תיאו
זרועי עדיין נשענת על חזהו של הסוכן הבריטי אותו הצמדתי לריצפת הבטון הקשה.
מבטי נעוץ עמוק בתוך עיניו. אני מרגיש את נקודת השבירה שלו. הוא נאבק בעצמו לא להסיט מבטו ממנו, בדיוק כפי שלמדנו באימונים כדי לא להראות את כניעתך אל מי שמולך.
אין ספק שהוא מרגיש שהמוח שלי מריץ תרחישים, והוא מופתע לראות שאינני מחזק את אחיזתי, בקלות יכולתי ללחוץ עליו חזק יותר, אבל אני לא. אני בשליטה מלאה.
"מעניין מה העטלפית הייתה חושבת על כך," הוא מנסה לערער אותי.
"עטלפית? לא מכיר אחת כזאת. ממש אין לי מושג על מה אתה מדבר." קל לי לשקר לו. את השעות האחרונות ביליתי בתרגול לשכוח את קיומה.
"היה לך קשה לראות אותה הולכת עם השייך הערבי," הוא אומר.
"אני מבין שאתה אוהד את הסדרות האלה של מוצצות הדם. הערפדה והמלך. אני לא בטוח שמי שגידל אותך חשב שזה ישפיע עליך כל כך. תמיד אמרתי שהורים צריכים לשלוט במה שילדיהם צופים," אני אומר לו בחיוך מלגלג.
הוא נע תחתיי בחוסר סבלנות אבל לא מצליח להשתחרר.
"רוצה להמשיך לשחק?" אני שואל אותו ולוחץ עליו לחיצה מהירה וכואבת.
הוא מעוות את פניו בכאב. "לרגע אסור לצאת מהריכוז," אני נוזף בו כאילו היה חייל תחת פיקודי, "זה עלול לעלות לך בחייך."
אני קם באיטיות מעליו, והולך לאחור. רק כאשר אני מסובב אליו את הגב אני שומע אותו קם. הוא אוסף כוחות ואני יודע מה עומד לקרות ולכן זז בחדות הצידה, רק כדי לראות אותו מזנק באוויר ונופל על פניו.
אני מושיט את ידי אליו ועוזר לו לקום. האחיזה שלי חזקה ואני יודע שהפעם הוא לא יתחכם. "בוא ננקה אותך. כולך מרוח בדם," אני אומר לו.
הוא מביט בי, והכאב ניבט מעיניו. "כפי שאמרתי לך, אסור לאבד את הריכוז אפילו לשניה אחת."
"נשים," אני אומר לו בזמן שהחובש מטפל בפציעה שלו, "במקצוע שלנו, רק יכולות להסיח את הדעת. לעולם אל תתן בהן אמון. הן רכות ונעימות, מדברות מילים שבריריות, יודעות איך ללטף אגו של גבר. אל תאמין להן לאף מילה, ואל תתן להן להתקרב יותר מידי."
"אני מודה שהייתי בטוח שתהרוג אותי," הוא נאנח מכאב כאשר החובש מחטא את פצעיו.
אני פורץ בצחוק. כמה הייתי זקוק לצחוק הזה. "מי הורג בזמן אימון?" אני שואל כשהצחוק שלי נרגע.
'הצלחתי ללכוד אותך,' אני חושב בליבי ויודע שעדיין יש לי כאן אויב. האם הוא היחיד?
אני מסמן לליאם ללכת איתי לשבת על שפת הבריכה כדי לתרגל מדיטציה.
"ראית?" אני שואל בשקט.
"כבר פעלתי. מחכה למידע," הוא עונה לי לשביעות רצוני. אני מקווה שלא אתאכזב.
החושים שלי ערים כמו חיית טרף רעבה. עיניי עצומות ואוזניי כרויות. זאת הפעם הראשונה שהמוח שלי מתרוקן ומילה שבה למלא אותו עם החיוך הקסום שלה, והמגע של ידיה החמות על עורי.
