לואיז
אני מאד נסערת ממה שנגלה לעיניי. אני חייבת לצאת מהחדר ולנשום. "שתפי אותי," מבקש פטריק שבא בעקבותיי.
"כשיצאתי למסע הזה שביקשה ממני סבתא שלי לא קלטתי את גודל האוצר שנמצא בתיבה. אני לא יודעת איך סבתא חייתה כל השנים עם הידיעה שהוא שם ואולי ייעלם," אני אומרת לו.
"אני חושב שכל מה שיש בתיבה כבר מזמן לא מעניין אותה פרט לקופסה הקטנה שביקשה שתתני לה. ראית איך היא הגיבה בשעה ששמת אותה בידה. היא ליטפה אותה במבטה, ואחר כך באצבעותיה. אני שמח שהיא הגיעה לרשותה," אומר פטריק.
אני מהרהרת בדבריו. כיוון שדבר לא מעניין אותי מתוך האוצר העצום הזה, לא הקדשתי מחשבה יתרה לקופסה הקטנה. כל מה שעניין אותי הוא לשמח את סבתא. עכשיו אני סקרנית לראות מהו האוצר החשוב שלה.
המחשבות שלי נודדות לגילוי של סבתא בקשר למשפחה שלנו.
"אתה קולט שאני ממשפחה של מלוכה? אם הדברים היו מתגלגלים אחרת הייתי היום נסיכה שחיה בארמון. אני עצובה בגלל מה שעברה המשפחה שלי אבל שמחה מאד שאני חיה כפי שאני חיה. בלי לדעת ייצרתי משחקים על נסיכות שהתמרדו, דרקונים שהיו לצידן, וכמובן האבירים שאתה החשוב שבהם."
"כדאי שנחזור לחדר העבודה," אומר פטריק.
"אני חושבת שעדיף שתזמין את סבתא ופאפא לאכול. אני בטוחה שהם זקוקים להפסקה הזו לא פחות ממני."
אני מוציאה את הפשטידה מהתנור, חותכת אותה ומניחה אותה על צלחת הגשה גדולה.
"לולי את לא אומרת את דעתך על תיבת התכשיטים," אומרת סבתא בשעה שהיא מכרסמת מעט מהפשטידה. אני שמה לב שהיא לא מרוכזת והמחשבות שלה נמצאות הרחק מכאן, חוצות אוקיינוסים ושנים.
"אני לא יודעת מה לומר לך. מה באמת עושים עם אוצר כזה גדול?" אני עונה לה.
"את מבינה שהוא כאן רק בגלל שהיה חשוב לדורות שקדמו לי. אני הרי העברתי חיים שלמים בלעדיו," אומרת סבתא, "ועכשיו בואי נחזור לחדר העבודה שלכם."
אני שוטפת בזריזות את הכלים בזמן שהיא נכנסת עם פאפא ופטריק לחדר.
היא עומדת כשגבה אליי ומסתכלת על התמונות שעל הקיר בהן שלושת התוכנות שלנו. אותן תמונות רק בגדולות יותר תלויות גם על הקיר במשרדו של פטריק.
"סבתא אלה," אני מתחילה לומר לה.
"לולי, מאיפה את לוקחת את התמונות האלה?" היא אומרת לי וקולה רועד.
אני נבוכה. "אני לא בטוחה שתביני. אולי תחשבי שאני לא שפויה," אני עונה לה, "אני מבטיחה לה שאני .."
"לולי תעני לי על השאלה. בלי הסברים. תשובה פשוטה," אומרת סבתא.
"אני חולמת אותן סבתא," אני אומרת ומרכינה את ראשי.
היא אוחזת בסנטרי ומרימה את פניי כך שאראה אותה. "אוי לולי," היא אומרת לי בדמעות.
"את מבינה למה כל כך רבת עם פטריק? כי מה שיש בין הנשמות שלכם הוא כל כך עוצמתי שקשה לכם להכיל אותו," אומרת סבתא שטופת דמעות.
אני מסתכלת עליה. אני לא מבינה האם היא חושבת שירדתי מדעתי או…באמת מה היא חושבת? "סבתא?"
היא אוחזת ביד רועדת את הקופסה שכל כך יקרה לליבה וצונחת על הכורסה. "מה שיש בתיבה הזו היה שייך לבית המלוכה," היא מסבירה לי. אני תוהה לשם מה היא מציינת זאת. הרי הכל כאן מגיע מאותו מקום.
