פטריק
"אני לא רוצה שתחשוב שלואיז במצוקה. העניין הוא שאני מכירה אותה ואת האנרגיות שלה מצד אחד, ומצד שני גם את ההורמונים המשתוללים שלה.
אני יודעת שאתם לפני כמה אירועים מאד משמעותיים בחייה, בחייכם, ואני מעדיפה שהיא תוריד מעט את הפעילות.
אני מבקשת שתרגיע אותה. לא היא ולא התינוקת בסכנה. אני אסתפק בכמה ימי מנוחה," מסבירה לי דניאל את המצב.
"שום דבר אני לא מסוגלת לעשות נכון," אומרת לואיז בזמן שאנחנו נוסעים חזרה הביתה.
"על מה את מדברת?" אני שואל אותה.
"אפילו דבר פשוט כמו הריון עובר עליי עם הרבה סערות. כל אישה נורמלית עוברת את זה בקלילות," היא רוטנת.
"תזכירי לי עם כמה נשים דיברת על ההריון שלהן?" אני שואל, "אני לא ראיתי שדיברת אפילו עם אחת. לעומת זאת אני שומע מלא תלונות מחברים שלי על הנשים שלהן שהן בלתי נסבלות."
"אז עכשיו אתה מודה בעצם שגם אני בלתי נסבלת," היא אומרת.
"בקרב הזה ביני לבין ההורמונים שלך, אני המפסיד הגדול," אני עונה לה, "מה שאמרתי בסך הכל שהריון זה לא מצב טבעי."
"נו באמת פטריק. הריון זה לא דבר טבעי? יש לך דרך אחרת להביא ילדים לעולם? אם כן תגלה לי," היא אומרת כעוסה.
"את נתפסת לקטנות. אמרתי שזה לא מצב טבעי, לא לא דבר טבעי," אני עונה לה.
"יופי, אז עכשיו אתה מנסה לחנך אותי ואנחנו רבים," היא אומרת.
אני מבין שעדיף שאשתוק.
"עכשיו אתה כועס ושותק," היא מגיבה לשתיקה שלי.
"אני אוהב אותך לואיז יותר מכל דבר בעולם," אני אומר לה.
"ומה זה עוזר לי כעת," היא אומרת.
"אני גבר. אני לא חווה את מה שאת חווה. זאת רק את שבהריון. אני רוצה להאמין שהאהבה שלי עוזרת לך. אני מצטער שלא," אני אומר.
אני מבטיח לעצמי שמה שהיא לא תאמר אני אמנע מלענות לה.
"אתה רואה איזה מפלצת אני," היא ממשיכה בקו שלה.
אני שותק.
"אני בלתי נסבלת," היא מנסה לעורר בי תגובה.
אני מתמיד בשתיקתי.
"אז זהו, אתה לא מתכוון לדבר איתי בחיים," היא אומרת.
אני מפעיל את הרדיו בקול רם מהרגיל, רוצה להתגבר על השטויות שיוצאות לה כרגע מהפה.
"הבנתי את הרמז. תסגור כבר את המוסיקה הארורה הזאת," היא אומרת ומשתיקה את הרדיו.
"אני לא מצטער לרגע שבחרתי בך לחיות איתך את חיי, שבחרתי בך כאימא לילדיי," אני אומר לה.
"למרות ש…" היא מחייכת אליי מבויישת.
"למרות ש…" אני עונה לה.
"אז אתה לא כועס עליי, נכון?" היא שואלת.
"אני יכול לכעוס עלייך? בסופו של דבר אני זה שאשם במצב בו את נמצאת. לבד לא היית מצליחה להיות שם," אני עונה לה.
"בא לי שתהיה שוב אשם," היא אומרת בטון שכל כך מוכר לי.
"מתוקה. תצטרכי להתאפק. הבטחתי לדניאל שאשמור עלייך כמה ימים, וזה אומר שנצטרך להתאפק," אני עונה לה.
רק עכשיו אני קולט שאני נכנס לתקופה של התנזרות. אני לא אומר את זה ללואיז. אלה הולכים להיות ימים לא פושטים גם עבורי.
