מייפל
אני ממתינה לאחות שתבוא לחבר אותי למכונה.
'משהו לא מסתדר לי פה,' היא ממלמלת כשהיא מביטה בתיק שלי. 'אני אבדוק את זה אחר כך,' היא ממשיכה לדבר אל עצמה ומחברת אותי למכונה שמפרידה את הפלזמה מהדם.
אני מרגישה מייד את הנימלול בפנים, ומתחילה לרעוד מקור.
אין זאת הפעם הראשונה שאני תורמת פלזמה לאחר שאימי ביקשה להאיץ את קצב תרומות הדם. מעולם לא הרגשתי כך בדקות הראשונות לאחר החיבור למכונה.
גיא מתפרץ לחדר. "זה טעות, אל תחברי אותה."
"מאוחר מידי," היא אומרת ולא מעיפה אליו מבט. היא סובבת על עקביה ויוצאת בצעדים מהירים, כמעט בריצה מהחדר.
"משהו מאד מוזר קורה פה," הוא אומר לי, "אני לא יודע מי שלח לנו את הקריאה אבל לא עבר מספיק זמן מהתרומה הקודמת."
הוא מבין שהתהליך התחיל וחוכך בדעתו מה לעשות.
"אני מרגישה ממש רע," אני אומרת לו. החדר מסתובב סביבי , "אני מתעלפת," אני אומרת וחושך גדול עוטף אותי.
אני שומעת צעקות, רואה הבזקי אור, שומעת במעומעם את קולו העמוק של אבא שלי נותן הוראות. וזהו.
*
מתוך מעמקי עילפוני אני שומעת את קולו של אבא. "מי את חושבת את? אם יהיה צורך אוציא נגדך צו מניעה. לבת שלי את לא מתקרבת יותר."
אני לא יודעת מה נאמר לו מעבר לקו, אם כי אני שומעת שזה נאמר בצעקות. אני נאבקת לפקוח עיניים ולבסוף מצליחה.
"עכשיו את נזכרת להיות אימא שלה? את רק הרחם שנשאה אותה זה הכל," הוא אומר לה בטון מקפיא.
"לך יש רק בת אחת, ומייפל היא שלי. שכחת??" אבא מרים את קולו. מעולם לא ראיתי אותו כועס כל כך.
"כל החיים את אומרת לה שהיא באה לעולם כי אני רציתי אותה, ואני באמת רציתי אותה. אז קחי צעד לאחור ותתרחקי מהילדה שלי."
"למה אתה כל כך כועס?" אני שואלת בקול חלש את אבא.
"קוקי, התעוררת," הוא אומר ועיניו מתמלאות דמעות. אבא שלי החזק בוכה.
"למה?" אני שואלת שוב.
"אני לא אתן לאיש לפגוע בך. את עם תרומות הדם סיימת," הוא אומר לי בטון החלטי.
"למה אתה כועס על אימא. היא לא אשמה ש.." אני אומרת אבל הוא קוטע אותי.
"את יודעת שהופ נקיה כבר שבעה חודשים?" הוא חורק שיניים.
"מה?" אני מופתעת, "אבל איך, כלומר, אני לא מבינה."
"יש כמה אנשים שיצטרכו לתת על כך את הדין. על זה ועל העובדה שלא בדקו שלא עבר די זמן בין תרומה אחת לשנייה ובגלל זה התמוטטת."
"מה השעה?" אני שואלת בבהלה כשאני רואה שאור בחוץ.
"עשר בבוקר," הוא אומר.
"אני לא מבינה," אני אומרת מבולבלת, "הגעתי בערב?"
"בואי נאמר שישנת קצת," הוא עונה לי.
"אני חייבת להתקשר לעבודה. עוד יחשבו שברחתי," אני עונה, " הם בטח חוגגים."
"גיא הודיע לכריס וביקש ממנו שיודיע לבוס."
דן
יום חדש מתחיל.
אני מחכה שמייפל תגיע אני רוצה להבין ממנה מדוע אני לא יכול להיכנס למערכת שלה.
