לואיז
אני פוקחת את עיניי בבהלה, מחפשת את העריסה של אנני ליד מיטתי והיא איננה. אני מרגישה שאני עומדת למות. איזה כישלון אני. החלום שלי להעניק לפטריק משפחה לא קרה.
אני מביטה לצד השני ורואה את פטריק ישן על הכורסה לידי. הוא גבר גבוה ורגליו הארוכות משתלשלות מחוץ לכיסא, אבל נראה שזה לא מפריע לו, שכן פניו שלוות כל כך.
הדמעות זולגות מעיניי מהמחשבה שאולי יעזוב אותי.
ואז אני מרגישה את הבטן שלי נמתחת ויד או רגל קטנה מחפשת בתוכי תנוחה נוחה יותר. היא חיה!
"היא חיה!" אני אומרת בקול לדניאל שנכנסת לחדר.
"ברור שכן," היא אומרת, "אם היינו חושבים שהיא במצוקה, שחייה בסכנה, היינו מיילדים אותך. אני שמחה לאמר לך שהצלחנו להרגיע את הצירים. למעשה אין לך אפילו ציר אחד כבר כמה שעות.
בכל זאת, כיוון שאני מכירה אותך, אני משאירה אותך עד הערב להשגחה. את חייבת להבטיח לי שאת תורידי ממש את הפעילות. כעת שההשקה הסתיימה אין לך יותר תירוצים."
"התעוררת מתוקה," אומר פטריק ומתמתח. הוא מחניק פיהוק מה שמראה שהוא עדיין עייף.
"הכל נראה מעולה," אומרת לו דניאל, "לא נמדדו צירים כבר כמה שעות. תסתכל על פניה של לואיז, הצבע הרגיל חזר אליהם. אני אשחרר אותה עוד כמה שעות רק תבטיח לי שתהיה המבוגר האחראי ותדאג שהיא תנוח.
לא נורא אם לא תארחי בזמן הקרוב, ולא תבשלי כל יום. זה מבחן האמהות שלך. כמה את מוכנה לעשות למען הקטנה הזאת."
"כאשר את מציגה את זה כך, ברור שאעשה הכל. את יודעת כמה אני מחכה לה, כמה אנחנו מחכים לה," אני אומרת לדניאל.
"אני מרגישה הרבה יותר טוב. למעשה אני מרגישה שחזרתי לעצמי. אני חושבת שהמתח לקראת ההשקה וכל הסיבות לדחיפות שבעניין הן שגרמו למה שקרה."
"אני מקווה שאת יודעת שאת לא אשמה במה שקרה. העיקר שתנוחי באמת כעת. אני אעבוד מהבית. יש לנו אנשי צוות שאני סומך עליהם. בכל מקרה הקשר בינינו לרוב הוא בצ'אט הפנימי כך שזה לא משנה היכן אני נמצא," אומר פטריק, "תני לי לטפל בך. את יודעת שאת האדם היקר לי ביותר בעולם."
שוב זולגות הדמעות מעיניי, הפעם מהתרגשות.
ג'וליה
אני מרגישה כמו חיה שניצודה.
כזאת אני. אני רואה בחור שנראה טוב, שברור שהוא עשיר ומייד אני מתמסרת.
הייתי צריכה להבין שמשהו פה לא בסדר כשהוא לא ניסה לשכב איתי . אפשר לקרוא לי זונה, אפשר לאמר שאני מופקרת, אבל אני לא מכירה הרבה גברים שעומדים בפניי.
אני מרגישה אבודה. אני לא יודעת למי להאמין.
אני מחליטה ללכת על כל הקופה. אני עולה למעלה ומתייצבת מול הגבר המבוגר שחקר אותי. "אני רוצה לדבר עם לואיז."
"לואיז בשמירת הריון בגלל כל ההתרגשות שניגרמה לה בגללך. אני אפילו לא מתכוון לברר אצלה אם היא מוכנה לדבר איתך. היא בבית חולים בהשגחה. תתפללי שההריון הזה ייגמר בטוב, שלא יהיה על ידייך כתם נוסף," הוא עונה לי בקור.
"הוא היה רוסי יפה תואר ועשיר. או כך לפחות זה היה נראה לי מהבגדים שלבש, מהשעון שענד, וטבעת היהלומים שעיטרה את הזרת שלו.
הוא דיבר אליי במילים יפות ולא עצרתי לחשוב שאולי כל החזות שהוא מציג בפניי היא זיוף וכל מה שהוא רצה זה רק לז.. לשכב איתי.
הוא אמר שקוראים לו ראלף, אבל לא האמנתי לו. את המבטא הרוסי אני יכולה לזהות, גם אם הוא כמעט ולא מורגש. כשהלך להתרוקן בשירותים הצצתי בחטף על רישיון הנהיגה שלו. אלכסיי סמינרוב, זה השם שהופיע עליו."
