קונור
אני מנסה להתרכז בעבודה אבל אנאבל צצה ועולה במחשבותיי.
אני נכנס לראות מה כתוב עליה בתיק האישי שלה.
אנאבל מייג'ור
השכלה: תואר שני כלכלה ופיננסים.
תואר ראשון כלכלה ומינהל.
אני מופתע. ציפיתי לקרוא שהיא למדה הנהלת חשבונות ומסתבר שהיא למדה בדיוק את אותם מקצועות כמוני. אני תוהה מדוע אם כן בחרה במשרה שהוצעה לה אצלנו.
התשובה באה בקורות חייה.
עבודה: עבדתי כעצמאית ביעוץ לחברות. בגלל שהות ממושכת מחוץ לגבולות המדינה עקב שרותו הצבאי של בעלי ז"ל עבודתי התבצעה באינטרנט.
אני מביט שוב בתמונתה. לא הייתי מעלה על דעתי שהיא אלמנה, לא שזה משהו שאפשר לראות על אישה. אולי כי היא נראית לי… בעצם לא יודע איך להגדיר זאת.
לשמחתי נכנסת לי הודעה מכריס שמוציאה אותי מתסבוכת המחשבות שעוברות לי בראש כעת.
כריס ברוקלין: איזה הפתעה נעימה. ברור שניפגש. אחכה לך בשער היציאה. שמתי את הטיסה שלך במעקב. שתהיה לך טיסה נעימה.
אנאבל
אני יושבת במשרדי החדש מול המחשב עם נתוני החברה ומבינה שעבר זמן רב מאז שמישהו עבד על החומר הזה. מדהים אותי איך מתנהלת החברה הזאת שהיקפה מרשים בכל מידה, ללא דוחות מעודכנים באופן שוטף.
רק אחרי שאני בודקת את הנתונים אני ניגשת לקרוא את החוזה. אין ספק שמי שכתב אותו מאד רוצה שאתחיל לעבוד מייד, אחרת אין לי הסבר לכך שהסכים לקבל את התנאים שהיצבתי לו.
לו רק היה יודע שהיצבתי אותם כדי לנהל משא ומתן ולהגיע למה שאני באמת רוצה.
עד היום עבדתי מהבית וזמני היה בידי. כעת אני אמורה להתחייב למשרה קבועה. עליי לשקול היטב את צעדיי.
ברגע שנכנסה ההודעה ממייפל אני יודעת מה אני רוצה. אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת איך הכל מסתדר לי כמו פאזל מושלם, דווקא בזמן שחשבתי שהכל יתפזר לרסיסים.
אני נכנסת לקרוא שוב את ההסכם שלי עם חברת כח האדם ושמחה לגלות שלא הגדרתי בה את היקף המשרה.
אנאבל מיג'ור לקלייב סטון: עברתי על החוזה.
מבקשת לדבר איתך כשתתפנה.
התשובה שמגיעה מייד מעלה חיוך על פניי. נדמה כאילו הוא יישב ליד המחשב וחיכה שאכתוב לו.
קלייב סטון לאנאבל מייג'ור: אתפנה בעוד חצי שעה.
הפעם אני לא מתאפקת וצוחקת. ברור לי שהוא לא עושה כלום אלא מעמיד פנים שהוא עסוק. אני מצטרפת למשחק שלו ויורדת לבית הקפה בלובי ומזמינה קפה וקרואסון.
*
"קרואסון יש לאכול בנגיסות קטנות, להתענג על כל אחת מהם, לתת לבלוטות הטעם שלך לעשות אהבה עם המרקם האוורירי שלו, ועם קרם השקדים או השוקולד שבו, למלא לך את חלל הפה," נהגה סבתי לאמר לי כשהיינו יוצאות לארוחת בוקר של סבתא ונכדה באחת מבתי הקפה הקסומים בקרבת שדרות השאנז אליזה בלב פריז.
"את מבינה ma belle, התחלת היום תקבע את המשכו. לכן רצוי שתתחילי אותו בנינוחות."