אנחנו נכנסים הביתה. "מה לעשות שהרופאה ציוותה עליי לנוח. אולי כדאי שאנצל זאת ואשן קצת," היא אומרת ומחניקה פיהוק. היא פונה לעבר חדר השינה שלנו.
אני נכנס בעקבותיה, סוגר את התריסים והוילון. אני מקווה שהחושך השורר בחדר ייקל עליה להירדם.
לואיז עוצמת את עיניה ונכנעת לעייפות שהשתלטה עליה.
אני יורד חזרה לקומת הכניסה ונכנס לחדר העבודה. אני משאיר את הדלת פתוחה כך שאוכל לשמוע אם היא קוראת לי.
אני מוציא את המחשב מתיקי ומתחיל לעבוד. אני בודק את יומן העבודה שלה לראות אם יש משהו חשוב שעליי לטפל בו.
אני שומע את הנייד שלה מצלצל. אני קם בזריזות לחפש אותו. אני לא רוצה שהיא תתעורר. אני מוצא אותו על הדלפק ומסתכל מי מתקשר אליה.
מייפל הוא השם שמופיע על הצג. אני יודע שלואיז כתבה תוכנה לחברה שלה לעיצוב פנים. אני עונה לשיחה.
"מדברת מייפל וייאטסטון," היא מציגה את עצמה למרות שמספרה מזוהה, "אני מדברת עם פטריק?"
"מדבר," אני עונה לה מופתע. אני מנסה לנחש מה היא רוצה ועדיין לא מתנדב למסור לה מידע על לואיז.
"הבטחתי ללואיז שאתקשר אליה," היא אומרת, "רציתי לשאול מתי נוח שאבוא לראות את החדר של אנני הקטנה. אני עומדת לעצב לה חדר מהאגדות."
אני ניזכר שלואיז סיפרה לי על כך. "לואיז נחה במיטה בהוראת הרופאה שלה."
"אם כך אני לא אפריע לה. תמסור לה שהתקשרתי," היא אומרת ומסיימת את השיחה.
אני ניגש לראות מה עם לואיז ורואה שהיא ישנה. אני יושב על הכורסא לידה כמה דקות ונרגע כשאני רואה שהשינה שלה מאד רגועה. נראה אפילו שחיוך קטן מסתמן על פניה.
אני יוצא בשקט מהחדר וחוזר למחשב, שוקע בעבודה ולא שם לב לשעה.
'האם נדמה לי ששמעתי נקישה על הדלת?'
אני מקשיב. לא טעיתי מישהו נוקש על הדלת. אני קם לפתוח את הדלת ורואה אישה יפיפיה עם סל גדול בידה.
"אני מייפל," היא מציגה את עצמה, "באתי לכמה דקות לבשל לכם את ארוחת הערב."
"יכולתי להזמין," אני אומר לה נבוך.
"אם תהיה רעב אחרי שאבשל לכם, תזמין," היא צוחקת.
"הכנתי את המצרכים בבית, אני רק צריכה לבשל אותם," היא אומרת ונכנסת למטבח. "חצי שעה ואני לא פה."
הריחות מתחילים לטייל בכל הקומה ומוציאים אותי מהריכוז. אני לא מתאפק וקם להציץ.
"אתה עוד חושב להזמין?" היא שואלת אותי בחיוך.
"את הורגת אותי עם הריחות. עד עכשיו שכחתי שלא אכלנו," אני אומר לה.
"תהיה נחמד ותראה אם לולי התעוררה," היא מבקשת.
אני עומד לעלות את המדרגות בריצה כשאני רואה את לואיז יורדת. "אני מרגישה שאיבדתי את שפיותי. אתה לא מבין מה עובר עלי. אני מריחה ריחות של תבשילים."
"באמת?" אני אומר בפנים רציניות, "ההריון הזה גורם לך לתופעות מאד מוזרות."
"אהוב שלי אני נשבעת לך שאני מריחה…" היא אומרת לי נבוכה.
"תני לי לנחש. את מריחה פסטה ברוטב עגבניות שמטריף את כל החושים," אני אומר לה בחיוך.
"עכשיו אתה צוחק עליי?" היא אומרת ואני חושש שעוד רגע תפרוץ בבכי.
"בואי מתוקה שלי. את לא מדמיינת, האוכל עוד מעט מוכן," אני אומר לה.