"מייפל התקשרה להודיע שהיא מאחרת?" אני שואל את שרון.
"לא," היא עונה לי קצרות.
אני קורא לטוד ומבקש ממנו הסבר. "איך זה שאני רואה את תכתובות של מייפל בצ'אטים, אבל לא יכול להיכנס למערכת שלה כמו אצל שאר העובדים?" אני שואל אותו.
"אני באמת לא מבין. היא אמרה שהיא עבדה עם התוכנות האלה ואין צורך שאסביר לה איך עובדים איתן. היא רק ביקשה את סיסמת הכניסה למערכת," הוא עונה מהורהר, "זה באמת מוזר."
אני מתקשר ללואיז גולד שהתאימה עבורי את התוכנה.
"יש לי עובדת חדשה בשם מייפל. אני רואה את ההתכתבויות שלה בצ'אטים, אבל לא רואה דבר פרט כך," אני אומר ללואיז.
"מייפל נמצאת?" שואלת לואיז.
"היא לא הגיעה עדיין למשרד," אני עונה לה, "גם לא הודיעה שתעדר ועכשיו כבר כמעט שתיים עשרה."
"אני אנסה לאתר היכן היא," אומרת לואיז, "זה כל כך לא אופייני לה. היא עם החינוך הגרמני שלה."
אני מחכה לא יותר מדקה. "היא מחוץ לטווח תקשורת. המחשב, הטבלט והנייד שלה כולם כבויים. זה ממש לא אופייני לה. היא מדאיגה אותי."
"היא אמרה לי שכל מה שהיא עושה היא מתעדת, רק שאני לא יכול לבדוק," אני אומר לה מתעלם מההערה שלה. היא בהחלט נשמעת לי מודאגת.
"אני מצטערת דן, תצטרך לחכות שקוקי תתקשר," היא עונה לי.
'קוקי? היא כנראה מכירה אותה היטב.'
"אתה יודעת מאיפה באה. זה ברור שהיא מגינה על המחשב שלה," ממשיכה לואיז לאמר.
כמובן שלא אומר לה שאין לי מושג על מה היא מדברת. אני לא צריך לשמוע גם ממנה שאני צריך לעשות שעורי בית.
"שמעת אותי?" שואלת לואיז.
"סליחה, לא הייתי מרוכז," אני אומר לה, לא מראה לי שאני נבוך שתפסה אותי כך.
"הסברתי לך דן שלפי מה שאני יודעת היא עובדת על מחיצה בתוך התוכנה שלה שבה היא המנהלת. היא מוגבלת בחברה שלך. אתה מעמיד אותי במצב לא נוח.
אני יכולה לאמר לך שהיא לא מקושרת להנהלת חשבונות ולבנקים שלך, ולא למחיצה האישית שלך, כך שאין לך מה להתרגש."
אני נפרד מלואיז ומרגיש סערה גדולה. אני מתקשר כולי רותח לכריס. אמנם הוא לא אשם, אבל אני לא יכול לשלוט בכעס שלי.
"קיבלת את ההודעה שלי?" הוא שואל מייד כשהוא עונה לטלפון.
"איזה הודעה?" אני מנסה להיזכר.
"השארתי הודעה לשרון עבורך לגבי מייפל," הוא אומר לי.
'זהו. אני לא מחכה יותר. את מפוטרת,' אני ממלמל לעצמי.
"אני לא מבין דן," אומר כריס. משום מה הוא נשמע מופתע.
אני נושם עמוק. אני חייב להתאפס מייד.
"מה לגבי מייפל?" אני אומר בקול רגוע יותר.
"היא… היא לא תגיע היום," הוא אומר.
"אני יכול לדעת למה?" אני שואל מייד. 'כמה דרמות האישה הזאת מייצרת!'
"סיפור ארוך… היא מתאוששת בבית חולים. היא לא כל כך הייתה בהכרה," אומר כריס בשקט.
"היא פגעה בעצמה?" אני לא יודע מה עלה לי בראש לשאול את זה.