סבתא נושמת עמוק ומבקשת שאמלא שוב את הכוס במים. "ספרי לי על החלומות שלך, אל תפחדי לולי."
"כל מה שאני כותבת זה משהו שמתגלה לי בחלום. הנסיכות, הדרקונים וכל השאר. אבל יש חלום אחד שחוזר כל הזמן. חלום מאד משונה. אני רואה אישה לבושה בשמלת תחרה לבנה. כשאני מביטה בה אני רואה אותי. העיניים, השפתיים, החיוך. רק שלאישה הזו יש שיער בצבע זהב," אני אומרת לה.
"המשיכי," אומרת לי סבתא ותולה בי עיניים סקרניות.
"אני מטיילת איתה בשבילי הגן והיא מספרת לי סיפורים. את הסיפורים האלה אני הופכת לתוכנות שלי," אני אומרת ומגניבה בחשש מבט לפאפא ופטריק.
"יש לך נשמה מאד מיוחדת," אומר פאפא.
"את מבינה סבתא," אני ממשיכה, "כשאני איתה אני רגועה, אין שום זכר לחוסר שקט שבי, לפרחחית. אני מרוכזת ויודעת בדיוק איך לחשוב בצורה חדה."
"היא אוהבת אותך מאד," אומרת סבתא.
"את חושבת?" אני שואלת את סבתא. אני מניחה שהיא חושב שלגמרי השתגעתי.
"היית רוצה לפגוש אותה?" היא שואלת.
"היא תמיד באה אליי בתקופות שאני כותבת משהו חשוב," אני עונה לה.
סבתא מניחה את הקופסה המיוחדת שלה ופותח את ארגז המסמכים. היא מוציאה ממנו מעטפה. היא מביטה בתוכנה ומדפדפת בה. אין לי מושג מה יש שם ולכן אני מחכה בשקט לראות מה היא מחפשת. היא שולפת מתוכה תמונה ישנה ומניחה לפני. "זו סבתא שלי," היא אומרת, "היא שבאה אלייך בחלומות."
היא לא צריכה לומר לי זאת. אני הרי מכירה אותה כל כך טוב. "זו היא," אני אומרת לפטריק.
"את כל כך דומה לה," הוא אומר בהתפעלות.
"עכשיו את מבינה לולי למה יש לך פינה כל כך חמה בלב שלי. אף פעם לא דיברתי איתך על המשפחה שלי כי פחדתי שכל הסודות שכל כך שמרתי יחשפו, ולא הייתי בטוחה שתביני אותי. אני כל כך מאושרת לשמוע שהיא מלווה אותך. היא המלאך השומר שלך."
אני לוקחת את הנייד שלי ומצלמת את התמונה.
אם חשבתי שזה כל הסיפור פותחת כעת סבתא את התיבה ומוציאה מתוכה משהו שעטוף בקטיפה שחורה. היא מניחה אותו בזהירות על השולחן. הפעם ידיה יציבות. היא פותחת בזהירות את הבד ומגלה למול עינינו המדהימות שעון זהב שזהה לסמל שבחרתי עבור תוכנת גולד.
"את מבינה לולי הגיע הזמן שלך לפרוח. הזרעים ששתלת בעמל כה רב גדלו והפרח שלהם עומד לפרוח. יש לך את כל מה שאת צריכה. יש לך מי ששומר עלייך מלמעלה ומלאך ששומר עלייך כאן. בלעדיהם לא היית מצליחה לסיים את המשימה שלך נסיכה שלי."
"את מבינה מה זה אומר פרחחית," אומר לי פטריק.
"הכול כל כך גדול עליי פטריק," אני עונה לו, "אני מבקשת שאתה תחליט בשבילנו."
"אני מציע," אומר פאפא, "שהלילה תלכו לבלות כמו כל זוג צעיר רגיל. תאכלו במסעדה, תלכו לרקוד, אולי אפילו לא פה בעיר. פשוט תחיו. תחזרו עם כוחות חדשים להסתער על אירוע ההשקה. תקבעו תאריך ואני אהיה שם לעזור לכם."
"מה דעתך שנלך למשחק הלילה?" הוא שואל אותי.
"אתה יודע שבחיים לא הייתי במשחק?" אני עונה לו.
