תיאו
הסוכן מביט בי במבט מלגלג. הוא לא יודע איזו טעות הוא עושה. הוא גם לא יודע כמה אני מיומן בשליטה עצמית. אני מרים מולו גבה, אבל נמנע מלגחך.
"אתה מוזמן," אני מסמן לו בידי.
"אתה באמת חושב שתוכל לנצח אותי שוב?" הוא אומר, "אתה לא מבין שפעם שעברה ויתרתי לך?"
"אם כך בוא נתחרה שוב, והפעם תתן את כולך ואל תרחם עליי," אני אומר לו. אני מרגיש את האדרנלין ממלא לי את הגוף.
אנחנו קדים קידה ומישירים מבט. אני מרגיש את האש בוערת בי. כל התסכול שלי מהמצב בו אני נמצא, מהניתוק הפתאומי ממילה, חוסר ההבנה של הרמזים שליאם זורק לאוויר, כל זה מתרכז באגרופים הקמוצים שלי.
אני מצמצם את עיניי, מחייך מולו לראשונה חיוך של לעג, ומכה בו בכל כוחי. מכת אגרוף אחת, זה כל מה שהיה דרוש לי כדי לראות אותו מתמוטט על הריצפה.
הוא מביט בי בתדהמה. "אז מה ידידי? גם הפעם ויתרת לי?" אני אומר לו בבוז ופוסע לאחור. הפעם אין לי כוונה להושיט לו יד שיקום.
אני שומע דיבורים מסביבי כמו זמזום דבורים, אבל אני מתרכז כעת בדבר אחד, להרגיע את הדופק הדוהר שלי. נשימה אחת עמוקה והלב שלי מתחיל להאט את פעימותיו.
"קום!" אני פוקד עליו, "אתה רוצה לנקום בי? תעמוד על רגליך ותמשיך להילחם."
"אני… לא… מסוגל …," הוא אומר ונאנח מכאב.
"חשוב מאד להקפיד על אימונים. הם מצילי חיים ברגע האמת," אני אומר וניגש להושיט לו יד. אני מאגרף את ידי השנייה למקרה שינסה למשוך אותי למטה."
"עבודה יפה בוס," אומר לי מישהו מאחוריי.
אמנם הדופק שלי פועם בקצב איטי יותר, אבל כולי דרוך לקראת הבאות.
הוא נעמד לצידי. אני שומע את נשימותיו השקטות. "תקשיב לשקט לפני הסערה. אני צריך אותך איתי," הוא לוחש לי בקול שכמעט לא נשמע.
אני נשאר דרוך היות ואני מזהה את המבטא הבריטי שלו, אם כי אני שם לב שיש הבדל בינו לבין ה'יריב' שלי שעדיין שוכב על הריצפה, ומבטו לא מופנה אליי אלא מקובע על מי שעומד לצידי.
"שלחו אותך כתגבורת שיין?" הוא אומר לגבר שעומד לצידי.
"אני מקווה שלא נפצעת מייקל," עונה לו שיין בדאגה. אני מכיר את טון הדיבור הזה. אני מבין שהוא רחוק מלדאוג לו.
הוא מתקרב אליו בצעדים בטוחים. "תראה לי את הידיים שלך? נפגעת מהנחיתה על ריצפת הבטון? מי האדיוט שמתאמן על ריצפה כזאת, זה מסוכן."
אני עוצר את הנשימה ומקשיב לשקט מסביב.
"תגיד לי אתה נורמלי?" פונה שיין אליי, "מי נלחם כך?"
"נלחם?" אני שואל אותו, "בסך הכל זה היה אימון. אדם צריך לשמור על כושר גם אם לא עומד מולו אוייב," אני עונה לו.
הוא מביט בי, מדבר אליי בשתיקה במבטים, ומסמן לי בתנועה ראש קלה שהוא מסכים איתי.
מייקל מראה לו את כפות ידיו שנשרטו כאשר ניסה לבלום את הנפילה שלו.
"שמישהו יביא לי ערכת עזרה ראשונה," פוקד שיין על אנשי הצוות הבריטי.
"היי, זה לא כזה חמור," אומר מייקל וקם על רגליו.
"לא הייתי רוצה שהעור שלך יזהם. בסך הכל אנחנו לא בבית ועדיף להיות זהירים. אני בטוח שלא בא לך להתנסות בביקור בבית חולים," אומר שיין.
"פששש..לא נסחפת," אומר מייקל בזלזול. הוא בהחלט חזר לעצמו.
"אני שמח שחזרת לעצמך," אומר בקול שיין את מה שחשבתי, "זה נהדר בעיניי. יודע למה? כי כעת אין לי שום בעיה," הוא אומר ומשאיר את מילותייו תלויות באוייר.
בתנועה זריזה הוא שולף מכיסו זוג אזיקים ונועל אותם על ידיו המושטות של מייקל ההמום.