"לא דן. אני לא מרגיש בנוח להכנס לחיים הפרטיים שלה," הוא משתתק לרגע, "אני מניח שזה נשמע רע. היא תרמה פלזמה לאחותה, רק שמשהו שם הסתבך."
אני מרגיש כל כך רע עם עצמי.
"תודה שהודעת לי," אני משתוקק כבר לסיים את השיחה הזאת.
אני קם ועומד ליד החלון, צופה בהדסון. 'אין לך דאגות, אתה זורם לך בנחת. מתי אני אהיה כמוך?'
"הטלפון שלך מצלצל כבר הרבה זמן," אומרת לי להפתעתי שרון שנכנסת לחדר. אני לא מתכוון להראות לה שלא שמתי לב.
"אני שמח שלזה את מקדישה תשומת לב. חבל שכאשר מישהו מתקשר אליי את לא טורחת למסור לי הודעה. או רק הודעות שקשורות למיס וייאטסטון את לא טורחת למסור לי?" אני שואל ולא ממתין שתענה לי, "אני חושב שכדאי שתשקלי אם את רוצה להמשיך לעבוד כמזכירה. אם כן יהיה עלייך לשנות מייד את ההתנהגות שלך. בפעם הבאה לא אהיה סבלני." כמובן שאני לא אומר לה שאני כבר החלטתי.
היא ממלמלת משהו ויוצאת מהחדר.
אני לא יודע מה עובר עליי. אני מרגיש עייף וחושב לסיים את היום הזה מוקדם מהרגיל. אני ניגש לבדוק מי התקשר אליי.
אני רואה שהיו לי שלוש שיחות מאחותי. אני מתקשר אליה.
"מה שלום אימא?" היא יורה מייד לעברי, "למה היא לא מתקשרת אליי?"
"למה את לא מתקשרת אליה ושואלת אותה?" אני עונה לה למרות שאני יודע שזה יכעיס אותה.
"אני יודעת שאליך היא מתקשרת," היא עונה לי נעלבת.
"אחותי היקרה, פרט לכך שהיא הודיעה לי שהיא נחתה, היא לא התקשרה אליי יותר," אני מנסה לגייס את כל כוחות הנפש שלי להשמע שליו.
"ואתה לא מודאג?" היא לא מרפה.
"את יודעת מתי אימא מתקשרת כשהיא אצל אחותה? כשהיא רוצה להתלונן עלייה. אני מאד שמח שהיא לא התקשרה עד היום. זה בהחלט מרגיע אותי," אני עונה לה למורת רוחה.
זהו, אני עם היום הזה גמרתי. אני מתקשר לג'ק שעונה מייד. "לין מחפשת אותך בנרות. אימא שלה הלכה. לאיבוד," הוא אומר לי משועשע.
"אני שמח שזה מצחיק אותך," אני רוטן לעברו, "ארבעים שנה היא אימא שלה. היא עוד לא מכירה אותה?"
"אני לא מאמין. אלה בדיוק המילים שאמרתי לה," הוא עונה לי, "למה יש לי הרגשה שמשהו עובר עליך?"
"אני חנוק," אני עונה לו.
"בשביל זה אני קיים. הייתי מציע לך את בורה בורה אבל אני לא יכול לעזוב את העיר. אני חושב שנסתפק באיזה פאב אפלולי. אתה יודע בירה, נשים.." הוא אומר בטון המסויים הזה שתמיד גורם לי לצחוק.
'שתיה וזיונים זה לא הפתרון לכל דבר,' אני רוצה לענות לו אבל בוחר שלא להגיב.
*
ג'ק רואה את החיים אחרת ממני. הוא היה מודע למחלתו של אבי ולכן לא חווה משבר גדול כמוני.
הוא גם לא היה ילד של אבא כמוני. בנושא הזה הוא ירש את הגנים של אימא.
יש בינינו קשר נפלא, אבל גם איתו אני שומר על איפוק. גם איתו אני לא מסוגל לדבר על הכל. בדרך כלל זה לא מפריע לי, רק שהיום אני מרגיש שאני משתגע.
