מילה
נהג הג'יפ שמוסתר מעיניי על ידי מחיצה, לוחץ על הגז בפראות ושועט קדימה. תוך זמן קצר אני רואה שהוא סוטה ממסלולו ומהירות נהיגתו המטורפת מעלה ענני אבק לאוויר.
אמיר אוסף את ידיי בכפות ידיו הגדולות, מקרב אותן לפיו ונושק להן.
"אני יודע שאת לא איפה שאני נמצא, אבל את לא תוכלי לכבות את האש שבוערת בי כלפייך. אין טעם שתנסי. תאמיני לי שניסיתי כל החודשים האלה לשכוח אותך, למחוק אותך, לא להרגיש אותך.
זה לא יעזור. לא לך ולא לי.
אני מבטיח לכבד אותך. לא לחצות קווים שלא תרשי לי.
ההוראה של אביך הייתה להפריד ביניכם כעת. להשאיר אותך כאן ולתת להם לצאת לפנייך. יותר מזה אני לא יודע."
'אבי? הוא ידע אם כך על בואי ועדיין המתין שאתקשר. זה כל כך היה ברור לשניהם שכך אעשה?' אני דוחקת את המחשבה הזאת ממוחי.
"אני לא אמורה לאמר לך זאת אמיר, אבל אני סוף סוף מבינה את המילים שלך. אני מרגישה את מה שאתה מרגיש אליי. זה נוגע בי באופן שלא חשבתי שייגע.
אני לא יכולה להבטיח לך כלום. אני לא יודעת מה יהיה. או בשפתך, מה יקבע גורלנו.
אני רק יודעת שאתה הראשון שעלית לי במחשבות בעת מצוקה."
הוא מביט בי ואני רואה את המלחמה המתחוללת בו. קשה לי לעמוד מול המבטים הבוערים שלו.
"זאת נסיעה ארוכה?" אני משנה את הנושא מייד.
"את צריכה לדעת. את חיכית לי בשדה התעופה את הזמן הזה," הוא עונה לי ברוב חוכמתו, מזכיר לי מיהו בדרכו המיוחדת.
"אתה חושב שנשמתי אחרי שהתקשרתי אליך?" אני שואלת אותו.
"את נלחמת במה שאת לא צריכה להילחם," הוא אומר. אין ספק שהוא נלחם עליי, רוצה לעורר בי את מה שמציף את ליבו. לו רק ידע מה מתחולל בתוכי.
"כמה חלמתי להביאך אליי למדבר, לעולם שלי. הבנתי שאת רחוקה כל כך ממנו ואולי לא יתאים לך. עדיף שאפסיק לדבר, הלב שלי חשוף מאד כעת," הוא אומר ומושך את ידיו ממני.
אני מרגישה שהוא חסר לי. אני מתגעגעת אליו, למרות שהוא יושב לידי. רגלו נוגעת לא נוגעת בשלי.
"אמיר," אני אומרת ומחפשת את מבטו בעיניי, אבל הוא מתחמק ממני ועיניו נעוצות בחולות הזהובים הבלתי נגמרים.
"נקרעתי מהמקום הכי יציב שלי, העולם שלי הוא סערה אחת גדולה, אני צריכה את הזמן," אני אומרת לו.
"יש לך את כל הזמן שבעולם. כבר אמרתי לך שאחכה לך," הוא עונה לי.
אני עוצמת את עיניי ומניחה את ראשי על כתפו. הוא מקיף אותי בזרועו ומצמיד אותי אליו. אני מרגישה את גופו מתרפה למגעי, וגם שלי. עיניי נעצמות.
"כל כך התגעגעתי אלייך, " אני שומעת אותי לוחש לי. אני נרדמת.
תיאו
מילה מעולם לא הזכירה במילה את אמיר, ואולי זאת הסיבה שאני מופתע כשאני רואה אותה נדרכת כשהוא נכנס לאולם הנוסעים. יש לו הופעה מחשמלת, אין ספק. הוא כנראה איש מאד מוכר. נראה שאנשים מפנים לו את הדרך תוך מתן כבוד.
