אנאבל
אני פוקחת את עיניי, קרני השמש מדגדגות את לחיי.
אני מתמתחת ומביטה סביבי. לוקח לי רגע להתאפס על עצמי, להבין היכן אני נמצאת. לרגע חשבתי שאני בבית של מייפל אבל אז נזכרתי שאנחנו במלון.
אמש הייתי כל כך עייפה שלא הסתכלתי סביבי. הייתי בלא מעט מלונות בחיי, אבל אין אחד שישווה לחדר הזה.
אם לא הייתי יודעת שזה מלון הייתי בטוחה שזאת דירת מגורים. גם ריח הטיגון של הפנקייק מוסיף להרגשה הביתית.
אני מתמתחת בעצלנות, רוצה לגנוב עוד כמה דקות מתוקות במיטה המפנקת. ישנתי כל כך טוב כמו שלא ישנתי חודשים רבים. הקירבה למייפל בהחלט הוסיפה לשלווה שעוטפת אותי.
אני נכנסת למקלחת הצמודה ומתארגנת. רק כשאני מסיימת אני חושבת על כך שאין איתי בגדים להחלפה.
"בוקר טוב נסיכה, איך ישנת?" שואלת מייפל בחיוך ומניחה על המיטה שלי כמה סטים של בגדים ו…זוג תחתונים שעדיין באריזתם המקורית.
אני חושבת לעצמי איך בכל יום אחר הייתי פורצת בבכי למשמע הכינוי 'נסיכה' שהיה שמור רק לג'ונתן. אני מרגישה את השינוי באוויר. ג'ונתן יהיה לעולם חלק ממני, אבל אני מרגישה שאני מוכנה באמת להמשיך את מסע החיים.
אנחנו אוכלות יחד את ארוחת הבוקר ומקנחות בכוס קפה מהמכונה. מייפל מחממת לכל אחד מאתנו קרואסון מאלה שנשארו מאתמול. "ארזתי לך את מה שנשאר. תקחי אותם איתך למשרד," היא אומרת בזמן שהיא מתענגת על הקרואסון שלה.
"לאבא שלי יש חבר בשגרירות בצרפת. באחת הנסיעות לגרמניה עצרנו בפריז לבקר אותו. הוא לקח אותנו לאחד מבתי הקפה בשאנז אליזה. זה הזיכרון שמעורר בי הטעם של הקרואסון הזה," אומרת מייפל.
"גם אותי זה לוקח בדיוק לשם," אני עונה לה, "Boulangerie-Patisserie Julambre."
"איך ידעת? הקוראסונים שלהם הם הכי טובים שאכלתי אי פעם, או לפחות כך הם נחרטו הזכרוני. אלה שהבאת ממש מזכירים את טעמם," אומרת מייפל.
"מתי היית שם?" אני שואלת בסקרנות.
"בקיץ לפני חמש עשרה שנה," היא עונה.
"גם אני! אני זוכרת שהייתה שם ילדה יפיפיה בלונדינית שישבה עם אבא שלה. אני זוכרת שחשבתי איפה האימא שלה. יכול להיות שזאת היית את?" אני שואלת אותה מהורהרת.
"מי יודע?" היא עונה לי ומרימה את כתפיה.
"אז בואי נחליט שכן," אני אומרת לה כי כך אני רוצה להאמין.
אני עוזרת למייפל לנקות את הכלים ושתינו עוזבות כל אחת לעבודתה.
אני מרגישה את השינוי באוויר. הכל נראה לי מחוייך יותר. מוכרת הפרחים מתעניינת בשלומי ונותנת לי עציץ קטן. "תתני לו אהבה והוא יחזיר לך בגדול." היא אומרת לי ותוקעת בו שלט קטן עם הוראות טיפול. "שימי אותו על חלונך שיהנה ממראה העיר מלמעלה."
אני נכנסת למשרד בחיוך. יש משהו במוכרת הפרחים שמאיר לי את היום. רק אחרי שאני נכנסת לחדרי ומניחה אותו על החלון אני נזכרת שלא שאלתי לשמה ורושמת בזכרוני לעשות זאת כשאסיים את העבודה.