ג'וליה
אני מתעוררת ומגששת בידי אחריי שיין. הוא לא נמצא כאן. אני אוספת את השמיכה סביבי וקמה. אני מביטה מבעד לחלון. הים נראה חלק כמו מראה. כיוון שיש הצללה על החלון אני לא יכולה לנחש מה השעה. העובדה שאני רואה את הים רק מגלה לי שכבר יום.
מטריד אותי שאני לבד כאן ואני מורידה ממני במהירות את השמיכה ונרגעת כשאני רואה שאני לובשת את הבגדים שלבשתי אתמול בערב. אז הוא לא נגע בי בשנתי.
'האם זה משמח אותי? כן…ולא.'
אני יוצאת מהתא כדי להתרענן. כשאני חוזרת ללבוש את בגד ים אני שומעת קולות של גברים מדברים מרחוק, מה שגורם לי להחליט ללבוש שמלה. לראשונה אני מצטערת שיש לי נטייה לקנות שמלות מאד חשופות.
'זה מה יש,' אני ממלמלת ובוחנת את עצמי במראה.
אני מרכיבה את משקפי השמש, עוטה על פניי חיוך ועולה לסיפון.
מפתיע אותי לראות חמישה גברים בחליפה. רק שיין לבוש במכנס קצר וחולצת טריקו.
"ישנת טוב נסיכה?" מקבל את פניי שיין. זרועו האחת מקיפה את מותניי והוא מנשק אותי במצחי. אני אוהבת נשיקות כאלה. הן מראות בעיניי על קשר קרוב.
"מה את אומרת על החברים שלי? מי מגיע לשייט עם חליפה? אמרתי להם שהם צריכים ללמוד השתחרר. מה מועיל הכסף הרב אם אתה לא יכול מידי פעם לצאת לחופשה ולהרגע?"
אני לא יודעת איך להגיב. אני נבוכה.
"אני בטוח שהנסיכה שלי רעבה. בואו נלך להאכיל אותה וגם אתכם. אני מניח שגם אתם רעבים, כבר כמעט צהריים."
"אני יכולה לעזור במשהו?" אני שואלת את יאן שעומד ומכין את ארוחת בוקר. זאת הזדמנות עבורי להתרחק מחבורת הגברים שמדברת על מניות שלא שמעתי את שמן מעולם. שיחה בהחלט משעממת.
"את משתעממת?" שואל אותי שיין.
"אני לא מבינה כלום בבורסה. מעולם לא היה לי מספיק כסף להשקיע," אני מתוודה בפניו.
"אם את זקוקה לכסף.." הוא מתחיל לאמר.
"אני לא מתלוננת. אני מרוויחה מספיק כדי לקנות כל מה שאני רוצה," אני עונה לו.
"אני שמח בשבילך," הוא עונה וחוזר לחבריו.
ריח של טיגון חביתיות נישא באוויר ומטריף את חושיי. רק עכשיו אני מגלה כמה אני רעבה.
"אז מה יאן, ככה זה תמיד?" אני מנסה לדלות ממנו מידע.
"שיין תמיד מוקף בגברים כאלה. אני מניח שהוא סיפר לך איך צבר את ההון שלו. מה הפלא שאלה חבריו," אומר יאן. הוא כנראה מבחין בהבעת פניי ומוסיף מייד שכולם עובדים ממש קשה ולכן אין רע בכך שיהנו מהחיים.
"כן, אבל לבוא לארוחת בוקר על יאכטה בחליפה?" אני מחניקה צחוק.
"לפעמים נדמה לי שהם גם ישנים עם החליפה," הוא אומר לי בשקט. אני לא מתאפקת וצוחקת מה שגורם לכולם להסתכל עליי.
בחוסר רצון אני חוזרת לחבורת הגברים.
אחד מהם, צעיר בעל שעיר בהיר ועינים ירוקות מחייך אליי. "את בטח תוהה למה כולנו בחליפות," הוא אומר ומשתתק לרגע.
'אני לא מאמינה. איך יכול להיות שהוא שמע על מה דיברנו כשעמד בקצה השני של הסיפון?'
"אם נוח לכם כך, לי אין עם זה בעיה," אני עונה לו אחרי שתיקה קצרה.