הוא רואה רק אותה. כאילו העולם לא קיים, רק היא. המבט בעיניו לא מותיר ספק שיש לו רגשות עזים כלפיה.
את פניה אינני רואה כיוון שהיא עם גבה אליי. שפת הגוף שלה לא מקרינה נינוחות. מדוע אם כך התקשרה דווקא אליו?
הוא אומר לה משהו. הוא עומד קרוב מידי אליה ואני מרגיש את הכעס מבעבע בי. לעיתים מתעורר בי היצר הזה של הרכושנות, לא בגלל שאינני סומך עליה, אולי דווקא בגלל שאני מפחד לאבד אותה.
היא מביטה עליי בתחינה. נראה שהיא לא רוצה ללכת איתו. עליי לקבל החלטה מהירה.
"תשחרר אותה," מתקבלת ההודעה בנייד שלי מאביה.
למדתי לציית לפקודות גם אם אני לא מבין אותן. אני מסמן לה שתלך איתו ומסובב אליה את גבי בהפגנתיות.
הדבר האחרון שאני צריך כעת זה לראות את האכזבה שלה כשהיא בטוחה שבגדתי בה, גם לא שהיא תראה את הכאב הניבט בעיניי כשאינני יודע אם אשוב לראות אותה, אם תשוב להיות שלי.
"היעד שונה," אומר לי ליאם ולא מפרט, "אנחנו מנועים מלהכנס כעת לתאילנד."
אני ממשיך לפעול כאוטומט ופוסע אחריו בצעדים מהירים.
"היא לא באמת בהיריון, נכון? " הוא שואל אותי בהיסוס, כאילו נכנס לקודש הקודשים בלי לבקש רשות.
"לא," אני עונה בקול חסר רגש. הוא מכאיב לי בנקודה כואבת מאד. "היא פשוט קראה את המצב."
מה שקורה כעת כאילו לקוח מסרט מתח. משום מקום אנחנו מוקפים באנשי המקום בכאפיות וגלביות המהווים מעין טבעת הגנה סביבנו.
כאשר אנחנו מגיעים לעמדת הצ'אק אין של קאטר אייר אחד הגברים מנהל שיחה ערה בערבית לדיילת שמסתכלת עלינו מהנהנת כל הזמן בראשה בעודה מקשיבה לדבריו.
שוב אני חושב על מילה שיש לה כשרון נדיר לשפות. אני בטוח שהכרותה עם אמיר גרמה לה ללמוד ערבית. אני מרגיש שהבטן שלי שורפת מכאב. 'איך אני אמור לתפקד כאשר היא נקרעה מבין זרועותיי בפתאומיות כזאת.'
"ברוכים הבאים לטיסת אייר קאטר לקאטמנדו. אני יכולה את הדרכונים שלכם בבקשה?"
אני מביט מסביבי. אנחנו הנוסעים היחידים.
"הטיסה ממתינה רק לכם," אומרת הדיילת שכנראה מבחינה במבט השואל על פניי.
היא מובילה אותה למטוס ומצביעה על מקומותינו במחלקת העסקים. גם הפעם אנחנו לבד במחלקה.
אני שם לב שהדיילת עוקבת אחריי כל הזמן. היא יוצאת לרגע וחוזרת עם….שמפניה.
"שמתי לב שאת מסתכלת עליי. יש בעיה?" אני שואל אותה באיפוק.
"אתה גבר מרשים," היא אומרת ומסמיקה.
השיחה מופרעת על ידי ההודעה של קברניט המטוס שמציג את עצמו ומספר כמה מילים על הטיסה.
"….זמן הטיסה ארבע שעות וארבעים וחמש דקות. מזג האוויר בקטמנדו הוא עשרים וחמש מעלות צלסיוס, שבעים ושבע מעלות פרנהייט."