החוקר מזדקף מולי ומביט בי בעיניים מצומצמות. "תנסי לתאר לי אותו. משהו יחודי ממנו, לא אף. שתיי אוזניים ובלונדיני."
"הוא דווקא לא בלונדיני. יש לו שיער חום ועינים חומות בהירות מאד. אני זוכרת את הקעקוע על היד שלו. אני זוכרת שחשבתי למה התכוון שקיעקע על גופו נשר עם כנפיים שבורות."
"לא מתאים לו," מסנן החוקר, קם והולך לדבר עם גבר שעומד מרחוק ולא מסיר עיניו ממני.
החוקר עומד אליי עם הגב ואינני שומעת מה הוא אומר.
הוא חוזר אליי. "האם הוא כפה את עצמו עלייך?"
"הוא התקדם מהר מידי. גם לאחת כמוני יש גבולות. אני יודעת שבעינייך אני חסרת כבוד, אבל .." אני אומרת אבל הוא קוטע.
"אני לא עושה לך ניתוח אופי כעת. מה שמעניין אותי הן העובדות של מה שקרה. כבר אמרתי לך שאני לא מאשים אותך כעת בכלום."
"הוא ניסה, אבל הדפתי אותו מעליי. באותו רגע רק חשבתי איך למנוע ממנו לעשות את מה שאני לא רוצה שיעשה.
כנראה פגעתי באגו שלו והוא התחיל לדבר אליי ממש לא יפה, אמר שאני אפס ולא שווה כלום.
באותו רגע עלתה לנגד עיניי דמותה של לואיז, 'הבת המוצלחת של אבא'
לא חשבתי הרבה וזרקתי לעברו שיש בידי תוכנה שהולכת לשרוף את השוק, ועוד נראה מי בינינו אפס. אני והפה הגדול שלי."
"תמשיכי," הוא אומר לי בקול ענייני.
"באמת? הוא אמר לי בלעג. אם זה נכון תוכיחי. עניתי לו שאין סיבה שאמציא דבר כזה. הוא נתן לי אולטימטום שאמסור לו את התוכנה, והוא כבר יחליט כמה לפצות אותי אם בכלל."
"ומה קרה מאז?" שואל החוקר, "ולמה סיפרת את זה לאמה חברה של אחותך?"
"כעסתי על כל העולם. ובעיקר קינאתי בלואיז שידעתי שהיא עומדת בפניי פריצה אדירה, וגם על כך שפטריק כל כך מאוהב בה."
"עכשיו תהיי במקומי, מה היית עושה איתך?" הוא שואל ואני קופאת.
"החיים שלי בידך," אני אומרת לו בקול רועד, "אני רק מבקשת תאמר ללואיז ופטריק שלא התכוונתי לסבך אותם ושאני מבקשת את סליחתם."
"את לא סיבכת אותם. להיפך עשית להם טובה. עכשיו התוכנות שלהם גלויות לעיני כל ונמכרות לכל דורש," הוא ממשיך בטון חסר הרגש שלו.
"מי שמסובך זאת רק את. את מי שרוצים לצוד אותה. כל זה לא קשור לאיש פרט לך."
"אין עוד טעם לחיי," אני אומרת, "מעולם לא הרגשתי כל כך בשפל המדרגה."
"זה אכן לקח מאד כואב, אבל בואי לא נגזים. אנחנו עומדים לקחת אותך למקום מסתור כדי להגן על חייך. היעד הסופי שלך הוא ניו יורק. נשחרר אותך רק כאשר אלכסיי סמירנוב וחבריו יהיו בכלא."
שיין
אני מביט המום על תמונתו של אלכסיי סמירנוב. ואולי בעצם לא. תמיד היה בו משהו שהריח לי לא נכון.
אני ניזכר שקת'י קצינת המודיעין שלנו אמרה לי שמשהו לא מסתדר לה בקורות החיים של מייקל רובין. ביקשתי שיבדקו ברישום הפלילי אם יש משהו עליו, אבל הדוח חזר צח כשלג. אפילו לא היה בו דוח על מהירות או חניה.
אני יורד לבטן היאכטה, מוציא את הרדיו האלחוטי, ושולח הודעה מוצפנת.
סודי , דחוף ביותר
מבקש ציונים של מייקל רובין במתמטיקה, בבית ספר יסודי.
כעבור דקות מספר מתקבלת התשובה.
לא נמצא מידע.
אני שולח הודעה נוספת.
סודי , דחוף ביותר
תנסו ציונים בחשבון.
התשובה מתקבלת מייד.
ניסיתי, אין ציונים בחשבון או במקצוע אחר.
אני בלב ים. רחוק מהמחשב שלי. רחוק מהאינטרנט, ובאזור שמסוכן לי בו לשאול שאלות באופן ישיר. אני מנחש שאני יודע את התשובה, ועליי לפעול בהתאם.