הוא מוציא את הנייד מכיסו ומחייג. "ג'ון ג'ון אתה יכול להשיג לי שני כרטיסים למשחק הלילה?" הוא שואל וממתין רגע. "מה זאת אומרת למי? לאשתי ולי. תודה, נפגש בכניסה."
פטריק
"אני חושב שהמקום הטוב ביותר להפקיד את התיבה היא במשרד שלנו. הוא הרי אחד המקומות הכי מוגנים בעיר," אני אומר.
"זה רעיון מעולה," אומרת לואיז, "זו גם תהיה הזדמנות בשבילך סבתא לראות את המשרד שכל כך הרבה שמעת עליו."
לואיז מחזירה את הכול למקום וסוגרת את התיבה. אני מסתכל על התנועות שלה. הכול נעשה בחרדת קודש, כאילו טיפלה בכלים שבורים. כל אותו זמן מסתכלת עליה באהבה גדולה סבתא אנה.
כאשר היא מסיימת היא מרימה עיניה לסבתה שמושיטה לעברה את ידיה.
"יש לי בקשה לולי, אני יודעת שאני תמיד ממך אני מבקשת ממך דברים, אבל הפעם זה באמת חשוב. הייתי רוצה שתיקחי את כל המסמכים ותתעדי אותם. את כבר תמצאי את הדרך. אולי כל השיחות בלילה עם סבתא היו כדי להגיע לרגע הזה שתנציחי את המשפחה שלנו. אני בטוחה שתגלי שההיסטוריה עולה על כל דימיון," אומרת סבתא אנה.
"שמעת אותי?" שואלת לואיז, "לא שמתי לב שדיברתי בקול."
"את לא," אומרת סבתא אנה.
"אז איך ידעת?" שואל לואיז בפליאה.
"אני לא מבינה," עונה לה סבתא אנה.
"זה בדיוק מה שעובר לי בראש," היא עונה לה, "אחרי ההשקה אני רוצה לצלול למסמכים ההם לערוך מהם מצגת וליצור משחק. אני יודעת שהוא יהיה הטוב ביותר שכתבתי עד היום."
סבתא אנה פורצת בבכי. "אני יודעת," היא אומרת לבסוף, "שהאחים שלך אף פעם לא הבינו איך יש לי כזו סלחנות למעשי הפרחחות שלך. מדוע אני תמיד אומרת שהזמן ישנה אותך לטובה. אני יודעת שכבר ארזת את התיבה אבל אני מבקשת שתוציאי שוב את תיבת המסמכים ותביאי ממנה את היומן עם כריכת העור."
לואיז עושה כדבריה ומגישה לה את היומן. "כמובן שאינך יודעת לקרוא את הכתוב ולכן ביקשתי מאביך שיתרגם את מה שכתוב כאן. אני רוצה להקריא לך את השורות בהן הוא מסתיים.
החיים שידענו ייעלמו לנצח.
עלינו להיות חזקים ומאוחדים לקראת הבאות.
בעוד ימים רבים תבוא האחת שתאיר שוב באור גדול
את תולדות משפחתינו ותעניק להם חיי נצח.
היו גאים במי שאתם ומאיפה באתם.
שלכם באהבה גדולה,
פטרוב פרלובסקי
"את מבינה לולי, את האחת, והיום הזה הגיע."
המילים האלה מהדהדות עוד זמן רב בחדר. לבסוף לוקחת לואיז את היומן ומחזירה אותו למקומו. "שנלך?"
אנחנו נוסעים למשרד עם סבתא. העיניים שלה גומעות את הדרך לשם בשקיקה.
"איזה בניין יפה. את יודע שצבע הטורקיז הוא חלק מהסמל של המשפחה?" היא אומרת בשעה שאנחנו נכנסים לתוכו.
אני עורכת לה סיור בכל המחלקות ולבסוף אנחנו מגיעים לקומת ההנהלה.
"בלי אף מילה שנכתבה," אומרת סבתא אנה בשעה שהיא סוקרת את המשרד שלי, "בלי מילה אחת החלום התגשם."
"זה הכול עבודה של לואיז," אומר איגור.
"מה פתאום? ואיפה מה שאתה עשית ומה עם התמיכה של פטריק שנושא על כתפיו לבד את החברה ומאפשר לי את המרחב והשקט ליצור?" היא עונה מייד.
?
חודש וחצי עבר מאז.