אני מפסיק להקשיב. "את נוהגת לדבר כך אל כל הנוסעים?" אני ממשיך את השיחה עם הדיילת שעדיין עומדת לידי עם המגש ועליו בקבוק השמפנייה והכוסות בעלות הרגל הדקה.
"אני שומרת עליך, עליכם," היא אומרת לי בלחש ומגניבה מבט לעבר המחיצה המבדילה בין מחלקת העסקים לשאר המטוס.
"אנחנו כאן כדי להביאכם בשלום ליעדכם," היא מסיימת.
"ומה יעדנו?" אני בוחן אותה.
"יש מי שידאג לכם. הוא יהיה המטה שלכם רחוק מהבית," היא אומרת.
"ואת?" אני שואל.
"אני אחזור לתפוח הגדול. שם הוא הבסיס שלי בימים אלה," היא עונה.
מילה אחת לא נאמרת על מילה.
אני חייב להתנתק ממנה. אם עד היום המחשבות שלי היו איך להגן עלייה, עכשיו אני צריך לדאוג להשרדות שלי.
'אתה זאב בודד,' אני משנן לעצמי.
להפתעתי היא מוזגת מהשמפניה לכוס ולוגמת ממנה להראות לי שאני יכול לשתות גם.
"הייתי מעדיף משקה חריף," אני אומר לה.
היא יוצאת למטבחון וחוזרת עם בקבוקון ויסקי. היא מראה לי שהוא חתום ורק אז פותחת ומוזגת לכוס עבורי. "קרח?" היא שואלת.
"מעדיף אותו נקי," אני עונה לי.
"השינוי בתוכניות גרם לפיצול מידע. כל אחד יודע רק את החלק שלו," היא אומרת לי בשקט.
גם כשהיא מגישה לנו את הארוחה היא טועמת מהמנה שלי. "הנאמנות שלי היא כלפיך באופן מוחלט," היא מסבירה.
אני תוהה האם מעמידים אותי בניסיון. אולי הבוס הגדול הוא שבוחן אותי, זה שאמור היה להיות החותן שלי ואני לגמרי לא בטוח שיהיה.
אני מתכנס שוב בעצמי, נותן לחושיי להתחדד אחרי תקופה שהרשיתי לעצמי להשתחרר קצת.
אני מסמן לליאם לגשת אליי.
"יש לך משהו לספר לי?" אני שואל.
"אני באמת שלא יודע כלום בוס," הוא עונה לי.
הרבה זמן לא קראו לי בוס. אני מבין שגם ליאם דרוך כעת. הוא שוב מתנהג כמו עטלף.
"הבנתי ממנה, והיא לדבריה משלנו, שכל אחד שעוזר לנו יודע רק את חלקו. היא יודעת שיש מי שמחכה לנו וידאג לנו למקום לעבוד ולהתגורר בו," אני משתף אותו.
"כמה מכל זה היה מתוכנן?" שואל ליאם, "דברים מאד מוזרים קורים מסביבנו."
"אני מסכים איתך. עולות לי כל מיני מחשבות ותהיות בראש. אני צריך להקשיב לתחושת הבטן שלי יותר מכל. אהיה כנה איתך. אין לי אמונה באיש. גם לא בבני ביתי," אני אומר.
"אל תאמר לי שאתה חושב שהיא בגדה בנו," הוא אומר.
המילים שלו מכניסות לי אגרוף בבטן. 'האם אני יוכל לאמר בבטחון מלא שלא?'
אני מזכיר לעצמי שכעת כל אחד הוא בחזקת נאשם בעיניי. גם ליאם.
"מה פתאום," אני עונה ועל פניי הדוקה היטב המסיכה שלא מסגירה דבר ממה שאני באמת חושב.
"המפקד לא היה מוכר אותנו," הוא קובע בהחלטיות.
"לרגע לא עלתה בי המחשבה," אני משקר. 'גם לא הבת שלו,' אני חושב ממורמר.