אני עולה חזרה לסיפון. תנועת ראש קלה מצידי גורמת לג'ון לבוא אליי, ולאחרים להקיף שוב את ג'וליה.
"אני חושש שאני יודע מיהו. עלינו לפעול מייד," אני אומר לג'ון.
"זה קשור למישהו על היאכטה?" הוא מנסה להבין.
"אנשיך בסכנה. אני צריך שתשלח אליהם מישהו מבחוץ," אני אומר לו. אני אטוס לקטמנדו ואפגש איתו שם. אני רק צריך לדעת מיהו הנבחר שלך.
"יש לי מישהו שיוכל להתאים," אומר לי ג'ון לאחר מחשבה קצרה.
"מושלם," אני עונה לו, "אני רק צריך לדעת מתי הוא מגיע ואת שמו."
"אם כך אני מוסר בידך את המושכות. אני אקח את ג'וליה איתי לשמור עליה עד שכל זה ייגמר. יש משהו שאתה צריך ממני?" שואל ג'ון.
"אני חושב שאני מבין לאיפה נושבת הרוח. אני אעדכן אותך לאחר שאפגש עם האיש שלך. אני אשאר בסביבתו כדי לתת מענה בשעת הצורך."
"אני אתן הוראה להזניק לכאן שני מסוקים," אומר ג'ון ויורד למטה להתקשר.
אני ניגש לג'וליה.
"הבטחתי לך לשמור עלייך. אני מוסר אותך לידי ג'ון שידאג שלא יאונה לך כל רע. אני בקשר איתו כל הזמן. את יכולה לסמוך עליו. תבטיחי לי שכשכל זה ייגמר תקחי את עצמך בידיים. את אישה יפה ולא טיפשה. תעשי משהו עם החיים שלך. קיבלת אותם כעת במתנה."
היא מפתיעה אותי ומחבקת אותי. האינסטינקט הראשוני שלי הוא שעליי להיזהר שלא תעשה מעשה פזיז ותפגע בי, אבל החיבוק שלה נעשה מתוך הודיה על מה שעשיתי בשבילה. "תודה לך שיין," היא אומרת.
רעש מדחפי המסוקים נשמע מעלינו ומתחזק יותר ויותר ככל שהם מתקרב אלינו .
אני יורד למטה ומשחרר את משטחי הנחיתה הטמונים בבטן היאכטה. אולי כלפי חוץ היא נראית יכאטה רגילה אבל היא כל שייט בשרות השרות החשאי הבריטי ומצויידת היטב לכל תרחיש.
אני נפרד לשלום מג'ון והחיילים שלו, ומנופף בידי לשלום לג'וליה שעולה איתם למסוק. היא מפריחה לעברי נשיקה, ואני מחזיר לה כדי לשמח את ליבה. אני יודע שימים לא פשוטים לפניה, למרות שניסיתי לייפות את המצב עבורה.
המסוק עוזב ורק אז יורד לנחיתה המסוק השני. שני אנשי שירות יורדים ממנו, הם אלה שיקחו פיקוד על היאכטה. יעדם לא ידוע לי, אבל גם לא מעניין אותי במיוחד. כל אחד וההוראות שהוא קיבל.
"הוראות מיוחדות המפקד?" הם שואלים אותי, מחזירים אותי באחת לתפקיד אותו אני ממלא, כל כך רחוק מ'המחקר הימי' בו עסקתי.
"יש מלא אוכל במקררים, קחו לכם יום חופש ותהנו מהים המדהים הזה. האם ידעתם שהלויתנה הלבנה…" אני מתחיל לאמר.
הם מביטים בי במבוכה. "סתם אני צוחק. זה שריד מהתחפושת שהישלתי מעליי היום," אני עונה להם.
"אה," אומר אחד מהם, "כבר חששתי שהשמש השפיעה עליך."
תיאו
לקראת ערב אני הולך לנהר להתאמן במדיטציה היומית.
ליאם נמצא במרחק עין ממני כאשר עיניי נעצמות ואוזניי כרויות להקשיב.
אני מרגיש חוסר שקט יותר מתמיד. משהו באוויר משתנה, כאילו האוויר מסביבי נעשה סמיך יותר.
גם המראות שעולים לי במדיטציה מלאים בצבעים שחור ואדום, ולא צבעים שלווים ושקטים.
אני מנסה להתאים את נשימותיי, אבל מתקשה.
אני מרגיש שמישהו מתיישב לידי. מה שגורם לי לפקוח את עיניי מייד, ולאגרף את ידיי.
האינסטינקט הראשוני הוא לשאול אותו מה הוא עושה פה. אני שמח שאני מצליח לשלוט על עצמי.