*
"אתה לא צוחק. המצב אם כך חמור," הוא אומר. תן לי כמה דקות להתארגן. ניפגש אצלך בדירה?"
"מה להזמין לנו?" אני עונה לו בשאלה.
"תפתיע," הוא עונה לי.
אני סוגר את המשרד ונוסע הביתה. התנועה מתנהלת כמו בכל יום רגיל, רק שהיום אני חסר סבלנות וכל נהג נראה לי אדיוט וחסר אחריות.
אני מודה על כך שהמרחק בין המשרד לדירתי לא רב ואני משחרר את המועקה כשאני גולש לחניון המפואר של הבלו ספייר.
"אחר צהריים טובים מר סקיי," מקבל השומר את פניי בשמחה.
'תראה אותו ותראה אותך,' אני מדבר אל עצמי בליבי, 'יומו מורכב משמירה על הכניסה והיציאה מהחניון ועדיין הוא נראה שמח. הפנים שלו מאירות. ואתה, עם כל מה שיש לך, נראה כבוי.
אני נכנס לדירתי ועולה בריצה למפלס העליון. אני נכנס לחדר הארונות שביחידת השינה שלי ופושט מעליי את החליפה בזמן שאני מנסה להבין מה עובר עליי. מה קרה דווקא היום שאני מרגיש חוסר שקט גדול
'אני מניח שזאת הריקנות אחרי השיאים של השקת המגדלים,' אני אומר לעצמי, אבל לא מאמין לי.
אני יורד חזרה למפלס התחתון לבוש במכנס קצר ללא חולצה ומתיישב ליד הדלפק במטבח. 'אז מה אנחנו מזמינים היום?' אני מדבר אל הנייד שלי ופותח את האפליקציה שתעורר בי את ההשראה.
הבחירה נופלת על אוכל הודי, אני מעיין בתפריט ובוחר לבסוף שתי מנות. כאשר אני עומד לאשר את ההזמנה נשמע קול התראת הודעה.
"מצטער דן. לא אגיע," עולה לי ההודעה של ג'ק.
'תודה לך שהודעת לפני שהספקתי להזמין,' אני אומר וסוגר את האפליקציה.
לפעמים אני תוהה איך זה שהוא תמיד אומר עליי שאני גבר שלא מרגיש כלום, ואילו הוא דווקא זה ששולח לי הודעות כאלה לקוניות.
אני פותח את המקרר ומוצא בו מנת פסטה שלא סיימתי. אין לי חשק לאכול ואני זורק אותה לפח. אני מוציא שתי פרוסות לחם, מורח עליהן חמאת בוטנים וריבת פטל , מוזג לי מיץ תפוזים ויוצא לשבת במרפסת.
אני מביט על ההדסון. הוא סוער פתאום, חסר מנוחה. דווקא אני לעומתו מתחיל להרגע.
השמש מתחילה לצבוע את השמים בגוונים של אדום, נפרדת מהעיר הסואנת בדרכה מערבה, מזמינה את הירח לתפוס את מקומה.
אני יושב שעות, ראש מרוקן ממחשבות, ורק שמתחיל להיות קצת קריר אני מסתכל לראות מה השעה.
אני נדהם לראות שכבר תשע בערב. 'לאן נעלמו שעות אחר הצהריים?'
אני שומע צלצול של התראה.
אין לי חשק גדול לענות, אבל בכל זאת מעיף מבט. מה שמפליא אותי הוא שזאת התראה של התוכנה של המשרד.
להפתעתי אני מקבל הודעה שנוצרה קבוצה חדשה.
דן סקיי ומייפל וייאטסטון (פרטי)
מייפל וייאטסטון: כיודע לך אני בהשגחה בבית חולים. אני אמורה להשתחרר בבוקר.