ברור לי כעת בדיוק מה אנחנו רוצים לעשות עם התוכנות. שנינו תמימי דעים.
איגור יושב בחדר החדש שלו. הוא עסוק ללא הפסקה בתרגום של המסמכים.
לואיז מבלה איתו את הבקרים כדי ללמד אותו איך להשתמש בתוכנות השונות.
אני נהנה לעבור לידם ולהשקיף עליהם. הם מרבים לצחוק וזה תמיד מעלה חיוך על פניי.
"נו באמת פאפא אתה עושה ממני צחוק? עברנו כבר על זה," היא גוערת בו בחיבה.
"אני חייב שתראי שאני עושה את זה בסדר," הוא עונה לה.
היא מציצה למסך שלו. "נו באמת. אתה עושה את זה בצורה מושלמת. אני גאה בך," היא אומרת לו.
"תודה לולי," הוא משיב לה ומביט בה במבט של הערצה, כמו תמיד, "בתור אחת שקשה לה להתרכז בדברים את בהחלט מגלה סבלנות רבה כלפיי."
"זה בגלל שזה משהו שמעניין אותי. אחרת הייתי משתעממת מהר ומתפזרת," היא עונה לו.
פתאום היא קמה. היא מבחינה בי. "אני מיד חוזרת," היא אומרת לי וממהרת לצאת.
"הכל בסדר?" אני שואל כשהיא חוזרת.
"בטח," היא עונה, "אני חייבת לצאת לפגישה, "אחזור עוד שעה בערך ונשב על המצגת."
אני לא מתאפק ומציץ ביומן שלה. שהיה גלוי לפניי. מסומן בו רק שהיא עסוקה, אבל באופן יוצא דופן לא רשומה הסיבה.
?
אני ניגש להכין קפה, נעמד ליד מכונת הקפה המשוכללת וניזכר ביום ההוא שנתקלתי בלואיז בפינת הקפה במשרד של סילבר. שאלתי אותה אז איך היא שותה את הקפה שלה ולמדתי שהיא שותה אותו בדיוק כמוני, למרות שבאותו יום שתתה דווקא תה. היא רק עזבה ואני מוצא עצמי חושב עליה. אני פשוט מתגעגע לנוכחות שלה לידי.
מאז הסיפור עם התיבה שהגיעה מרוסיה נכנסנו לקצב עבודה מטורף. לואיז לא אוכלת כמו שצריך. לפעמים אני ממש צריך להזכיר לה לאכול. היא נראתה לי חיוורת הבוקר. היא חייכה אליי והרגיעה אותי שהכול בסדר. ועכשיו העניין הזה עם הפגישה המסתורית. היא תמיד משתפת אותי. אני מקווה שבאמת הכול בסדר.
אני חוזר לחדרי ומנסה להתרכז בעבודה, אבל לא מצליח. אני נכנס לנייד שלי ומדפדף בתיקייה שלנו. תמונותינו עולות לנגד עיניי. אני מתמלא אהבה ונרגע למראה המבטים שלה.
ואז מגיע הטלפון.
"מדברת ד"ר פרידמן מבית החולים הר סיני. אישתך אצלנו בבדיקות ואני מבקשת שתגיע."
אני כל כך המום שאני לא מסוגל לשאול דבר. "אני מגיע." אני אומר ומנתק. רק אחר כך אני מבין שאינני יודע היכן היא נמצאת.
אני הולך ברגל לבית החולים. הוא נמצא מרחק של כמה רחובות מהבניין שלנו ואני זקוק לאוויר הקריר כדי להרגיע את עצמי. "מה היא מסתירה ממני?" אני חושב בחשש.
אני נכנס לבית החולים ועוקב אחרי השלטים. אני מבין מיד שהם לא יעזרו לי שכן שמות הרופאים לא מופיעים עליהם. "אפשר לעזור לך," נשמע קול של בחורה מדלפק המודיעין.
"אני מחפש את ד"ר פרידמן," אני אומר לה.
היא מביטה לרגע במחשב. "היא רשומה כעת בקומה ארבע," היא אומרת לי. זה נשמע לי מוזר. מה זאת אומרת "רשומה כעת?"
אני ממהר למעליות ועולה לקומה הרביעית. שוב אני בדילמה. האם לפנות ימינה ליחידה לגנטיקה, או שמאלה למחלקת נשים.