לואיז
"אני לא מאמינה את פה!" אני אומרת למייפל שמניחה לפניי קערה מלאה בפסטה עם רוטב עגבניות וכדורי בשר.
היא מוציאה קערה נוספת ומגישה לפטריק שמשפשף את ידיו בהנאה.
"מה?" הוא אומר לי, "את יודעת איך זה להריח את הריח הזה חצי שעה ולהמתין בסבלנות שהאוכל יהיה מוכן?"
"ממש מסכן. אני מרחמת עליך. גבר שאישתו אף פעם לא מבשלת," היא אומרת לפטריק.
"את יכולה לצחוק עליי," הוא אומר לה בקול שליו.
אני מביטה עליהם ושמחה לראות שיש ביניהם תקשורת טובה. בדרך כלל פטריק לא מתקשר עם חברות שלי. לא בגלל שיש לו משהו נגדן, אלא כי אף אחת באמת לא מעניינת אותו.
אני שמחה שהוא מקבל כך את מייפל. אני מאד אוהבת אותה.
"פיניתי עבורך את אחר הצהריים כפי שקבענו. אני מודה שלא חשבתי שזה מה שאעשה כשאגיע אלייך," אומרת מייפל ומוציאה מהתנור שתי פשטידות פורסת מכל אחת כמה חתיכות ומניחה על צלחת.
"אני מרגישה הרבה יותר טוב. כנראה שבאמת הייתי זקוקה למנוחה הזאת. הבוקר התפרקתי לגמרי. אין לך מושג מה העברתי את פטריק. הוא בהחלט גיבור השנה," היא אומרת.
"זה נכון שאנחנו הנשים נושאות את ההריון," אומרת מייפל, "אבל אני לא מקנאת בבעלים שצריכים לחיות לצידנו במשך חודשי טלטלת ההורמונים."
אני מעיפה מבט לפטריק. הוא מחניק חיוך.
החיוך שלו לא נעלם מעיניה של מייפל. "כמובן שאני לא מדברת מניסיון. מעולם לא הייתי בהריון."
"את מתחכמת," לא מצליח פטריק להתאפק, "אני את מה שרציתי לשמוע שמעתי."
"תודה שהתוצאה שווה את זה," היא אומרת, "אני בטוחה שלזוג כמוכם תהיה תינוקת מדהימה והימים האלה ישכחו.
ואם כבר מדברים על התינוקת, הכנתי לך כמה רעיונות לחדר של הקטנה. כשתרצי נשב עליהם."
היא מעיפה מבט על הצלחת הריקה של פטריק. "כן?" היא שואלת.
"זאת בכלל שאלה?" הוא עונה לה.
היא לוקחת את הצלחת ומחזירה לו אותה מלאה. אותי היא לא צריכה לשאול כיוון שאני מגישה לה את שלי.
"אז הצליח לי היום," היא אומרת מרוצה. "הרבה זמן לא בישלתי," היא אומרת ואני רואה את העצב על פנייה.
"אני מודה שאני מתקשה להאמין שהוא עוד לא החזיר לך את הדירה," אני אומרת לה.
"חשבתי שאצא לחופשי כשיחתום לי על הסכם הגירושים. כמה תמימה הייתי. כל יום שעובר אני מתקשה להאמין שלא ראיתי מיהו באמת. הוא עודד אותי לחיות את חיי בזכות עצמי. לא הבנתי את זה כל השנים.
הוא חשב שהוא עושה זאת למען עצמו. היום אני מבינה שבלי שרצה הוא בנה אותי חזקה עוד יותר. הוא האמין שלא אהיה מסוגלת לנשום בלעדיו, ועל זה הוא ביסס את כל הקשר ביננו. שמעתי שהוא מספר לכולם שאני מתחננת לחזור אליו. הוא שכח שאנשים שמכירים אותי לא מאמינים לו."
"לפני כמה ימים הוא ביקש ממני שאתן לו את התוכנה שלך. הוא טען שהחברה שלך היא כעת שלו," אני מספרת לה, "ענית לו שאם העברת לידיו את החברה מין הסתם העברת לו גם את התוכנות שלה."