*
העצה הזאת עומדת לנגד עיניי כעת בזמן שאני לוגמת מהקפה, ובוצעת חתיכה מקרואסון השוקולד.
זה הרגע שבו עליי לקבוע את קצב חיי אם אני רוצה חיים רגועים.
אני לוקחת את הזמן, ושותה את הקפה בהנאה מרובה. אינני זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהירשתי לעצמי לשבת כך בבית קפה ופשוט להנות מהרגע.
כאשר אני מסיימת אני עולה חזרה למשרד.
אליזה המזכירה מקבלת את פניי בחיוך. "כייף לראות אותך שוב," היא אומרת, "קלייב מחכה לך בחדרו."
אני נוקשת על הדלת והוא מבקש שאכנס.
אני לא יכולה להתעלם ממבטיו שסוקרים את גופי. אני מתאפקת לא לאמר מילה.
"אני לא בטוחה שאתה מבין באיזה מצב נמצאים הספרים שלך," אני שוברת את השתיקה ואומרת לו.
"אני מבין שאת רוצה יותר כסף. כמה?" הוא יורה לעברי. ניכר עליו שהוא לא מרוצה.
"אין לי הערות לגבי השכר. אני מבינה שעליי להוכיח את עצמי לפניי שאוכל להציב דרישות," אני אומרת למרות שאני יודעת שהשכר שביקשתי הוא גבוה.
אני לא נותנת לו להגיב על מה שאמרתי. "רציתי רק לאמר שאני מבקשת לעבוד חמש שעות כל יום. על זה אני לא מוכנה להתפשר. אם זה מתאים לכם אני יכולה להתחיל לעבוד מייד."
אני רואה את המלחמה שהוא מנהל עם עצמו. הצורה בה היצגתי את הדברים לא משאירה לו ברירה, ולבסוף הוא מסכים.
"אני יכולה להבטיח לך," אני מוסיפה, "שאני עובדת מאד חרוצה וכמות העבודה שאני מספיקה לעשות בחמש שעות שווה בהחלט למשרה מלאה. אני לא אחת שמורחת את הזמן כדי להרוויח יותר כסף."
"אם כך סיכמנו," הוא אומר, "אם הבנתי נכון את מתחילה לעבוד היום."
"כן מר סטון," אני עונה לו למרות שכל מי שפגשתי עד עכשיו קורא לו בשמו הפרטי.
"שיהיה לנו בהצלחה," הוא אומר.
"תודה," אני עונה, ממהרת לקום ולעזוב את החדר.
אני חוזרת לחדר שהוקצב לי ומתחילה לארגן את המחשב.
אני פותחת תיקיות ומסדרת את החומר באופן שאני רגילה לו.
המדפסת מתחילה לפלוט את הדוחות ששלחתי להדפסה ואני ניגשת לאליזה.
"אני צריכה קלסרים, אני חושבת שחמישה יספיקו לי כעת," אני אומרת לה.
"אני כבר אביא. אני אשמח לעזור לך בעבודות משרד אם תצטרכי," היא מוסיפה.
אני לא רוצה לאמר לה שהחומר שאני עוסקת בו הוא חומר רגיש ואין לי מושג כמה ההנהלה מוכנה לחשוף אותו בפניה.
אם יש משהו שברור לי הוא שאנשים יתקרבו אליי כדי לנסות לקבל מידע. נכונה להם אכזבה. אני יודעת לשתוק כמו דג כשאני רוצה.
" תודה לך. אני מעריכה את הצעתך. אם אצטרך עזרה אפנה אלייך," אני עונה לה בחיוך ויודעת שזה לא יקרה.
אני חוזרת לחדרי, מתחילה לאסוף את הדוחות ומסדרת אותם.
אני לא מתכוונת להראות לאיש כמה אני מזועזעת מחוסר הסדר. אני לא מאמינה איך נתנו לזה לקרות.