אבל כשאני מתאפס על עצמי אני מבין שלא יתכן שהיו מארגנים מבצע כזה מסובך רק כדי להיפטר ממני. ומשם אני שואב את הכח לעצום עיניים ולנמנם.
*
מילה, נראית כמו יצאה מסיפור של אלף לילה, עם בגד שחור שקוף כמעט לגמרי, רוקדת בעיניים עצומות, עם חיוך רב משמעי על פניה, מנסה לפתות את מי שמולה.
אני מבין תוך כדי חלום שהוא לא אמיתי. מילה לא כזאת.
אני לא יכול להתעלם מכך שכשהיא רוקדת בחושניות. היא נראית כמו בת המדבר.
*
אני מכריח את עצמי לפקוח עיניים. אני יודע שחלמתי ואני לא רוצה להיות בחלום הזה. מעולם לא היו לי חלומות מיניים. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לחלום אותה כך.
אני מהרהר בחלום וחושב שוב לעצמי האם היא רקדה בשבילי או בשבילו.
אני נאנח בשקט.
'הלוואי והייתי מצליח למחוק אותה ממוחי באותה מהירות בה היא כבשה לי את הלב.'
מילה
אני בין ערות לחלום. מרגישה את זרועותיו החסונות אוחזות בי בעדינות ונושאות אותי מהרכב.
אני מחייכת לעצמי כשאני מריחה את ריחו עורו. הוא נושא ריח של שרידי הבושם שבחרתי עבורו.
*
"אתה מבין אמיר שאני לא מכירה אותך בכלל. כלומר אני כן, אבל אני לא יכולה לדמיין אותך במולדתך. אין לי מושג מה נהוג אצלכם, איזה ריחות נעימים לכם," אמרתי לו כשעמדנו מול מדף הבשמים לגבר.
הוא דווקא קלע מאד לטעמי וקנה לי את הבושם האהוב עליי. עכשיו הגיע תורי לבחור עבורו.
"לא ביקשתי שתילמדי את מנהגיי, ביקשתי שתבחרי את מה שנעים לך עבורי," הוא ענה לי ברצינות תהומית כאילו דנו בסוגיה מאד חשובה.
"אני אוהבת ריחות של בשמים כחולים. יש בהם קרירות מסויימת והם מאד גבריים בעיניי," הסברתי לו את בחירתי בבושם שבחרתי לו.
"ואני?" הוא שאל, "אני גברי בעינייך?"
"אתה יודע את התשובה," עניתי לו.
"אני רוצה לשמוע את התשובה," הוא התעקש.
"אתה מעלף," עניתי לו והחנקתי חיוך.
"לא ענית לי," הוא לא הירפה.
"אתה מאד גברי בעיניי," נכנעתי ועניתי.
*
המחשבות האלה עולות במוחי כשהריח שלו מציף אותי. אין לי ספק שהוא התיז עליו את הריח לפני שעות, הרבה לפני שידע שניפגש.
אני מעמידה פנים שאני ישנה. אני לא רוצה שידע כמה הוא מרגש אותי.
"אני יודע שאת לא ישנה," הוא לוחש לי.
אני יכולה לראות את החיוך המרוצה על פניו גם בעיניים עצומות. אני לא מגיבה. "מיי לאב," הוא לוחש, "אני שלך, רק שלך."
אני מרגישה שהוא מניח אותי על המיטה. מגע סדיני המשי על עורי מלטף אותי מבפנים. אני מנסה לנחש מה צבעם.
'שחור?' בהחלט מתאים לגבר העוצמתי שהוא.
'לבן בתולי?' אולי כי ידע שהוא יביא אותי לכאן.
'או אולי צבע החול הזהוב של המדבר?'
'אדום ממש לא!' אני נדה בראשי לשלילה והוא שכנראה עוקב אחרי כל תנועה שלי פורץ בצחוק.