"מייקל רובין, אתה עצור באשמת בגידה, ובשורה ארוכה האשמות שאני עייף מידי לומר לך אותן. כמובן שאני מייצג רק את השרות החשאי של הממלכה המאוחדת. בקשר ל…" הוא אומר לו, "בעצם זאת לא בעיה שלי."
"אתה רוצה לאמר לי שאתה מאמין לעכברוש הנאלח הזה?" אומר מייקל בלעג.
שיין מעיף מבט זריז מסביב בעודו אוחז חזק בידיו של מייקל. "עכברוש? אני לא רואה פה שום עכברוש."
חיוך זחוח מופיע על פניו של מייקל. "יש לך דימיון מאד מפותח. אני מניח שבילדותך צפית בסרטי בלשים, או מה שזה לא יהיה. מי חשב שזה ישאר חרוט בך," הוא מנסה לחקות את המילים שאמרתי לו. שיין לא מתרשם.
"דימיון מפותח אתה אומר?" אומר שיין, "אם כך אספר לך סיפור."
הוא משתהה מעט. לא כי אינו מוצא את המילים, אלא כדי לערער את מייקל. אני מכיר כל כך טוב את השיטה הזאת כשאתה מול נאשם, נותן לו להאמין שאתה מחפש מילים ונותן לו להוריד מעט את המגננות.
"בניו יורק יושבת כעת אישה צעירה שעבדה שנים על כתיבת תוכנות. אם לא ידעת היא השיקה אותן לפני כמה ימים. אתה לצערך פגשת ביפיפיה אחרת, והיא בהחלט יפיפיה, שנתנה לך להאמין שתקבל ממנה את התוכנות שתהפוכנה אותך למיליונר.
אני יודע שאתה לא לבד. כדי שתתחיל לזמר. אולי זה יעזור לך בהקלת העונש.
אם אתה תוהה, היפיפיה הזאת בידינו ובמקום שאיש לא יוכל להגיע אליה. מי כמוך יודע שאנחנו טובים בלהעלים אנשים. אתה יקר לנו מידי כדי להוסיף אותך לרשימת הנעדרים.
אני יודע שיש מצב שתבחר לא לשתף פעולה. אני רק מזכיר לך שיש לנו את כל האמצעים להוציא ממך את האמת. לא חבל?"
"זה לא חדש לי שהיית חניך מצטיין בקורס. הבעיה היא שיין, שבשטח זה לא עובד. אתה שוכח שגם אני למדתי בקורס הזה," אומר מייקל.
"עלית עליי," אומר שיין ונאנח בתאטרליות. הוא מעמיד פנים שנכשל. הוא צועד צעד לאחור, בעוד סוכנים אחרים מצמצמים את המרחק בינם לבין מייקל מאחור.
"אין לי ברירה אלא להודות בפנייך ש.." הוא עוצר שוב את דבריו ומגרד בראשו. אני מביט מרותק במה שקורה לנגד עיניי. האגרופים שלי קפוצים, מוכנים לקראת כל תרחיש.
מייקל שוב מביט עליי במבט מלא בוז. "אז מה עכברוש?"
אני מסובב את ראשי לאחור, מחפש את העכברוש הדימיוני עליו הוא מדבר, כאילו לא הבנתי שהכינוי הזה מכוון אליי.
"אז עכשיו אתה מעמיד פניי אידיוט?" הוא שואל אותי.
"לא הבנתי," אני עונה לו.
"אתה אפילו לא חרק. נעלבת שתפסתי אותך מזיין את הנפאלית?" הוא אומר בקול רם כדי שכל מי שנוכח במקום ישמע.
"אתה עדיין תקוע בסיפור ההוא שלא קרה מעולם?" אני שואל אותו, "לא לימדו אתכם שם בלונדון שכאשר אתה בלב אירוע נשים הן מחוץ לתחום? כי זה מה שמלמדים אותנו בני יורק."
ליאם מסמן לי לבוא הצידה ולוחש דבר מה לאוזניי.
מייקל מרגיש שהוא מפסיד את המומנטום. "ומה עם העטלפית? אל תאמר לי שהיו לך איתה יחסים אפלטוניים," הוא קורא לעברי.
"חשבתי שמוצאו של דרקולה מטרנסילבניה, "מעניין איך השתלבו הסיפורים עליו בתרבות הרוסית," אני עונה לו בשלווה.
"דווקא חשבתי שעטלפים זאת המצאה אמריקאית," הוא אומר, "כנראה שאני חסר השכלה."
"אני מודה שמעולם לא עמדתי מול סוכן רוסי כך שאני לא יודע לענות לך מה מלמדים אתכם שם, אולי תאיר את עינינו אלכסיי.