אני מבינה שאין קיצורי דרך. עליי לבנות את הכל מהתחלה. אני מודה על החלטתי לעבוד, רק חמש שעות ביום. אני מכירה את עצמי אני יכולה לשקוע בעבודה ולשכוח מהעולם.
*
כשג'ונתן היה בחיים נהגתי להתחיל את היום במטלות הבית. ישמתי את מה שאמרה סבתי לגבי הקפה של הבוקר, לגבי פתיחת היום בכלל.
עבודות הבית לא דרשו ריכוז מיוחד.
בימי הכביסה הייתי מתחילה בהפעלת מכונה. למדתי שהזמן שלוקח לה לסיים את מחזור הכביסה מספיק כדי לסדר את ביתנו הקטן כולו.
כשמסתיימת פעולת הייבוש הבית כבר אחרי שטיפה.
בימים שלא כיבסתי הייתי עובדת בגינה הקטנה.
כיוון שג'ונתן לא אכל בבית לא הייתי צריכה לבשל עבורו. לעצמי הכנתי ארוחות קלות שלא דרשו זמן הכנה רב.
כשהכל היה נקי ומאורגן הייתי פותחת את המחשב, מתחילה לעבוד ולא שמה לב לזמן שעובר.
לכן היה חשוב לי הפעם להקציב זמן.
וגם בגלל שכך נשאר לי זמן לעבוד עם מייפל.
*
הזמן טס ואני מרגישה שאני מתחילה לאט לאט להבין את החברה.
יש רק דבר אחד שלא מובן לי. קראתי שישנם ארבעה שותפים לחברה. מדוע אם כך רק שלושה שמות מופיעים בספרים?
יש לי מלא תהיות אבל אני מחליטה שעדיף להתרכז במה שכן ברור לי.
"את עובדת ללא הפסקה," נוזפת בי אליזה, "מותר לך לעצור ולשתות קפה מידי פעם."
היא מניחה על שולחני ספל קפה ולידו צלחת עם כריך.
"אני מודה שכשאני שוקעת בעבודה אני לא מרגישה צורך לאכול או לשתות. כולי מרוכזת במספרים," אני אומרת לה, "תודה לך אליזה."
"תקראי לי אלי," היא מבקשת.
החברים הקרובים שלי קוראים לי בל אבל אין לי כוונה לאמר לה זאת.
"תודה אלי," אני מתקנת את עצמי והיא מחייכת מרוצה.
אני מחכה שתעזוב את החדר, מזיזה את המחשב לצד ומקרבת אליי את ספל הקפה.
עכשיו כשאני יודעת מה אני רוצה, אני מוציאה את הנייד וכותבת מסרון למייפל.
אנאבל מייג'ור:סיכמתי במקום החדש על חמש שעות עבודה כך שאהיה פנויה אלייך. אני לא יכולה לחכות שניפגש כבר.
מייפל וייאטסטון: איזה כייף!אתפנה בחמש. אני מניחה שאת עדיין מתארגנת, נפגש אצלי?
אנאבל מייג'ור: נשמע נפלא. אני לא יכולה לחכות כבר לראות את 'דירת מעצבת הפנים שזכתה לשלושה…סליחה, ארבעה שערים בירחון לאדריכלות פנים.'
מייפל וייאטסטון: מצטערת לאכזב אותך אבל הדירה שלי עדיין לא ברשותי. הגרוש שלי לא ממהר להחזיר לי אותה למרות שכך נקבע בהסכם בינינו.
שכרתי מערכת חדרים באורכידאה ניו יורק. יש כאן את כל התנאים לעבוד. הנוף פה משגע והאוכל טעים. מבטיחה לך שתרגישי בבית.
אנאבל מייג'ור: מצטערת לשמוע על הדירה. אגיע למלון בחמש וחצי.
מייפל וייאטסטון: מחכה לך.
המחשבות שלי נודדות למייפל ואני מתקשה להתרכז. אני לא מבינה איך גבר מוותר על אישה כמוה. היא פשוט מושלמת. יפיפיה, נראית נפלא, חכמה מצחיקה ואשת מקצוע להעריץ.