"מיי לאב. את שוכחת שלמדתי להכיר כל תו מפנייך. במה את נלחמת?" הוא שואל בטון רך.
אני מתמתחת ופוקחת את עיניי. הוא כל כך קרוב אליי, קרוב מידי בצורה מסוכנת, והוא יודע זאת.
"ניסיתי לנחש מה צבע סדיני המשי שלך," אני אומרת נבוכה מעט.
"זה משנה על איזה סדינים תעשי איתי אהבה? ברור לך שברגע שיגעו שפתיי על עורך תעצמנה עינייך," הוא אומר ועיניו בוערות לתוך שלי.
"מישהו בהחלט מלא בטחון בעצמו," אני אומרת ומגייסת את מלוא השליטה העצמית שלי.
אמיר
"את לא מצפה שאראה לך כמה חסר בטחון אני הופך להיות כשזה מדובר בך. אני חולם על הרגע הזה מרגע שחזרתי לכאן. בשבילי הוא צורך כמו אוויר לנשימה. זה רעב שאני סובל ממנו חודשים," אני אומר לה בגילוי לב, "האם לא יכולתי להביא לכאן נשים שתתמסרנה לי בלי מאמץ? ברור שכן. אני לא יכול לעשות זאת אם אני רוצה רק אותך."
"אף פעם לא הישליתי אותך שיהיה בינינו משהו," היא ממהרת לאמר את מה שאני משער שהיא מרגישה שחובה עליה לאמר.
"אני יודע. את צריכה להבין ש…" אני מתחיל לאמר ומשתתק. אסור לי ללחוץ עליה כעת. היא מאד פגיעה.
"להבין מה?" היא לא מרפה.
"אני אתן לך להתארגן. אם את זקוקה למשהו תקראי לי. ביתי הוא ביתך," אני מסיט את נושא השיחה.
"לא אמיר," היא ממהרת לענות, "אתה לא משאיר אותי לבד."
"אמיליה את מוגנת פה," אני עונה לה מנסה לשוות לקולי טון ענייני.
"אתה קורא לי אמיליה," היא אומרת והעצב ניבט בעיניה.
הלב שלי הולם בפראות. "את מרגישה…" אני לוחש לה.
"אתה אמרת. מה שהגורל קבע לנו, הוא שיהיה," היא מביטה בי בתחינה.
אני לא נושם. "אני מייד חוזר," אני אומר לה, ניגש לארון הבגדים שלי ומוציא מתוכו את הגלבייה שהזמנתי עבורה.
"זה שמך בערבית," אני מסביר לה את האותיות השזורות בזהב בתוך ריקמת הפרחים המעטרת את הגלבייה הלבנה.
"אני מניח שכבר לא תישני כעת. את מוזמנת להכנס להתרענן בחדר הרחצה. אני אמתין לך בחוץ," אני אומר לה למרות שאני משתוקק להצטרף אליה.
"אל תתרחק," היא מבקשת.
"אני אשאר בחדר השינה שלי. את מבינה שלא אוכל להתאפק אם אהיה איתך בזמן שאת מתרחצת," אני אומר לה. קשה לי לדבר. כמה אני כבר יכול לנהוג באיפוק.
אני שומע את זרם המים מכה על ריצפת האבן המעוטרת בחלוקי נחל. אני יכול להריח את ריח הסבון שהיא אוהבת בזמן שהיא מתקלחת. מעולם לא נתתי לאישה להיכנס לביתי, ובוודאי לא לחדר השינה הפרטי שלי.
אני מורגל לניחוח הבושם הגברי שלי. הריח שלה עושה בי שמות ומאלץ אותי לצאת מהחדר.
אני ניגש למטבח ומבקש מהטבחית שתגיש לנו ארוחה קלה. אני מושך את הזמן.
כשאני חוזר עומדת מילה ליד החלון וצופה במרחבים. האישה שאני אוהב שלבושה כמנהג המקום גורמת לליבי לבכות מאושר.