שון מצמיד את כפות ידיו, עוצם את עיניו, ומתרגל נשימות. "אני פה," הוא לוחש לי.
אני מחייך לעצמי למשמע המילים, שכן ראיתי אותו. אבל קולט שיש באמירה הזאת יותר.
עם סיום המדיטציה, אנחנו פושטים את הבגדים ונכנסים לטבול במים. אני עוקב בעיניי אחרי שון. הוא טובל את ראשו במים, אבל סורק כל הזמן את מי שמסביבו.
הוא לא משתף אותי במחשבותיו, אבל אני מבין שקורה משהו.
אני מצפה לשמוע ממנו בערב, אבל הוא מתנהג כאילו לא קרה כלום.
ג'ויה שוב מתגנבת לחדרי. "מה אתה רוצה?" אני אומר לה חסר סבלנות.
"אתה יודע," היא עונה לי ומתיישבת לרגליי. היא לוקחת את כף רגלי השמאלית ומתחילה לעסות אותה. זה נעים לי ואני עוצם עיניים.
היא לוחצת בנקודות שגורמות לשרירים שלי להרפות ואני מרגיש שאני נושם שוב טוב יותר.
היא חוזרת על הפעולה עם כף רגלי הימנית. הפעם אני עירני יותר. חשש מתגנב לליבי שהיא מנסה להרדים אותי.
"שוב אתה לא רגוע," היא נוזפת בי.
אני מרגיש שאני פקעת עצבים. "זה מה שאת רוצה?" אני אומר לה ומניח את היד שלה על הזין שלי.
היא נדה בראשה.
אני לא חושב לרגע, מוציא מהתיק שלי קונדום, מלביש אותו עליי, מרים את שמלה, ומושך מעלייה את תחתוניה.
"בטוחה?" אני שואל.
היא מהנהנת בראשה לחיוב.
ברור לי שאני לא עושה איתה אהבה אלא רק מתפרק בתוכה, ויודע שזה לא יארך זמן רב. אני נע קדימה ואחורה והיא מטה ראשה לאחור וגונחת בשקט. אני תוהה איך היא יכולה להנות כשאני לא שם, לא במחשבותיי ולא בליבי. ועדיין אני מצליח לגרום לה לגמור וגומר בעצמי.
אני ממהר לצאת ממנה, מוריד מעליי את הקונדום ומתלבש שוב.
"תתלבשי," אני אומר לה, מחכה שתעשה זאת ויוצא לשרותים עם הקונדום מוחבא בכף ידי. אין לי רצון להשאיר עדות למה שקרה פה.
אני משתין ובודק את הקונדום לראות שהוא שלם. רק אז אני מרוקן את תוכנו לאסלה וזורק גם אותו, מעלים אותו עם זרם המים שיורדים לביוב.
בדרך חזרה לחדרי אני פוגש את הקצין איתו נאבקתי הבוקר. "נהנית?" הוא שואל אותי ומבט שחצני על פניו.
"היא זיון מהסרטים," אני עונה לו משאיר אותו לתהות האם אני רציני או לועג לו.
אני נכנס לחדרי ושמח לראות שג'ויה לא כאן. אין לי רצון לדבר איתה על מה שהיה ועל מה שיהיה. אני מקווה שאחרי הלילה הזה היא תעזוב אותי בשקט.
אני נרדם וחולם כל הלילה שאני רב עם מילה. היא מאשימה אותי שנטשתי אותה, שבגדתי בה, ואומרת לי שהיא לא רוצה לראות אותי יותר.
אני מביט עליה וחושב באיזה זכות היא מעבירה עליי ביקורת, כשהיא ביימה את כל הסיפור הזה כדי שתוכל ללכת עם הקטארי.
אני מתעורר מוקדם בבוקר מותש מהמריבות ונושם לרווחה כשאני מבין שזה היה רק חלום. מדוע אני מרגיש הקלה? אין לי מושג.
אני עובר בחדר האוכל, אוכל ארוחת בוקר קלה כהרגלי בימים אלה, וניגש לחצר המקדש לתרגל את המדיטציה של הבוקר.
אני מודה לשמש,
מודה לשמים,
מודה לאדמה
מודה…
אנחנו מתאספים ברחבת האימונים. אני מופתע לראות ששון מבקש מליאם להתאמן איתי. עוד יותר אני מופתע כשמילה לא נאמרת בינינו ושון מרוכז כולו באימון.
בסיומו של האימון הוא קד קידה ולוחש לי. "עכשיו תבין."
"מי בא להתאמן איתי כעת?" אני שואל בקול רם ורואה את ניצוץ הרשע בעיניו של הסוכן הבריטי שבא מולי.
'אז ההשפלה של אתמול לא הספיקה לך?' אני חושב בליבי ונעמד מייד בהיכון לקראת כל תרחיש.