אני שם את כל הקלפים לפניך. עד עכשיו היכרת אותי כלוחם , וכן גם מי שאתה חושב שמזיין את הנאפלית. יש בי צד אחד שאינך מכיר.
עכשיו תראה איך למדו אותנו בניו יורק לחקור מי שלכאורה נאשם."
"כמה שטויות שאתה מדבר בדקה." הוא מעמיד פנים שכל מה שאמרתי הוא גיבוב של שטויות.
"סמירנוב? הוודקה שלהם מעולה. יש לך קשר משפחתי איתם?" אני שואל.
" מה יהיה איתך? אתה ממשיך עם הסיפורים?"
"תקשיב לי טוב מייקל רובין או אלכסיי סמירנוב, איך שתבחר.
החיים שלי היו רגועים עד לרגע שנחתתי עם אישתי לעתיד בקטאר. מאז אני חי במחול שדים בלתי פוסק. לא הייתי מספר לך את הסיפור הזה אם לא הייתי יודע בוודאות שלך יש חלק בזה.
אני נוטה להאמין שאתה רק דג רקק בכל הסיפור הזה. אני בטוח גם שהכרישים לא יהססו להקריב אותך כדי להציל את עורם. מה דעתך שנעשה עיסקה- אתה תדבר ואנחנו נשמור עליך?"
"אתה יודע שבן הסולטן מזיין כעת את אישתך לעתיד?" הוא מנסה להחליש אותי. הוא לא מכיר אותי.
"תגיד אתה ילד קטן או אולי אתה אוהב… לא משנה. הנשק היחיד שלך זה לדבר כל הזמן על זיונים? אני תוהה אצל מי עברת את ההכשרה שלך. זה אגב, אומר הרבה עליך.
אני מציע שנלך למקום שקט יותר ותתחיל לדבר. אין לי כוונה לערוך לך משפט ראווה. זה לא ישרת אותי בכלום. אני רוצה לדעת את האמת, חד וחלק."
"אני לא מאמין לך," הוא אומר ויורק לעברי.
אני קולט מה עומד לקרות ומתחמק מהיריקה שפוגעת באחד הנזירים שעומד מאחוריי ומקשיב לשיחה.
אני קופץ עליו, כף ידי ננעלת על צווארו. אני מושך אותו לריצפה. "תנשק לו את הרגלים ותבקש סליחה."
*
שיקרתי לו. אני מכיר היטב את הסוכנים הרוסיים. אותם, ואת שיטות החקירה שלהם. אני גם יודע כמה הם 'אוהבים' גברים שאוהבים גברים. לי אישית זה לא מפריע. כל אחד רשאי לחיות את חייו כפי שמתאים לו. אבל כאמור, אני לא רוסי.
אני יודע שיותר מכל עינוי שהוא עתיד לעבור מפחד אלכסיי מהגילוי.
*
הוא ממהר לעשות כדבריי.
אני ממהר למשוך אותו לעמידה. "עכשיו תקשיב לי," אני לוחש לאוזנו, "אתה ואני יודעים מה עושים לגברים כמוך. אני באמת לא מחפש ברעתך. אני לא אדם שמונע משנאה ולא רודף נקמה.
אני מבקש ממך רק שמות ואני מבטיח לך שתהיה חופשי ללכת. אם אתה רוצה הגנה תקבל אותה ממני או משיין. אתה לא מכיר אותי. אני הרבה דברים אבל לא שקרן."
מה גרם לו להאמין לי אינני יודע.
"אני מובן לדבר, אבל רק איתך." הוא אומר לי.
*
אני יושב עם מייקל/אלכסיי בחדר חקירות מאולתר עד השעות הקטנות של הלילה שבסיומן אני מבטיח לו שהמפקדה העליונה נעתרה על פניו לכל דרישותיו .
הוא יקבל חנינה מהשרות הבריטי, בת זוגו תצא מייד לניו יורק והיא תמתין לו בדירה שתושכר עבורם.
תוענק לשניהם אזרחות אמריקאית באופן מיידי עוד לפני שתדרוך כף רגלם על אדמת ארצות הברית..
כמובן שעל השורות הקטנות של ההסכם שנערך איתו אני לא מתעכב איתו.
מוקדם יותר הוא סיפק לי חמישה שמות של אנשים שהיו מעורבים בפרשה. כמוהו, הם לא האמינו שמישהו יעלה על עקבותיהם, והם נמצאו יושבים חסרי דאגות במסעדה בתאילנד. הסוכנים שעצרו אותם סיפרו להם שהם הגיעו אליהם לאחר שמצאו על גופתו של אלכסיי את הנייד שלו ובו חומר שקשר אותו אליהם.
שעת בוקר מוקדמת
אני עומד בחדרי, מביט מסביב לראות שלא השארתי דבר. עכשיו כשהמשימה הושלמה אני אמור להרגיש הקלה. אלא שעכשיו יש לי זמן לחשוב 'עליה.'