נכון שלאבד בעל בגיל צעיר זה ממש לא פשוט, אבל גם המצב של מייפל נראה לי לא פחות פשוט. אני כבר לא יכולה לחכות שניפגש. אני רוצה לראות שהיא בסדר.
בחוסר רצון אני חוזרת להתרכז בעבודה, מתחילה לנתח את הדוחות שלי ולסמן את הטעויות הגסות שנעשו בהם. כל זה עוד לפני שאני בודקת מה חסר בהם.
אני מבינה שיעברו כמה שבועות עד שהספרים יהיו מעודכנים. מי שאמר שיש אי סדר גדול בחברה, לגמרי לא הגזים. האם זה מלחיץ אותי? ממש לא.
*
כריס ברוקלין
את הבוקר הזה אני מתחיל בעצלתיים.
אני יוצא כהרגלי לריצת הבוקר בין הכרמים, עוצר לבקר את רפאל, אביה של סול, במקום מנוחתו האחרונה.
אני לא יכול להסביר את זה, אבל יש בי צורך לספר לו כמה נהדרת הילדה שלו, האישה היפה שלי. האם אני חושב שהוא שומע? לא. אני יודע שהוא איננו, ובכל זאת הוא ממש נוכח בחיינו.
כאשר אני פונה לחזור לכיוון הבית, לונדון הכלבה שלנו שהצטרפה אליי לריצה, מאיצה את מרוצה ורצה חזרה. נדמה שהיא כבר חסרת סבלנות לפגוש את סול.
כשאני חוזר לביתנו סול כבר אחרי מקלחת ומכינה את ארוחת הבוקר, מדברת עם לונדון.
"נהנית מהטיול? הייתם אצל סבא רפאל?" היא שואלת אותה.
"לונדון אמרה שהוורדים ששתלת לסבא ממש יפים. הם שימחו את ליבו," אני עונה לה בשמה של לונדון.
"אהוב שלי חזרת," היא קוראת בשמחה, ניגשת אליי , כורכת ידייה סביב צווארי ומנשקת אותי כאילו לא עשינו אהבה לפני זמן לא רב.
"כולי מזיע אישה יפה שלי," אני מרגיש נבוך. היום יום חם במיוחד והחולצה שלי ספוגת זיעה.
"ולמה אתה חושב שזה מפריע לי," היא עונה לי וחוזרת לסיים את הכנת ארוחת הבוקר.
"אני עולה להתקלח," אני אומר לה ועולה לחדר השינה שלנו.
החלונות פתוחים לרווחה, החדר מוצף באור ורוח נעימה ממלאת אותו.
המיטה מוצעת ובחדר האמבטיה יש שרידי ריחות המבשם של סול. אני נושם אותו לתוכי תוך שאני מתפשט ונכנס לשטוף את עצמי.
לא יודע מה יש ביום הזה שגורם לי לקחת את הזמן. כל פעולה נעשית לאט.
אני מתעלם מסימוני ההודעות בנייד שלי. 'שהעולם יחכה.' אני אומר לעצמי ויורד עם הנייד ביד לאכול את ארוחת הבוקר.
הנייד מצלצל. אני מרגיש קצת אשם. בכל זאת זה יום עבודה רגיל. עם כל הרצון שלי להמשיך להתעלם ממנו משהו מושך אותי לקרוא מי שלח את הודעה.
"לא תאמיני קונור מיין חוזר סוף סוף מהגלות שלו בהונג קונג. מי היה מאמין שנסיעת עסקים בת שלושה שבועות תהפוך לארבע שנים.
יש לי הרגשה שקרה משהו. העזיבה שלו היא פתאומית. רק אתמול סיפר לי שהוא מתכנן לחזור עוד חודש.
בכל מקרה הוא נוחת לשבע שעות כאן וביקש שאפגש איתו," אני משתף את סול בתוכן ההודעה.