הגיע הזמן להתחיל את יום העבודה. אני מחליטה לא לתת לאי הסדר להרפות את ידי ומתחילה לבנות הכל מחדש כמו שאני אוהבת.
שוב אני נתקלת ברשימת השותפים, שלושה מתוך ארבעה. אני מחליטה לפענח את הסיפור בעצמי ומריצה שוב תחקיר מידע על החברה.
אני שקועה בעבודתי כשקלייב מופיע בפתח.
"רצית לדבר איתי בקשר לחוזה," הוא אומר, "אני רואה שאת עובדת ומבין אם כך שאין בעיה."
"הדבר היחיד שרציתי להבהיר הוא שאני מבקשת לעבוד כעצמאית. אני מתכוונת לעבוד על פרוייקט נוסף בשעות הערב. חשבתי שמין הראוי הוא שאומר לך זאת," אני עונה לו.
"ואם נזדקק ליותר מחמש שעות ביום?" הוא שואל לא מרוצה ממה ששמע.
"אני מבטיחה לך שוב שההספק שלי הוא גבוה. אני מאלה שלא מבזבזים את הזמן כדי למלא את מכסת השעות. הסיפוק שלי יהיה לראות את חלקי הפזאל של הספרים שלכם נמצאים כל אחד במקומו.
אני לא רוצה לדבר על מי שישב כאן לפניי, רק אומר לך ממה שראיתי עד כה מחכה לי עבודה רבה."
אני רוצה שילך כבר. המבטים החמדניים שלו דוחים אותי ואני מתאפקת לא לאמר כלום.
*
"אם יש משהו שתצטרכי להתרגל אליו, עכשיו כשאת עובדת פנים מול פנים עם אנשים, ובעיקר עם גברים, הם המבטים שלהם בזמן שהם סוקרים אותך והדימיון שלהם משתולל, " אמרה לי אתמול מייפל כשישבנו בערב עם כוס יין אדום וגלשנו לשיחה אישית, "במקרה כזה אני עוטה על פניי מסיכה ומריצה בראשי שיר שאני אוהבת."
"אם כך עליי לבחור שיר. בואי נראה איזה," עניתי וניסיתי לחשוב באיזה מהשירים האהובים עליי לבחור.
"אני יודעת," צחקה מייפל, "הבעיה עם העצה שלי שכשהשיר מתנגן בראש בא לרקוד ואז זה נעשה מסוכן יותר. תשכחי מזה. נצטרך למצוא משהו אחר. מה שאני מנסה לאמר לך שתתעלמי, אל תקחי ללב. זה שלהם לא שלך, ככה זה גברים. רואים אישה יפה ומייד המוח שלהם מריץ תרחישים."
"מצד שני," היא מחייכת, "זאת לא סיבה לרצות להיות פחות יפה , כזאת שאף גבר לא מסתכל עליה."
"אם זה יקרה אחשוב בדיוק על המילים האלה," אני מסכמת את העניין.
*
אני משננת את המילים שאמרה לי אתמול מייפל. ברור לי שלעובדה שאני יפה היה משקל רב בקבלתי המהירה, הפזיזה אפילו, לעבודה.
"אתה צריך ממני משהו?" אני שואלת בפנים רציניות.
"לא," הוא עונה לי נבוך כמו ילד שנתפס בקלקלתו, "רציתי לראות שאת מסתדרת. אם את צריכה משהו אני אהיה במשרדי."
"תודה," אני עונה ומתרכזת שוב במסך מולי.
אני שוב לבד ומוציאה את הנייד לשלוח הודעה למייפל.
אנאבל מייג'ור: היה לי ביקור מהבוס. הוא הזכיר לי את השיחה שלנו. את יודעת שאני עובדת עם אוזניות ומוסיקה מהפלייליסט שלי. בדיוק התחיל השיר BELLE. התאפקתי לא לצחוק. איזה צרוף מקרים. יום נפלא קוקי מתוקה.
מייפל וייאטסטון: את לא מבינה כמה צחקתי. כולם הסתכלו עליי ולא הבינו מה קרה. שמחה שעברת בשלום את טבילת האש.