אני מחליט לגשת למחלקת נשים. "את מי אתה מחפש?" שואלת אותי אחות שכנראה מבחינה בבלבול שלי. "את ד"ר פרידמן," אני עונה לה.
"אתה בעלה של לואיז אני מבינה," היא עונה לי בפנים רציניות, מה שגורם ללב שלי לדהור, "בוא אחרי."
אני הולך בעקבותיה. "אשתך כאן," היא אומרת לי.
אני נכנס בחשש ורואה את לואיז שוכבת בעיניים עצומות על מיטה, מלטפת את ביטנה.
אני מתקרב אליה ונוגע קלות בידה.
"הגעת," היא לוחשת לי ועוצמת שוב את עיניה. אני מרגיש שאני משתגע.
"מר גולד," אומרת לי רופאה שנכנסת לחדר, "אני ד"ר פרידמן."
אני ממתין שתמשיך לדבר. אבל היא מתעלמת ממני. "את רוצה שבעלך יהיה נוכח?"
"בטח," אומרת לואיז.
"אם כך נתחיל בבדיקה. בשל הנסיבות אני חייבת לערוך לך בדיקה פנימית," היא אומרת.
"זה לא מחזה נעים," היא פונה אליי, "תתרכז כעת באשתך לא בבדיקה עצמה."
אני עומד לצידה של לואיז ומלטף את ראשה. "אני פה איתך," אני לוחש לה בלי לדעת במה מדובר.
"הכל בסדר?" שואלת לואיז בקול מודאג בשעה שד"ר פרידמן מנתקת את המכשיר ואומרת: "תביאו לי אחר."
"מיד נדע," היא אומרת לה בחיוך, מה שלא מרגיע את לואיז והיא מתחילה לרעוד.
"אני צריכה להקיא," היא אומרת והאחות ממהרת להגיש לה מין דלי קטן כזה לתוכו היא מקיאה.
הפעם הבדיקה לא פולשנית ופתאום מאירה את המסך תמונה. "מושלם!" קוראת ד"ר פרידמן.
"את מוכנה להסביר לי מה קורה?" אני לא מתאפק ושואל.
"לואיז סיפרה לי שבטקס החתונה התבדחתם על כך שאולי היא שלוש שעות בהיריון," היא אומרת וצוחקת, "אז טעית."
"אבל נראה שיש שם תינוק," אומרת לואיז והאכזבה על פניה.
"לא לואיז, זו תינוקת. תראי," היא אומרת.
"אבל אמרת שאני לא בהיריון," אומרת לה לואיז מבולבלת.
"לא. אמרתי שלא נכנסת להיריון ביום של החתונה, אלא חודש לפני," היא עונה לה.
"אבל איך זה קרה?" אומרת לואיז.
"אני בטוחה שאת יודעת," עונה לה ד"ר פרידמן וגורמת לכולם בחדר לצחוק, "זה לא נדיר שיש דימום בחודש הראשון של היריון ואנחנו טועים לחשוב שזה המחזור החודשי. בכל מקרה התינוקת שלנו נראית מושלמת וההיריון מתקדם יפה מאד. אין פלא שאת מרגישה כך, עכשיו שחזרו בדיקות הדם שלך והראו שיש לך אנמיה."
"תמיד הייתה לי אנמיה גבולית ומחזור לא סדיר. שייכתי את התופעות לזה וכמובן לעייפות שנובעת מהלחץ של החיים שלי לאחרונה," אומרת לואיז.
לואיז
אתם קולטים? אני עומדת להיות אימא! פטריק בעננים. כמובן שהוא רוצה שכל העולם ידע כבר. הוא אמר שהוא רוצה שהתינוקת תהיה בדיוק כמוני, ואני דווקא רוצה שתהיה כמוהו.
עכשיו הוא נוהג בי בכפפות של משי ואני מנסה להסביר לו שלא אכלתי מסודר אבל מבטיחה לו שאקפיד, עכשיו שיש לי אחריות לבת שלנו. אני יודעת איך אקרא לה. מרגע ששמעתי שזו בת ידעתי.
"אתה יודע מותר לך לגעת בי," אני אומרת לו, "גם יותר מלגעת." אני רואה את המבט הרעב בעיניים שלו ועדיין הוא לא מרגיש נוח. "התינוקת מוגנת. בבקשה אל תשאיר אותי רעבה." רק אז הוא מתרצה ועדיין הוא עדין יותר ומאריך את המשחק המקדים.