"תאמיני לי שממש לא. לו היינו יודעים שהמקום אליו הוזמנו הוא יאכטה, אני בטוח שכל אחד מאתנו היה מביא איתו בגד ים. אני מרגיש מגוחך עם החליפה הזאת כשכל מה שמקיף אותנו הוא ים יפיפה ורגוע," הוא אומר.
"איך הגעתם לפה?" אני שואלת את הדבר היחיד שעולה לי בראש.
"בטיסה, לכן הייתי מופתע," הוא מסביר לי.
"מעניין, אני לא רואה פה מסלול נחיתה," זה מתחיל להיות חשוד בעיניי.
"על מטוס מים שמעת מתוקה?" הוא צוחק, "את רואה את הגבר שעומד ליד שיין? מסתבר שמטוס ים הוא החולשה שלו. בהתחלה חשבתי שהוא עורך לנו סיבוב ראווה על הכלי החדש שרכש. את יכולה לתאר לעצמך כמה הייתי מופתע כששמעתי שארוחת הבוקר היא על יאכטה."
אני נדה בראשי.
"אני לא יודע אם אני צריך לאמר לך זאת, אבל זאת פעם ראשונה שאני רואה את שיין עם מישהי. בדרך כלל זה רק אנחנו הגברים שנפגשים. זה כייף שאתה יכול לדבר על נושאים שבאמת מעניינים אותך, כאלה שמשעממים את הנשים. בסופו של דבר יש בינינו שיתוף פעולה עיסקי."
"במה אתם עוסקים?" אני שואלת.
"היי ברנדון, הבירה שלך מתחממת," קורא לעברו שיין.
"קנאי הגבר שלך," מגחך מי שלמדתי הרגע ששמו ברנדון.
אני לא יודעת מה מחמיא לי יותר. העובדה שהוא קרא לו ה'גבר שלי 'או העובדה שהוא מקנא לי.
שיין ניגש אליי. "בואי נסיכה, תאכלי משהו."
הוא ניגש לשולחן, עורם ערימה של פנקייק על צלחת, שופך עליה סירופ מייפל בנדיבות ומקשט אותה עם תותים. את הצלחת הוא מניח על השולחן לפניי. "בתאבון נסיכה." הוא בהחלט מתנהג כמו גבר שדואג לאישה לו. אני מרגישה כמו נסיכה אמיתית. זה בהחלט לא היחס לו שאני רגילה לקבל מהגברים איתם אני יוצאת.
לרגע מתחשק לי לצלם את עצמי ולשלוח ללואיז. 'תראי עם מי אני נמצאת,' שתתפוצץ מקינאה. אבל אני ניזכרת שאני בלב ים ואין פה קליטה.
"איך זה שביאכטה כזאת מפוארת אין קליטה בנייד," אני שואלת את שיין.
"מי צריך טלפון כשיש לך את כל היופי הזה מסביב?" הוא שואל, כולו מרוכז בי. הגבר שלי לא רואה אף אחד כשהוא מדבר איתי.
האחרים מצטרפים אלינו סביב לשולחן. שקט מפתיע שורר מסביב. כל אחד מרוכז בצלחת שלפניו. גם כאשר הקפה נמזג לספלים, השקט נשמר.
אני לא מתלוננת. עדיף שכך מאשר שידברו שוב על הבורסה המעצבנת.
"שיין לא יפה. לא הצגת בפנינו את הנסיכה שלך," פונה אליו המבוגר בחבורה, "שמי ג'ון. מה שמך?"
"שמי ג'וליה, נעים להכירך," אני עונה לו בנימוס.
"ומה שם משפחתך מיס….?" הוא שואל.
"מיס דיאמונד," אני עונה לו בחיוך.
"כמה הולם אותך השם. את בהחלט יהלום אמיתי," הוא אומר.
"אני מניח שאת גרה בתאילנד," הוא ממשיך.
"בוא נאמר שנפשתי בה זמן ארוך משתכננתי. הגיע הזמן להרפתקאות חדשות," אני עונה לו.