יום נפלא Ma belle.
קונור
גלגלי המטוס של טיסת אמריקאן ארליינס 9256 מאיצים על מסלול ההמראה בדיוק כשהשעון מראה חצות.
*
צהריי אותו יום…
"תכיר את האישה היפה שלי," אומר לי כריס ומביט בה באהבה גדולה.
"שמחתי לשמוע שמצבה של אימך לא חמור כפי שחשבו," היא אומרת לי בחיוך שובה לב.
"תודה סול," אני אומר, "כנראה הגורל רצה שאפגש עם כריס והביא אותי לכאן." כמובן שאני לא מזכיר במילה אחת את התובנה שנפלה עליי כשנשארתי לבד.
הם מלווים אותי לכיוון הדלפק של חברת התעופה ואני רואה על המסך שהטיסה מבוטלת.
"מר מיין," פונה אלי דיילת הקרקע ,"אני מתנצלת. כפי שאתה מבין הטיסה בוטלה. מסתבר שיש תקלה במטוס. אם זה בסדר מבחינתך אני יכולה לרשום אותך לטיסה שממריאה בדקה לחצות.
אם אתה מעדיף שלא, אני יכולה להעביר אותך לחברת תעופה אחרת."
אני מביט על כריס. "דווקא מתאים לי. בוא נלך לאכול במסעדה על שפת הים," הוא מציע.
"חשבתי כמה הייתי רוצה קצת חופש לפני שאני חוזר לטירוף של ניו יורק. כנראה שמישהו למעלה שמע אותי. היום הזה ניתן לי במתנה," אני אומר להם בזמן שאנחנו יוצאים מנמל התעופה לכיוון העיר.
"אתה יודע כמה קלישאות נכתבו על כך?" אומרת סול, "אני רק יכולה לומר לך שאני מאמינה שדברים קורים בזמן הנכון.
אני מאחלת לך שמה שהעתיד צופן לך יהיה כזה שלא תזדקק לחופש ושתהנה ממה שאתה חווה כל רגע."
"ארבע שנים חייתי רחוק מהמשפחה, מהחברים, הייתי כולי בעשייה. התשתי את עצמי ולא היו הרבה ימים שהרגשתי שחסר לי משהו עד לאחרונה.
אני רואה אותך ואת כריס ויודע בדיוק מה חסר לי.
יצאתי למזרח בגלל מערכת יחסים שנכשלה. אני מרגיש כעת מוכן לשלב הבא של חיי."
כריס מעיף אליי מבט דרך הראי של המכונית ומחייך.
"אמרתי לך שעוד לא פגשתי אותה," אני אומר לו.
"ובכל זאת אתה יודע מי היא," הוא עונה.
*
אני מביט מבעד לחלון המטוס על סן פרנסיסקו היפה שאירחה אותי היום. המילים של כריס מהדהדות בראשי ומעלות חיוך על פניי.
'רק שלא תתאכזב,' אני אומר לעצמי ומוחק את החיוך.
אני בוחר שלא לפתוח את המחשב. העבודה יכולה לחכות.
על הטאבלט הורדתי כמה ספרים שמזמן רציתי לקרוא, אבל הריכוז ממני והלאה ולכן אני בוחר לי משחק ומתחיל לשחק.
אני דוחה את הצעת הדיילת למשקה חריף. שתיתי כמה היום עם כריס. אני לא מרבה בשתיה כך שעדיף שאוותר.
הדיילת מנסה לפתח איתי שיחה קלילה. ברור לי שזאת שיחת נימוסין, אבל אני מקצר בתשובות וחוזר לשחק.
אנחנו כבר שעה מניו יורק ואני ניזכר שלא הודעתי לקלייב על האיחור בהמראה. רק ארבע בבוקר בניו יורק אבל ההשכמות באמצע הלילה שנהג קלייב לעשות לי גורמות לי לרצות לכתוב לו כעת.
אני עומד לבקש חיבור לאינטרנט אבל מוותר. אני לא כזה. אין בי טיפת נקמנות.