כאשר אני שוכבת לידו מסופקת ורגועה הוא מבין שהכול בסדר ואנחנו חוזרים למעשי אהבה הסוערים שלנו. ובכל זאת זה גורם לנו לפרץ צחוק בלתי נשלט. "אל תשכח שזו גם הפעם הראשונה שאני עושה זאת במודע כשאני בהיריון."
"כפי שאמרתי לך. אנחנו יחד בכל. גם בזה," הוא אומר וצוחק, "בהחלט רגע מיוחד."
?
בוקר חדש
אנחנו מגיעים למשרד. אני רוצה לרקוד במסדרונות לספר לכל העולם שאני בהיריון, אבל מבינה שעליי להתאפק. אני נכנסת למשרד שלי ולא יכולה להתרכז בעבודה. העובדה שאני בהיריון מעסיקה אותי. אני לא מתאפקת ומתקשרת לאימא. "אני בהיריון," אני ממהרת לומר, עוד לפני שאימא אומרת הלו. "איפה סבתא?" אני שואלת חסרת סבלנות ולא מחכה לתגובתה.
"בחרתי לה שם," אני אומרת לסבתא, מיד אחרי שאני מבשרת לה את הבשורה. "אני אקרא לה אן לכבודך סבתא אנה."
"אני לא יודעת מה לומר לך," עונה לי סבתא. בימים אלה היא מאד רגשנית ואני יכולה לדמיין את עיניה מתמלאות בדמעות של שימחה.
"אני שמחה שתזכי לראות זאת," אני אומרת לה.
אני יושבת עוד דקה ארוכה ליד הטלפון וחיוך מטופש על פניי.
"למה את מחייכת?" שואל אותי פטריק שעומד וצופה בי מפתח דלת.
"אני כל כך מאושרת," אני עונה לו ואז מרצינה. "לא דיברתי איתך בקשר לשם של הילדה."
"אני מבין שיש לנו עוד מספיק זמן," הוא אומר בחיוך, "אבל חושב שאן זה באמת שם ראוי לנסיכה שלנו."
"שמעת," אני אומרת לו מבויישת, "רציתי לשאול אותך מה אמרה לך ד"ר פרידמן?"
"שאלתי אותה אם יש משהו שאני צריך לדעת," הוא עונה לי, "היא צחקה ואמרה לי שאני כבר אלמד לבד, כי נשים בהיריון הן מאד לא צפויות. ניסיתי להבין למה היא מתכוונת אבל לא קיבלתי תשובה."
"מאיפה לי לדעת", אני עונה לו, "זה ההיריון הראשון שלי."
את השיחה מפריע צלצול חזק של הנייד. אני תוהה היכן שמתי אותו. "הוא פה מולך," אומר לי פטריק ומגיש לי אותו.
"ד"ר פרידמן? מה היא רוצה? זו הזדמנות לשאול אותה למה התכוונה," אני אומרת ועונה לה.
"לואיז אנחנו צריכות לדבר," היא אומרת בקול רציני.
"אל תגידי לי שאני לא בהיריון," אני אומרת בבהלה.
"את כן. יש לי תוצאות של הבדיקה הגנטית. אני צריכה שתבואי עם בעלך למרפאה שלנו," היא אומרת.
"מה זה אומר? התינוקת שלנו לא בסדר?" אני שואלת.
"אסביר לכם כשתגיעו," היא אומרת ומסיימת את השיחה.
אני מתחילה לבכות. "אני לא רוצה לוותר על אן. אני כבר כל כך אוהבת אותה," אני אומרת לפטריק.
"אל תכניסי לך רעיונות לראש. בואי ניגש ונראה במה מדובר," הוא אומר לי בקול מרגיע , אבל אני לא נרגעת.
?
"התקבלה תשובה שאת נשאית של טאי זקס," אומרת לי ד"ר פרידמן מיד עם היכנסנו, "זה מחייב בדיקה של בעלך בתקווה שהבדיקה שלו תגיע שלילית."
אני לא שומעת יותר דבר. היא מסבירה משהו על המחלה , אבל כל מה שאני רוצה זה לברוח משם.
"אני לא מוותרת על אן," אני אומרת מיד כאשר אנחנו מחוץ לבית החולים.
" בואי נחכה לתוצאות," הוא עונה לי ואני רואה את העצב בעיניו.