"מי כמוך יודעת שהתוכנה אצלי עד היום. אני משתמשת בה אצל דן סקיי," היא עונה לי.
"וזאת הסיבה שידעתי שהוא משקר," אני עונה לה.
אני שמה לב שפטריק נע לצידי בחוסר נוחות. "אני חייב לענות לשיחה," הוא אומר ומזדקף.
"פטריק גולד מדבר," הוא עונה למרות שברור לי שהוא יודע מי התקשר אליו, "אני בבית."
"הכל בסדר?" אני שואלת אותו. הוא נראה מוטרד.
"כן, כן," הוא פולט וברור לי שהמחשבות שלו במקום אחר.
"אני יכול לבקש ממך שתכיני קפה? למעשה, שניים," הוא עונה.
הצלצול בדלת לא מאחר לבוא ומפקד היחידה המיוחדת, אביה של מילה עומד בפתח. המבט החמור על פניו מגלה שמשהו לא טוב קרה.
הוא כנראה מבחין במבט שעל פניי, ומביט לעברה של מייפל.
הם עומדים אחד מול השניה מחליפים מבטים. "אני אהיה בחדר הכביסה. אני בטוחה שיש לך כביסה לעשות או לקפל או משהו," היא אומרת לי.
ג'ון לא מסתיר את שביעות רצונו. "אני אוהב אנשים חכמים," הוא אומר לבסוף, ושוב מרצין.
"הייתה תקלה בדרך. מישהו ניסה לפגוע בהם," הוא משתף אותנו.
הלב שלי קופא. אני מרגישה שאני עומדת להתעלף. "מה עם מילה?" אני שואלת מייד.
"כולם בסדר. מילה עלתה על מי שניסה למכור אותם. הם הבינו שמנסים לחטוף אותם מה שאומר שאנחנו חייבים לעשות שעורי בית לפני שאנחנו ממשיכים.
הפרדתי בין מילה לשאר. היא נמצאת עכשיו תחת כנפיים מגוננות. את השאר שלחתי ליעד אחר," הוא מסביר לנו.
"בעצם מה שאתה מבקש הוא שנעצור את ההשקה," אני אומרת ולא אומרת לו מילה על כך שזאת אני שמנועה מלהשיק אותה.
"להיפך," הוא אומר, "אתם חייבים לצאת בהצהרה בהקדם."
"אישתי בשמירת הריון," אומר מייד פטריק.
"אני מבין," אומר ג'ון.
"אני לא אתן שההשקה הזאת תעשה בלי לואיז. נצטרך לקחת צ'אנס."
אני יודעת שאני חייבת למצוא פתרון כמה שיותר מהר. אני עוצמת את עיניי ומתנתקת מהנעשה, ואז זה מכה בי.
"מייפל את יכולה לבוא?" אני קוראת לעברה של מייפל שבחדר הכביסה.
"את יכולה לארגן לי פגישה עם אירלנד מורל?" אני מבקשת.
"בטח," היא אומרת ומוציאה מייד את הנייד שלה. ג'ון סוקר אותה בסקרנות. העובדה שלא שאלה פרטים לא נעלמה מעיניו.
"מדברת מייפל וייאטסון, אני יכולה לדבר עם אירלנד מורל?"
"אירי, יש לך דקה? אני אצל לואיז גולד, היא רוצה לדבר איתך," היא אומרת ומעבירה לי את השיחה.
"אתם יודעים איפה למצוא אותי," היא אומרת ונעלמת מהחדר.
אירלנד מורל
כשמייפל התקשרה וביקשה שאדבר עם לואיז גולד הייתה לי תחושה שאני יודעת מה היא רוצה, ועדיין לא שאלתי אותה על מה רצתה לדבר איתי.
"את יכולה לפגוש אותנו בבית?" שואלת אותי לואיז.
"מתי?" אני שואלת אותה עניינית. ברור לי שהעניין דחוף אחרת הייתה פונה בדרכים המקובלות.
"בהקדם," היא עונה לי.
"יש לי רק שאלה אחת. האם את רוצה שאבוא עם צוות צילום, שני צלמים נאמר? או שזאת פגישה מקדימה."
"הבנת אותי," היא עונה לי.