אבל אז אני ניזכר בתמונתה של אנאבל. אני נכנס לפח המיחזור ומוציא אותה ממנו.
'את כל כך יפה,' אני מדבר אליה בליבי.
הדיילת מציצה ורואה את תמונתה. היא די מעצבנת.
"אני יודעת שאני חורגת מתפקידי, או אם לאמר את זה נכון , זה ממש לא מנומס להציץ במסך של מישהו ללא רשותו, אבל ראית את התמונה של החברה שלך. הייתי דיילת בטיסה שלה לניו יורק לפני כמה ימים. היא אישה יפיפיה. זכית."
אני לא מראה לה כמה אני מופתע. מזה שהציצה למסך שלי, וממה שסיפרה לי. אין לי כוונה להסביר לה מי היא בשבילי. "תודה," אני אומר לה.
'מי יודע, אולי באמת אזכה בה?'
*
המטוס נוחת בניו יורק. השעה שעת בוקר מוקדמת. אני ממהר לאסוף את המזוודות שלי וניזכר שלא הזמנתי מונית. אני רוצה לגשת לתחנת המוניות ומופתע לראות את אבא ממתין לי בשער היציאה.
"לא התכוונתי שתבוא לקחת אותי. רק רציתי שתדע שהטיסה מתעכבת," אני אומר לו.
"אתה לא שמח לראות אותי?" הוא מעמיד פניי נעלב.
"ברור. לא הייתי רוצה שאף אחד אחר יבוא לקבל את פניי. כמה טוב לחזור הביתה," אני אומר לו ונותן לו למעוך אותי עם החיבוק הדובי שלו.
"אני שמח שכך אתה מרגיש, וגם שאתה לא כועס שהקפצתי אותך לשווא. אתה לא מבין כמה פחדתי. אתה יודע כמה אני קשור לאימא שלך," הוא אומר ועוזר לי להכניס את המזוודות לתא המטען.
"אז מה אני היחיד שיודע שחזרת?" הוא שואל ורוצה לשמוע שכן.
"קלייב יודע שאני בדרך אבל לא יודע מתי בדיוק אנחת," אני אומר לו.
"אם כך אנחנו נוסעים לבית החולים. אימא בטח כבר התעוררה. אתה יודע איך זה בבית חולים. הם מעירים את החולים מאד מוקדם כדי לקחת בדיקות. כאילו שאם יקחו אותם בשמונה התוצאות תהיינה שונות," הוא מתלונן בשמה של אימא.
אנחנו מגיעים לבית החולים ועולים לחדרה של אימא.
"נו באמת מר מיין," כך קוראת אימא לאבא כשהיא רוצה לגעור בו על מה שעשה, "בשביל מה הזעקת את הילד חזרה. אני לא גוססת."
"גם אני שמח לראות אותך אימא," אני אומר לה ורוכן לתת לה נשיקה.
"תגיד לי שאתה לא נוסע חזרה," היא אומרת בקול רועד.
"אני באמת לא נוסע חזרה. אני פה לתמיד," אני עונה לה.
"אני מאחלת לך שהעיר תקבל אותך בשמחה, ושגם… טוב את זה אני אשאיר לעצמי," היא אומרת ומסיטה את ראשה ממני.
"אני מכיר אותך אימא. אני יודע מה רצית לאמר, וגם יודע שאת מתאפקת לא לחייך. ספרי לי איך את?"
אימא מספרת לי בפרטי פרטים מה קרה. כיוון שהיא מזכירה רפואית היא מבינה בדיוק מה עבר עליה ומסבירה לי.
עכשיו אני באמת יכול להיות רגוע. אני כבר מדמיין אותה חוזרת לחייה כאילו כלום לא קרה.
*
"מרגו, הילד לא ישן כל הלילה הוא כבר יום וחצי בדרך. אני אקח אותו לאכול," אומר אבא לאימא ומסמן לי בראשו לבוא.
"אל תכעס אבל אני רוצה להשאר קרוב. יש פה בבית החולים דווקא מסעדות לא רעות," הוא מסביר לי את בחירתו לאכול כאן.