"היה יכול לנו ילד יפה," אומרת לי ג'ויה שעומדת במסדרון מול דלתי הפתוחה ומביטה עליי בעצב.
"את יודעת שלא," אני עונה לה, "אני לא מחפש זוגיות כעת."
"אתה בא?" שואל אותי ליאם ואני מהנהן בראשי ויוצא מהחדר.
אני פוגש בלובי את שיין ואלכסיי שהולך צמוד אליו, קשור אליו באזיקים.
"אז החלטתי שהגיע הזמן שאני אראה את 'התפוח הגדול' הזה שכולם מדברים עליו.," הוא אומר ומסביר בכך את הצטרפותו לטיסה.
אנשיי ואני יוצאים ברכב אחד, ושיין ואלכסיי בליווי אנשי השרות הבריטי נוסעים באחר. לא נמסרו לי פרטים לגבי הטיסה, ואין לי מושג מה עתיד לקרות.
כאשר אנחנו מגיעים לשדה התעופה כבר מחכה לנו איש שרות שמוביל אותנו לעמדת הוי.איי.פי. הוא אוסף מאתנו את הדרכונים, דואג לצייד אותנו בכרטיסי עלייה למטוס ומוביל אותנו מייד למטוס שממתין לנו.
"מה עם דיוטי פרי?" שואל אותו אחד הגברים, "איך אני אחזור הביתה בידים ריקות?" איש השרות מסתכל עליו. "סתם התלוצצתי. אני חושב שכל אחד מאתנו רוצה כבר להגיע הביתה."
'אולי אתם,' אני חושב לעצמי במרמור. אני חייב לסגור פרק בחיי. אני חייב לשמוע ממילה שהיא לא אוהבת אותי יותר.
כאשר אני נכנס למטוס אני מתפלא לראות שהוא לא מטוס נוסעים רגיל.
בירכתיי המטוס אני רואה קבוצה של גברים יושבת סביב שולחן. מעולם לא טסתי במטוס מנהלים וזה בהחלט מעורר את סקרנותי.
"כולם פה," אני שומע את קולו של הדייל שניגש לנעול את הדלת.
"אתה חופשי," אני שומע את שיין אומר לאלכסיי ומייד אחר כך נשמע קול פתיחת האזיקים.
אלכסיי ניגש אליי. "תודה," הוא אומר לי.
"תבטיח לי שלא תעשה יותר שטויות," אני אומר לו.
"תיאו," אני שומע קול מוכר קורא לי מהשולחן.
אני ניגש ורואה את ג'ון.
"תשאירו אותנו לבד," הוא מבקש מהגברים שיושבים ליד השולחן.
"איך אתה?" הוא שואל.
"עייף מאד, אבל עכשיו בסדר," אני עונה לו.
ג'ון וייד
אני מביט על פניו של תיאו. הוא נראה יותר מתוח מעייף.
כבר החלטתי שלא אספר לו הכל, רק את המידע ההכרחי.
*
"ממה ששמעתי," אמר לי הסוכן שלי כשביקשתי ממנו שיעדכן אותי מה קורה, "מילה לא הייתה כל הזמן אצל אל סולטאני. היא עזבה לתקופה מסויימת וחזרה אליו. הוא הצהיר בפניה שהוא אוהב אותך והציע לה נישואין. הם הלכו יחד לאביו כדי לקבל את ברכתו, הוא סירב ואיים על בנו שינשל אותו מכל רכושו. כנראה זאת הסיבה שהיא עזבה את ביתו של אל סולטאני. יותר מזה אני לא יודע."
"אני לא מבין," עניתי לו, "איפה היא כעת?"
"את זה לא הצלחתי לגלות. אני מצטער בוס," הוא ענה לי.
אני מכיר את מילה ולכן מאמין לו שבאמת אינו יודע.
*
"מילה עזבה את אל סולטאני. אין לי מושג היכן היא. אני מעריך שהיא עדיין בקטאר, אבל אין לי שום דרך לבדוק היכן היא. כל שנותר לי הוא להמתין עד שהיא תחליט ליצור איתי קשר, אם בכלל," אני אומר לתיאו, "ניסיתי לבדוק האם השבב עדיין 'חי' בתוכה, התברר שלא.
'היא לקחה את גורלה בידיה,' זה כל מה שידע אמיר לאמר לי."
אני מביט על תיאו, הגבר שעמד לבנות את חייו עם בתי ואין לי דרך לנחם אותו, כשם שאין לי דרך להתמודד עם כך בעצמי.
"אנחנו טסים ישר לניו יורק," אני מיידע אותו, "אני באמת מצטער תיאו."
"אני מצטער בשבילך," אומר תיאו, "בשבילי היא כבר לא קיימת."
האם אני מאמין לא? אני לא בטוח.