אנחנו חוזרים למשרד אבל אין לי חשק להתעסק יותר בכלום.
להפתעתי אני מקבלת טלפון מהיחידה לייעוץ גנטי עוד באותו יום. הלב שלי קופא. הרי אמרו לי שזה לוקח שבוע ימים.
"מדברת דניאל רובינס מהיחידה לייעוץ גנטי," אומר לי קול נעים מעבר לקו, "שלחתי את הבדיקה של בעלך למעבדה. אני יודע שזה מאד מלחיץ אבל אני מאמינה שהיא תצא תקינה. ערכנו ניתוח של הפרופיל הגנטי שלו ושלך ויש סבירות ממש נמוכה שאכן קיימת בעיה. היה לי חשוב להרגיע אותך."
"את לא מבינה כמה אני רוצה את ההיריון זה," אני אומרת לה.
"אני עצמי ילדתי לא מזמן ואני בהחלט מבינה אותך, ביחוד במצב עתיר ההורמונים בו את נמצאת. אני באמת מאמינה במקרה שלך שיהיה בסדר," אומרת לי דניאל.
"אני כל כך מודה לך על השיחה. חשבתי שאני משתגעת," אני אומרת לה.
"חשוב שתהיי רגועה. אם יש לך שאלות או את סתם רוצה תמיכה יש לך את הטלפון שלי ואת יכולה להתקשר מתי שאת רוצה," היא מסיימת את השיחה.
השיחה הזו מעודדת אותי ואני חוזרת במרץ להכין את המצגת.
"אני מבקשת שנכנס ישיבת הנהלה ונגיע להחלטה סופית בקשר לתוכנות," אני שולחת הודעה בצ'אט הפרטי לפטריק ופאפא.
"מתי שתגידי," עונה לי קצרות פטריק.
"תעדכנו אותי," עונה לי פאפא.
אני קצת מתפלאת על התשובות הקצרות ומחליטה לבקש להיפגש איתם בהקדם. עכשיו אני מבינה על מה מדברים כשאומרים אישה הורמונלית. רגע אחד בא לי לצחוק ובשני לבכות.
"רבע שעה," אני כותבת ורק אחר כך חושבת שלא הייתי צריכה להלחיץ אותם ואולי הם עסוקים. אני כל כך מבולבלת. זה אמור להיות ככה כל ההיריון? ושוב מתחילים הפחדים 'מה אם משהו לא בסדר?'
"על מה את חושבת?” שואל פטריק.
"התקשרה דניאל מהיחידה ליעוץ גנטי ואמרה שלפי ניתוח הפרופיל הגנטי של שנינו סביר להניח שהכול בסדר," אני אומרת ומנסה לשוות לקולי קלילות, "ועכשיו לעניינינו."
"מה אתה אומר איגור?" הוא אומר לפאפא שנכנס לחדר, "חשוב לי לשמוע מה דעתך על התוכנות."
פאפא מתיישב ופותח את המחשב שלו. אני ניגשת להביא לנו קפה.
החלטנו שניתן למספר עובדים שאנחנו סומכים עליהם לשבת בתורנות במשרד שלנו, כפי שעשינו במשרד הקודם. לשמחתי זו סקיי שנמצאת כאן היום.
"אנחנו נכנסים לישיבה, אבא שלי, פטריק ואני. אני מבקשת שלא תעבירי לנו שיחות," אני אומרת והולכת להכין לשתות.
"אני טועה או שגדל לנו יורש עצר?" היא שואלת אותי בחיוך.
אני מביטה על הבטן שלי. "למה נראה לך ששמנתי?" אני שואלת ומרימה את הגבות.
"יש משהו זוהר בפנים שלך, ואת לא מרוכזת יותר מהרגיל," היא עונה לה.
"אוף. אני רוצה כבר לספר לכולם, אבל משביעה אותך לא לגלות. חוץ מזה שזה יקרה עוד מלא זמן," אני אומרת.
"תחזרי למשרד אני אכין לכם לשתות ואפנק אתכם במאפים הטריים שהגיעו לא מזמן," אומרת סקיי.
"רק שלא אשמין בגללך," אני אומרת לסקיי, "עוד יחשבו שאני בהיריון."
אני יודעת שהיא בספק כעת אם אני בהיריון או לא אבל מבינה שעם כל הרצון שלי לספר לכולם אני קודם חייבת לדעת שהכול בסדר.