"אף פעם לא הייתי בתאילנד. שמעתי שיש לה חופים קסומים, ושהיא ממש גן עדן שליו," הוא אומר לי.
"מסכימה איתך," אני עונה לו.
"מאיפה את?" הוא שואל ואני מרגישה כאילו אני ממלאת שאלון.
"מניו יורק," אני עונה לו קצרות. השיחה הסתמית הזאת מעצבנת אותי.
"אם כך אני מבין אותך לגמרי," הוא עונה ומשתתק.
אני נושמת לרווחה.
"סיימת? שואל אותי שיין. המבט בעיניו נראה לי שונה פתאום.
"את מבינה שמכירת תוכנה לא שלך היא עבירה פלילית," הוא מתחיל לדבר ומשאיר אותי המומה, "יכולנו לתת לרוסים להגיע אליך ולחסל אותך. אנחנו לא כאלה.
לא שיקרתי כשאמרתי שאגן אלייך. כולנו כאן למטרה הזאת.
לשם כך עלייך לספר כל מה שאת יודעת. אני חושב שיהיה לך נעים יותר לעשות זאת כאן ולא בחדר חקירות אפל.
אני מבטיח לך תמורת זה שאביא אותך לכל יעד שתבקשי. את תקבלי הגנה כל עוד תבקשי. כמובן שזכותך לסרב ולבחור לשתוק."
ג'ון וייד
"מה מכל מה שקרה היה אמיתי שיין?" היא שואלת בכעס את שיין, "זה שמך האמיתי בכלל?"
"זה ממש לא רלוונטי," עונה לה שיין בקור, "אל תנסי להסיט את האש ממך. את מבינה שאנחנו עושים לך טובה בכך שאנחנו בכלל מדברים איתך? לבגוד באחותך, דם מדמך, אין גרוע מזה. אפילו לאנשי המאפיה יש קווים אדומים ואת חצית אותם בלי להניד עפעף." הוא מדבר אליה בקשיחות. הגבר הזה מכיר היטב את חדר החקירות.
"היא גנבה את הגבר שלי ולא הנידה עפעף," היא עונה לו בבטחון.
"חוקר לא נכנס לחדר חקירות עם רשימת שאלות. הוא מכין היטב שעורי בית. כמעט כל התשובות כבר בידיו, הוא רק צריך לאמת אותן. זה מין מחווה של חסד כלפי מי שנאשם בפלילים," אני אומר לה, "אני מניח ששמעת את האימרה- כל נאשם הוא בחזקת חף מפשע עד שהוכח אחרת.
אני אחרוג ממנהגי ואספר לך שאנחנו יודעים מי את. מה עברך עם גברים. ומה היית, וזה לא הרבה, עבור פטריק גולד.
הוא נהג לקחת אותך לארוחה במסעדה כבקשתך, ואת נהגת לשלם לו במין אוראלי, אפילו לא בחדירה מלאה. את לא היית היחידה שלו. אני בטוח שאת זה את יודעת. בסופו של דבר הוא היה גבר רווק שלא חיפש זוגיות עד שיום אחד פגש בחדר ישיבות פרחחית אחת שגנבה לו את הלב. במקרה זאת הייתה אחותך.
תסבירי לי את איך בדיוק היא גנבה אותו ממך?
עכשיו בואי ניגש לעניין. ספרי לי מה את יודעת על מי שרודף אותך?"
היא מביטה בי ודמעות בעינייה. "בבקשה תאמין לי שאני לא יודעת."
"סתם מישהו רוצה לצוד אותך בגלל שבקצה השני של העולם מישהי השיקה תוכנה? לזה את רוצה שאאמין?" אני אומר לה בקול רגוע.
כולה מרוכזת בי והיא לא שמה לב לכך שחבורת גברים מקיפה אותה, שומרת שלא תנסה להמלט.
"אז גן העדן, כפי שקראת לו, הוא מלא פיתויים. אקזוטים. לא תמיד הייתי בהכרה. מצאתי את עצמי מתעוררת בחדרים זרים, לא זוכרת מה הביא אותי אליהם.