מייפל וייאטסטון: דיברתי כעת עם לואיז גולד שהביאה לתשומת ליבי שאין לך הרשאה להיכנס לחומר שלי בחברה. כיוון שאני עובדת במחשב האישי שלי ועל תוכנות שלי, כאשר פתחתי מחיצה לחברת דן סקיי אדריכלים שכחתי לתת לך הרשאת מנהל.
אני מקווה שאתה יודע שזה נעשה בתום לב. בכל מקרה ההרשאה ניתנה. לילה טוב.
מייד אחרי שהיא שולחת את ההודעה היא מתנתקת שוב מהמערכת.
אני מקיש את השם שלה ומייד מופיעה לנגד עיניי תיקייה מסודרת המכילה את לוח הפעילויות שלה, הפרויקטים שהיא עובדת עליהם, החוזים שהיא החתימה את הלקוחות, ומיזכרים.
אני נכנס לתיקייה של בית מנדרין וקורא את החוזה שעליו חתם מר צ'ין. הוא כתוב בצורה מאד מקצועית ואני תוהה מי עורך הדין שחיבר אותו.
מה שבולט לי מייד שסך המקדמה שהייתה אמורה להיות משולמת הוא עשרת אלפים דולר בלבד, ולא מאה אלף. כיוון שהמעטפה שניתנה לי הייתה חתומה אני מניח שמייפל לא מודעת לכך. אני מחליט להשאיר את השיק בצד עד שתחזור.
אני עובר על סדר היום שלה ורואה שהיא לא העמידה פנים, הלו"ז שלה מלא פגישות.
מה שמושך את תשומת ליבי הוא שכל יום בחמש וחצי יש לה פגישת בזום עם בנין עשרים.
אני מחפש עליו חומר במחשב שלה ולא מוצא.
אני נכנס למיילים שלה וגם שם אין איזכור לבנין עשרים.
אני נכנס לבדוק מתי היא שלחה את המייל האחרון. התאריך מראה שהוא נשלח אתמול לקראת סוף היום.
*
אל: אנאבל מייג'ור
מאת: מייפל וייאטסון,
יפה שלי,
שמחתי לשמוע שאת בניו יורק ומקווה שמצאת עבודה שאת אוהבת. זה לא אומר שאני מוכנה לוותר עלייך.
אני עובדת כעת בחברת דן סקיי אדריכלים. בעל החברה הוא האדריכל שתיכנן את שלושת המגדלים בלו ספייר, ג'ייד ודיאמונד. אין ספק שהוא מאד מוכשר.
את יודעת שויתרתי על מה שהיה לי כדי לקנות את החופש שלי ואני עדיין מסתגלת לעבוד אצל מישהו אחר. אני כמעט לא יוצאת מהחדר. לא יכולה להסביר לך למה אני לא מסתדרת כאן עם האנשים. יש בי משהו שמעצבן אותם כל הזמן.
גם מעצבי הפנים עובדים כאן בשיטה כל כך שונה ממני, למרות שאני בקשרים טובים איתם.
אני אזדקק לעזרתך ומבקשת שתמצאי זמן לכך. אני אשלם לך מה ששילמתי עד היום.
מתגעגעת מלא, מייפל
*
אני גולל למטה וקורא את התשובה.
אל: מייפל וייאטסטון
מאת: אנאבל מייג'ור
קוקי מתוקה שכמוך,
התקבלתי לעבודה כעובדת חוץ בחברה בינלאומית למסחר. אי הסדר כאן חוגג. את מכירה אותי זה בדיוק מסוג הדברים שמתאגרים אותי.
את היית ותמיד תהיי מקום ראשון עבורי. אשמח לעזור לך תמיד. לעולם לא אשכח את התמיכה שהענקת לי בימים קשים, גם כשאת לא ליקקת דבש.
מחכה לשמוע ממך, ויותר מזה להיפגש איתך.
אוהבת, אנאבל.
נ.ב
כמעט שכחתי. פגשתי את איילין. היא התעניינה בך ואמרה כמה הייתה רוצה לעבוד איתך. אתם לא צריכים שם מזכירת הנהלה?