פטריק
"מה אתה מחייך?" שואלת לואיז.
"אני נזכר ביום שנפגשנו, פרחחית שכמוך. אני חושב על איך שגנבת לי את הלב בשנייה עם האנרגיות שלך. בדיוק כמו כעת. אני מרגיש את אותה התרגשות בשעה שאנחנו עומדים להגיע להחלטות. אז מה אתה אומר איגור?"
"יש לנו שלוש תוכנות שעלינו להחליט מה לעשות איתן. שלושתן באיכות של אקזיט," הוא אומר לי, בואו נתחיל דווקא מנמר השלג. מה את אומרת לואיז?"
"אני מסכימה שבחרת לדבר עליה ראשונה. נמר השלג היא תוכנת ריגול. הייתי רוצה להשאיר אותה לשימוש שלנו בלבד. אני לא אוהבת תוכנות ריגול, הן עלולות להגיע לידיים לא נכונות ולהרוס חיים של אנשים. אתם רואים שהשימוש בה גם אצלנו הוא נדיר, ונבע מהמצב בו היינו. מצידי אפשר להשאיר אותה בארכיון למקרה שאולי יום אחד נזדקק לה. בשום אופן לא הייתי משווקת אותה."
"אם כך אנחנו תמימי דעים אני חושב," אני אומר, "מסכים איתי איגור?"
"אני שמח לשמוע שכך פני הדברים. אני יודע שלא היית מרגישה נוח עם זה ויודע שכתבת אתה זה לשימוש אישי בלבד בנקודת זמן מסוימת כאשר היית מאד מאוימת."
"אם כך נשארו לנו שתי התוכנות האחרות," אני אומר, "גולד הולכת לכבוש את השוק. אקזיט או לא?"
אני מביט בלואיז ויודע מה עובר לה בראש. התוכנה הזו היא כמו הבייבי שלה. היא המתנה שלה עבורי. היא לא תרצה לשחרר אותה לידיים אחרות. אבל רוצה לשמוע את זה ממנה.
"פאפא?" היא אומרת.
"את יודעת את התשובה לולי," הוא אומר.
"אני רוצה לשמוע," היא מקשה עליו וגורמת לי לחייך.
"לולי, את לא באמת רוצה למכור את התוכנה כאקזיט. היא הבייבי שלך, המתנה שלך לפטריק. בואי נראה את המצגת ונריץ אותה כפרומו שעה לפני ההכרזה על מכירה להמונים," אומר איגור.
"נכון שאתה מאמין בה פאפא?" היא שואלת בעיניים נוצצות.
"בכל הלב שלי," אומר לה איגור והיא קמה להיאסף לחיבוק שלו. מין רגע אינטימי של ניצחון של הפרחחית הקטנה שלי, ששווה כל דולר שיכנס הרבה יותר מסכום גדול ומנוכר כשאין לך עוד קשר למה שיצרה.
היא עוזבת אותו ובאה אליי. "מה אתה אומר אהוב שלי?" היא שואלת.
"אני ידעתי שזו תהיה התשובה שלך ומסכים איתה. אני רוצה קשר לתוכנה הזו ולא להעביר אותה לידיים זרות שיעשו בה כרצונן."
"ואבירי הנסיכה?" היא אומרת ותולה בי מבט שואל.
"את אומרת שאין מצב שמישהו יכול להעתיק אותה?" אני שואל.
"השתלתי בה פקודה כזו שאם מישהו ינסה להעתיקה היא תשתגע ותהרוס את עצמה."
"אני חושב אם כך שאנחנו יודעים מה לעשות איתה," אני אומר לה.
"סליחה," אומרת סקיי שמתפרצת לחדר, "אני יודעת שביקשת לא להפריע אבל אימא שלך בטלפון."
?
?
את הפרק הזה פרסמתי ב -25.2.2020 .
אחריו השתנה העולם והנסיבות מנעו ממני להמשיך לכתוב סיפורים בהמשכים,
אלא רק סיפורים קצרים.
הגיע זמנו של הסיפור להמשיך והפרק הבא יפורסם במסגרת גיליון השבת.
כפי שכבר רמזתי הסיפור הזה משתלב עם סיפורם של תיאו ואמיליה 'אקדח בידה.'
אני מזמינה אתכם להצטרף למסעם המרתק.
שלכם,
בר אבידן