כבר הבנת שאני זקוקה לתשומת לב והייתי מוכנה לעשות הכל התפתיתי לשתות כל מיני קוקטלים בשביל לזכות בכזאת. אני לא לואיז שבחיוך הביישני שלה כובשת את כולם. אני צריכה לעבוד מאד קשה בשביל תשומת לב למרות שאני יפה לא פחות ממנה." היא משפילה את מבטה ומתאפקת לא לפרוץ בבכי.
"היה לך הכל. היא נתנה לך לנהל לה את המשרד, קיבלת יד חופשית בעיצוב, כרטיס אשראי שיכולת לקנות מה שרצית, שלא לדבר על המשכורת המכובדת שקיבלת.
לואיז הסכימה לרכוש גם לך דירה כשם שרכשה להורים, אבל לך זה לא הספיק. את רצית להרוס את הנישואין שלה ואותה.
את זוכרת את השיחה הזאת שלואיז שאלה אותך אם היה בינך לבין פטריק משהו רציני, ואמרה שאם כן היא לא תהיה איתו? גם את וגם פטריק הכחשתם שכך היה. את רוצה לשנות את גרסתך כעת?"
היא ממשיכה לשתוק.
"אביך סיפר שמכל ילדיו זאת דווקא לואיז שהתקשתה בלימודים בגלל הפרעת הקשב וריכוז שלה. הוא אמר שאת ואחיך אנשים מאד חכמים. הלימודים באו לכם בקלות והציונים שלכם היו מהטובים בכיתה.
לא היית צריכה את לואיז כדי לבנות לך חיים טובים. לו לפחות היית זונה וזוכה להרוויח סכום ראוי תמורת שירותי המין שהענקת לגברים, אבל לא. מכרת את עצמך בזול. לואיז לא צריכה לשלם על זה.
עכשיו הגיע הזמן שתתחילי לספר את האמת. סיכנת מספיק אנשים בגלל המעשה הפזיז שלך.
קחי לך זמן לחשוב מה את רוצה. אני אחזור לדבר איתך כשתחליטי אם את מוכנה לדבר או מעדיפה לבחור בזכות השתיקה.
אני מבקש ממך שיין שתלווה אותה לתאה. אני לא מתכוון ללחוץ עליה. ההחלטה כולה שלה."
פטריק
אני יוצא מדעתי. אני מקלל את הרגע שהיכרתי את ג'וליה. אני מתנחם בכך שהיא תהיה בקרוב בידיו של ג'ון וייד. עם כל הנזק שהיא גרמה לנו אני לא מאחל שיקרה לה משהו לא טוב. אני יודע שלואיז תקבל את זה קשה.
לואיז שוכבת לצידי וישנה. הצירים נרגעו, אבל דניאל ביקשה שתשאר להשגחה. "הפרחחית שלך לא תנוח אם אשחרר אותה הביתה. תמיד היא תמצא תרוץ למה לקום. אני רוצה לראות שהצירים חלפו לגמרי והכדורים מתחילים להשפיע.
אני מבינה שהיא עברה סערה נפשית מאד גדולה. היא חייבת סביבה רגועה כעת," מסבירה לי דניאל.
"אני אעשה הכל כדי לשמור עליה. לגבי ההשקה, נוצר מצב שלא יכולנו לחכות איתה. קיבלנו הוראה לעשות זאת מייד אחרת מפעל חייה של לואיז היה בסכנה."
"אני מקווה שאין יותר השקות בקרוב," אומרת דניאל בדאגה.
"ההשקה היא תוצאה של עבודה שנמשכה כמה שנים. אני מניח שכעת לואיז תנוח. בעיקר כשבקרוב תצטרף למשפחה שלנו אנני. לואיז כבר לא יכולה לחכות לתפקידה החדש כאימא."
"אם כך בוא נדאג כולנו שזה יקרה," אומרת דניאל ויוצאת מהחדר.
שוב אני לבד בשקט. אני מביט על פניה של אישתי האהובה ומאושר לראות שהיא ישנה רגועה.
אני מטה את הכסא לאחור, עוצם את עיניי ונרדם.