"זה בסדר גמור מבחינתי," אני עונה לו והמחשבות שלי כבר נודדות קדימה.
אני פה, אבל בעצם לא יודע לאן לנסוע. אני צריך לחכות להודעה מכריס לגבי הדירה. הדבר האחרון שאני רוצה כעת זה לבוא עם כל המזוודות למשרד.
עכשיו אחרי שראיתי את אימא אני רגוע ומרגיש את נפילת המתח בכל גופי. מרגיש לי פתאום ששום דבר לא יציב בחיי.
בעודי מתלבט אני שולח הודעה לקלייב שנחתתי ואני אהיה איתו בקשר.
"אתה לא מבין כמה היא מדהימה," הוא מתקשר מייד בטלפון, "אני בטוח שגם אתה תתלהב ממנה."
ברור לי שהוא מדבר על החיצוניות שלה. אני לא מזכיר לו שהוא נשוי ורצוי שיצנן את ההתלהבות שלו. "איזה יופי," אני עונה לו בעליצות מזוייפת, "ממש רואים שינוי בספרי החברה?"
"איפה אתה חי קונור, היא רק התחילה לעבוד," הוא עונה לי נעלב. אני מניח שהוא הבין את הציניות שבדבריי.
"האחרונה שהיתה מדהימה בעינייך הביאה אותנו לאן שהביאה," אני אומר שידע שאני לא מרוצה.
"רוצה לשבת במקומי?" הוא יורה מייד לעברי, "זה דווקא קורץ לי. אני מוכן להתחלף איתך לטייל בעולם, לחיות בחופש תמידי ולהעביר ביקורת על אחרים."
"אז זה מה שעשיתי ארבע שנים רחוק מהבית ומהחברים. מעניין," אני עונה לו. אני עדיין לא רוצה לאמר לו שמחזור המכירות של החברה עלה פלאים בזכות ה'טיול' שלי בעולם.
אני מבין שהנחיתה שלי תהיה קשה. יותר מידי זמן נתן לו לעשות כרצונו בזמן שאני עבדתי קשה רחוק מכאן.
אני בהחלט חייב להעמיד אותו על מקומו כשאגיע למשרד.
כצעד ראשון, מאחר שלא נכנסתי כל השנים האלה לספרי החברה והסתפקתי בדוחות שקלייב שלח לי, אני מחליט לרכוש מחשב חדש בטענה ששלי כבר לא כל כך מתפקד ולבקש מאיש המחשבים שיתקין לי את התוכנות של החברה.
אבל לפני כן אני חייב רכב. אני ניגש לחברה לסוכנות של טסלה. אני בוחר טסלה אס לבנה, מוותר על תוספות כיוון שאני רוצה לקבל אותה מייד. אני משלם את מלוא המחיר בלי להניד עפעף.
בזמן שאני ממתין לרשוי והניירת אני מתקשר לחברי קרטר שבבעלותו חנות תקשורת ומבקש ממנו טלפון נייד חדש. "ואני צריך גם מחשב. אני מבקש שתשלח אותו למשרדי החברה. איש המחשבים כבר יתקין לי את כל התוכנות," אני אומר לו.
"אין צורך. שכחת שנתת לי להקים את רשת המחשבים במשרד? אני אתקין עליו הכל. כשאסיים אתקשר אליך ונפגש," הוא אומר לי בדיוק את מה שרציתי לשמוע.
"תרשום את פרטי האשראי שלי," אני אומר לקרטר.
"למה שלא אחייב את החברה?" הוא אומר לי מופתע.
"לשם כך אני צריך לבקש אישור. אני אשלם לך בכרטיס האישי שלי, ואסתדר כבר איתם," אני עונה לו.
מפתחות הטסלה נמסרות לידי ואני חוזר לבית החולים. אני מחנה את הרכב בחניון ושולח הודעה לקלייב.
קונור מיין: היה עיכוב גדול בהמראה מסן פנסיסקו . לפני זמן לארב נחתתי בניו יורק. מבלה את היום עם אימי בית החולים.
אגיע מחר למשרד. אשמח אם תפנה זמן עבורי.