"תודיעי לי מתי את פנויה. אני צריכה קצת זמן לתאם גם עם מאפרת. ותאורן. שלוש שעות נראה לי סביר," אני מסבירה לה.
"שלוש שעות זה בסדר גמור," היא אומרת לי, "את יכולה ליצור איתי קשר דרך מייפל."
אני מאד מעריכה את העובדה שהיא לא ניסתה ל'שחד' אותי במילים. אני רגילה שמנסים ללחוץ עליי לערוך כתבה עם צמד המילים 'סקופ בלעדי.'
תוך שעה הצוות שלי מוכן לפעולה. אותי זה לא מפתיע. כל פעם שאני שולחת הזמנה הם מגיבים מייד, ועדיין לא יכולתי להתחייב.
אני מתקשרת למייפל. "תאמרי ללואיז שאנחנו מוכנים. שתודיע לנו מתי לבוא."
"היא אומרת שהיא מוכנה שתבואו כעת," עונה מייפל.
אני הולכת להתרענן. אני בוחרת שמלה שחורה ועונדת על צווארי שרשרת זהב דקה.
מייד כשסיימתי את השיחה עם לואיז נכנסתי לקרוא את כל מה שנאמר עליה. אני מתחילה להתרגש. אני מריחה אקזיט או משהו דומה לו באוויר. היא בהחלט מוכשרת האישה הזאת.
הנהג מודיע לי שהוא מוכן. הצלמים כבר ברכב וגם המאפרת. אני ניגשת לחנות בפינה וקונה זר פרחים גדול ונכנסת לרכב.
אני לא זוכרת מתי התרגשתי כל כך לקראת ראיון, ותאמינו לי שהרבה חדשות לוהטות עברו תחת ידיי.
אנחנו אוספים את צוות התאורה ונוסעים לביתם של פטריק ולואיז גולד.
החצר מוקפת בעצים גבוהים המסתירים את הבית, ולכן כשהוא נגלה לעינינו ברוב תפארתו נעתקת נשמתי.
אני מורה לנהג לעצור סמוך לדלת הכניסה כדי להקל את מלאכת פריקת הציוד.
הדלת נפתחת ומייפל יורדת בריצה לקראתי.
"אני מתרגשת בשבילך," היא לוחשת לי, "הם מחכים לך."
הבית בנוי בסגנון ישן, ולמרות שעבר שיפוץ יסודי האופי שלו נשמר. אין הוא מנקר עיניים וניכר שבעלי הבית לא מנסים להפגין את עושרם, ומהמעט שלמדתי עליהם ברור לי שהם מאד אמידים.
על הספה בסלון יושבים פטריק, לואיז ועוד גבר מבוגר שאני מנחשת שהוא אביה בגלל דמיונה לו.
"נעים להכירך אירלנד, אני לואיז," היא אומרת ומושיטה לי את ידה.
"את יפיפה אמיתית, ונראית נפלא בהריון," אני מחמיאה לה, "אני ממש מתרגשת להיות כאן. המשחקים שלך עוזרים לי להפיג הרבה שעות בדידות."
אני לא יודעת מה יש בה שגורם לי כך להשתפך. זה דבר שמעולם לא עשיתי עם מרואיין. אולי כי היא חברה של מייפל.
"חשבתי שאולי כדאי שתצפי במצגת שהכנתי," היא אומרת לי ומובילה אותי לחדר העבודה שלה.
"אני רוצה שתדעי שאני לא מהעיתונאים שמחפשים רכילות. אם יש משהו שאת לא רוצה שאשאל, או להיפך רוצה שכן אשאל, אני מבקשת לדעת."
"אני רוצה לבקש ממך רק דבר אחד. שתתני לי כמה דקות של מבזק. אנחנו עומדים להכריז על השקת תוכנה שעומדת לחולל מהפך עולמי והיא מתחרה בתוכנת אופיס של מיקרוסופט."
היא מחניקה חיוך ואני סקרנית לשמוע האם היא תיתן בידי מידע על התוכנה הלוהטת אבירי הנסיכה.
"הבמה כולה שלך לואיז. אני אומר כמה מילות פתיחה ואשאיר לך להציג אותה."
לא נותר לי אלא לפנות למנהל התחנה ולבקש ממנו שיקציב לי זמן שידור.
