא איש מאנשיך התקרבם אליה."
"קחו אותו ממני לפני ש…" אני אומר, וכמה אנשים מהסמויה מתפרצים לבית הקפה ואוזקים אותו.
"קחו את הסרחון הזה מפה. אולי תתנו לו את זה לארוחת בוקר," אני אומר ומצביע על הסמרטוט המזוהם. אני מניח שטר על השולחן, ומסמן לתיאו ושיין לצאת איתי מהמקום.
"מאיפה לך הבטחון?" שואל אותי תיאו ואני רואה שפניו חיוורות.
"הטיסות מאייר קטאר לניו יורק דרך כל יעד בעולם, עוברות כעת סריקות קפדניות. נראה לך שהוא היה מצליח להעביר את ה'סרחון' הזה דרך מכונות השיקוף בשדה התעופה?
חוץ מזה שהמסכן שאצבעו נכרתה היה גבר. אני מכיר את אצבעות ידיה העדינות של הילדה שלי."