"איזה יופי! בוא נצא אם כך לעיר. אני אהיה במשרד ואתה תלך להיפגש איתו," עונה סול.
כמה אני אוהב את הספונטניות שלה. היא לא דומה לאף אחת שהיכרתי קודם. אף פעם לא מתלוננת שהשתנו התוכניות, אלא זורמת עם השינוי.
אני בודק את זמן ההגעה של אמריקאן ארליין 8930 מהונג קונג. הטיסה מגיעה בעשר שלושים ושלוש.
אחרי המקלחת לבשתי מכנס לבן קצר וחולצה שחורה. אני מחליט שלמרות שנדבר גם על עניניי עבודה, לא אחליף לחליפה. קונור רגיל לראות אותי בחליפות, כשם אני רגיל לראות אותו חנוט בחליפה. 'מעניין איך יגיב,' אני מחייך לעצמי.
"אני צריך לצאת בקרוב," אני אומר לסול.
"אני כבר מסיימת לנקות את המטבח ואבוא," היא אומרת.
"אני לא יכולה עם הילדה הזאת," רוטנת ליאונה שצצה פתאום. מאז שנישאנו היא החליטה שהיא גם מנהלת את הבית שלנו.
"אפילו כוס אחת היא לא משאירה לי לרחוץ," היא מתלוננת.
"אני אוהבת אותך ליאונה," אומרת סול וממהרת לעלות למעלה לאסוף את תיקה.
"אני מוכנה," היא מכריזה ואנחנו יוצאים מהבית, משאירים את הבית לליאונה שתעשה בו כרצונה…אם בכלל תמצא מה לעשות.
*
עשר חמישים וחמש דקות
אני רואה את קונור בא מולי. הוא נראה מותש, אבל מחייך כשהוא רואה אותי.
"כייף שבאת," הוא אומר לי, "זאת הייתה טיסה קשה. אימא שלי אושפזה והייתי בלחץ עד עכשיו. מסתבר שהמצב טוב משחשבו. אני יכול שוב לנשום."
"אם כך אני מבין שאתה לוקח את המטוס חזרה להונג קונג," אני צוחק איתו.
"אני לא חושב שארצה אי פעם לחזור לשם. אם יהיה צורך שקלייב ייסע. אני יכול לדמיין אותו שם מוקף בכמה נשים ש'מטפלות בו.' אני עייף מזה," הוא עונה לי.
כל גבר אחר הייתי חושב שמעמיד פנים שהוא שבע מזה, אבל לקונור אני מאמין.
"אתה מבין שארבע שנים לא היו מבחירה. מעולם לא הרגשתי שייך למקום. לא הרגשתי בית.
אתה יודע מה היו נסיבות ה'בריחה' שלי לשם. אבל לא כך ראיתי את עתידי. אמנם קשרתי קשרים ארוכי טווח והגעתי להישגים גדולים, אבל אני מרגיש שאני רוצה לחזור לחיים שלי, לבנות אותם נכון," הוא אומר לי.
אנחנו מחליטים להישאר בטרמינל ומתיישבים באחד מבתי הקפה.
"השתנת," אומר לי קונור, "אתה נראה נינוח. שלא תחשוב שלא שמתי לב למה שאתה לובש. זה מה שאני רוצה מהחיים שלי."
"זה לא קרה ביום אחד," אני עונה לו, "בעצם כן. ברגע שראיתי אותה ידעתי בדיוק איך אני רוצה שיראו חיי. הדרך אליה הייתה רצופה במכשולים, אבל ידעתי שעליי לעבור את כולם, כי היא האחת, ורק איתה אני רוצה להמשיך את חיי."
"אתה מאמין שיכול להיות מצב שאתה הולך מתאהב במישהי שעוד לא פגשת, או אם לדייק ראית את התמונה שלה ואת מה שעינייה משדרות, ועדיין לא עברה ביניכם מילה אחת?"
כריס מחייך ומהנהן בראשו. "לגמרי."
